הפלאה על כתובות מ״ד

1 לימא פליגי אדר"נ. לכאורה קשה דמאי פריך דילמא כתובה שאני דקי"ל כר' יהודה דעשו בו חיזוק ולא מהני מחילה משא"כ בשאר שטרות. אף דיש לחלק בין מחילת גוף החוב ובין מחילת השיעבוד מ"מ מנ"ל להקשות. וצ"ל דהקושיא הוא למאי דמשני בסמוך לרב הונא דמה דלא גביא מאתים מזמן ראשון ומאה מזמן שני משום דאחולי אחלתיה לשיעבידא קמא. א"כ ע"כ צ"ל דמהני מחילה לשיעבוד. ובזה מתורץ מה שהקשה בספר פני יהושע דמאי פריך על רב הונא הא לקמן דף פ"ט מדייק הש"ס כן על מתניתין דשתי כתובות דאי בעיא בהאי גביא אי בעיא בהאי גביא. ולפמ"ש דהקושיא קאי דוקא אדלעיל לק"מ מיהו לדעת הפוסקים בח"מ סימן י"ב וסימן רח"א דאפילו בשטרות כל היכא דתפיס שטרא לא מהני מחילה א"כ על כרחך צ"ל דהכא דמהני בשני שטרות מחילה לשיעבודא קמא דמחילת שיעבוד שאני. מיהו נראה דיש לחלק דודאי אפילו להנך פוסקים דלא מהני מחילה מ"מ היינו דוקא מחילה בחנם באמירה בעלמא אבל היכא דעביד איזה קנין או שטר מהני א"כ יש לומר דהיכא דמוסיף בשטר שני שפיר יכול לבטל את הראשון דמה שמוסיף לו בשטר שני הוא בשביל מחילת השיעבוד הראשון וה"ל כאילו עשה קנין דמהני לפ"ז יש לומר דלא מקשה ממתניתין דלקמן דף פ"ט דהמ"ל איפכא דר"נ דוקא בדאוסיף ולהכי מהני מחילה אף דתפיס שטרא קמא ולכך מקשה מרב הונא דמיירי הכי גם כן בדאוסיף והשיב דר"נ מיירי בלא אוסיף ומודה באוסיף ודוק:

2 שם בגמרא ומודה ר"נ וכו'. כתב הרא"ש דמלשון זה משמע דלא ביטל שטר שני את הראשון ושניהם קיימים אפילו לא כתב ואוסיפת. וקשה דמ"ש מדרב הונא דלא אמרינן דגביא מאתים מזמן ראשון ומאה מזמן שני היכא דלא כתב ואוסיפת ע"ש שנדחק לחלק בין כתובה לשאר חוב. ולע"ד קשה טובא בהא דקאמר רב הונא מנה ומאתים מן האירוסין ותוספת מן הנשואין דע"כ היינו שיכולה לגבות מאתים מן הלקוחות שקנו בשעת אירוסין והתוספות מן הלקוחות שקנו אחר הנשואין ואמאי יכול' לגבות מן הלקוחות דאירוסין יאמרו הנחנו לך מקום לגבות מנכסים אלו שטורפת היא התוספות ואין לומר דבאמת פי' דברי רב הונא כן מנה ומאתים מן האירוסין היכא דליכא לקוחות שקנו אחר הנישואין ותוספת מן הנשואין ר"ל היכא דיש לקוחות שקנו נכסים אחר נשואין גובה הכל עיקר ותוספת מהן דא"כ מאי מקשה מדרב הונא אדרב הונא כיון דע"כ דבריו חלוקים דילמא באמת הכי קאמר דהברירה בידה אי בעיא בהאי גביא אי בעיא בהאי גביא וכשגובה מן האירוסין אינה גובה תוספת כלל אלא ע"כ צ"ל דמשמעות דברי רב הונא דגובה שתיהן והיה נ"ל מזה ראיה לשיטת רש"י שכתבנו לעיל לשיטת הגאונים שכתב הרא"ש דכולה סוגיא מיירי בכתב לה מן האירוסין א"כ יש לומר דכיון דמתקנתא דרבנן לא גביא ממשעבדי אלא שהוא כתב ושיעבד לה נכסיו יש לומר דמיירי שכתב לה אחריות ולא כתב דאקני א"כ יש לומר דתוספת מן הנשואין היינו מנכסים שקנה אחר אירוסין דלא נשתעבדו בשטר קמא ומכרם לאחר נשואין דיכולה לגבות התוספת מהן ואין הלקוחות ראשונים יכולים לומר הנחנו כיון שלא נשתעבדו אבל לשיטת הפוסקים דמשעת אירוסין נשתעבדו הנכסים מתקנתא דרבנן א"כ אפילו נכסים שקנה אח"ך נשתעבדו ויכולים לומר הנחנו עליהם כמ"ש הש"ך בח"מ סימן קט"ו דשיטת רוב הפוסקים הוא כדעת מהרש"א ז"ל בב"ב דף קנ"ח ע"ב דאפילו על נכסים דאקני יכול לומר הנחתי דלא כמהרש"ל שם וא"ל דס"ל לרב הונא דכל נכסים שקנה אחר ההלואה אפילו כתב לו דאקני לא משתעבד כלל דהא אמרינן ביבמות דף צ"ג דרב הונא ס"ל כר' מאיר ע"ש ולר"מ ודאי משתעבד כדקאמרי בב"ב שם. מיהו לכאורה קשה אפילו לדעת הגאונים הנ"ל דניהו דנימא דמיירי בלא כתב דאקני אפ"ה יכול לגבות מנה ומאתים מן הנכסים שקנה אחר כך מחמת שטר השני דהא הם משועבדים לעיקר כמו לתוספת ויאמרו לקוחות הראשונים הנחנו ואף שלא היה לו נכסים אלו בשעה שקנו מ"מ לדעת מהרש"א שכתבנו לעיל דאפילו על נכסים שקנה ומכר אח"כ יכולים לומר הנחנו א"כ ה"נ למה אינם יכולים לדחותה על אותן הנכסים כיון שיכולה לגבות מהם וא"ל דכיון דאלו הנכסים משועבדים לתוספת כמו לעיקר א"כ כיון שתופסת בתחלה על התוספת זכתה בהם דקי"ל בכל לוה ולוה וקנה דאם תפס אחד מהם אין מוציאין מידו זה אינו דנהי דקי"ל הכי בשאר חובות אבל בכתובה הא קי"ל לקמן דף פ"ו אמר אמימר משמיה דר"ח האי מאן דאית עליה כתובה ובע"ח וכו' לבע"ח יהבינן ליה וכתבו התוס' והפוסקים דה"ה בלוה ולוה וקנה בע"ח קודם לכתובה ולא מהני תפיסה א"כ ה"נ יכולים הלקוחות הראשונים לומר הנחנו מיהו לדעת הגאונים הנ"ל יש לומר דבאמת היינו טעמא דבעינן שיכתוב ואוסיפת דכיון שהזכיר חיוב הראשון בשטר שני אין השטר השני אלא על התוספת אבל מנה ומאתים שכתב בשטר הראשון ולא כתב דאקני לא ניתוסף חיוב בשטר השני כלל א"כ אינה יכולה לגבות העיקר אלא מחמת שטר הראשון אבל כשלא כתב ואוסיפת כיון דאי אפשר לפרש שתטרוף העיקר מזמן ראשון ותוספת מזמן שני ע"כ היתה כוונתו דאי בעיא בהאי גביא אי בעיא בהאי גביא. ולפ"ז היה אפשר לומר דהיינו טעמא לחלק בין כתובה לשאר חוב דבשאר חוב דמהני ביה תפיסה בלוה ולוה וקנה לא בעינן ואוסיפת. ועדיין צריך עיון בזה לדינה ודוק:

3 שם דאי אוסיף ביה דקלא וכו'. לכאורה היה נראה דה"ה דהוי מצי למתני בכה"ג דאם קנה נכסים בין שטר ראשון לשטר שני ולא כתב בשטר ראשון דאקני דיש לומר דמש"ה כתב שטר שני שיוכל לגבות מן אלו הנכסים ואפילו לפמ"ש הרא"ש דגבי שטרות כשהוסיף דיקלא הפירוש הוא דגובה שניהם דהיינו העיקר מזמן ראשון והתוספת מזמן השני אפ"ה הוי מצי למתני בכה"ג שהחוב נגד שני הלקוחות דגובה משנים מיהו יש לומר דעיקר הרבותא בדאוסיף אע"ג דלא היה צריך לכתוב אלא התוספות אפ"ה לא אמרינן דביטל דעת הראשון אלא אגב התוספת כתב גם הראשון משא"כ בכה"ג הוא מילתא דפשיטא שכתב כן משום הנכסים שקנה אחר כך כדאמרינן בתר הכי פשיטא הראשון במכר וכו' ולפ"ז א"ש טפי דלא קשה קושיות ספר פני יהושע שהבאנו לעיל דה"ל להביא ממתניתין דלקמן דף פ"ט דלא ביטל השני את הראשון דהתם יש לומר דנ"מ לענין נכסים שקנה ביני וביני כנ"ל אבל בכה"ג שהוסיף דה"ל למיכתב התוספת לבד יש לומר שביטל דליכא לאוקמי לדרב הונא נמי בכה"ג דא"כ למה נקיט תוספת כלל וק"ל:

4 תוס' ד"ה אימור אחילי וכו' ועוד אומר רשב"א דנ"מ אם לוה נותן וכו'. לכאורה אינו מובן דבמחילתו לא קנה הנותן השדה ואפילו החזיר לו השטר עד שיחזור וימכור לו ולמה יוכלו הב"ח לטרוף ממנו. וראיתי ברא"ש שכתב דמסתמא שמע שנותן מסר מודעא על הראשון. ולפ"ז הוי נכון דלא קאמר הש"ס דאיכא בינייהו היכא שנתן לאחר דבנתיים משום דאף למ"ד אחולי הרי מוסר מודעא על הראשון. אך אינו מובן א"כ למה לא ישלם לו הלוקח הפירות ג"כ ויותר יש לומר משום דאמרינן מסתמא שחזר ומכר בנתיים למוכר ואפ"ה אינו יכול להוציא הפירות ממנו דאיכא למימר שמכר לו באותו יום שחזר ונתן לו וכדין אכל הלוקח הפירות עד אותו היום אבל בע"ח שפיר גובה ממנו כגון שהנותן כתב לבע"ח דאקני א"כ אפילו חזר ומכר ללוה שהוא הנותן באותו יום כבר נשתעבד לבעל חוב מדאקני וכשחזר ונותן לו שטר שני גובה בעל חוב ממנו וק"ל:

5 תוס' ד"ה איכא בינייהו וכו' תימא וכו'. עיין בספר מגיני שלמה שכתב ליישב דהמוכר והלוקח כשרים להעיד לפסול העדות וצ"ע דאם מעידין בפירוש לפני בית דין מ"ט דרב אחא. אבל מן הוכחת השטר השני אין ליפסול דלא עדיף מעדות מפי כתבם דקי"ל דלא מהני וכ"ש שהמוכר והלוקח אינם חותמין על השטר השני אלא העדים החתומים בו הם מעידים מפי המוכר והלוקח ה"ל עד מפי עד ותו דלא נתכוונו להעיד על עדים ראשונים כלל ובאמת תמיהא גדולה לפסול העדות. מיהו יש לדקדק דלא כתבו כגון שהשטר השני נמי חתומים בו אלו העדים שבשטר הראשון ונאמן שפסולים הם וממילא שהשטר השני ג"כ פסול ואין לומר דאכתי נאמן שהשדה שלו במיגו דלא היה מראה השטר השני כדאיתא בכה"ג בב"ב דף ל"ב ע"ב הלכה כרבה בארעא ע"ש. מ"מ קשה דלא מיבעיא במתנה דהקנין הוא בשטר מתנה עצמו דלא יקנה השדה בשטר מתנה השני כיון דמודה דהעדים פסולים ואפילו במכר מ"מ הא קי"ל דאפילו נתן דמים לא קנה השדה עד שיכתוב השטר כדאיתא בקידושין דף כ"ו ע"א וכיון דהעדים פסולים ה"ל כלא כתב. שוב מצאתי בריטב"א שכתב דל"ל באותן עדות עצמם די"ל דפסולים היו וחזרו בתשובה קודם שחתמו השטר השני ונראה דר"ל דנאמן במיגו על זה אבל כשהוציא שטר אחר אח"כ אין להאמינו במיגו שעשו תשובה דה"ל מיגו למפרע כיון שלא הראה השטר באותו שעה וק"ל:

6 תוס' ד"ה והלכתא וכו' ודייקי נמי וכו' כבר כתבנו לעיל בשיטת רש"י דמההיא דס"פ הכותב אין להקשות דיש לומר משום דלא מהני מחילה בכתובה משום דעשו חיזוק לדבריהם משא"כ בארוסה שלא תיקנו חכמים לגבות ממשעבדי אפילו כתב ושיעבד לה מהני מחילה ולפ"ז פליג רב אסי על ר"נ דס"ל בשני שטרות בדאוסיף אי בעיא בהאי גביא דהא לדידיה בארוסה אפילו כתב מהני מחילה כמ"ש לעיל מיהו יש לומר דס"ל אפילו בשטר לא מהני מחילה כיון שלא החזיר השטר כדעת הפוסקים הנ"ל כ"א בדלא אוסיף מטעם דאודויי אודי ליה אלא דס"ל דוקא בשטר דכל העומד לגבות כגבוי דמי כסברת הפוסקים בח"מ סימן רח"א וסימן י"ב בשפתי כהן עיין שם וכ"ש בשטר קנין על השדה דלא שייך ביה מחילה משא"כ בכתובת ארוסה כיון דמתנאי בית דין לא טרפא ממשעבדי א"כ אפילו כתב לה כיון דקייש לומר דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים כדאיתא לקמן דף פ"א ולא אמרינן בה כל העומד לגבות וכו' כדאיתא שם שפיר מהני ביה מחילה וגם כתבנו דיש לדחות ולומר דהתם בשני כתובות שווין לא מהני מחילה אבל היכא דהוסיף גרע טפי דה"ל כמכירה. אך נראה דעיקר קושית התוס' משום דקי"ל כר"נ בדינא וע"ז כתבו ודייקינן נמי היינו דסתמא דש"ס מדייק כותיה דר"נ וע"ז תירצו דהוא מטעמא משום דליכא שטר כתובה באירוסין ולכאורה היה נראה דכוונת דבריהם כסברת הפוסקים שהבאתי לעיל דהיכא דנקיט שטרא לא מהני מחילה והא דבלא הוסיף אמרינן ביטל את השטר השני היינו משום דאודויי אודי ליה אלא כיון שכתבו דהכא בתנאי בית דין נתבטל משמע דס"ל דמתנאי בית דין נשתעבדו הנכסים בשעת אירוסין כמ"ש התוספות לעיל ד"ה ומגבי וכו' וכיון דקי"ל דבדרבנן עשו חיזוק ולא מהני מחילה ע"כ צריך לחלק לסברתם בין מחילת עיקר החוב ובין מחילת השיעבוד כמ"ש לעיל אבל לפמ"ש לעיל בשיטת רש"י דיש לומר דמן הארוסין לא היה תקנה כלל לגבות ממשעבדי יש לומר דהיינו טעמא דקי"ל אחד זה ואחד זה מן הנשואין משום דלא נשתעבדו הנכסים בשעת אירוסין. גם מה שהקשו התוספות דלפשוט מהכא דארוסה יש לה כתובה אפילו לא כתב לה נראה דרש"י יישב זה במ"ש בד"ה הכא נמי וכו' ואוסיפת לך מה דתיקון רבנן וכו' א"כ יש לומר דדוקא בדהוסיף בשטר והזכיר החיוב שבשטר הראשון אמרינן דלא ביטל את הראשון אבל הכא כיון שאין מזכיר שטר הראשון אלא כתב ואוסיפת לך על מה דתיקון רבנן משמע דביטל חיוב הכתובה הראשונה דאירוסין וניחא ליה בתקנתא דרבנן שתקנו בשעת נשואין דוקא כיון שלא הזכיר השטר הראשון אלא תקנת חז"ל ואף אם נימא דרב הונא לא מחלק בהכי מ"מ לית הלכתא כוותיה בהא ודוק:

7 תוס' ד"ה אין לה פתח בית אב ותימא דתקשה וכו'. לכאורה תמוה דהא הסוגיא מפורשת לקמן דף מ"ה אין לה פתח בית אב סוקלין אותה על פתח שער העיר ויליף שם מגז"ש פתח מפתח וכו' הרי דריבתה תורה בפירוש לסקילה ואפשר דכוונתם למ"ש רש"י שם בד"ה גמר פתח וכו' דאסמכתא היא כך דנראה דע"כ כוונת רש"י כדאמרינן בעלמא הילכתא היא ואסמכינהו אקרא דאל"כ למה יתקנו רבנן דבר חדש שתהא נסקלת על פתח שער העיר. שוב מצאתי להרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ג מאיסורי ביאה דאם אין לה פתח בית אב נסקלת בבית הסקילה והוא לכאורה נגד הסוגיא דלקמן אך דבהורתה שלא בקדושה כתב הרמב"ם עצמו שם דנסקלתעל פתח שער העיר ונראה דס"ל כיון דבבוגרת אמרינן לקמן דף מ"ה דנסקלת על בית הסקילה ולא על שער העיר משמע דכל היכא שאינו מתקיים פתח בית אב נסקלה כדרך כל הנסקלין וברייתא דלקמן דף מ"ה מיירי בהורתה שלא בקדושה דילפינן מומתה דכתיב בה פתח וילפינן פתח משער. ולפ"ז יש ליישב נמי מדברי התוס' דקשיא להו באין לה פתח בית אב דוקא וילפותא דפתח משער היינו להורתה שלא בקדושה וע"ז תירצו כיון דגלי קרא סקילה גבי הורתה שלא בקדושה שמע מיניה דלא בעיא הכא קרא כדכתיב וק"ל:

8 שם בא"ד ויש לומר דשאני הכא דגלי קרא וכו' אין להקשות דא"כ מנ"ל לרבות מומתה הורתה שלא בקדושה דילמא להא לחודא הוא דאתי לרבות אין לה אב דיש לומר דאיכא לרבו' אין לה אב ממילא ממיעוטא דבישראל מדאיצטריך למעט גיורת עכומ"ז אף שאין לה אב מכלל דבישראל כה"ג מחייב אך קשה להמקשן שהקשה אימא לרבות הורתה ולידתה בקדושה והיינו משום דלא נמעט מבישראל יותר ה"ל להקשות דילמא באמת ממעטינן מבישראל אפילו הורתה ולידתה בקדושה אף שיש לה אב וקרא דומתה לרבות אין לה אב ויש לומר דמקשה לכ"ע אפילו למ"ד דלא בעינן קרא כדכתיב. אך אכתי קשה לפמ"ש התוס' לקמן ד"ה ואימא לרבות וכו' דבחליצה באמת ממעטינן מבישראל אפילו הורתה ולידתה בקדושה משום דמייתר קרא א"כ יש להקשות אליבא דאמת מנ"ל לרבות מומתה הורתה שלא בקדושה הא איצטריך לרבות אין לה אב דאי לא הוי כתיב ומתה ה"א דבעי קרא כדכתיב ובאמת הוי צריך לאוקמי בישראל למעט הורתה ולידתה בקדושה דיש לה אב לכך איצטריך ומתה לרבות אין לה אב ממילא מוקמינן מיעוטא דבישראל להורתה שלא בקדושה אבל הורתה בקדושה ישראל מעליא הוא כיון דלא מייתרא וצ"ל דלא אלים כל כך סברת דבעינן קרא כדכתיב למידחי סברת דהורתה בקדושה ישראל מעליא הוא וממילא הוי מוקמינן מיעוטא דבישראל להורתה שלא בקדושה אפילו אי לא הוי כתיב ומתה וכן צ"ל לקמן בהא דקאמר רבא דמוציא שם רע על היתומה חייב קנס מדתני בתולת ישראל וכו' ולא אמרינן דממעט בתולה גיורת שהיתה הורתה ולידתה בקדושה דיש לה אב כדממעטינן גבי חליצה. אבל אין לה אב בל"ז אין לה קנס דבעינן קרא כדכתיב. ולפי מ"ש א"ש דסברא זו דהורתה בקדושה ישראל מעליא הוא אלימא טפי ומסתבר טפי למדחי דלא בעינן קרא כדכתיב. ודוק:

9 דאמר קרא ומתה וכו'. כבר כתבנו לעיל דף י"א דמהכא משמע דגירות קטן הוא מן התורה משום דזכות הוא לו ואע"ג דקייש לומר המזכה לעובר לא קנה. מ"מ גירות שאני דהוי קדושת הגוף וחל אפילו על דבר שלא בא לעולם כמ"ש שם ולקמן דף נ"ט ע"ב. ולפ"ז נראה דא"ש הא דמקשה ואימא לרבות הורתה ולידתה שלא בקדושה. ולא קאמר ואימא לרבות אפילו הורתה ולידתה שלא בקדושה דלפמ"ש דהא דמהני גירות בעובר נפקא מהאי קרא. א"כ אי נימא דקרא אתי להורתה ולידתה שלא בקדושה. ממילא יש לומר דלא מהני גירות בעובר כלל מדאורייתא. ובזה מתורץ קושית התוס' בד"ה ואימא לרבות הורתה ולידתה שלא בקדושה וכו' תימא אדרבא אית לן לאוקמא בדדמי. ולפי מ"ש שפיר פריך דדילמא קרא מיירי בהורתה ולידתה שלא בקדושה ומנ"ל דמהני גירות בעובר. וע"ז משני א"כ בישראל מאי אהני ליה דאין לומר דבישראל ממעט הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה דכיון דליכא למעוטי אלא מטעם דלא הוי גירות בעובר אם כן לא שייך למעט סקילה מבישראל דהא לא תפסי בה קידושין ואינה ארוסה כלל. וק"ל:

10 תוס' ד"ה ואימא לרבות וכו'. ואומר ר"י כיון דהורתה וכו'. לכאורה משמע מדבריהם דבן גר וגיורת שהורתה ולידתה בקדושה פסול לדון לבן גר וגיורת כמותו. דאל"ה דילמא בישראל אתי לרבות דבעינן אמו מישראל ממש. מיהו יש לומר דכיון דאי אפשר לומר למעט הורתה שלא בקדושה כמו הכא ממילא מוקמינן באביו מישראל ממש דמתיחס אחריו ודומיא דכהונה כדאיתא בקידושין דף ע"ח וכמ"ש התוספתא ביבמות דף ק"ב ע"ש אבל בשאר דינים יש לומר דבן גרים יכול לדון לבן גרים כמותו אפילו אינו אמו מישראל ממש אבל מלשון התוספות שכתבו וקרינן בהו עליך משמע דבעינן אמו מישראל ממש. וכן משמע מדברי התוס' להדיא ביבמות שם. ומלשון הפוסקים בי"ד סימן רס"ט ובח"מ סימן ז' לא משמע כן. וצ"ע:

11 שם בגמרא אמר ריב"ח המוציא שם רע על היתומה וכו'. לכאורה היה נראה לי דהטעם בזה דאע"ג דליכא יתורא דאיצטריך לגופיה דקנסא לאביה דליכא למילף מקנס דאונס ומפתה דהתם היא ברשות אביה וזכותה לאביה. משא"כ הכא במוציא שם רע שכבר ניסת ויצאה מרשות אביה לכל מילי. מ"מ יש לומר דאדרבא היא הנותנת כיון דע"כ הא דהקנס לאביה לאו משום זכות שיש לו בבתו דכבר ניסת. אלא ע"כ מעיקרא דאבהו הוא ולאו מינה דידה קזכי דכי היכי דאמרה תורה אם אמת היה סוקלין אותה על פתח בית אביה כדי לביישו ולומר ראו גידולים שגדלתי ה"נ אם שקר היה מחויב ליתן לו קנס וממילא דביתומה לא מצינו בקרא חיוב קנס כלל. וע"ז מקשה מאם מאן ימאן דכתיב במפותה דגם כן א"ל דאבוה מינה דידה קא זכי דהא מפותה מחלה וע"כ דמעיקרא דאבהו הוא כדאמרינן לעיל דף ל"ט ע"ב דידה היא דאבהו הוי ואפ"ה קאמרינן לרבות יתומה לקנס והיינו כשאומרת בפירוש שאינה מוחלת כמ"ש התוספות בסנהדרין דף ע"ב. א"נ בקטנה לרבנן דר"מ. א"נ כמ"ש לעיל דף מ' ע"א דאם נתרצה לו אדעתא שישאנה ואח"כ חזר בו לא שייך מחילה. וממילא דמתורץ בזה קושיות התוס' ד"ה המוציא וכו'. ממתניתין דר"פ אלו נערות דגיורת פחותה מבת ג' יש לה קנס. וה"ה דה"מ להקשות ממתניתין דלעיל דף מ' יתומה שנתארסה ונתגרשה האונס חייב. ואפשר משום דה"מ למדחי דמיירי בבושת ופגם. ולפמ"ש א"ש דמאונס לא קשה מידי דיש לומר דמינה דידה קא זכי. ובר"פ אלו נערות מיירי באונס. ובזה נ"ל דיש לתרץ ג"כ קושיא התוספות ממתניתין דידן משום דבאמת כתבנו לקמן דף מ"ו בשיטת הרמב"ם דקרא דמש"ר מיירי כשבעל ולא מצא בתולים כמשמעו וסיפא דקרא ואלה בתולי בתי מפרש כשירי בתולים דהיינו שהוזמו העדים. אם כן כיון דקי"ל דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה הוי ליה מקח טעות לענין כתובה. אלא דצריכה גט משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וקידשה בביאה מ"מ היא עדיין ברשות אביו דביאה אירוסין עושה. ושפיר יש לומר אף במוציא שם רע דאביה מינה דידה קא זכי. א"כ יש לומר דריב"ח ס"ל כרבנן דראב"י וקרא מיירי בלא בעל דלא שייך כל זה. וכיון שהשיאה אינו ברשותו כבר. וממילא דאין להקשות ממתניחין דיש לומר דאיתא כראב"י דמוקי בבעל ושפיר יש לומר דיתומה יש לה קנס. ואין להקשות דאם הוא מטעם זכות בתה למה לי קרא דהוי דאבהו ניליף מקרא דאונס זה אינו דהא עכ"פ ארוסה היא ובקנס דאונס אם נתארסה ונתגרשה קנסא לעצמה. ודוק היטב. ועיין מ"ש לקמן דף מ"ו בזה:

12 תוס' ד"ה הא כל מקום וכו'. וא"ת הואיל ומסתבר וכו'. כוונתם להא דאמרינן בסנהדרין דף מ"ו ע"ב אמר רב זו דברי ר' מאיר ע"ש. ולולי דבריהם נראה לע"ד דהא דממעט ר' מאיר לעיל דף ל"ט ע"ב קטנה מקנס מקרא דלו תהיה לאשה במהוה עצמה הכתוב מדבר. קשה נהי דהא דאונס שותה בעציצו דנפקא מקרא דלו תהיה לאשה היינו דוקא בנערה דמהו' עצמה. אבל אכתי מנ"ל לר"מ דקטנה אין לה קנס כלל וצריך לומר משום דס"ל דמסתמא כולי פרשתא בחד ענינא מיירי כסברת רב אדא בר אהבה הכא דכיון דכתיב סקילה בהך פרשתא ממילא כולה קרא דמוציא שם רע בנערה קמיירי. וה"ה גבי קנס. ובזה מדוקדק לשון הש"ס דקאמרי התם לר"מ אמר קרא ולו תהיה לאשה במהוה עצמה הכתוב מדבר. ר"ל דכולה פרשתא בחדא ענינא במהוה עצמה מדבר. אם כן כיון שמצינו לר"מ דפוטר קטנה מקנס מהאי טעמא דכולה פרשתא בחדא ענינא ה"ה בקטנה מאורסה דפוטר מהאי טעמא דכולה פרשתא בבת עונשין כמו שהקשו התוס' לעיל דף מ' ע"ב בד"ה הא לאו הכי וכו' תימא לר"י וכו'. דאין לומר דמרבה מה' דנערה דמוציא שם רע אפילו היכא דכולה פרשתא בגדולה. דא"כ גבי קנס נמי נימא הכי. ודוק: