הפלאה על כתובות נ״ה

1 ע"א תוס' ד"ה לשבח וכו'. מדקתני וכו'. משמע דאין הוכחתם אלא מכתובה דומיא דבנות. והא לדא הוכיחו כפשטי' מהא דמקשה שם והאמר שמואל בע"ח גוב' שבח ומשני מקולי כתוב' וכו' דמנ"ל דילמא מיירי בשבח יתומים דאפילו בע"ח אינו גובה. נראה דיש לומר דודאי משמע ממתניתין דנקט דוק' כתוב' ולא נקט שאר בע"ח דדוק בכתוב' הוא. והא אמר שמואל וכו' משמע דאי הוי אמרינן דבע"ח אינו גובה שבח הוי ניחא היינו משום דהמ"ל דמתניתין לרבות' נקטא כתובה דלא מיבעיא שאר בע"ח דאינו יכול לשעבד דבר שלא בא לעולם אלא אפילו כתובה ומזונות דתנאי בין דין הם. ואמרינן בב"ב דףף קל"א גבי כתובת הנין דכרין אמר ליה ר' פפא לאביי הא א"א מקנה דבר שלא בא לעולם וכו' אלא תנאי בית דין שאני אפ"ה קמשמע לן מתניתין דאינו גובה שבח. אבל לשמואל דאמר בע"ח גובה שבח דאדם יכול לשעבד דבר שלא בא לעולם צריך לשנוי דמקולי כתובה הוא משא"כ אי הוי מוקי ליה בשבח יתומי' דהטעם הוא משום שאין להם על מי לחזור ולא משום דבר שלא בא לעולם אין שייך לחלק בין תנאי בית דין או לא. וא"כ מ"ש כתובה דנקט מתניתין יותר משאר בע"ח וק"ל:

2 תוס' ד"ה ולשבועה וכו' ונראה לר"י וכו' ונלענ"ד דלא ניחא לרש"י ז"ל לפרש כן כיון דלפ"ז אינו אלא בלשון בני אדם דנכלל התוספת בלשון כתובה א"כ היינו הך דקאמר לעיל למוכ' ולמוחל כפירש"י שם דבכלל בלשון בני אדם ונראה דהתוס' לשיטתיי' אזלי שכתבתי לעיל דלפי שיטתם למוכרו' ולמוחל' היינו מילתא אחריתא לענין מזונות כמ"ש שם ומה שהקשו התוס' על רש"י ז"ל דאפילו בשאר שטרות הדין כן. ונראה ליישב דהא כתבו התוס' בפ' השולח דף ל"ד. ומבואר בקונטרס אחרון סימן צ"ו. דהא דצריכה שבועה אע"ג דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים וה"ל תוך זמנו משום דכיון דהוא תנאי בית דין חיישינן טפי אפילו תוך זמנו א"כ טובא קמ"ל דאע"ג דתוספת אינו תנאי בית דין אפ"ה ככתובה דמי וצריכה שבועה. וכבר כתבנו לעיל בפירש"י ד"ה ולפוגמת וכו' דס"ל לרש"י דמיירי הכל שפוגמת תוך זמנו בהיותה תחת בעלה. ולכך לעולם תחלת הפרעון הוא על התוספת ועיקר כתובה נשאר משום דאסור להשהות בלא כתובה ולפ"ז יש לומר דהתוס' שכתבו שפגמה הכתובה היינו משום דהם מפרשים דמיירי הכל לאחר גירושין. ובזה באמת הוא להיפך דפרעון הראשון שהיא מקבלת על כתובתה אפילו היא אלף זוז הוא תשלומי עיקר הכתובה דכיון שמקבלת מנה או מאתים כבר נפרעה כתובה דאורייתא. ולפ"ז א"ש טפי מ"ש כאן דכשנשבעה שלא נפרעה הכתובה. אינה צריכה לישבע עוד על התוספת דאם קיבלה לא היתה יכולה לישבע על הכתובה דהיא נפרעת בראשונה לעולם וק"ל:

3 תוס' ד"ה ולשביעית וכו'. ולדידיה ניחא וכו' נראה מדבריהם דס"ל לר' יוסי דפוסקת בשביעית היינו שנשלם בשביעית וקרינן ביה לא יגוש ולכך משמטת וה"ה להקפת חנות. והרע"ב פי' שם דפוסקת היינו דאסורה בשביעית. א"כ יש לומר דגם לר' יוסי הקפת חנות אינו משמע. תדע דלא פליג ברישא שם. מיהו בעיקר דבריהם לא ידעתי דאטו אם נותן שט"ח במתנה כדאמר ר' יוחנן בר"פ הנושא בחייב אני לך מנה בשטר לא ישמט בשביעית דמה לי שקיבל מעות. או שמחייב את עצמו מעות רק בכתובה טעמא אחרינא דה"ל מעשה בית דין וכגבוי דמי כמ"ש המפרשים שם. וא"כ שפיר הוצרך לאשמעינן דתנאי כתובה דתוספת יש לו גם כן כח זה שלא ישמט בשביעית דככתובה שוי' רבנן. גם מ"ש בתוס' בא"ד דאם פגמה הכתובה הוו וכו' משמע מדבריהם דפגימה מהני אף בהקפת חנות. ושכר שכיר דאל"ה הוי ליה למימר כפשטי' דהוי ככתובה דמהני ביה פגימה. ומלשון הש"ע לא משמע הכי דגבי הקפת חנות לא הזכיר רק זקיפה עוד נראה מדבריהם דלרב דס"ל משתפגום ותזקוף. ס"ל אף בהקפת חנות כן דאל"ה הוי ליה למימר דהוי ככתובה דבעינן תרוויהו פגימה וזקיפה. ובמתניתין סוף שביעית מפורש. דאם עשאה מלוה משמטת ומסתמא לא פליג רב אסתמא דמתניתין. ותו דל"ל להש"ס בגיטין דף י"ח להביא תניא כוותי' דשמואל מברייתא ולא ממתניתין בהדיא משמע דרב דוקא בכתובה קאמר. וצ"ע.

4 רש"י ד"ה כל זמן וכו'. עיין בהרא"ש שהביא לשון הריף ז"ל דמפרש כפשטי' דמתניתין שם דכל זמן שהיא בבית אביה גובה לעילם ותמה עליו שהוא דלא כהלכתא ולע"ד נראה פשוט דהרי"ף ז"ל לשיטתי' אזיל דגרס לקמן ס"פ הנושא אפילו תוספת שלה ומייתי התם הך דר' ינאי ונראה דפירושו כמ"ש הר"ן שם דמיירי כששטר כתובה יוצא מתחת ידה דאמרינן שם דגובה לעולם. וטובא קמ"ל דאפילו בשני שטרות ואין שטר התוספת יוצא מתחת ידה מ"מ כיון דשטר כתובה יוצא מתחת ידה לא אמרינן דמחלה התוספת ומיושב בזה קושיות הר"ן על גירסא זו יעיין מ"ש שם דבזה מתורץ קושיות התוס' שם ד"ה אמר רב הונא וכו'. ע"ש ושם יבואר בס"ד. ולכאורה היה נראה דיש לפרש דכל זמן שהיא בבית אביה גובה לעולם והיינו בניזונת מן היורשים בבית אביה כדמשמע מפירש"י שכתב ולא זנין אותה משמע בניזונת אף כשהיא בבית אביה לא הפסידה וטובא קמ"ל דלא נימא דבבית אביה לא שייך משום כיסופא אלא משום הפסד מזונות א"כ דוקא עיקר כתובה דיש לומר דלא תבעה פן ישלמו לה ותאבד מזונות אבל היה לה לתבוע התוספת שלא בבית דין דאפילו אם ישלמו לה יהיה לה מזונות משום העיקר וקמ"ל דטעמא משום כיסופא כדאיתא שם ס"פ הנושא דכל שזנין אותה שייך כסופא אפילו כשהיא בבית אביה ואין עובדי אותה והיינו דקמ"ל דתוספת ככתובה וא"ל איך ס"ד לומר הכי א"כ בכתובה נמי היה לה לתבוע מקצת כתובה ויהיה לה מזונות בעבור הנשאר זה אינו דהא כתב הרא"ש לקמן בפ' אלמנה דף צ"ד ע"ב דאפילו לאנשי גליל כל שגובה המקצת כתובה יכולין היורשים לסלק כתובתה דאל"כ כל אשה תגבה כתובתה ותשאר פרוטה שתהיה ניזונת. משא"כ כשצריכה להשאיר כל עיקר הכתובה יש לומר דבאמת כן הוא ועמ"ש לעיל בפירש"י ד"ה הומוכרת והעיקר נראה כמ"ש לעיל דמיירי בששטר כתובה יוצא מתחת ידה ולפי גירס' הריף שם. וק"ל:

5 תוס' ד"ה יסבון וכו' עיין בר"פ מי שהיה נשוי מ"ש שם בדבריהם: ז"ל:

6 תוס' ד"ה כתובו וכו' ולא נקט כתובו וכו'. כתב בספ"י דלדעת הפוסקים כרמב"ן. דלא אמרינן סתם קנין לכתיבה עומד אלא כשהקנה בפני הלוקח יש לומר דהכא מיירי שלא בפניו. ונלענ"ד לפרש הטעם דאפ"ה מהני דלא צריך לאמלוכי אף דקנין שלא בפניו אינו עומד לכתיבה דהא כתב הרא"ש הא דצריך הכא לאמלוכי טפי משאם אמר אחר לחבירו תן חפץ זה לפלוני דשאני הכא דרגלים לדבר שרוצה לימלכו בו מדלא הקנה בקנין חליפי' אבל כשהקנה באמת לא שייך זה ולפ"ז קשה לי לשיטת האומרים דלא מהני קנין כלל שלא בפניו כדאיתא בטח"מ סימן קצ"ה א"כ נשאר קושי' הרא"ש מ"ט צריך לאמלוכי ביה הכא טפי הכל שאר המתנות וכן קשה למ"ש שם בשם הרי"ו דבמתנה לא מהני שלא בפניו משום שונא מתנות יחיה ע"ש. א"כ מ"ט דהכא צריך לאמלוכי ביה טפי משולח חפץ לחבירו. ודוחק למור דס"ל דהכא מיירי דוקא שאומר בפניו. אבל שלא בפניו באמת אין צריך לאמלוכי. ונראה דבאמת צריך להבין דברי הרא"ש ז"ל דבתחלה כתב בפשטות בשולח חפץ א"צ לאמלוכי ובתר הכי מייתי ירושלמי דא"ל רב לחייא בריה כדאמרי לך הב מידי לפלוני אי אינש עשיר אמליך ביה ונ"ל דרב לטעמי' אזיל דס"ל דברים אין בהם משום מחוסר אמנה אבל למאי דקי"ל כר' יוחנן דיש בהן משום מחוסר אמנה א"כ מה"ת נימא דחוזר בו. ולכך הביאו הרא"ש דנ"מ לדידן במתנה מרובה דמודה ר"י שאין בהן משום מחוסר אמנה והא דכתב הרא"ש בשולח חפץ היינו דבר מועט כדמשמע לשון שכתב אחר כך הב מידי לפלוני. וניחא ליה להרא"ש לפרש הכא אפילו במתנה מועטת א"נ דס"ל דכי היכי דבקנו מיני' דהקנין מועיל שלא בפניו כשיטת הרא"ש שם. ואין נ"מ אלא בכתיבת השטר וה"נ בלא קנו מיני' מיירי נמי אפילו אין נ"מ בגוף השדה אלא בכתיבת השטר כגון שקנה השדה בחזקה א"נ במכירה בכסף וכיוצא בו אפ"ה כיון שלא הקנה בפניהם בקנין חליפין שקנה מיד ניחא ליה שימלכו בו וס"ל בזה הוי כמתנ' מועטת דאין ריוח כל כך בשטר א"כ יש לומר לשיטת הפוסקים הנ"ל דהא דצריך אמלוכי ביה היינו דמוקי ליה במתנה מרובה ובענין דיכול לחזור נמי על גוף השדה א"נ יש לומר דאפילו מיירי במתנה מועטת יש לומר דס"ל דלא אמר רבי יוחנן דברים יש בהן משום מחוסר אמנה. אלא בפניו דסמכא דעת מקבל אבל שלא בפניו אין בהן משום מחוסר אמנה א"כ ממה נפשך א"ש דאי בפניו היה לו להקנות בקנין סודר ואי שלא בפניו יכול לחזור בו לכתחילה לכך צריך אמלוכי ביה והרא"ש ז"ל ל"ל הך סברא דלעולם במתנה מועטת צריך לקיים דבריו. ודוק:

7 בגמרא תסתיים דר"נ וכו'. הקשה בספ"י דהא בב"ב דף קמ"ו דחי הש"ס ודילמא התם שאני דאמר כתובו. וכתב עוד דאין לומר דאומדנא דהכא דראב"ע הוי כמו כתובו. דא"כ תקשה לר"נ דאמר לקמן דאין הלכה כראב"ע. והניח בצ"ע. ולע"ד נראה דלמסקנא לק"מ. דהא משני דגם רבנן ס"ל אומדנא אחריתא הכא משום אקרובי דעתא. א"כ שפיר יש לומר דהמקשה דלא ידע מזה מדמי לאומדנא דראב"ע. כמו אומדנא דכתובו. עוד נראה לע"ד דיש ליישב. דהא צריך להבין מאי מועיל משום דאמר כתובו זיהיה מזה אומדנא ליתן הגט לידה כיון דע"כ מיירי במקום יבם. א"כ הא רב נחמן גופי' ס"ל ביבמות דף קי"ח ע"ב במזכה גט לאשתו במקום יבם דחולצת ולא מתיבמת דה"ל ספק וכו'. ודייק כן מסתמא דמתניתין שם. א"כ אין הוכחא מכתובו דצוה ליתן לה. דילמא דעתו דיזכו לה העדים בעצמם ומועיל שלא יוכל ליבמה בע"כ שתהי' עכ"פ אסורה ליבם. וכ"ש לאביי דס"ל בב"מ דף י"ג דעדיו בחתומיו זכין לו דמועיל החתימה לאסור ליבם אפילו לא יתנו. ונהי דאנן אמרינן דעתי' דמסתמא דעתו נמי להתירה לעלמא. אבל מל' כתובו אין ראיה וא"ל דאין יכולים לזכות בחתימה או אחר כך משום דלא חזרה שליחות אצל הבעל כדאיתא בפ' האומר דף ס"ג ע"ב דהא רב נחמן עצמו לית ליה שם הך סברא ואמר דעבדי' בה עובדא. ואנן קי"ל כמסקנא שם. דחולצת ולא מתיבמת וע"כ צ"ל דאפ"ה דחי לה ר"נ התם דליכא למימר דמתניתין דשכ"מ ר"ש שזורי היא. דדילמא ר"ש שזורי ס"ל דחוב הוא לה אי נמי דס"ל בפשטות דלא חזר' שליחות אצל הבעל. והכתיבה אינו מועיל כלום. ואיכא אומדנא יתירא שיתנו לה מדאמר כתובו. אבל ר"י דאמר הלכה כרבי שמעון שזורי ודאי לא פליג אסתמא דמתניתין דיבמות. דחולצת ולא מתיבמת. וגם על מסקנא דריש פרק האומר דחולצת ולא מתיבמת. וכ"ש רב נחמן עצמו דאמר עבדי' בה עובדא דמהני. א"כ מכתובה אין ראיה כלל שיתנו לידה כן נלענ"ד. ודוק:

8 תוס' ד"ה ובתרומה וכו'. כדמשמע בירושלמי וכו'. נראה דטעמא דרש"י ז"ל דבאמת פלוגתא הוא בירושלמי כמ"ש התוס' במנחות ע"ש אלא דלפי הגירסא דגרסי הכא ר' יוחנן. ע"כ צריך לפרש כן. דר' יוחנן ס"ל שם בהדיא טעמא משום עונג שבת. וכן נראה מוכרח הגירסא ר' יוחנן. לפי מאי דאי' שם בירושלמי דר' יונתן ס"ל התם דאין הלכה כר"ש שזורי. וראיתי במפרש שם דאמילתא אחריתא קאמר התם ר' יונתן. ולא נהירא ע"ש ומ"ש התוס' דמשום עונג שבת לא התירו לו לאכול דמאי צ"ע. דהא אף למ"ד משום אימת שבת עליו. קשה למה לא התירו אם לקח ממנו בשבת ואומר בשעה שלקח ממנו שהוא מעשר. אלא על כרחך צ"ל דלא התירו אלא בשכח ולא הפריש. דהוי כשעיין הדחק. וה"נ יש לומר למ"ד משום עונג שבת דלא התירו אלא בשבת. ואפשר דקשיא להו דהרי לא התירו לסמוך על אמריתו שאמר שהוא מעושר בשעה שלקח ממנו משום עונג שבת והוצרכו לשאלו עוד הפעם בשבת וקושי' זו נזכר שם בירושלמי. ובאמת אין זה קושי' כל כך דבתחלה אמר להשביח מקחו כדאמרינן לעיל דף כ"ד. משא"כ אחר כך דע"כ אין חשש דמתירא משום ביטול מקח. דמסתמא אדעתא דהכי קנה שיפרוש דמאי. ותו דאי' שם בירושלמי דשואלו שמא משום שהיה טרוד בעסקיו שכח. א"כ אם אמר דמסופק הוא גם כן אינו יכול להוציא ממנו. וכיון שאמר שודאי הפריש יותר יש להאמין. ולכאורה היה נראה דבזה מתורץ קושי' הנ"ל דלמ"ד משום אימת שבת עליו לא התירו אם לקח ממנו בשבת ואומר בשעה שלקח ממנו שהוא מעושר משום דלא התירו. אלא כששואלו אחר כך בשבת. דלא שייך להשביח מקחו אלא דזה אינו דא"כ יהי' מותר בלקח בשבת ושואלו אחר כך ומשמע דלא מהני אלא בשכח משום שעת הדחק כנ"ל. וק"ל:

9 תוס' ד"ה מתנת שכ"מ וכו' כדמוכח מתניתין דמי וכו' והתם בקנין וכו' בספר פ"י כתב לישב דרב ס"ל כס"ד דרבא דמתניתין בלא קנין ע"ש והוא דחוק דנהי דס"ד הכי מ"מ הא קאמר בהדיא שם לא תתלו ביה בוקי סריקי בר"נ דתנן במתניתין בשייר מתנתו קיימת אפילו אם עמד ואי בלא קנין במה קנה ואיך אפשר לומר דרב ס"ל באמת הכי ולולי לבריהם ז"ל נלענ"ד ליישב פי' רשב"ם דרב נמי מודה במתנ' שכ"מ בקנין דעמד חוזר דאומדנא הוא מדלא שביק לנפשי' והכא שאני דמיירי שכתוב בשטר זה נמי הלוואתו לפלוני כדקאמר ארכביה אתרי רכשי. משמע שבזה השטר עצמו ארכביה אתרי רכשי' דאם לא כן למה כתב יפוי כח שכ"מ. נמצא אם יעמיד ממילא יתבטל מתנת ההלואה דאינו נקנה בקנין וא"כ אינו מתנ' שכ"מ בכולו דהרי שיור ההלואה. וס"ל לרב דאומדנא הוא למעלת המקבל. דכשמת קונה הכל מטעם מתנת שכ"מ וכשעומד קנה עיקר השטר ולא ההלואה דההלואה נתן אם ימות דוקא דנקנה בדבורא. ושמואל ס"ל לגריעותא דמקבל כמו שיבואר בסמוך בס"ד. ובזה ניחא לע"ד למאי דאי' בח"מ סימן ר"ג בהגה בהקנה קרקעות ומעות די"א דקנה הכל. וי"א דלא קנה כלל. קשה דא"כ למה קאמר רב דאם עמד אינו חוזר מטעם הקנין. נימא כי היכי דלא קנה ההלואה לא קנה נמי הקרקעות. ולמ"ד דקנה הכל קשה דא"כ אין צריך לומר משום כח מתנות שכ"מ. ולפמ"ש א"ש דאדרבא דהא עיקר טעמי' דרב דאזיל בתר אומדנא לטובת המקבל. דס"ל הכא כיון דארכביה אתרי ורכשי מתנת בריא ומתנת שכ"מ אמרינן הכל למעליותא. ולא הקנה ההלואה כי אם על ידי מתנת שכ"מ אם ימות אבל אם יעמוד אמרינן דלא הקנה לו כלל ההלואה. והוי' ליה במקצת ומועיל לכ"ע. ולפ"ז צ"ל דשיור מהני אפילו בהלואה אע"ג דאמר רב בב"ב שם דבעי' שיור קרקע הוא לאו דוקא כדקאמר התם במסקנא כמה מכוונין וכו' קרקע טעמא מאי וכו'. א"נ יש לומר דהלואה עדיפא דהוי ליה שיעבוד קרקעות. ודוק:

10 תוס' ד"ה שאם אמר הלוואתו וכו' פי' בקונטרס וכו' ולע"ד נראה ליישב פירש"י ז"ל. והא דקשה ליה הא דקאמר שמואל לא ידענא וכו' משמ' דלא קנה כלל. ולפמ"ש דהכא מיירי ע"כ שכתוב בו הלואתו לפלוני קשה עכ"פ יקנה ההלואה דלא שייך לומר שמא לא גמר להקנותו. דהא אינו נקנה בחליפין. ואין לומר דס"ל כיון דעיקר השטר בטל ה"ל ההלואה מתנת שכ"מ במקצת דלא קנה. זה אינו דהא הטעם במקצת דאמרינן דלא קנה. הוא משום דאמרינן דלא נתן אדעתא שימות. אלא במצוה בפירוש מחמת מיתה אבל הכא הא ס"ל לשמואל דלא נתן אלא אדעתא שימות וא דעתו שיקנה הכל. א"כ נהי דאינו מועיל השטר לאחר מותו מ"מ ההלואה יקנה. לכך פירש"י דנקנה באגב. וכוונתו דס"ל כהנך פוסקי' בח"מ סימן ר"ג שהביאנו בסמוך דבהקנה מעות וקרקע בקנין קנה שניהן א,כ שפיר יש לומר שהי' כוונתו שיקנה בשטר שכתוב בו קנין הקרקעות ואגב יקנה מהמעות וכל זה אינו מועיל לאחר מותו. אבל רב ס"ל דאמר למעליותא דלא הקנה לו אגב קרקע אלא דעתו שאם יעמוד ישייר לעצמו ההלואה כדי שתהיה מתנת שכ"מ במקצת כנ"ל. מיהו לשיטת הפוסקים דס"ל בהקנה קרקעות ומעות דלא קנה כלל. דה"ל קני את וחמור. א"ש טפי דכי היכי דלא קנה הקרקעות לאחר מיתה. משום דאין שטר לאחר מיתה ה"נ לא קנה המעות אבל רש"י ז"ל ס"ל כיש אומרים דקנה הכל ומטעם זה אמר שמואל דהיה כוונתו לאקנוי ההלואה אגב קרקע כנ"ל. וממילא מתורצים קושי' התוס' דכוונת רש"י ז"ל אגב קרקע. שהיא נקנית בחליפין כנ"ל וזה מועיל אפילו בהלואה. ואפ"ה לא קשה דלא קאמר דאי' בבריא בכה"ג כיון דבפני עצמו לא מהני. וכן צ"ל לדעת הפוסקים הנ"ל. ובזה מיושב מה שמקשה על רש"י ז"ל ונדחק בספר מגיני שלמה דהא בפרק הזהב פליגי רב ולוי במטבע נעשה חליפין. והל"ל תסתיים דרב ס"ל דאינו נקנה בחליפין. וכ"ש דאינו נעשה חליפין דודאי יש לדחות דהכא שאני. דהלואה אינו בעין. ואפ"ה ביחד עם קרקע מועיל כנ"ל. ודוק

11 בא"ד והשתא משמע ליה. נראה דלפמ"ש בפירש"י דהא דאם עמד אינו חוזר: ולא אמרינן דקנה הכל באגב כנ"ל. ולא ה"ל שיור משום דמאדי' לדעתי' שלא רצה להקנות ההלואה כי אם במתנת שכ"מ אם ימות דדעתי' ליפוי כח הנותן. שפיר כתב רש"י ז"ל דמהא דארכביה אתרי רכשי. ר"ל הקרקע בקנין וההלואה במתנת שכ"מ. נשמע דאזל בתר אומדנא. אבל התוס' ס"ל לית להו הך סברא דנקנה באגב הוצרכו לזה דמוכח משום שנתן לי כח המתנת שכ"מ. וק"ל:

12 וראיתי בספ"י שפי' הסוגיא דמוכח דאזיל בתר אומדנא מדהוצרך לומר דארכביה אתרי רכשי משמע דבלא"ה אם עמד חוזר כמתניתין דב"ב ש"מ אזליה בתר אומדנא כדאיתא שם. ולע"ד אין ראיה משם דהתם קאמר אליבא דאמת דמוקמי' למתניתין בקנו מידו. אבל לפמ"ש הוא עצמו דרב מוקי למתניתין בלא קנו מידו. ואפילו לתירוצי התוס' לעיל מ"מ בדברי רב אינו נרמז. אלא דבלא קנין חוזר והא מילתא דפשיטא הוא כיון דליכא קנין ועמד למה יתקיים וא"צ לאומדנא כלל וזה ברור וק"ל: