הפלאה על כתובות נ״ג

1 תוס' ד"ה השתא וכו' א"נ הכא כבר קידשו וכו'. לכאורה קשה להאי תירוצא נהי דאמירה לא קניא הא הכא הוי כתיבה כדקאמרינן כתביה לכל מאי דהוי ליה ומסתמא היה הכתיבה באופן המועיל כדלעיל דף מ"ז ע"א. דאל"ה למה כתב. ודוחק לומר דהיה יכול לטעון דהוי אונס כדקאמרינן מעלאי דידי היינו עשייה ודמי לתליוהו ויהיב. ואפ"ה צריך למ"ש התוס' שכבר קידשו משום דבשעת קידושין דמי לתליא וזבין כדאיתא בב"ב דף מ"ח גבי תליוהו וקדיש דה"ל כתליוהו וזבין. אך זה דוחק דלא הוי כאונס גמור. ותו כיון שנותן הכתובה נגד הנדוניא ה"ל כתלינן וזבין. וצ"ל דעדין לא נמסר הכתיבה. א"נ לא חתמו העדים ולא זכה עדיין. והא דאמר שוי נפשך הדרנא לא קאמינא. אע"ג דקי"ל בב"מ דף נ"א דבמתנה מרובה אין בה משום מחוסר אמנה. צ"ל כיון דהתם טעמא דלא סמכה דעתיה דמקבל והכא שפיר סמכה דעתיה כיון שדרך לכתוב לבתו. וק"ל:

2 שם ותבעי לך מוחלת וכו'. קצת קשה לדעת ריב"ן שכתבו התוס' לעיל דף נ"א ד"ה ה"מ ר' מאיר וכו' דאינה יכולה למחול הכתובה אפילו בכותבת לו התקבלתי א"כ דילמא ס"ל כר"מ ואפשר דמקשה לר' נחמן משום דטעמא דר"מ דלא מהני מחילה משום דס"ל כתובה דאורייתא ור"נ קאמר לעיל דף י' אר"נ חכמים תיקנו וכו'. משמע דס"ל כתובה דרבנן כמ"ש התוס' שם. אלא דאכתי זה דוחק דילמא רב יימר ס"ל דכתובה דאורייתא וכר"מ. ונראה דמיירי הכא במוכרת או מוחלת התוספת לבד ובזה א"ש טפי דא"צ לומר דעבדא איסורא דהא אסור לדור עמה בלא כתובה. ולפמ"ש א"ש דמיירי במוחלת התוספת לבד ובזה ודאי דיכולה למחול. וא"ש נמי הא דלא מיבעיא ליה בשאר תנאי כתובה אם יש לה כגון מזונת האלמנה או הבנות. ולפמ"ש א"ש דהא עדיין יש לה עיקר כתובה ולא מיבעיא ליה אלא באותו התוספת שמכרה או מוחלת אם יורשים אותן בנים כיון שמחלה התוספת. שוב ראיתי בתוס' ב"ק פרק החובל שכתבו שם בכה"ג דמיירי שם בתוספת דמהני ביה מחילה ע"ש. והנה הרא"ה כתב בשם בעל העיטור לתרץ קושיא הנ"ל דאסורה לדור עמו דמיירי בענין דליכא איסורא כגון שמוכרת או מוחלת אם תתאלמן ולא אם תתגרש דאז אינה קלה בעיניו להוציאה. וקשה דא"כ הא דפריך בהחובל באשה שחבלה בבעלה לא הפסידה כתובתה ואמאי תזבין כתובתה לבעלה ומשני ר"מ הוא דאמר אסור להשהות ואמאי תזבן ניהליה אם תתאלמן ולא אם תתגרש. וצ"ע. וק"ל: ועיין קונטרס אחרון.

3 שם גמרא אי לאו דקאמרת משמיה וכו'. הקשה הרא"ה ור"ן דלקמן דף ק"ד ע"ב קאמר בפשטות דמוחלת מזוני נמי לית לה. ותירצו דהתם ס"ל כאנשי יהודה דהברירה ביד היורשים. ואי נימא דמוחלת יהיו לה מזונת כל אחת תמחול. והנה לכאורה היה נ"ל דיש לומר הא דמשמע להו דהתם קאי לאנשי יהודה. היינו דאל"ה לא שייך לומר דמחלה מדלא תבעה כתובה כ"ה שנים דהא בגליל אם היתה תובעת היו מסלקין לה כתובתה והיא רוצה במזונת. משא"כ לאנשי יהודה דאם היו רוצים ליתן כתובה בל"ז הברירה בידם ואין מפסדת בתביעה שלא בבית דין. מיהו זה אינו מכמה טעמי חדא דלא שייך לומר דחכמים דס"ל כ"ה שנים הוא מטעם מחילה אינו לאנשי גליל דהא קי"ל כותייהו. ותו דאי מסברא זו דרוצה במזונת אף לאנשי יהודה נימא דנהי דניחא ליתומים שלא לסלק כתובתה. מ"מ אינה רוצה ליתבוע דשמא כשתתבע יתרצו לסלקה וישמעו לה. והעיקר בזה דבין לאנשי גליל בין לאנשי יהודה איכא הוכחא דהא א"צ דוקא לתבוע כתובתה תוך כ"ה שנים אלא דיכולה לומר דאינה מוחלת כתובתה. וכיון ששותקת אמרינן דמסתמא מחלה. גם סברתם אינו מובן מה שכתבו דכל אחת תמחול דהא בודאי אינה יכולה למחול בע"כ דהברירה ביד היורשים שאינם רוצים לקבל מחילתה כיון דהוא ריעותא להם. ולולי דבריהם היה נראה לחלק דכשמוחלת הכתובה אחר מותו ליורשים אמרינן מסתמא דדעתה למחול גם התנאי כתובה דהוא בכלל כתובה כל שלא פירשה משא"כ כשמוחלת לבעל דלא ידעה שתצטרך למזונת אין המזונת בכלל המחילה שלא היה דעתה ע"ז כלל. וכ"ש לר"מ דאסורה לדור עמו בלא כתובה וע"כ יצטרך לגרשה מיד דמסתמא לא ידעה שימות קודם גירושין. ועוד נראה דלמאי דקי"ל כר' יהודה דלא מהני מחילה בכתובה אלא בכותבת התקבלתי א"כ לא שייך לומר דהוא בכלל מחילת הכתובה ולומר דהוי כאילו כתבה לו שקיבלה ממנו כל דמי המזונת לעולם לאחר מיתה. משא"כ לאחר מיתה כמו דמהני מחילה בכתובה ה"נ מועיל למזונות. וע"כ הא דקאמר הכא דאין לה מזונת הוא משום דאף דלא היה דעתה על זה. מ"מ כשאבידה הכתובה ממילא אין לה מזונת. על זה קאמר דהוא משיב רעה וכו'. וק"ל:

4 שם ההוא גברא דשכיב ארוסתו וכו'. לכאורה משמע מדאמר או הב לה כתובתה דהברירה בידו לומר אינו רוצה לירש ואינו קוברה. ולכאורה הטעם בזה מדאמרינן לעיל קבורתה תחת כתובתה משמע כתובתה עיקר וכדדייק לקמן דף נ"ח ע"ב גבי מזונת תחת מעשה ידיה. וא"כ גם לפי המסקנא נ"מ בנשואה יכול לומר איני יורש הנדוניא ואיני קובר. והוא נגד דעת הפוסקים באה"ע סימן פ"ט כמ"ש בב"ש שם בשם תשובת מהריש לומר. ואפשר לחלק לפמ"ש לעיל דף מ"ז ע"ב דעיקר קבורתה הוא מדאורייתא דכתיב לה יטמא מצוה אלא דעיקר התקנה תחת כתובתה הוא שיקברנה לפי כבודה וכבודו. א"כ יש לומר דהכא בארוסה דמפרש בברייתא דאינו מטמא לה אף דלא ידע לדייק מהברייתא הא מתה היא אין לה כתובה. מ"מ כיון דאין לה עיקר מדאורייתא אלא מצד התקנה לטובתה יכול לומר איני יורש ואיני קובר. משא"כ בנשואה דעיקרו מדאורייתא. ובזה נכון מה שיש לדקדק דה"ל להביא ממתניתין דלעיל דף מ"ו ע"ב דקתני נשאת חייב בקבורתה משמע דוקא נשאת. אבל נתארסה לא כמו אינך דחשיב התם. ולפמ"ש א"ש דהתם נקט חייב בקבורתה. וא"י לומר איני יורש ואיני קובר. וק"ל:

5 בגמרא רב תני וכו'. נראה דאין לפרש דהא דאמר לרב אע"ג דבגר היינו מדלא תני רב עד שתבגר ממילא אית לה מזונת. וכן ללוי מדלא תני נשואין. זה אינו דע"ז לא משני מידי דלמה לא נקטו רב ולוי באמת במתניתין אלא חדא. וע"כ זה אינו קושיא דא"צ לפרש אלא הקושיא הוא איפכא והיינו דמקשה מיתורא דלגופיה לא איצטריך דמה"ת נימא דנשואה וכן בוגרת ללוי שיהיה להם מזונות כיון דיוצאת מרשות אב לגמרי. אלא על כרחך דממעט לרב בוגרת דיש לה מזונת. וללוי ממעט נשואה. וע"ז מקשה וכי פליגי אתנאי כמו שפירש"י ז"ל ומשני דפליגי בארוסה דלרב דתני עד דתלקחין היינו עד שתארס דמשמעות לוקחין הוא אירוסין כמו כי יקח איש אשה וגו' דהיינו קידושין כדאמרינן בריש קידושין. וללוי נקט עד שתבגרן למעט ארוסה. ובזה יש לפרש הא דקאמר בתר הכי תרתי אלא או תבגרן או יימטי זמניהן. ויש לדקדק בהא דקאמר אלא או תבגרן דהוא מיותר בלשון הש"ס כיון דלא אתי לשנוי אלא דהוא ויו המחלקות לא הל"ל אלא או יימטי זמניהן. ולפמ"ש יש לומר דודאי ידע דהוא ויו המחלקות אלא דהא גופא קשיא ליה כיון דלגופיה לא איצטריך כנ"ל אלא למעט ארוסה דיש לה מזונת למה לי תרתי דהא בחדא הוי סגיא למעט ארוסה. ומשני דבאמת אין צריך לכתוב שניהם והכי קאמר לוי או שיכתוב עד דתבגרן או שיכתוב עד דיימטי זמניהן. כן היה נ"ל לפרש:

6 אך התוס' לא מפרשי כן כמ"ש בד"ה הויה דאירוסין וכו'. דהתם וכו'. והיינו משום דקשיא להו דאי מחמת פשיטות פריך לעיל אע"ג דבגר דלגופיה לא איצטריך. א"כ מאי בעי הכא לר' יוסף דממילא אית לן למימר הויה דאירוסין דאי הויה דנשואין פשיטא דהא ל"ל דאתי לדיוקי למעט אירוסין. דהא אף אם כוונתו הויה דנשואין. מ"מ אין בלשון הויה מעוט על אירוסין כדכתיב בקרא כי תהיינה לאיש שתי נשים. ופירושו היינו לשון תפיסת קידושין. ולכאורה היה אפשר לומר לפמ"ש רש"י ד"ה לרב וכו' דלא פליגי אתנאי וכו'. היינו הקושיא דוקא לרב ולוי שהיו שונים כן מדעתם. אבל ר' יוסף משמע שמצא ברייתא אין לתמוה כל כך אי פליג אתנאי דלקמן. ושפיר יש לומר הויה דנשואין למעט בוגרת. אבל התוס' משמע להו דהא דפריך אע"ג דבגר לאו משום דלא פליגי אתנאי. אלא היינו משום דפשיטא ליה מצד הסברא דבוגרת אין לה מזונות כדמשמע מהא דקאמר כתנאי. ולא משני דלרב כ"ע מודים באירוסין ולא פליגי אלא בבגר. ובאמת פליג ת"ק על תנאי דלקמן בפרק מציאת האשה. אלא ודאי דמצד הסברא פשיטא להש"ס דליכא מאן דפליג בבוגרת. מיהו יש לומר דאין הכרח מזה דס"ל להש"ס דאין סברא לומר דאירוסין עדיפא מבגר. אבל לגבי נשואין אם נימא דהיינו הויה דנשואין. שפיר יש לומר דעדיפא מבגר. וק"ל:

7 שם תוס' ד"ה ארוסה וכו'. לא שמיע להו וכו". לפ"ז צ"ל הא דמיבעיא לעיל אליבא דר' יוסף הויה דאירוסין היינו דמספקא ליה אי כלישנא קמא או כלישנא בתרא. והוא דוחק. ולולי דבריהם יש לומר דהכא מיירי שהיתה ארוסה בחיי האב דאיכא למימר דאפילו אי בארוסה לאחר מיתה יש לה מזונת היינו דהתם לא שייך כל כך לומר דלא ניחא ליה דתתזל דאין תקנה בזה דא"כ לא יארס אותה כלל כיון דאינו חייב במזונות. ולא ניחא ליה דתתזל. ויש לומר דמש"ה אית לה מזונות. משא"כ כשכבר נתארסה בחיי האב שפיר יש לומר דכיון דלא ניחא ליה דתתזל ודאי יזון אותה. וכן יש לומר להיפך דאפילו אי בנתארסה לאחר מיתה אין לה מזונת היינו דלא שייך לומר דלא קים לה בגויה דהיינו משום סימפון כדפירש"י דהא אמרינן לקמן דף נ"ז ע"ב בהגיע זמן ולא נשאו כיון דחייב במזונות מסתמא בדק לה קודם שיזון אותה. א"כ ה"נ כיון דלא ניחא ליה דתתזל ויודע שאין לה מזונת משעת אירוסין מסתמא בדק לה קודם אירוסין. דלמה לו להכניס עצמו לכתחלה לזילותא. ובודאי לא מצא בה מום ויזון אותה. אבל כשכבר היא ארוסה בחיי האב אפשר דאינו מהדר לבדוק אותה מיד אחר מיתת האב ומספיקא לא יזון אותה. ותו דשמא באמת ימצא סימפון ולא יזון אותה. משא"כ כשהיא נתארסה לאחר מיתת האב מסתמא בדק לה קודם אירוסין. ולפ"ז אפשר ליישב נמי הא דפליגי בתר הכי ת"ק ור"י באלמנה בבית אביה ופירש"י ותוס' דס"ל דארוסה יש לה מזונת. דהוא דחוק כמ"ש לקמן בסמוך. ולפמ"ש יש לומר דהתם נמי מיירי בארוסה בחיי האב ואינו ענין לפלוגתא דרב ולוי לעיל דקי"ל כרב. ודוק:

8 תוס' ד"ה אלמנה בבית אביה וכו'. דקסבר ארוסה יש לה מזונות וכו'. וצ"ל דלא קשיא מהכא לרב דס"ל לעיל דמשנתארסה אין לה מזונת דרב סבר כת"ק דברייתא דלעיל. אך אכתי הוא דוחק לאוקמי כל הני תנאי דלא כהלכתא דקי"ל כרב. ועיי ן לקמן דף ס"ח ע"ב שנדחקו התוס' ליישב תנאי דהתם כרב ועמ"ש שם. וכבר כתבנו ליישב קצת. אך באמת לא הבנתי מי דחקם לפרש כן דהא איכא למימר דס"ל דארוסה אין לה מזונת. אבל כשנתאלמנה או נתגרשה מן האירוסין הדרא לבי נשא כמו שמצינו בהפרת נדרים בחיי האב ובזה הוי א"ש טפי הא דקאמר ממאנת איכא בינייהו. דת"ק ס"ל כיון שחוזרת לבית אביה חוזרת נמי למזונת אע"ג דכבר אבידה מזונותיה משעת אירוסין ה"ה לממאנת אפילו מן הנשואין. אע"ג דכבר אבידה כיון דבמיאון עקרה לנשואין למפרע חוזרת למזונת. ור"י ס"ל עודה בבית אביה יש לומר דס"ל באמת דארוסה יש לה מזונת. אבל חזרה למזונת לית ליה. א"נ דס"ל דוקא ארוסה שלא יצאה מרשות אב כלל. משא"כ בממאנת מן הנשואין דעכ"פ קודם מיאון כבר יצאה מרשות אב וק"ל:

9 עוד יש לומר אפילו לפי שיטתם דמיירי הכא בקדושי קטנות דבזה מודה רבי דלא אבידה מזונת כמ"ש הפוסקים והיינו דקאמר ממאנת איכא בינייהו ר"ל כיון דמיירי בקדושי קטנות היינו דממעט ת"ק דדוקא כשיוצאה מחמת אלמנות וגירושין בעינן בית אביה. אבל כשיצאה מחמת מיאון לא בעי' בית אביה. ובזה א"ש טפי הא דנקט שומרת יבם דאתי לדיוק דומיא דאינך דבשומרת יבם מן הנשואין אין לה מזונת אף דעדיפא טפי מאלמנה וגרושה שאין בידה למאן עוד אחר אלמנות וגירושין. משא"כ בשומרת יבם דעדיין בידה למאן כדאיתא בר"פ בית שמאי דממאנות בבעל וביבם. אפ"ה כל שלא מיאנה אין לה מזונת. וק"ל:

10 בא"ד ור"ת מפרש וכו' מכלל דת"ק בבית אביה אפילו יצתה וכו'. נראה לפרושו דבבית אביה ממש דאביה היה חי כשנתאלמנה. וכן לר"י עודה בבית אביה ממש בחייו לאפוקי אם חזרה וניסת בחיי האב ומת האב ומיאנה דאע"ג דעקרינהו לנשואין כדין יתומה בחיי האב אפ"ה כיון שלא היתה בבית אביה כשמת האב אין לה מזונת מכלל דלת"ק אפילו יצתה ע"י נשואין כיון שמיאנה ועקרינהו לנשואין בתראי. ה"ה אלמנה בבית אביה ומינה ילפינן לממאמנת ע"י נשואין אחי' לאחר מות אביה ובזה מובן הא דפי' ר"ת באלמנה מן הנשואין ולא מפרש באלמנה מן האירוסין בחיי האב כמ"ש באמת כן הרא"ה בשם ר"ח. דאל"כ ה"ל קידושין דאורייתא ולא שייך הא דאמר ר"י עודה בבית אביה דמשמע ליה בבית האב היינו בחיי האב כנ"ל. וק"ל:

11 תוס' ד"ה יבמה וכו'. וכגון דלית ליה מראשון וכו' נראה דלפי' זה פשיטא ליה דכשמיבמה וכתובתה על נכסי בעלה ראשון ה"ה כל תנאי כתובה הם על נכסים אלו שירש מאחיו דתנאי כתובה ככתובה. א"כ ממילא דבדידה ליכא למבעי לענין מזונת דכל זמן שאינה גובה כתובתה היא ניזונת מנכסי בעלה הראשון וכשהם כלים ממילא חלה הכתובה ותנאי כתובה על בעל שני וניזונת מן נכסי היבם עד שגובה כתובתה. ועיקר הבעיא הוא ביש רק כדי כתובתה מבעלה הראשון. והיא באמת גבתה כתובתה מהן אם הבת ניזונת מנכסי היבם דכיון דאית לה מראשון לא תקינו לה משני ולפ"ז ליכא למבעי לענין כתובת בנין דכרין דהיינו אם מתה בחיי היבם דממ"נ אם יש מבעל א' הרי גובה מבעל א' ואם לאו הרי כל כתובה ותוספת כתובה מן הב". משא"כ לפי' השני ס"ל דכשכתובתה על נכסי הראשון אין היבם מתחייב א"ע כתובה ותוספת כתובה כלל אפילו על נכסים אלו שירש מאחיו ואין בתה ממנו ניזונת אפילו מנכסים אלו שירש לא מחמת אחיו משום דלאו בתו היא ולא מחמת אביה היבם דהא לא התחייב א"ע. א""כ מצי למבעי גם לענין כתובת בית דין אם יכולים לגבות מנכסים אלו. מיהו יש לדקדק דאפילו לפי' קמא איכא למבעי לענין מזונת. דלפמ"ש התוס' ביבמות דף ל"ט ד"ה אשה וכו' וא"ת למה מרויח וכו'. ויש לומר דנ"מ אם גירשה ואח"כ אשתדף שדותיו של מת וכו'. ולפ"ז יש לומר דכשנשאר כדי כתובתה מבעל ראשון אינה יכולה לומר דתאכלם במזונת ואח"כ תגבה משני דה"ל כאשתדף לאחר מיתה כמ"ש התוס' לקמן דף צ"ו ע"ב ד"ה ור' יוסי וכו' ע"ש. כיון דהיתה יכולה לגבות מהם כתובתה ואכלתם במזונת. א"כ הדר איכא למבעי אם יכולה לומר איני גובה כתובתי ותהיה ניזונת עד שיכלו נכסי המת ואח"כ תהיה ניזונת מנכסים של בעל שני דומיא דמבעיא לי בביתו לפי' קמא. ואפשר דאף דכתבו התוס' לקמן דמזונת הוי כאשתדף ס"ל דלענין זה לא חשיב כאשתדף כיון דחייב עצמו בעל ראשון בכך. וצ"ע. ודוק: ועיין קונטרס אחרון סימן קי"ב: