הפלאה על כתובות ק״ז

1 תוס' ד"ה כששמעו וכו' דמוכח מילתא מדאינו חוזר וכו'. כבר תמהו המפרשים על סברא זו דכיון דצ"ל דאנו חוששים אפילו לזמן ארוך מאוד שהתפיס לה צררי קודם הליכתו א"כ אפילו בשמעו בו שמת נימא דמסתמא התפיס לה קודם הליכתו כמו שהאריך בזה בספר פני יהושע ונדחק לומר דס"ל להתוס' כסברת הירושלמי דמחמת הוכחה אנו אומרים ששלח לה בכל עת ממדינת הים ע"ש ויותר נראה דס"ל להתוס' דבעינן בכל שעה הוכחה מדאינו חוזר ש"מ שהניח מזונות עד אותו שעה משא"כ בשמת יש לומר שלא היה בדעתו לשהות אלא עד אותו שעה שמת ולא הניח מזונות רק עד אותו שעה כנראה מפשטות דבריהם אמנם לולי דבריהם ז"ל היה נראה דהטעם דמודה שמואל בששמעו שמת דלא חיישינן לצררי דהא ודאי דטעמא דצאי מעשה ידיך למזונותיך לא שייך כשמת כמו שפירש"י דתו אינה משועבדת לו למעשה ידיה וא"כ יש לומר דאף דמ"ד משום צררי לא חייש לשמא אמר צאי מ"מ יש לומר עכ"פ כששמעו שמת תו ליכא הוכחה דהתפיס צררי דיש לומר דאמר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך וכשמת אינה משועבדת לכך מודה שמואל דנותנין לה מזונות וכיון שזכינו לזה נלע"ד דיש לומר דרב לשיטתו אזיל דס"ל לעיל דף נ"ח ע"ב דיכולה אשה לומר איני ניזונת ואיני עושה דמזונות עיקר וכתבו התוס' לעיל דף מ"ז ובר"פ הכותב דיכולה לחזור בכל עת א"כ לא מיבעיא דליכא למיחש דאמר לה צאי שהרי יכולה לחזור וממילא יש לומר דאינו הוכחה שהתפיס לה צררי דהא יש לומר שאמר לה צאי ועתה חוזרת בה אבל שמואל דחייש הכא לצאי מ"י למזונותיך ע"כ ס"ל דכשמתרצה פעם אחת תו אינה יכולה לחזור והיינו דס"ל כר"ל דתקנתא דידיה הוא כמו שהארכנו בזה לעיל דף מ"ז ע"ב והיינו דקאמר רב פוסקין דהא משועבד לה ולכאורה הוא שפת יתר דאטו לא ידעינן שהבעל חייב במזונות אשתו ולפמ"ש ה"פ דמשועבד לה ר"ל דהוא תקנתא דידה ויכולה לחזור בכל עת וממילא דליכא שני חששות הנ"ל כמ"ש. ועוד יש לומר בענין זה דרב לשיטתיה דס"ל לעיל דף פ"ד באומר לחבירו על מנת שאין לך עלי אונאה דלא מהני ביה מחילה אפילו בדאורייתא א"כ אפילו מזונות בדאורייתא לא מהני ביה מחילה ולפי מאי דמפרש טעמא דרב בפרק הזהב דף נ"א דמשום דלא ידע דמחיל ה"נ כיון דע"כ למ"ד דחיישינן שאמר צאי מיירי שהיתה מספקת מעשה ידיה כשהלך ועתה אינה מספקת א"כ ה"נ לא ידעה שלא תספיק ולא מהני מחילתה ושמואל לשיטתיה דס"ל נמי התם דאין לו עליו אונאה ה"נ אינה יכולה לחזור ולפ"ז הוי אפשר לומר דהא דקאמר איכא בינייהו גדולה ולא סיפקה אי נמי קטנה וספקה היינו דיש לומר דנ"מ בגדולה ולא ספקה אפילו אליבא דרב דלר' זביד יש לחוש לצררי משום הוכחה ואין לומר שאמר לה צאי ונתרצתה ועתה חוזרת דכיון דלא סיפקה מסתמא לא היתה נתרצית כלל וכ"ש לפמ"ש דטעמא דרב משום דלא ידע שמחיל משא"כ היכא דלא סיפקה בשעה שהלך הרי ידעה ומחלה ובזה א"ש הלשון א"נ קטנה וסיפקה ולא קאמר וקטנה וסיפקה ר"ל א"נ דנ"מ רק אליבא דשמואל. ודוק: ועמ"ש לקמן:

2 עוד אמרתי בלימוד הישיבה בפירוש הסוגיא דיש לומר דהא דפליגי רב ושמואל אי חיישינן לצררי לשיטתייהו אזלי דרש"י ז"ל פירוש בערכין ר"פ שום היתומים דלשון צררי אתפסיה היינו שנתן בידה למשכון ובטחון ולא לפרעון. ובזה נלע"ד נכון דשמואל דמוקי למתניתין בששמעו בו שמת א"כ לבני כהנים גדולים דס"ל דתשבע בתחלה ובסוף דהיינו בתחלה כשבאתה לגבות מזונות ובסוף כשבאתה לגבות כתובתה שלא התפיסה צררי על כתובתה קשה אם חיישינן לצררי על כתובתה הרי אין לה מזונות ולמה לא תשבע מתחלה גם על כתובתה אבל לפי' רש"י דהחשש אינו שנתן לה משכון לגוביינא אלא לבטחון א"כ לא אבידה מזונותיה אף שנתן לה משכון לכתובתה ולכך א"צ שבועה על זה עד שתבא לגבות כתובתה. אך לפ"ז היה נראה דראוי להאמינה עכ"פ בשבועה דהא קי"ל בפקדון בשטר דנאמן הנפקד לומר החזרתי במיגו דנאנסו בשבועה כדאיתא בב"ב דף ע' ובח"מ סימן ק"ח וכן במלוה על המשכון כדאיתא בח"מ סימן ע"ב ע"ש בש"ך וא"כ ה"נ תאומן בשבועה שלא התפיסה צררי במיגו דנאנסו הצררי שהתפיס ומ"ט דשמואל. ונראה דא"ש ע"פ מ"ש הסמ"ע בח"מ סימן ק"ח דהא דנאמן לומר החזרתי במיגו דנאנסו אע"ג דה"ל מיגו גרוע דאונס לא שכיח וניחא ליה דאפ"ה אמרינן מיגו משום דה"ל טענה מעליא לענין זה דא"צ להעיז בנאנס כמו בהחזרתי א"כ הכא דאין הבעל בפנינו ואינה מעיזה לא שייך מיגו דנאנסו דהוי מיגו גרוע דאונס לא שכיח ולפ"ז יש לומר דטעמא דרב דלא חייש לצררי משום דלשיטתיה אזיל דס"ל לעיל יכולה אשה לומר איני ניזונית ואיני עושה משום דמזונות עיקר והכי קי"ל ועיין באה"ע סימן פ' מבואר שם דעת הראב"ד דאשה ששאלה מבעלה כיון שהבעל משועבד לה פטורה אפילו מפשיעה משום דה"ל פשיעה בבעלים א"כ אצ"ל הכא מיגו דנאנסו דלא שכיח אלא אפילו אם נאבד בפשיעה פטורה ושפיר ה"ל מיגו דנאבד בפשיעה ושמואל לטעמיה אזיל דס"ל דמעשה ידיה עיקר. והיינו דקאמר רב פוסקין דהא משועבד לה ור"ל כיון דמשועבד לה ופטורה אפילו מפשיעה נאמנת במיגו כנ"ל ושמואל סבר דיכול לומר לה צאי היכא דסיפקה ואינו משועבד לה ודוק. והארכתי בפלפול בישוב כל הסוגיא על פי דרך זה וכאן קצרתי לפי שהדרך הראשון נראה יותר ע"פ האמת לענ"ד:

3 בא"ד ולרב פפא דאמר לה צאי וכו'. לכאורה הוא צ"ע דמי הכריחם למ"ד דחיישינן שאמר לה צאי דבעינן הוכחה דהא לדידיה ודאי א"ש סברת רש"י דכששמעו בו שמת תו אינה משועבדת לו ולא הוי צריכים לדחוק דמאי דמשני בבא לאחר שמועה ולא משני באונס אחרינא דליכא הוכחא דאכתי צריך לשנוי אליבא דר"פ בבא לאחר שמועה ודוחק לומר דהוצרכו לזה דאי נימא דלמ"ד דחיישינן דאמר לה צאי לא בעינן הוכחא המ"ל דאיכא בינייהו היכא דפסקיה מברא או אונס אחר ונראה דמשמע להו הכי מלשון הש"ס דקאמר אבל גדולה ולא סיפקה א"נ קטנה וסיפקה משמע דהיינו דוקא סיפקה לגמרי בשעה שהלך ואח"כ לא סיפקה מחמת שהוקרו מזונות או שצריכה עתה למזונות יותר ואמאי הא אפילו לא ספקה כל צרכה בשעה שהלך ואח"כ נתיקרו המזונות יש לומר שאמר לה צאי וכו' ויתן לה נוסף על מעשה ידיה זה המעט שחסר בעת ההיא וע"ז היא נתרצה א"כ אי חיישינן דאמר לה צאי אין ליתן לה אלא כפי מה שהיה בשעה שהלך אבל מה שצריכה יותר אח"כ כבר מחלה כשאמר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך ויתנו לה רק המותר כפי שהיה באותו שעה דע"ז ודאי לא נתרצתה וכ"ש לדעת הרמב"ם דס"ל דאין מחשבין עמה על מעשה ידיה כלל ויבואר לקמן בס"ד דיש לחוש למ"ד דחיישינן דאמר לה צאי שנתרצתה שיתן לה המותר אפילו לא סיפקה וא"כ אין לבית דין ליתן לה אלא המותר על מ"י כיון דחיישינן שנתרצתה בכך אלא ע"כ דלא חיישינן להכי אלא מטעם הוכחא אם כן היכא דלא סיפקה לגמרי במעשה ידיה כבר בטל הוכחא במותר ותו לא חיישינן כלל שאמר לה צאי וק"ל:

4 בא"ד ולבי מגמגם לפירושו וכו'. נראה דכוונתם לפי' רבי לקמן ד"ה ואם לא וכו' אבל לפירש"י דנאמן היינו להוציא מידה א"כ יש לומר דהיינו משום הוכחה דפסק לה א"כ אי מיירי באונס למה נאמן להוציא ע"כ צ"ל שבא לאחר שמועה ונתברר שההוכחא הוא אמת וה"ה דה"מ לשנוי באונס אחר שנמצא שקר אלא דהיינו הך וק"ל:

5 רש"י ד"ה חיישינן שמא אמר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך וקבלה עליה. הנה בהג"א כתב דמוכח מדברי רש"י ז"ל דאפילו בסיפקה א"י לומר בע"כ צאי מעשה ידיך למזונותיך ועמ"ש בזה ר"פ המדיר ולכאורה קשה מנ"ל הא דממאי שפירש"י ז"ל וקבלה עליה אין ראיה דהא יש לומר דמיירי דעתה אינה מספקת כמ"ש תוס' ד"ה חיישינן וכו' ומטעם שכבר מחלה ונראה דס"ל להג"א דמשמעות דברי רש"י ז"ל דלא נרמז בדבריו כלל שנשתנה הזמן ונתייקרו המזונות או שהיתה בעלת מלאכה ונתקלקלה אח"כ אלא דאפילו סיפקה גם עתה אפ"ה למאן דלא חייש שמא נתרצה נותנין לה מזונות כשיטת הרמב"ם ואין הבית דין יכולין לומר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך בע"כ משום דגם הבעל א"י לומר צאי ולפ"ז לפמ"ש התוס' דהבית דין יכולין לומר לה צאי ה"ה דס"ל דהבעל יכול לומר לה צאי ואין להקשות לפמ"ש לעיל דבעינן הוכחה לצררי ולצאי א"כ אי נימא דיכול לומר בע"כ צאי ליכא הוכחה דנתרצה דדילמא אמר לה צאי בע"כ כיון דבשעה שהלך היתה מספקת ועתה שאינה מספקה א"י לכופה צ"ל דס"ל דאי לאו דנתרצתה ומחלה היה חושש הבעל שמא לא יספיק לה אח"כ:

6 אמנם לולי דבריהם ז"ל נלע"ד דאצ"ל שנשתנה הזמן כלל ואפ"ה יש לומר דיכול לומר צאי בע"כ היכא דסיפקה וכן הבית דין יכולין לומר לה אלא דיש לחלק כיון דתיקנו חכמים מזונות תחת מ"י שהוא משקל ה' סלעים ומותר מעשה ידיה תחת מעה כסף שנותן לה הבעל כדאיתא לעיל בפרק אעפ"י א"כ יש לומר דודאי היכא דמספקת למזונותיה בעיקר מעשה ידיה שהוא שיעור ה' סלעים יכול לומר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך אבל באינה מספקת במעשה ידיה שיעור ה' סלעים אף שהיא בעלת מלאכה ואיכא מותר הרבה ויכולה להספיק א"ע במעשה ידיה למזונות ולמעה כסף מ"מ א"י לומר לה בע"כ בכה"ג צאי מעשה ידיך למזונותיך ולמעה כסף לא מיבעיא לדעת הפוסקים דיכולה אשה לומר במותר לבד איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת מותר מעשה ידיה פשיטא בכה"ג א"י לומר לה צאי כיון דגוף מעשה ידיה אין מספיקין לה ויכולה לומר במותר איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת אלא אפילו לדעת הר"ר יונה שמביא הטור בשמו בסימן פ"א דאינה יכולה לומר איני נוטלת מעה כסף ויכול לכופה למותר מעשה ידיה וליתן לה מעה כסף מ"מ נראה דבכה"ג צריך ליתן לה מעה כסף ממש אבל א"י לומר לה בע"כ שתקח ממעשה ידיה שיעור מעה דסף והמותר תתן לו דבעינן מעה כסף ממש כתיקון חכמים ותו כיון דקי"ל בנתינה בע"כ לא אמרינן שוה כסף ככסף כדאיתא באה"ע סימן קמ"ג ועיין בב"ש סימן כ"ז א"כ כיון דהיא אומרת איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת מותר מעשה ידיה והוא כופה אותה צריך ליתן כסף ממש. וכן נראה במזונות עצמו דאפילו למ"ד דאינה יכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה מ"מ א"י לומר היכא דמ"י יתירים על המזונות צאי מעשה ידיך למזונותיך והמותר ממעשה ידיך תתני לי דכיון דכופה אותה צריך ליתן לה מעשה ידים ממש ועיין מ"ש לעיל דף נ"ח ע"ב אם כן יש לומר דהכא מיירי בספקה למזונות ומעה כסף בכל מעשה ידיה כגון שהיא בעלת מלאכה ואיכא מותר מעשה ידים טובא אבל בגוף מ"י דהיינו ששקל ה' סלעים אינו מספיק א"כ אין הבית דין יכולין לומר לה צאי דגם הבעל לא היה יכול לומר אלא א"כ נתרצתה ומ"מ חיישינן כיון שהיא יכולה להספיק עצמה בכל מעשה ידיה שמא נתרצתה ואפשר דס"ל להתוס' והג"א דלא מפרשי הכי משום דקשיא דא"כ הא דקאמר איכא בינייהו בקטנה וסיפקה פוסקין לה מזונות ובענין שכתבנו היו הבית דין יכולין לפסוק לה מעה כסף ממש וממילא דיהיה כל מעשה ידיה מספיקין למזונותיה וס"ל להתוס' דמיירי בדלא סיפקה עתה והג"א משמע ליה מסתימת דברי רש"י דאין הבית דין וה"ה הבעל עצמו יכולין לומר לה צאי בע"כ. ולפ"ז אפשר לומר דדוקא בעיקר מזונות דהוא תקנתא דידה למאי דקי"ל כרב דמזוני' עיקר א"י לומר בע"כ צאי אבל במעה כסף דהוא תקנתא דבעל לשיטת הר"ר יונה שכתבנו לעיל יכול לומר לה צאי בע"כ במותר מעשה ידיך למעה כסף והיינו דלא נקט פוסקין מזונות ומעה כסף משום דמעה כסף יכולין הבית דין לומר לה צאי מותר מעשה ידיך למעה כסף. ודוק:

7 תוס' ד"ה תרגמה וכו'. תימא אם כן מאי טעמא וכו'. נראה דהתוס' אזלי לשיטתם שכתבו לעיל דהטעם דמודה שמואל בששמעו בו שמת הוא משום דליכא תו הוכחא. אבל לפמ"ש הר"ן הטעם משום דכשמת נכסי בחזקת אלמנה קיימי ונאמנת א"כ יש לומר דטעמא דבני כהנים גדולים דס"ל דנשבעת תחלה הוא משום הוכחה דמסתמא התפיסה צררי כשהלך למדינת הים משא"כ במת בביתו דליכא הוכחא מודים דתשבע בסוף. ובזה יש ליישב קצת קושית התוס' לעיל דף פ"ח ע"ב ד"ה בית דין משביעין וכו'. דלשון יורשים משביעין לא משמע שהלך למדינת הים אלא דומיא דרישא שם. וק"ל:

8 תוס' ד"ה ואם בא ואמר פסקתי וכו' נראה לרבי דנאמן להצריכה שבועה ובשבועה תגבה מה שלותה וכו'. הוצרכו לזה דמיירי שלותה דאי במאי שפסקו לה קשה לבני כהנים גדולים שכבר נשבעה כשפסקו לה שלא התפיסה צררי למה תשבע עוד הפעם ותו נראה דכיון שכבר קיבלה והבעל בא להוציא מידה אין להשביעה אלא שבועת היסת לפטור א"ע ולא מצינו שבועת היסת בברייתא ועיין ב"ש סימן ע". משא"כ בלותה ואכלה והיא תובעת אותו כשבא לק"מ דה"ל נשבעת ונוטלת ובאמת כיון שלא פסקו לה אפילו אם הבית דין נותנין לה רשות שתלוה ותאכל מ"מ מודים בהא בני כהנים גדולים דאינה נשבעת בתחלה כיון דלא פסקו לה עדיין מנכסי הבעל. ולפ"ז יש לתמוה על פי' הרמב"ם במשנה דריש פרקין דתשבע בסוף היינו כשיבוא בעלה ויאמר פסקתי לה מזונות א"כ לדברי בני כהנים גדולים נשבעה שני פעמים על דבר אחד. ולכאורה היה נראה מזה סייעתא להריטב"א והביאו הב"י וש"ך בריש סימן צ"א דהיכא דנשבע שלא בפני התובע צריך לישבע אח"כ בפניו ג"כ אבל באמת לא קי"ל הכי אלא דבדיעבד אף שלא בפני התובע מהני ועוד קשה כנ"ל דלא מצינו שבועת היסת בברייתא. והנראה לפע"ד דהתוס' לשיטתייהו אזלי דס"ל דמחשבין הבית דין מעשה ידיה ונותנין לה המותר אבל הרמב"ם לשיטתיה אזיל דאין מחשבין על מעשה ידיה נמצא דעכ"פ כשיבא בעלה היא מודה לו במעשה ידיה וכשאמר פסקתי תובע שניהם. א"כ ה"ל מודה במקצת ומחייבי שבועה דאורייתא וכיון דקי"ל בח"מ סימן פ"ז דאף אם נשבע שבועה דרבנן אם אח"כ נתחייב שבועה דאורייתא צריך לישבע שבועה דאורייתא א"כ ה"נ כיון שנתחייבה שבועה דאורייתא כשיבוא בעלה שפיר ס"ל לבני כהנים גדולים דתשבע שני פעמים. ומ"ש שם עוד בפירוש המשנה או אין את צריכה כלום נראה כוונתו למה שאמר בברייתא שניה ואם אמר צאי מעשה ידיך למזונותיך וס"ל דכה"ג נמי בעי שבועה בסוף כיון דעכ"פ הוא תובעה בכל מה שפסקו לה הבית דין ואמרה שלא נתרצתה להסתפק ממעשה ידיה והיא מודה לו במעשה ידיה ה"ל מודה במקצת ועיין בח"מ סימן פ"ח דלא הוי בכה"ג טענו חיטין והודה לו בשעורין היכא דטענו בחוב זה והודה לו בחוב אחר מיהו אכתי לא מתיישב דלא דמי להא דקי"ל בסימן פ"ז דאם נשבע שבועת היסת צריך לחזור ולשבע שבועה דאורייתא היינו משום דשבועת היסת אין בו נקיטת חפץ אבל הכא שנשבעת בתחלה שבועת המשנה דהוא בנקיטת חפץ. ואף דרש"י ז"ל פי' לעיל דף פ"ח דשבועת המשנה אינו בנקיטת חפץ כבר כתבו התוס' שם דרש"י עצמו חזר בגיטין וכן בלשון פי' המשנה משמע כן דנשבעת בתחלה שבועת התורה ר"ל כעין שבועת התורה וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה דלמה תשבע ב' פעמים וא"כ צ"ל דס"ל להרמב"ם כסברת הריטב"א הנ"ל דשלא בפני התובע אף בדיעבד לא מהני וצ"ע. ודוק: ועיין קונטרס אחרון:

9 תוס' ד"ה ואם בא וכו' והא דקאמר לקמן לותה ואכלה וכו'. לכאורה יש לדקדק דהא לקמן משמע דמיירי שלותה ואכלה והיא באה לגבות מנכסיו לפרוע לב"ח כשהבעל במדינת הים דאס"ד דמיירי שכבר בא הבעל לא מקשה מידי לשמואל דדילמא מיירי שהבעל מודה שלא התפיסה צררי ולא אמר לה צאי ותו דאפילו לרב אי אפשר לומר שהבעל טוען שהתפיס לה צררי לא מיבעיא לפי' רש"י לעיל דהבעל נאמן בשבועה להוציא מידה כ"ש שאינו מחויב לשלם כשלותה אלא אפילו לשיטת התוס' דנאמנת בשבועה לא שייך שבועה גבי קטנה ודוחק לומר שתשבע לאחר שתגדיל א"כ מאי קשיא להו הא הכא לא קאמר אלא אם בא ואמר אבל שלה בפניו יש לומר דלא טענינן ליה כמ"ש הרא"ש בהדיא. מיהו יש לומר דהא גופא קשה להו דמנ"ל להש"ס להקשות על שמואל דילמא באמת מיירי כשכבר בא הבעל ותו דאי ס"ד דלא בא קשה אפילו לרב דגם רב לא פליג אלא במזונות דלהבא אבל מזונות דלעבר כיון שאינם תנאי בית דין יכול הבעל לטעון פרעתי אף לרב וכ"כ הריטב"א וכמ"ש בזה בקונטרס אחרון. ואף שהוא במדינת הים היה יכול לטעון שהתפיס לה צררי קודם ואע"ג שהוא בתוך זמנו כבר כתבתי בר"פ אלמנה ניזונת דגבי מזונות דהזמן הוא בכל יום לא שייך לומר דהוי תוך זמנו כמ"ש הש"ך בסימן ע"ח גבי קונטריסים ע"ש ועוד שיכול לטעון ששלח לה בכל עת כמ"ש הירושלמי וא"כ קשה גם על רב וע"כ מוכח כשיטת התוס' דמיירי באמת שבא הבעל רק דהדיוק הוא דהרי יכול לומר לה צאי כדנקט בברייתא דהכא שהוא יכול לומר דהיתה מספקת בדוחק ופסיקא ליה להש"ס דאף אם לא טען טענינן ליה וע"כ צ"ל שפסקו לה הבית דין וקשה לשמואל דאיך פסקו הבית דין באמת אף דה"מ לשנוי כגון ששמעו בו שמת ופסקו לה ואח"כ בא לאחר שמועה. עדיפא משני דצררי לקטנים לא מתפיס. ולפ"ז הא דנקיט בברייתא דהכא ואם בא ואמר וכו'. ולא נקט כשהוא במדינת הים ולותה ואכלה אין בית דין יורדין לשלם מנכסיו לרבותא נקט הכי דכשאינו לפנינו אפילו לרב חיישינן לצררי במזונות שעברו כנ"ל כיון דיכול לטעון פרעתי וקמ"ל דאפילו כשבא ומודה שלא התפיסה צררי אפ"ה טענינן שהיתה יכולה לצמצם כיון שלא פסקו לה הבית דין ולפ"ז שיטת התוס' מוכרח. והרא"ש שדחה דבריהם קשה עליו כנ"ל דמאי מקשה הש"ס דילמא מיירי כשבא הבעל וכמו שהכרחנו דע"כ מיירי כשבא כנ"ל. ודוק:

10 ומה שהקשה הרא"ש על התוס' מסוגיא דיבמות דף פ"ה דמשני לא צריכא כגון שהלך בעלה למדינת הים דהתם אין לפרש דמיירי שפסקו לה הבית דין ואח"כ לותה דא"כ אמאי נקט לותה ואכלה הל"ל לא צריכא שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות אם יורדין בית דין לנכסימן ואין זה קושיא על התוס' דהא דאמר לקמן ר' יוחנן פתריתו בה כולי האי משמע דקיבל ר' יוחנן האי משמואל וא"כ אין קשיא שיפרש הש"ס לר' יוחנן כרב דוקא משא"כ כדמוקי השתא בלותה ואכלה שפיר יש לומר אפילו אליבא דשמואל שפסק לה כגון ששמעו שמת דאפילו באלמנה לכהן גדול ודאי כשמת אית לה מזונות ולותה ואכלה מזוני ואח"כ בא הבעל שפיר מיבעיא ליה אי אית לה מזוני וק"ל: ועיין מה שכתבתי בקונטרס אחרון סימן עיין ביאור שיטת הרא"ש ושיטת הרמב"ם בסוגיא זו:

11 בגמרא מאי דבר א' וכו'. לכאורה אין שייכות כאן וכבר מפורש דף מ"ח וקצת יש לומר דרב יוסף לשיטתיה דס"ל לעיל דף נ"ד כיחלה ופירכסה אין לה מזונות א"כ למאי דאוקמי בששמעו בו שמת אין לפרש תכשיט דהא כשמתקשטת אבידה מזונות לגמרי אבל הא דקאמר מ"ד צדקה אבל תכשיט יהבינן לה הוא אליבא דרב א"נ אליבא דשמואל ולפי המסקנא לעיל דף נ"ד דלית הלכתא וכו'. ולדברי רש"י לעיל דף מ"ח משמע דלא גריס הכא מ"ד וכו' ע"ש. ועיין מ"ש לעיל דף ס"ה ע"א בזה:

12 גמרא גרשני בעלי מתפרנסת והולכת עד כדי כתובתה וכו'. כתב הרי"ף שמעינן דליתיה לגמרא דבני מערבא וכו'. ואע"ג דאוקמיה שמואל לההיא בשמעו בו שמת ההיא שינויא בעלמא הוא ולית הלכתא כוותיה עכ"ל. וכתב הר"ן שאין כוונתו לומר דאי מתוקמא ששמעו בו שמת לא שמעינן מיניה דליתיה לבני מערבא דודאי הכי נמי שמעינן וכו'. ולענ"ד נראה הדברים כפשטן דלשמואל דמוקי בשמעו בו שמת צ"ל הא דלא גביא מיד כל כתובתה היינו מפני שהיא אינה רוצה לגבות כתובתה ביחד כפירש"י א"כ כיון שהעיכוב ממנה מה"ת יהיה לה מזונות וע"ז הוצרך הרי"ף לכתוב דלית הלכתא כשמואל אלא כרב ולרב מסתמא מיירי דניחא לה למישקל כתובתה. דאל"ה למה אמרה גרשני בעלי כיון דפוסקים מזונות לאשת איש. אבל לשמואל יש לומר דאמרה גרשני כדי שיתנו לה כתובתה קודם ששמעו שמת. אבל מששמעו שמת חזרה בה כפירש"י נמצא לרב דוקא הקשה הרי"ף. ומה שפי' הר"ן לפרש דברי הרי"ף דלמאי דמוקי בשמעו בו שמת איכא למימר דדוקא ביתומים אינם חייבים לזונה עד שישלמו לה כתובתה. ותמהני דא"כ לא מקשה הרי"ף מידי על בני מערבא דהא לענין פירעון שלא בפניו גרוע טפי דהא לר' אחא שר הבירה לעיל דף פ"ה אין נפרעין לשום בע"ח שלא בפניו אע"ג דגובים מיתומים וכתבו התוס' שם בשם ר"ח דהכי הלכתא דסמכי אירושלמי דמתמה וכי נפרעים שלא בפניו. ואפילו לרבא שם דאמר שלא יהא כל אחד ואחד נוטל וכו'. מ"מ לא גריעא מנכסי יתומים. אלא על כרחך דס"ל להרי"ף דאין לחלק אם היה הבעל חייב במזונות גרושתו עד שישלם כתובתה נפרעת אפילו שלא בפניו כ"ש מנכסי יתומים. ובזה א"ש טפי שיטת הרי"ף דלא פסק כבני מערבא מחמת ברייתא זו ואכתי קשה על בני מערבא מברייתא זו משום דס"ל דהירושלמי לשיטתיה אזיל דס"ל דאין נפרעין שלא בפניו לשום בע"ח. א"כ ה"נ אין ראיה דיש לומר דחוב זה ג"כ לא עדיף משאר חוב. אבל אנן דקי"ל כרבא אמר ר' נחמן לעיל דף פ"ח דנפרעים לכל ב"ח שלא בפניו שפיר הוכיח מברייתא זו דאין לה מזונות. אלא דאפ"ה יש לדחות כיון דטעמא דרבא אר"נ כדי שלא יהא כל אחד ואחד הולך וכו' משא"כ כשגירשה במדינת הים והיא באה לגבות כאן מנכסיו יש לומר נהי דנפרעים לכתובת אשה משום חינא אבל למזונות עד שתגבה כתובתה לא התקינו בזה לגבות שלא בפניו כיון דמצד הדין אין נפרעים בכל חוב שלא בפניו. ובזה יש לפרש הסוגיא הא דמקשה ומ"ש עד כדי כתובתה דלכאורה הוא מילתא דפשיטא כיון שהיא בעצמה אמרה שגירשה פשיטא למה יתנו לה מזונות. ונראה דלפי סברת בני מערבא א"ש דמקשה אהא דמשני בששמעו בו שמת בשלמא לפי הס"ד יש לומר דאע"ג דאינו גובה כתובתה מכל מקום אין נותנים לה מזונות משום דלפי דבריה שגירשה אין נפרעים לחוב זה דמזונות מחמת עיכוב כתובתה שלא בפניו. אבל לשמואל דמוקי ששמעו בו שמת שפיר פריך מ"ש עד כדי כתובתה כקושית הרי"ף ז"ל דמן היתומים ראוי לגבות מצד הדין כמו שאר חוב ומשני איהי דאפסדה אנפשיה כמו שכתבנו לעיל דע"כ מיירי שהיא אינה רוצה בעצמה לגבות כתובתה כפירש"י. וכיון דהעיכוב ממנה פשיטא דאין לה מזונות. ודוק:

13 עוד נ"ל דיש ליישב קושית הרי"ף על סוגיא דבני מערבא ע"פ מ"ש לעיל והוא דיש לומר דהא דס"ל לרב דפוסקין מזונות לאשת איש ולא חייש לצררי היינו משום דאיכא למימר דהבעל סומך על מעשה ידיה או כמ"ש לעיל דיש לומר שאמר לה צאי ועתה חוזרת בה לשיטתיה דרב דס"ל דיכולה לחזור משא"כ בגרושה דחייב במזונותיה ואין מ"י שלו דלא תיקנו מעשה ידים לבעל לרב אלא משום איבה כדאיתא לעיל דף נ"ח ע"ב משא"כ בגרושה אם כן יש לומר דבזה מודה רב דחיישינן לצררי. גם אמרנו בלימוד הישיבה דיש לפרש הא דאמר מתפרנסת והולכת עד כדי כתובתה ולא קאמר ניזונת עד כדי כתובתה משום דלפי האמת לרב דקי"ל כוותיה לא מיירי בשמעו בו שמת וכיון דאנן לא יהבינן לה כתובתה היה ראוי להיות ניזונת אלא דחיישינן לצררי. מ"מ אי אפשר שיתפיס צררי יותר מכדי כל כתובתה דא"כ היה משלם לה כתובתה והרי שטר כתובתה בידה מדקאמר רצתה גובה כתובתה כמו שיבואר בסמוך א"כ יש לפרש הברייתא איפכא דמתפרנסת משל עצמה כמשמעות לשון מתפרנסת והיינו עד כדי כתובתה דחיישינן לצררי אבל לאחר זמן שאפילו אם התפיסה צררי אינו מספיק שבודאי לא התפיסה צררי כדי כתובתה כבר ניזונת משל בעלה כדינא דבני מערבא. מיהו נראה דלא ניחא ליה להרי"ף לפרש כן משום חשש צררי משום דהיתה נאמנת במיגו שלא התפיסה צררי דאי בעיא אמרה שלא גירשה. תדע דע"כ צ"ל כן לרב דהא ס"ל לרב לעיל דף פ"ט גט גובה עיקר וכתובה גובה תוספת. א"כ הכא כיון דע"כ מיירי שאין הגט בידה מה"ת תהיה נאמנת שלא נפרעת כתובתה ודוחק לומר דמיירי דוקא באשה שיש לה תוספת אלא על כרחך דנאמנת במיגו לענין מזונות. כיון דס"ל לרב פוסקים מזונות. א"כ ה"נ אין לחוש לצררי אפילו אם גירשה לענין מזונות כל זמן שאינה גובה כתובתה כיון דאית לה מיגו שלא גירשה. ובזה יש ליישב נמי דברי הרי"ף שכתב ואע"ג דאוקמי שמואל לההיא בשמעו שמת וכו' אלא שאין להאריך. ודוק:

14 והנה לפי דברי בני מערבא מתורץ קושית התוס' לעיל דף פ"ט ע"ב ד"ה יכול לומר וכו' וא"ת בפרק בתרא וכו' ואמאי ניחוש וכו'. ולפי דבריהם ה"ל כטענו חיטים או שעורים והודה לו באחד מהן דהא לפי טענתה ג"כ חייב במזונותיה כל זמן שלא יסלק לה כתובתה ונמצא כשמודה במזונות חייב דהא לא מחלה כמו בטענו חיטים או שעורים והודה לו בשעורים ועמ"ש שם בביאור סוגיא דשם. ונראה לענ"ד דמוכח כדבריהם דהא אמרינן לעיל דף פ"ט ע"ב וניחוש שמא גירשה וכו' ומשני ביושבת תחת בעלה. א"כ בהלך למדינת הים דיש לחוש שמא גירשה וכפירש"י שם ד"ה אלא במקום וכו' דאפילו הלך למדינת הים וכו' וקשה לרב למה פוסקים מזונות לאשת איש ולא חיישינן שמא גירשה. אלא ודאי דאפילו אם גירשה כל זמן שלא סילק לה כתובתה יש לה מזונות א"כ כיון דשטר כתובתה בידה כמ"ש הרמב"ם בשם הגאונים ויבואר בסמוך. אפילו אם גירשה הרי יש לה מזונות כיון שאין מסלקין לה כתובתה אף שכתבנו לעיל דאפילו לבני מערבא אם היא אומרת גרשני בעלי לא התקינו לגבות מזונות שלא בפניו מ"מ כולי האי לא חיישינן דניחוש שמא גירשה ובזה שפיר גובה שלא בפניו כיון דעכ"פ יש לה מזונות. ועיין מ"ש בסמוך. וק"ל:

15 עוד כתב הרמב"ם בשם הגאונים דאין פוסקין מזונות לאשת איש עד שיהיה שטר כתובתה יוצא מתחת ידה. ואם לא תוציא אין לה מזונות שמא נטלה כתובתה מבעלה או מחלה לו וכו'. ולכאורה דבריהם תמוהים דמה"ת ניחוש לפירעון כתובה בחיי בעלה דהא קי"ל חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו וכ"ש כתובה דלא ניתנה לגבות מחיים ועיין בח"מ סוף סימן מ"א דנחלקו הרמב"ם וראב"ד בשטר תוך זמנו שנפל אי אמרינן הואיל ונפל איתרע ותו הא דכתב שמא מחלה לו הא קי"ל דלא מהני מחילה בכתובה כדאיתא לעיל דף נ"ו דחז"ל עשו חיזוק לדבריהם ואין לומר דחיישינן שמא כתבה לו התקבלתי דא"כ אפילו כשהשטר כתובה בידה ניחוש שמא כתבה לו שובר. ונראה טעם הגאונים משום דכבר כתבנו לעיל דקשה למה פוסקים מזונות לאשת איש ולא חיישינן שמא גירשה כדפריך לעיל דף פ"ט ותרצנו דא"ש לפי סוגיא דבני מערבא דכל זמן שאין מסלקים לה כתובתה יש לה מזונות א"כ כשאין שטר כתובתה תחת ידה יש לחוש שמא גירשה ונתן לה כתובתה או מחלה לו דלאחר גירושין לא עשו חיזוק ומהני מחילה כדאיתא באה"ע סימן ס"ו. ועוד יש להבין בטוב טעם מ"ש שמא מחלה לו והוא דס"ל דאף אם היה הבעל מודה שלא קיבלה כתובתה אלא שהיה אומר שגירשה היה פטור ממזונות ומכתובה דהא כתבו התוס' לעיל דף פ"ט ע"ב דכשהיא אומרת שגירשה והבעל אומר לא גרשתיך פטור אפילו משאר וכסות דה"ל טענו חיטין והודה לו בשעורין א"כ להיפך נמי כשהיא תובעת שאר וכסות והוא אומר גרשתיך אף שמודה שלא נתן לה הכתובה ה"ל כטענו חיטים והודה לו בשעורים. ואין לומר כיון דכל זמן שאינו מסלק לה כתובתה יש לה מזונות ה"ל נמי כמודה במזונות. מ"מ לא עדיף מטענו חיטין והודה לו או חיטים או שעורים דג"כ פטור כדאיתא בח"מ סימן פ"ח אלא דכיון שכתבו הפוסקים שם הטעם בזה משום דכיון דהוא מסופק או חיטים או שעורים אמרינן דשמא שעורים חייב לו והרי מחל לו היינו שכתבו שמא מחלה לו ר"ל דשמא גירשה ומדלא תבעה כתובתה מחלה משא"כ כששטר כתובה יוצא מתחת ידה לא מהני מחילה כמ"ש הפוסקים בח"מ ריש סימן מ"א דבשטר בידו לא מהני מחילה בדברים וכ"ש בכה"ג דלא חיישינן שמא מחלה לו. ואין להקשות לפ"ז ברישא דברייתא באמרה מת בעלי רצתה ניזונת רצתה גובה כתובתה כיון דיכולים הבית דין לסלק כתובתה למה אמרינן אם רצתה ניזונת ניחוש שמא גירשה ואי משום מזונות מחמת עיכוב כתובתה הרי יכולים הבית דין לסלק כתובתה ולמה יהיה הברירה בידה להיות ניזונת לעולם. זה אינו לא מיבעיא לרב דס"ל פוסקים מזונות היא נאמנת במיגו דאי בעיא שתקה ולא אמרה מת בעלי אלא אפילו לשמואל דס"ל אין פוסקים מזונות. מ"מ אין קושיא כיון דהמנוה רבנן לומר מת בעלי המנוה לכל מילי ודוק:

16 שם בגמרא לותה ואכלה וכו'. כתב הה"מ משמע מדברי הרמב"ם דאפילו לותה ואחר כך בא הבעל אין מחשבין על מעשה ידיה וצריך לשלם הלואתה. והביאו החלקת מחוקק בסימן עיין ס"ק ל"ט. ולכאורה צ"ל כן לדעת הרמב"ם דפוסקין מזונות לאשת איש ואין מחשבין על מעשה ידיה ופוסקין לה מזונות והיינו כמ"ש הה"מ דמפרש הא דאמר לעיל קטנה וסיפקה היינו דסיפקה גם עתה ואפ"ה אין הבית דין מחשבין על מעשה ידיה ופוסקין לה מזונות משלם א"כ לפי הס"ד הכא דמשמע ליה דמיירי בסיפקה מיירי נמי שסיפקה גם עתה ואפ"ה אם לא מיאנה הבעל משלם מה שלותה אלא דבאמת קשה טובא כיון דקי"ל דאם עמד אחד ופירנס את אשתו איבד את מעותיו וע"כ צ"ל כפי' רש"י שהיא לותה על עצמה והיא תובעת את הבעל א"כ כיון דיש לבעל בידה כנגדו מעשה ידיה האיך יכולה לתבוע אותו וצ"ל דמיירי דלא עשתה שום מלאכה וכמ"ש הח"מ שם ס"ק כ"ב שאין זה אלא גרם בעלמא דקי"ל מזוני עיקר אף שלכתחלה אין לו ליתן לה מזונות עד שתקיים תקנת חכמים ותעשה מה שמוטל עליה מ"מ אם לא עשתה הפסיד הבעל. אך לענ"ד זה אינו דאין זה גרמא דהרי מפורש בקרא שבתו יתן הרי דביטול מלאכה הוי הזיק גמור כדאמרינן בפרק החובל בהדקיה באינדרונא חייב לשלם שבת. ותו דקי"ל באה"ע סימן פ' החובל באשת איש צריך ליתן שבת לבעל וכן הוא לעיל ר"פ מציאת האשה אלמא דמזיק גמור הוא ופשיטא דאם לא עשתה מלאכה דצריכה לשלם לבעל. ויותר נלע"ד דמן ברייתא זו אין ראיה אפילו לשיטת הרמב"ם כיון דהכא מיירי בקטנה וקיימא לן דאף לאחר שהגיע לעונת הפעוטות דאם לוה חייב לשלם אבל אם הזיק פטור לשלם כדאיתא בח"מ סימן צ"ו וסימן רל"ה. א"כ הכא א"ש כיון דלא עשתה מלאכה נהי דהוי כמזיק פטורה לשלם וממילא דחייב לשלם מה שלותה אבל בגדולה באמת מנכה הבעל מעשה ידיה ועמ"ש לעיל בתוס' ד"ה ואם בא וכו' לפי שיטתם ודוק: ועיין קונטרס אחרון שם מבואר היטב דין זה:

17 שם בגמרא תהי בה ר' יוחנן וכי מה ראה רבי ישמעאל וכו' כי אתא רבין וכו' אמר ר"י מה ראה רבי וכו'. הנה המדרכי כתב דאפילו לרב צ"ל דמיירי מתניתין בשמעו בו שמת דבחיי הבעל לא שייך הא דאמר חנן תשבע בסוף דמי יודע אם יבא לכלל גביית כתובה ע"ש א"כ קשה מאי אמר ר' יוחנן פתריתו בה כולי האי מתניתין ע"כ דחיק אנפשיה דמיירי בשמעו בו שמת לכ"ע וצ"ל דר' יוחנן מפרש מתניתין תשבע בסוף היינו כשיבא הבעל וכמ"ש הרמב"ם בפי' המשנה אך כבר כתבתי דקשה טובא לפירושו דא"כ לבני כהנים גדולים נשבעה ב' פעמים על מזונות וצ"ל כמ"ש לעיל לישב דבריו משום דצריך לישבע זה בפני זה והוא מדברי רבי בתוספתא דחנוני ופועלים צריכין לישבע זה בפני זה כמ"ש הריטב"א אם כן יש לומר בדברי רבין דא"ש טפי דהיינו דקאמר ר' יוחנן מה ראה לדחוק לפרש לשיטתו מתניתין בשמעו בו שמת. ודוק:

18 תוס' ד"ה עמד בדין וכו' מיהו תימא אי בתחלה וכו'. לפמ"ש לעיל יש לומר דבאמת מעשה ידיה שלו אלא כיון שכתבתי לעיל דרב ס"ל דלא חיישינן לשמא אמר לה צאי היינו דלשיטתיה דס"ל דהתקנה לטובתה והוא משועבד לה ולא מהני מחילתה ויכולה לחזור ושמואל ס"ל דתקנתא דידיה הוא א"כ יש לומר בשומרת יבם אע"ג דמעשה ידיה שלו מ"מ כיון דהעיכוב ממנו וא"י לכופה על מעשה ידיה ודאי תקנת המזונות תקנתא דידה הוא והיינו דקאמר לא משעבדא ליה ויכולה לחזור אף דלפ"ז לא הוי צריך לומר אי משום צררי לא מקרבא דעתיה וכו" לפמ"ש לעיל דלרב דיכולה לחזור בל"ז לא חיישינן לצררי דיש לומר שנתרצתה במעשה ידיה ועתה חוזרת אלא דזה אינו אלא בספקה כמ"ש לעיל ועדיפא מיני' קאמר. וק"ל:

19 במתניתין הניח מעותיו על קרן הצבי. עיין בפירושי המשניות שכתבו כמה פירושים בלשון זה. וכולם דחוקים מאוד. ולפענ"ד נראה לפרש כפשטיה שריב"ז אמר יפה אמר חנן שהדין דין אמת שאין הבעל משלם לו כשיבא. ודקדק בדבריו שאמר איבד את מעותיו בלשון אבידה ולא זכו בעיניו שאין לך צדקה גדולה מזה כי היתה עניה באותו שעה והיתה צריכה לחזור על הפתחים והוא פרנסה בכבודה בתוך ביתה ואמרה חז"ל בצדקה שהקרן קיימת לעולם הבא ויש לפרש לשון צבי כמו הצבי ישראל שמואל ב' א' שהוא מצבן וקיומן של ישראל. וה"נ פירוש הניח מעותיו על קרן קיימת ומוצבת. ויש עוד לפרש לשון * הצבי ע"ד שאמרינן לקמן דף קי"ב למה נמשלה א"י לצבי מה צבי אין עורו מחזיק בשרו אף א"י אינה מחזקת פירותיה וכן הוא בצדקה שאמר הכתוב ובחנוני נא וגו' עד בלי די שיבלו שפתותיכם מלומר די ואינו מחזיק את פירותיו. והיינו דאמר שהניח על קרן לעולם הבא ופירות מרובים עד בלי די בעולם הזה. ואפשר לומר דס"ל לחנן דכיון שהיה יכול ליתן לה דרך הלואה כפירש"י שלאחר שיבא בעלה תתבע אותו ותשלם לו והיה יכול לגבות ממנה אח"כ א"כ איבד מעותיו שנתן לה בחנם בלא הלואה וריב"ז פליג עליו ומצינו כזה פלוגתא דר"א ורבנן במסכת פיאה פרק ה' בעה"ב שהוא עובר ממקום למקום דר"א סבר שצריך שישלם כשיבא לביתו וחכמים אומרים עני היה באותו שעה ורשאי ליקח בתורת צדקה לגמרי וכן ס"ל לריב"ז דכיון שהיה עני באותו שעה יפה עשה שנתן בתורת צדקה ולפ"ז א"ש טפי דבאמת אף אם היה נותן לה דרך הלואה מצוה היא שמלוה על זמן ארוך בלא ריוח ופירות מעותיו אלא בזה הקרן משתלם לו בעולם הזה ואינו אלא שכר הפירות לעולם הבא אבל כשנתן דרך מתנה הקרן קיימת לעולם הבא ופירותיו אוכל בעולם הזה: