הפלאה על כתובות ס״ז

מהדורה: ספר הפלאה, למברג תר"כ

מפרשים:
1 ע"א לכבודו הוא דעבד. כתב מהרש"א ז"ל אף שאמרו חז"ל ע"מ שיחיו בני הוי צדיק גמור. מ"מ לכבודו גרע. ולכאורה קשה ע"ז דהא אמרינן בנזיר דף כ"ג ע"ב דלעולם יעסוק אדם בתורה ומצות אפילו שלא לשמן. ופי' התוס' אפילו ע"מ להתגדר ולקנות לו שם הרי אף לכבודו מעליותא הוא אך נראה דלא דמי דהתם אינו מתגאה בשעה שעוסק בתורה ובמצות. אלא שהוא עושה כדי שיבא הכבוד אח"כ בזה אמרינן דלא יבא לידי זה שבתוך כך יבא שישכיל ללמוד לשמה אבל המתגאה בעשותו מצוה או בעסקו בתורה הרי אמרינן בעירובין בפסוק ומנחליאל במות ומבמות הגיא אף שפסקו לו גדולה לדורי דורות אם מתגאה הקב"ה משפילו. ובזה נלענ"ד דיש לתרץ קושי' התוס' שם דאמרינן בעלמא דכל העוסק בתורה שלא לשמה נוח לו שלא נברא דיש לומר דהתם מיירי במתגאה בשעת למודו שבזה אמרינן ודאשתמש בתגא חלף ואפשר שהוא בכלל מ"ש התוס' שם דמיירי בעל מנת לקנטר ותו דאיך אפשר שיהיה זה בכלל מצוה שלא לשמה. הא אמרו חז"ל במתגאה דה"ל כעובד ע"ז א"כ הוא מצוה הבא בעבירה. ועוד אמרו במתגאה אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ורבים טועים בזה בעו"ה. ויש לפרש בזה מה שאמר דוד המלך ע"ה בתהלים ק"ז יורדי הים באניות וגו' דקאי על יורדי ים התלמוד ומשוטטים בה המה ראו מעשה ה' ונפלאותיו במצולות עומקה של הלכה ואומר ויעמד רוח סערה ותרומם גליו ר"ל כשאמר בפני רבים ויעמד רוח סערה שהוא היצה"ר ותרומם גליו שמתגאה וסובר כי יעלה שמים ובאמת הוא יורד תהומות כמ"ש משפטיך תהום רבה ונפשו ברעה תתמוגג שחכמתו מסתלקת עד כי יחוגו וינועו כשכור בידים סופקים ורגלים דופקים ובאמת כל חכמתם תתבלע. וראוי להם לזעוק אל ה' ולהתפלל על זה כמו שמצינו בחז"ל שהתפללו על זה. ואומר יקם סערה לדממה וגו' יש לומר ע"ד שאחז"ל בריש ברכות לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצה"ר וכו' יעסוק בתורה. ואי לא יזכור לו יום המיתה שנאמר רגזו ואל תחטאו וגו' ודומו סלה ופי' עניינו שבעסק התורה הוא בודאי רפואה מספקת שאם אבן הוא נמוח. אלא הא דקאמר ואי לא היינו שאם יסיתיהו להתגאות בעת לימוד התורה ע"ז מועיל יום המיתה להכניע שלא יתגאה בלימודו וז,ש יקם סערה לדממה שיחשוב יום המיתה כמ"ש ודומו סלה ואז יחשו גליהם. וז"ש כאן לכבודו הוא דעביד שנתגאה בשעת הצדקה. ולכך אפילו פסקו לו גדולה לדורי דורות אם מתגאה הקב"ה משפילו. ויש לנו אריכות רב בזה ואין כאן מקום להאריך ומיהו נראה דא"צ לזה דאפילו אם הוא צדיק גמור. מ"מ כיון דדרך גלגל החוזר בעולם לבא לידי מדה זו. אלא דאם עושה לשמה הוא עולה למעלה מן מערכת הגלגלים כמ"ש בכה"ג אין מזל לישראל. אבל שלא לשמה אף דמצוה הוא. אבל אינו יוצא מן הטבע כדמשמע מהא דאמר רבי חייא לדבתהו אקדים ריפתא לעניא כי היכי דלקדמי לבנך. אלמא אע"פ שנותנת צדקה אפ"ה הוא גלגל החוזר. ויש לפרש בזה הפסוק ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה וגו' וע"ז הפסוק אמרו חז"ל גלגל החוזר בעולם דהיינו שאם ירע לבבך בתתך לו. אף שתתן לו כיון שאין המחשבה כראוי ממילא בגלל הדבר הזה כי גלגל החוזר בעולם הוא. א"כ ממילא כיון דלכבודו עביד לא יצא מדרך הטבע. ואפשר עוד לפרש דהקושיא היה כיון דעביד מילתא יתירא בכלי מילת אלו פשיטא שפיזר שאר צדקות הרבה לעניים. ע"ז משני שזה עשה לכבודו. ואפשר ששאר צדקות לא נתן. וק"ל:
2 שם קראתי עליה מקרא זה אם לא תדעי וגו'. נראה לפרש המשך הפסוקים ע"ד דרש זה מפני שאמר שחורה אני ונאוה בנות ירושלים כאהלי קדר כיריעות שלמה. ענינו כמ"ש חז"ל יאה עניותא לישראל וכו' כי כמו שבהיות מקדשינו על מכונו היה יפה לנו העושר והכבוד כיריעות שלמה. כן בחורבנו יאות לנו העוני והקלון כמ"ש חז"ל דיו לעבד שיהא כרבו. וז"ש כאהלי קדר כיריעות שלמה בשני כף הדמיון לומר כזה כן זה כפירש"י בכמה מקומות. ואומר אל תראני שאני שחרחרת ששזפתני השמש. ע"פ מ"ש לעיל בדף ח' וכמ"ש חז"ל השמחין ביסורין עליו הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו. כי השמש שיוציא הקב"ה מנרתיקה. אף שהוא דבר אחד. כל אחד מקבל כפי הראוי לו צדיקים מתעדנים ורשעים נדונים. ע"ז אמר כי הוא נאה לנו וזו השמש עצמו שהאירה לנו בתחלה הוא השמש ששזפתני כעת. כי כפי מעשי כן ראוי לי לטובתי. ואמנם מי שטח עיניו ומתלונן וקורא תגר ואומר כיון שהשי"ת אוהב את ישראל איך ישליכם מעל פניו בין העמים הוא מריע לנפשו ונאמר בו אדם ביקר ולא יבין נמשל כבהמות נדמו. שבאמת יקר ויאה לנו כפי פעלינו ומעמדינו. וז"ש הגידה לי שאהבה נפשי וגו' איכה תרעה וגו'. ושלמה אהיה כעוטיה. ע"ז בא הכתוב ואומר אם לא תדעי לך היפה בנשים כיון שאין אתה יודע שהוא יופי ויקר לך. ע"כ צאי לך בעקבי הצאן כדרש ר"א בן צדוק דהירידה למטה מבחינת אדם ונמשל כבהמות. ואין להאריך יותר כאן:
3 תוס' ד"ה זהב ה"ה כשויו פי' ר"ח וכו'. הנה מה שפיר"ח זהב כלי זהב טעמו משום דלא ידע מדהבא פריכא עד למסקנא. אך הא דלא ניחא ליה למסקנא דדהבא פריכא הוא ככלים של כסף. כסברת המקשה ולא הוי צריך לתירוצים דלעיל דרשב"ג אסיפא קאי אלא כפירש"י צ"ל משום דמשמע ליה דסתם לשון ככלים היינו של זהב עצמו דאיירי ביה. וע"כ צ"ל דהא דמקשה בתחלה ככליו מבעיא. אע"ג דסתם משמע כן. היינו משום דאין כל כך הפרש בין נזמים לקערות שידמה אותן זה לזה. אלא ה"ל למימר שהוא עומד בחשיבתו ובכלותיו. ולולי דבריהם היה נלענ"ד דלפמ"ש לעיל דא"צ לזה שנדחקו התוס' לעיל דף ס"ו ע"ב בד"ה תנא שומא רבא וכו' ולא איצטריך למתני וכו'. והוא דיש לומר דלפי' הר"ח לעיל וכשהחתן פוסק היינו שמיחד לה כלים משלו. אף דבשומא דידה איכא תרי טעמי משום עילוי השומא ומשום דפחתי. היינו דהנועדים מעלין השומא כדי לחבבה על בעלה. אבל בדידיה ליכא רק טעמא דפחתי. דלא כמ"ש התוס' לעיל ד"ה וכשהחתן וכו' ולפ"ז יש לומר דר' יוחנן דאמר הכניסה לו זהב הרי הוא כשוין. היינו משום דס"ל דעיקר הטעם אף דכלים שהיא מכנסת באמת הוא רק משום פחת משא"כ בזהב. ועל זה מקשה מאי לאו ככלים של כסף דפחתי. והכי פירושו כמו בכלים של כסף דפוחתים ה"נ בשל זהב משום טעמא דעילוי שומת הנועדים וכדמשני לא ככלים של זהב. שפיר מקשה דכיון דאין הפרש כל כך בין זה לזה כמ"ש לעיל דבשניהם יש לומר משום עילוי שומא. יותר ה"ל לומר ככליו ר"ל ככליו של בעל דלא שייך ביה עילוי כנ"ל. וק"ל:
4 פירש"י ד"ה פורנא ריוח שליש ובד"ה פורנא לזה שמעתי כתובה וכו'. כדי להבין דבריו שלא פירש כולן בע"א ולשון לזה שמעתי. ובתחלה נלע"ד לתרץ מ"ש התוס' ד"ה גמלים וכו' ואינו נראה לר"ת וכו'. ולכאורה יש ליישב דהא קי"ל בח"מ סימן קי"ג דאפילו בשיעבוד מטלטלין אגב מקרקעי אם לא כתב לו דאקני אז צריך להביא ראיה שהיו אלו המטלטלין בידו בשעת הלואה וא"כ יש לומר כיון דזה לא שכיחא לברר שהיו אותן המטלטלין בידו בשעת הלואה או בשעת נשואין. וכמ"ש הטור וסמ"ע שם בריש סימן הנ"ל א"כ ליכא בזה ביטול תקנת השוק כיון דלא שכיחא לברר אבל ביתמי דקי"ל דאקני קנה והוריש משתעבד שפיר גובה מהם ואפשר דלא ניחא ליה להר"ת בכך דאכתי ליכא תקנת השוק שמא יברר. ולפמ"ש היה אפשר לפרש דלכן פירש"י לזה שמעתי וכו' גבי ארנקי משום דבמעות לא שייך שתברר שזה המעות עצמן היו בשעת נשואין דאין בהן סימן וליכא ביטול תקנת השוק. משא"כ בהך דלעיל א"א לפרש לענין גביית כתובה. אך יותר נלע"ד בדעת הר"ת דבל"ז צריך להבין דמאי קשיא ליה א"כ אם מכר הבעל תוציא אשתו הא מצידה תברא דילמא משום זה הטעם בעצמו אינה טורפת מלקוחות ותו ליכא משום תקנות השוק ושפיר גובה מיתמי וכה"ג קי"ל בעשה שורו אפותיקי דגובה מיתמי ולא מלקוחות וכן כתב הרא"ש בשמעתין בכתב לה מטלטלי וקרקעות דגובה מיתמי ולא מלקוחות ועיין בח"מ סימן ס' דלדידן אפילו בשיעבד מטלטלין אגב מקרקעי גובה מיורשים ולא מלקוחות ונלע"ד דעיקר קושיתו דהא קאמר בשמעתין טעמא משום דאסמכתייהו עלייהו ועל זה קשיא ליה מהו זו סמיכה הא יכול להבריחם ולמוכרם בשלמא בעשה שורו אפותיקי אנו רואים שסמך עלייהו וה"ה מ"ש הרר"ש בכותב לה מטלטלי ומקרקעי או לדידן בשיעבוד מטלטלי אגב מקרקעי ע"כ סמיכתו עליהן שהרי כתביה בשטר אבל הכא דקאמר דמסתמא סמך דעתיה עלייהו אם נאמר דא"י לגבות מלקוחות משום תקנות השוק או משום דאקני כנ"ל תו ל"ל דאסמכתייהו עלייהו. מיהו לפ"ז קשה הדבר לומר בארנקי דמחוזא דלדעת הר"ת צ"ל דבאמת היה גובה אפילו מלקוחות דהא לפי מה שפירש"י דאסמכתייהו עלייהו לפי שבעלי סחורה הן א"כ איך שייך לגבות מלקוחות דמסתמא לא היו אלו המעותעצמן שהיו בשעת נשואין וגם כיון שהיו מחליפים בכל פעם המעות בסחורה איך שייך שתגב' מכל המעות שנכנסו ויצאו כ"ז היותה תחתיו והעיקר בזה נראה דכיון שבכל פעם מחליפים המעות אמרינן דעיקר אסמכתייהו על זה המעות שנשארו בשעת גביית כתובה בחליפי מעות הראשונים ובזה מיושב יותר מה שפירש"י דוקא בארנקי דמחוזא לענין כתובה דבהנך דלעיל לא שייך לומר דאסמכתייהו עלייהו כיון שיכול להבריחם על ידי מכירה אבל בארנקי הסמיכה על אותן שיהיו בידו אך לפ"ז קשה לי על הרא"ש שכתב בפ"ק דב"ק דבזמן הזה גובין מטלטלי דיתמי מדינא דה"ל כגמלא דערביא ובקידושין פרק האומר כתב בפירוש דאף לאחר תקנת הגאונים לא גביא ממקבל מתנה וכ"ש מלקוחות וקשה עליו קושיות הר"ת דלא שייך דאסמכתייהו עלייהו שהרי יכול למוכרם. ועיין בש"ך ריש סימן קי"ב. מיהו יש לומר דס"ל להרא"ש דדמי להא דאמר בקידושין דף י"ד דמע"פ גובה מיורשים משום דשיעבודא דאורייתא ולא מלקוחות דל"ל קלא. וכן קי"ל בקרקעות היכא דלא כתב לו דאקני וקנה דגובה מיורשים ואינו גובה מלקוחות ולא אמרינן דלאו אסמכתייהו עלייהו משום שיכול למכרו ודוק:
5 עוד נראה ליישב דברי רש"י ז"ל באופן אחר דלכאורה הוי אפשר לומר בפשטות לפמ"ש הר"ן והריטב"א לקמן דף פ"א ע"ב דלר"מ דאמר מטלטלי משתעבד לכתובה היינו אפילו מיתמי ולפי המשמע מדברי התוס' לעיל דף י' דטעמא דר' מאיר הוא משום דס"ל דכתובה דאורייתא א"כ יש לומר דס"ל לרש"י ז"ל דלר' יוחנן דס"ל בכל מקום הלכה כרשב"ג במשנתינו ושמעינן לרשב"ג דס"ל כתובה דאורייתא כדאיתא לעיל דף י' ה"נ גבי מטלטלי דיתמי משא"כ לרבא דס"ל לעיל ריש דף י' דכתובה דרבנן ממילא דלא גביא מטלטלין והיינו דכתב רש"י ז"ל לזה שמעתי מימרא דרבא. אלא דהא קשיא לי מה שפירש"י מנכסי יתומים הא לרבנן דר' מאיר אף מיניה דבעל לא גביא מטלטלין כמ"ש התוס' לקמן דף פ"א ע"ב וה"ל לפרש לענין מיניה וכ"ש לפמ"ש דרבא ס"ל כרבנן דר' מאיר דאפילו מיניה אין גובה מטלטלין ואפשר דס"ל לרש"י ז"ל כיון דהבעל כותב מעות בכתובה משמע דאם יש לו מעות בודאי צריך לשלם לה מעות. אלא במטלטלין אחרינא לא וכן משמע בכל מקום דקאמר בתולה גובה מאתים. ומלשון הירושלמי לעיל הביאו התוס' דף י' דנותן לה מטבע היוצא וכן משמע ממתניתין דלעיל. ולכך גבי ארנקי דה"ל מעות בעין צריך לפרש מיתמי. אך נראה דיש לפרש דברי רש"י ז"ל עוד באופן אחר והוא דיש לדקדק עוד בלשון רש"י פורנא ריוח שליש. דמה לשון גובה שייך בזה. ותו קושית התוס' דהל"ל ה"ה בכספים. לכך נראה דכוונת רש"י ז"ל גם כן לענין דגובה מהם בשעת גביה כתובתה אלא דלשון פורנא לא שייך אלא בכתובה שנותן הבעל משלו או בהוספת שליש שנותן משלו אבל בנדוניא דהכניסה לו לא שייך לשון פורנא שהוא לשון ריוח ומפרש גובה מהבעל עצמו לר' יוחנן דכיון דס"ל לרבי יוחנן דכתובה דאורייתא א"כ מיניה אפילו מטלטלי. והנה בנכסי צאן ברזל כבר כתבו הפוסקים דדינו כשאר חוב בעלמא במה שקיבל ממנה ופשיטה דמיניה דינא דגביא מטלטלין כשאר החובות רק בהספת שליש כמה פוסקים דדינו לאו כנכסי צאן ברזל כיון דמדידיה מוסיף לה וגם לאו דאורייתא הוא כעיקר הכתובה יש לומר דמודה ר"מ דלא גביא מטלטלי אפילו מיניה וזה שפירש"י בדר' יוחנן דגמלים דערביא אשה גובה פורנא ריוח שליש ר"ל דאותו הוספת שליש אף דאין הדין לגבות מטלטליה אף מיניה מ"מ גובה מגמלים דערביא אבל גבי ארנקי דכתבנו לעיל דאם יש לו מעות לעולם גביא מיניה במעות. ותו דרבא ס"ל כתובה דרבנן ע"כ פורנא לאו דוקא ומיירי באמת מיתמי דמינה היכא דאית לו מעות צריך לשלם המעות והיינו שפירש"י ז"ל בזו שמעתי לענין כתובה מנכסי יתומים ודוק:
6 מתניתין המשיא וכו'. הנה הרמב"ם כתב בפרק כ' מהלכות אשות לא יפחות לה מכסות שפוסקין לאשת עני וכו' משמע דס"ל דהכא לכסותו קאמר וכן משמע קצת מדאמר במתניתין בתר הכי פסק להכניסה ערומה וכו' אך מדברי אביי לא משמע כן דא"כ למה הוצרך להוכיח לעיל דף ס"ה ע"ב גבי כסות והכא כיון דתרווייהו חד טעמא הוא בשיעור הכסות בעני. והנה בספר פני יהושע נתן טעם לשבח למתניתין דלא יפחות מחמשים זוז שהוא שיעור כדי שיוכל להתפרנס ממנו כמו שאמרו מי שיש לו חמשים זוז ונושא ונותן עמהם לא יטול מן הצדקה והוא דלא כדברי הרמב"ם דמפרש בכסות. ויותר נלע"ד מלשון הרמב"ם וטוש"ע בהלכות מתנות עניים ובי"ד בהלכות צדקה שלא פירשו ביתומה דמתניתין לענין כסות וסתמא הוא לענין נדוניא ומ"ש בפרק כ' מהלכות אשות היינו ברישא דמתניתין דוקא ואף דקתני במתניתין וכן. היינו לענין שיעור הסך אבל בסיפא לא מיירי מכסות אלא בנדוניא וכפי הטעם שכתב בספר פני יהושע ונראה דטעמיה מדאמר אביי ואם יש בכיס כמה יהבינן. ובודאי בכסות לבת טובים צריך הרבה יותר ותו דאפילו לא יש בכיס ואפילו לא ניסת צריך לכסותה לפי כבודה וע"כ לענין נדוניא מיירי. מיהו אכתי לא מתרצא בהא דלמה לאביי להוכיח התם והכא כיון דסיפא בזוזי מדינה קתני וכן ע"כ דרישא נמי בזוזי מדינה הרי נשמע שיעור כסות עני וצ"ל דאין ללמוד כסות עני דאב לבתו מכסות עני לאשתו וכן להיפך. והנה קשה על סברת פני יהושע מנ"ל דהתם בפאה במי שיש לו חמישים זוז דזוזי מדינה וכן קשה על התי"ט בפירושו לעיל ס"פ אע"פ דקאמר אביי עני חמישים זוז מנ"ל משום דמי שיש לו מאתים זוז לא יטול הוא מנה מדינה וקשה עליו גם כן מנ"ל ונראה דיש לדקדק עוד דה"ל לאביי להוכיח הכא נמי מרישא דמתניתין דמיירי ע"כ בעני שבישראל דבעשיר צריך ליתן עישור נכסי וכ"כ בש"ע סימן נ"ח בד"א בעני שבישראל ואי בזוזי צורי עני מי אית ליה כדקאמר אביי לעיל ס"פ אע"פ. ונראה דמתורץ הכל דבאמת הוכחת אביי דעני חמישים זוזי צורי מי אית ליה היינו ע"כ כמ"ש התי"ט דמי שיש לו מאתים זוז מדינה לא יטול ונפקא ליה דמתניתין דפאה היינו זוזי מדינה משום דפשיטא ליה דטעמא דמתניתין דידן דלא יפחתו ליתומה מחמישים זוז היינו כמ"ש בספר פני יהושע דחמישים זוז הוא שיעור שיכול להתפרנס בנושא ונותן עמהם ומוכח ממילא מהכא דחמישים זוז דקאמר בפאה היינו נמי מדינה כמתניתין דהכא דמוכח מדקאמר אם יש בכיס כמה יהבינן וה"ה מאתים זוז דקאמר שם באותו משנה דאפילו אינו נותן ונושא עמהם ע"כ דמיירי נמי בזוזי מדינה וממילא מוכח דחמשים זוז דס"פ דלעיל היינו בזוזי מדינה אבל בלא הוכחת אביי מהכא לא הוי מצי להוכיח דעני חמישים זוז מי אית ליה דלא הוי ידעינן דמתניתין דפאה מיירי בזוזי מדינה. ודוק:
7 תוס' ד"ה אמר אביי וכו'. וא"ת אמאי איצטריך וכו'. מה שהקשו כאן ולא הקשו לעיל דף ס"ה ע"ב על אביי שם כבר כתבו המפרשים דהיינו מדפשיט הכא מרחבא דהוא אמורא יותר ה"ל למיפשט מדר' יהודה אך מה שתירצו עוד כיון דלעיל כסות עיקרי דאורייתא לא נהירא דהא פשיט מזה בריש פרק שור שנגח בתוקע לחבירו דהוא סלע מדינה אף דבושת עיקרו דאורייתא רק השיעור מדרבנן וק"ל:
8 בגמרא ת"ר יתום ויתומה שבאו להתפרנס. פירש"י מזונות והרשב"א פי' כסות וכדתנן בסוף מסכת הוריות האשה קודמת לאיש לכסות. אבל במזונות היתום קודם ליתומה כדתנן התם האיש קודם להחיותו דכתיב וחי אחיך עמך אחיך קודם לאחותיך וצריך להבין דעת רש"י ז"ל דהא הוא פי' ג"כ לעיל דף מ"ח מפרנסין כסות. וכ"כ התוס' ר"פ מי שמת דלשון פרנסה היינו כסות. ונראה דס"ל כיון דקאמר הכא טעמא שהאיש דרכו לחזור על הפתחים זה הטעם שייך אף במזונות. ומדנקט במתניתין דהוריות לכסות דוקא היינו מטעם אחרינא שכתב הר"ע ברטנורא שבושתה של אשה מרובה משל איש. ונ"מ במקום שאין אנשים. או בענין אחר שא"א להחזיר על הפתחים. אז האיש קודם למזונות אבל בכסות מפני שבושתה של אשה מרובה לעולם היא קודמת והיינו דפי' הכא דוקא מזונות אבל מדברי הרמב"ם וש"ע בי"ד סימן רנ"א לא נראה כן. וכן הוא לשון הטור שם דהאשה קודמת לאיש בין להאכיל בין לכסות. שהאיש דרכו לחזור על הפתחים משמע דס"ל דכולה חד טעמא. ובמקום שא"א לחזור על הפתחים האיש קודם אפילו לכסות. ואפשר דס"ל דהוא בכלל להחיותו דהא אמרינן בנדרים דף פ' דאפילו כביסה הוא חיותו דאמר קרא ולכל חייתם. ופי' הרא"ש שם דהוא בכלל וחי אחיך עמך. א"כ אחיך קודם לאחותיך כמ"ש הרשב"א כנ"ל וכ"ש כסות עצמו. ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר דכתיב ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם. הרי דנקט קרא לאדם תחלה:
9 שם ע"ב די מחסרו זה הבית. אשר יחסר זה מטה ושלחן. לו זו אשה וכו'. רמז לדבר "די "מחסרו "אשר "יחסר "לו מספרו עם האותיות והכולל עולה מספר "בית "מטה "שלחן "אשה:
10 שם בעתם לא נאמר וכו'. עיין פירש"י ומהרש"א שנדחקו בזה ונראה דמה שאמרו איזהו עשיר השמח בחלקו ר"ל שאינו בוטח על ממונו דדרך הטבע האנושי לשמוח בדבר ריוח שנתחדש לו וכשהורגל בו אינו שמח בו אבל אדם המשכיל כי זה שיש לו אינו שלו וכל שעה ושעה הוא במתנה מאת השי"ת הוא שמח בכל עת וכן הוא בחיי האדם שנאמר כל הנשמה תהלל יה שאמרו חז"ל על כל נשימה וכו' ר"ל שאינו בוטח בחייו כי אם על כל נשימה הוא נותן שבח כאילו נולד היום וז"ש דהע"ה ה' אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך שבכל יום יחשוב כאילו נולד וז"ש חז"ל יזכור לו יום המיתה ולא אמר יזכור לו המיתה אלא שיחשוב אולי היום יום המיתה ואיך יתגאה ואין שלטון ביום המות וז"ש התנא אם אין אני לי מי לי איך יחשוב על ממונו שהוא שלו הלא הוא בעצמו אינו שלו כי עוד נשמתו בקרבו הוא חלק אלהי ממעל וז"ש וכשאני לעצמי ר"ל כשהקב"ה נוטל חלקו ונשאר הגוף בעצמו מה אני ואם לא אעשה עכשיו אימתי אעשה ויש לפרש בזה מ"ש אל תאמין בעצמך עד יום מותך ר"ל אף שאתה בכחך ובריאות גופך לא תאמין בעצמך קיום עולם לא לשנים מרובים ואפילו לא לימים מרובים או מעוטים עד יום מותך כי אינך בטוח שלא יהיה היום יום מותך באופן שעל כל נשימה תהלל יה. ובזה מובן מהא דאיתא בזהר ר' המנונא הוי מצלי על מזוני כד יהבינן ליה למיכל ר"ל אף שהיה מוכן לפניו לא שם מבטחו עליו אלא בעת אכילתו הוא מקבל מהש"י וזה שאמר יעקב ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש דה"ל לומר ונתן לי לאכול וללבוש אלא ר"ל שהלחם שמוכן כבר לאכול והבגד שמוכן כבר ללבוש אעפ"כ באותו שעה שאוכל ולובש כאלו אז נותן לי וז"ש לא ניתן התורה אלא לאוכלי מן ר"ל שבשעת אכילה מקבל מאת השי"ת וזהו דקאמר ואתה נותן להם את אכלם בעתו ר"ל בעת אכילה ממש ותיבת בעתו קאי על אכלם ר"ל בעת האוכל וממילא שהקב"ה נותן פרנסה לכל אחד ואחד ואין להחזיק טובה אלא להשי"ת בלבד וכן אמרו בברכת המזון שהאומר על המזון שאכלנו הוא בור כפירש"י דמשמע שמחזיק טובה לבעה"ב ר"ל שהוא הכין המזון אבל באמת אינו שלו אלא של הש"י ובשעת אכילתו הוא מקבל מהש"י וזהו שאכלנו משלו ממש ויש לפרש הא דקאמר דוד המלך ע"ה כי ממך הכל ומידך נתנו לך ר"ל עד שעת נתינה הוא שלך וכאלו אני מקבל מידך בעת שאני נותן לך וזהו דקאמר הכא אטו מדידהו קאכלנא וכו' ובזה א"ש שראה רבא שאמת כדבריו שזימן לו הש"י ממש בעת אכילה. וק"ל: ובחידושי תורה הארכתי מזה בענינים אלו:
11 שם אמר רב פפא לאחר מיתה וכו'. לכאורה קשה מאי קמ"ל ר' פפא הא מפורש כן בברייתא בסמוך בדברי ר' יהודה. והל"ל תניא נמי הכי. ונראה דקמ"ל משום דבברייתא דבסמוך יש לומר דר' יהודה לשיטתיה אזיל דהא באמת צריך להבין איך נפרעים ממנו לאחר מיתה הא ה"ל מלוה בע"פ ואינה נגבת מן היורשים למ"ד שעבודא לאו דאורייתא אלא משום נעילת דלת כדס"ל לר' פפא גופיה בשלהי פרק גט פשוט דף קע"ו. וצ"ל דהכא נמי שייך נעילת דלת אבל ר' יהודה דדריש מקרא דתעביטנו דנותן לו לשם מתנה וחוזרים ונפרעים הימנו לאחר מיתה כמשמעות לשון תעביטנו דהוא לשון הלואה. ע"כ צ"ל דס"ל שעבודא דאורייתא ולשיטתיה אזיל כדאיתא בבכורות דף נ"ח ע"א וקמ"ל ר' פפא דברייתא זו לאו ר"י היא ולאו מדינא דאורייתא קאמר אלא משום נעילת דלת. ובזה נכון הא דפסקו הפוסקים כר' שמעון דאין נזקקין לו בי"ד סימן רנ"ג סעיף י' משום דנקט בברייתא שניה דברי רבי שמעון בלשון חכמים אע"ג דבברייתא קמייתא נקט דברי ר' יהודה בלשון ת"ק דה"ל גם כן סתם. כמ"ש התוס' בריש ביצה דף ב' ע"ב: אלא דכתבו התוס' בביצא דף ל"א ע"ב דכל היכי דלא מצי למיתני דברי ר' יהודה לא מיקרי סתמא. א"כ לפמ"ש דר' פפא מפרש לברייתא קמייתא דנפרעין לאחר מיתה משום נעילת דלת א"כ לא מצי למתני דברי ר' יהודה דר' יהודה מקרא נפקא ליה משום דס"ל שיעבודא דאורייתא ותנא דברייתא לא דריש לקרא הכי דס"ל שיעבודא לאו דאורייתא. ולא ה"ל סתם גמור כמו באידך ברייתא דסתם ממש כר' שמעון כנ"ל. ודוק:
12 מיהו אילולי דבריהם היה נלענ"ד לתרץ קושית התוס' ד"ה וחכמים וכו' דבאמת הנהו חכמים לאו היינו ר"ש דלר"ש לא מייתר תעביטנו דאיצטריך לאין לו וכו' דאמרינן לו הבא משכון והיינו לשון תעביטנו. וכן מצאתי מפורש בספרי דדרש ר"ש מהאי קרא תעביטנו שאומרים לו הבא משכון וכו' וחכמים דברייתא שני טעמייהו משום דאית להו דברה תורה כלשון בני אדם. וק"ל:
13 שם לפתוח לו לשם מתנה וכו' עיין במהרש"א שהקשה דמדקאמר שאינו רוצה להתפרנס. ע"כ שרצו ליתן לו במתנה ולא רצה. ויש לפרש דרבנן ס"ל דבכל עת שנותנין לו צריך לומר לו תחלה לשם מתנה. דאולי כיון שכבר לוה פעמים הרבה יתבייש יותר ובש"ע י"ד סימן רנ"ג סעיף י"ח ז"ל עני שאינו רוצה ליקח מערימין לו ונותנים לו לשם מתנה או לשם הלואה. לכאורה הוא מפרש כן לפתוח לו לשם מתנה שאומרים לו או תקבל מתנה או בהלואה. וא"צ לדחוק למ"ש בבית יוסף שם בפירוש דברי רמב"ם ע"ש. וק"ל:
14 תוס' ד"ה היא מוצאת וכו' ר"ח גריס וכו'. נראה כוונתו דרשב"י לשיטתיה דאיתא בריש סנהדרין דס"ל יש אם למקרא שאין האלף ניכרי' במבטא. והנה שמעתי מכבוד אאמ"ו הגאון זצ"ל לפרש דברי ר"ח לפמ"ש המהרש"ל בסנהדרין דף נ"ב ללמד זכות על ר' חמא בר טוביא שם דאפקה לבת כהן שזינתה בחבילי זמורות ושרפה דאמר רב יוסף דטעה בתרתי. והוא תירץ דבאמת לא היה רק למגדר מילתא והואיל והיה מגדר מילתא הקיפוה בחבילי זמורות לשנות מדין שריפה גמורה וה"נ לא היתה רק יבמה ולמגדר מילתא צוה לשורפה שריפת נשמה וגוף בחבילי זמורות. כמו ויצת אש בציון. וזהו ששלחה אליו שאין כאן מגדר מילתא שלא היתה מופקרת לכל ומזה הוא עיקר ראיה שלו שנוח שיפול לכבשן האש ממש. ודפח"ח:
15 רש"י ד"ה היא מוצאת וכו' לא גילתה הדבר וכו'. לפ"ז עיקר הדרש ממה שאמרה לאיש אשר אלה לו ולא אמרה עליו מפורש. וה"ל להביא סיפא דקרא. וזה דחקו לר"ח לפרש מוצת באש דלכך מייתי רישא דקרא. ותו דאף אם היתה אומרת מפורש עליו היה יכול להכחישה דאין בסמנים אלו ראיה כל כך. דהרי קיבל שכר על הודאתו. ולולי דבריו יש לומר בפשטות דכתיב היא מוצאת לישרף. ועל כרחך כיון שדנה בבית דין כמו שכתבו חז"ל. וקי"ל דאין גומרין דינו אלא בפניו ע"כ דלא היה גמר דין אלא בפניה והיה לה לגלות בשעת גמר דין. ואפ"ה לא רצתה לגלות בשעת גמר דין כיון שהיה ברבים שלא להלבינו ואחר כך שלחה אליו ביחידות:
16 שם עייפינהו. עיין מהרש"א שהקשה דהא כבר היה לו מאתים זוז. ולא ידעתי מאי קשיא ליה דמשמעות הלשון עייפיינהו משמע שבנו החזירם לו דסבר שאף שנדר היה נדר בטעות. והיינו עייפינהו שהכפיל אותן המעות עצמן ושלחם לו:
17 שם בגמרא ר' אבא הוי צייר זוזי וכו'. והטעם בזה שלא יתבייש העני. וכן מר עוקבא לעיל. והנה הרמב"ם ז"ל וש"ע סימן רמ"ט מנו שמנה מעלות בצדקה והמעלה הגרוע הוא שאינו נותן בעין יפה והוא ענין מ"ש חז"ל עשר תעשר עשר בשביל שתתעשר ונאמר עוד ובחנוני נא בזאת וגו' עד בלי די ואמרו חז"ל שיבלו שפתותיכם מלומר די והוא כי בטבע העולם אוהב כסף לא ישבע ואין אדם מת וחצי תאותו בידו ונאמר ויגיעכם בלי לשבעה אין זה הברכה מאת ה' בזכות הצדקה והמעשר אלא הברכה הוא שיתן ה' שביעה להיות שמח בחלקו והוא העושר האמיתי וכן הוא אומר בפרשת נצבים והותירך ה' בכל מעשה ידיך שיהיה די והותר והנה מצינו בילקוט פרשת ראה עשר בשביל שלא תתחסר והוא שיהיה לו שביעה בעשרו שלא יתחסר יותר כיון שיתעשר יותר לא יהיה לו לחצי תאותו לפי רוב עשרו ומה יועיל אם יוסיף על דאגתו כמ"ש מרבה נכסים וכו'. אלא העיקר שיתעשר ולא יתחסר כי ישבע וז"ש דהע"ה ה' רועי לא אחסר שזהו עיקר המתנה מהש"י שיהיה לו שביעה ולא יחסר. אמנם אמרו חז"ל זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד שבה ענינו הצדקה היא זריעה אך יתחלק בגדולים כי הצדקה הגרועה אפילו בעין רעה מובטחת היא שאין אדם מעני מן הצדקה כאמור מלוה ה' חונן דל ועכ"פ שלו לא הגיע להיות ח"ו נפסד. אמנם יש זריעה אשר ברכת ה' בה וגדל מאה שערים כמ"ש ביצחק ויזרע יצחק שאמרו חז"ל שזרע לצדקה וימצא מאה שערים עיין בחידושי תורה מה שפירשנו בזה וזהו לפי ענין החסד שבה ר"ל שאם הוא נותן בעין יפה לעני ואז העני מתברך בו ושבע בו כמ"ש באיוב שכל הנוטל ממנו מתברך מפני שנתן בעין יפה א"כ מדה כמדתו ישלם לו השי"ת כמו שמשביע העני כן ישביעהו ה' וע"ז פי' מה שאמרו בריש ברכות שאמר דוד לישראל לכו והתפרנסו זה מזה ואמרו לו אין הקומץ משביע את הארי ואין הבור מתמלא מחוליתו וכו'. נראה הא דקאמר זה מזה ר"ל העני מהעשיר והעשיר מן העני כי בזכות הצדקה יתעשר יותר וישביע כל א' כמו שאמרנו כשזה נותן בעין יפה וישביע את העני כן יהיה ברכת ה' בכל אשר לו כדי שבעו ויראה שזה שאמרו אין הבור מתמלא מחולייתו ופירש"י שאם יקח אדם צרור עפר מן הבור וחוזר ומשליכו לתוכו לא יתמלא מזה הבור ולכאורה הוא מילתא דפשיטא כי למה יתמלא הבור שהיה מכבר בצרור שלקח מתוכו אך מצינו בצדקה כן שאם אין לו כדי שביעה מה יעשה יתן צדקה בעין יפה ויתמלא ברכתו לשובע שמחות הרי דבממון שלקח מתוך חסרונו אשר יחסר לו יתמלא הבור שחסר לו מכבר כמ"ש הכתוב ובחנוני נא בזאת וגו' אך זהו כשנותן הצדקה בעין יפה ומשביע את העני כנ"ל אבל אם הוא נותן בקימוץ ידים ועינו רעה אזי אין ממונו שביעה לעני וכמדתו אינו מתברך בשביעה גמורה וז"ש אין הקומץ משביע את הארי ר"ל ארי נקרא ת"ח שברוב הפעמים אין אדם זוכה לשתי שולחנות וכמו יששכר באהלו וזבולן בצאתו המציא ספוקו ופרנסתו וכיון שאינו נותן בעין יפה אלא במנחה נקמצת לא ישבע ממנו וכן ממילא בנותן אין בורו מתמלא מחולייתו ר"ל בשביל הצדקה שנתן וכבר הזהיר הכתוב ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה וגו' מפורש בשביל שנותן בטוב לב הוא מתברך וכבר כתבנו לעיל דלפי מה שדרשו חז"ל כי בגלל הדבר הזה גלגל החוזר בעולם היינו שאם אינו נותן בעין יפה ובמחשבה שלא לשמה אינו נצול מגלגל החוזר בעולם ויש לפרש עוד שלא ירע לבבך בנתינתו כיון שגלגל החוזר בעולם הוא מסתמא בדורות שלפניו נמי כן הוא שאבי אביו ולמעלה הימנו הם שקבלו מאבותיו של העני הזה כי מדה זו נוהגת מעולם נמצא הוא מחויב לפרוע כעת ממה שכבר קיבלו אבותיו וכן אשר מאחריו מי יגיד לו שיהיו הם נפרעים ממה שהוא נותן שמא הם יהיו הלווים ועד"ז פירשנו בפסוק אם כסף תלוה את עמי את העני עמך לא תהיה לו כנושה שאמרו חז"ל אם זה חובה הוא ויש לפרש לשון אם שמדבר אל העשיר למה תהיה לו כנושה אם ידוע לך כי הכסף תלוה שמא את העני עמך דילמא זהו ממה שנתנו אבותיו לאבותיך ע"כ לא תהיה לו כנושא ויש לפרש כפשטיה את העני עמך כמ"ש חז"ל גדולה צדקה שעושה העני עם בעה"ב ממה שהבעה"ב עושה עם העני כי ידוע לכל המאמין בהשגחת הבורא ית' כי הפרנסה והמחיה בגלותינו הוא בשכר התפלה שהוא במקום העבודה של מזבח שהיה מזין את ישראל כדלעיל דף י' ע"ב וכבר כתבו הראשונים כי השפע המועט הבא עלינו בא דרך המערכה שאנחנו תחתיו ומי שהוא בעל מערכה ומזל עושר הוא מקבל השפע ומי לא ידע שתפלת העני יותר חשובה ומקובלת כמ"ש תפלה לעני כי יעטוף אלא כיון שאינו מוכשר לקבל מחמת רוע מזלו מקבל העשיר חלקו הרי את העני עמך וראה כי מעלת הצדקה שאינו יודע למי נתנה ומי נוטלה כעובדא דמר עוקבא ורב אבא והנה העני הזה אינו יודע למי נתנה ואין העשיר יודע ממי קיבלה הרי צדקתו מעולה מאוד ולמה ירע לבב העשיר בתתו לו חלקו וכבר אמרנו בזה דרך צחות שאמרו ומי כעמך ישראל גוי אחד כי כל ישראל הם כגוף אחד והאיך מתאחדים העשיר עם העני אך ירמז לזה מלת אחד כי האל"ף מרמז על העשיר ואלופו של העדה והדל"ת מרמז על העני ודלת העם ומתאחדים על ידי הח' שהם שני זיינין מחוברים ר"ל שזה זן את זה וזה זן את זה שכל אחד צריך לחבירו וכיון ששניהם צריכין זה לזה הם אחדות ויש לנו ביאורים רבים ואין כאן מקום להאריך: