הפלאה על כתובות מ״ה

1 תוס' ד"ה אמר רבא וכו'. נראה דמתחלה מקשה וכו.' פירש דבריהם דאי אפשר לפרש דמקשה דנילף ממוציא שם רע דכתיב ביה הנערה שהיתה כבר כדאמרינן לקמן. דאם כן מאי משני שאני מוציא שם רע דחדוש הוא משום דאשכחן ביה באשתני דינא דלא אשתנא קטלא. דאכתי קשה היא גופא ניליף מיניה. בשלמא לפירוש ר"ש שכתבו התוס' בסמוך שפיר יש לפרש קושית המקשה דנילף מיניה. ומשני כיון דמצינו דחידשה תורה במוציא שם רע בזינתה אחר החופה שתהיה בסקילה משא"כ בשאר נערה מאורסה דמיעטה תורה בפירוש נכנסה לחופה ולא נבעלה א"כ חידוש הוא ולא ילפינן מיניה כלל. אבל לפירש"י הוצרך לפרש דהמקשה הוי סבר דבמוציא שם רע דמחייב בברייתא הוא מצד הסברא. וא"כ ה"נ נימא בכל נערה מאורסה מצד הסברא. ומשני דלאו מצד הסברא הוא במוציא שם רע אלא דילפינן אשתני גופא מאשתני דינא. וע"ז פריך רב הונא דע"כ במוציא שם רע מצד הסברא דאי ס"ד דחדוש הוא דילמא כי חדית רחמנא וכו'. ולפ"ז הא דמקשה אח"כ בסוף הסוגיא הא בוגרת היא ומשני מהנערה ע"כ צריך לומר דחזר בו ממאי דהוי סבר מעיקרא בכל הסוגיא דהוא מצד הסברא במוציא שם רע וס"ל להש"ס בפשטות דהסברא הוא לומר דאשתני קטלא וזה דוחק גדול. גם דוחק לומר דהקושיא והא בוגרת היא הוא לר' שמעון דס"ל דאזיל אף בתר ידיעה ומשמע ליה דר"ש לא פליג בהא. ותו קשה דמאי משני רבא דלאו מצד הסברא אלא משום דילפינן מאשתני דינא. אכתי קשה דנילף בכל נערה מאורסה ממוציא שם רע כמו שהוא באמת לפי המסקנא דילפינן בכל נערה מאורסה ממוציא שם רע דכתיב ביה הנערה שהיתה כבר. אמנם לולי דבריהם נראה לפרש ברווחא לשיטת רש"י דהא כתבו התוס' לעיל דף ל"ח ע"ב ד"ה לאבי הנערה וכו'. דהא דדרשינן הכא הנערה שהיתה כבר ולא דרשינן להיפך למעט בוגרת כדדרשינן התם משום דהכא הסברא בלא זה דאשתני גופא אשתני קטלא. וע"כ דקרא אתי לאשמעינן דלא אשתני. א"כ יש לומר דהסוגיא בתחלה נמי אקרא דהנערה סמיך. ומקשה דנילף מיני' כפי הסוגיא פשוטה בכל הש"ס דכל היכי דכתב רחמנא נגד הסברא ילפינן מיני' בעלמא. והכריח זה דליכא למימר דהסברא הוא דלא אשתני. וכיון דכתב התורה הנערה כמו הסברא הפשוטה על כרחך הוא למעט במקום אחר כסוגיא דעלמא בכל הש"ס. דע"כ זה אינו דודאי יותר יש לומר דקרא לגופא מדנימא דאתי למעט במקום אחר כמ"ש התוס' כל זה בריש יבמות דף ג' ע"ב ד"ה טעמא וכו'. וכיון דמהנערה איכא למידרש לגופיה למעט בוגרת. מהיכי תיתי נימא הנערה שהיתה כבר למעט במקום אחר אלא על כרחך מוכרח דהסברא פשוטה דאשתני כמ"ש התוס' לעיל. ושפיר מקשה דנילף מיניה. וע"ז השיב רבא דיש לומר לעולם דהסברא הוא דלא אשתני והא דדרשינן מהנערה שהיתה כבר למעט במקום אחר ולא דרשינן איפכא לגופיה דאזלינן בתר השתא היינו משום דאי אפשר לומר כן דהא בנכנסה לחופה ולא נבעלה אשתני דינא ואפ"ה לא אשתני קטלא. וע"כ דקרא אתי למעט במקום אחר דלא ניליף ממוציא שם רע דחדוש הוא. והשיב לו רב הונא דע"כ כדעת המקשן דאל"ה ה"ל למידרש הנערה לגופיה דאשתני גופא וכו'. ואי משום נכנסה לחופה ולא נבעלה. אדרבא נימא דהא גופא קמ"ל קרא לחלק בין אשתני דינא לאשתני גופא. אלא ע"כ דהסברא הוא דאשתני וקמ"ל קרא לגופיה דלא אשתני. א"כ נילף מיניה כדאמרינן באמת במסקנא. ולפי' זה נלענ"ד מרווח יותר הסוגיא ממ"ש התוס' לפי' רבינו שמואל דלא א"ש לדידיה הא דמקשה רב הונא ודילמא כי חדית רחמנא וכו'. דמה בכך כיון דעכ"פ מצינו בהדיא חידוש במוציא שם רע משא"כ במקום אחר ליכא למילף מיניה. ודוק:

2 בא"ד והא דנקיט נכנסה לחופה ולא נבעלה לאו דוקא וכו'. למאן דמוקי מוציא שם רע וכו'. ולפ"ז יש לתמוה באמת על פירש"י דמפרש בד"ה הוציא עליה וכו'. ולא מצא לה בתולים וכו'. משמע דמוקי לה בבעל ולמה נקיט ולא נבעלה. גם לישנא בעלמא שמחקו התוס' לפי' זה. ובלשון רש"י גרים ליה. ולע"ד נראה ליישב שיטת רש"י מכל קושיות התוספות ודוקא למ"ד בבעל. והוא דיש להקשות לפי שיטת רש"י דהחידוש הוא בזינתה קודם החופה הניחא למ"ד ביבמות דף נ"ז ע"ב דיש חופה לפסולות שפיר אשתני דינא. אבל למ"ד אין חופה לפסולות א"כ כיון דבאו עדים שזינתה באירוסין ונאסרה עליו לא קנתה החופה כלל ולא אשתני דינא. וכ"ש לדעת הרמב"ם ז"ל דחופת נדה אינו קונה. וכתבו המפרשים דס"ל דאף למ"ד יש חופה לפסולות אינו אלא לענין תרומה אבל לשאר מילי בעינן יחוד הראויה לביאה. א"כ קשה אליבא דכ"ע. ונראה דבאמת כתבו התוס' בסמוך ד"ה דילמא דלא חשיב אשתני גופא למאן דלא מחייב במוציא שם רע רק בבעל משום דכבר היתה בעולה מן הנואף. א"כ יש לומר נהי דלא חשיב הבעילה אשתני גופא משום שכבר היתה בעולה. אבל עכ"פ כיון שבא עליה הבעל ה"ל כבר נשואה אפילו בפסולות וכיון דמצינו בעלמא במקום דשייך חופה דהיינו בכשרות וזינתה בחנק מטעם נשואה א"כ ה"נ למ"ד בבעל נהי דמצד הביאה ליכא שינויא. מ"מ הוי שינויא מצד הנשואין כמו בנכנסה לחופה בעלמא והיינו דפירש רש"י למ"ד בבעל דוקא וא"ש נמי לישנא דבעלמא וממילא דא"ש נמי דרישא דברייתא דשילא היינו אפילו בלא הוצאת שם רע. והא דלא אשתני דינא היינו משום דלא קנתה החופה דמיירי בלא בעל. וא"ש נמי האי דלא אמר לעדים בואו והעדוני שהקשו התוספות ישנים דיש לומר דמיירי בלא בעל. ודוק היטב:

3 בא"ד ורבינו שמואל מפרש וכו'. קשה לי כיון דקאמר חידוש הוא משום דפשטיה דקרא הכי משמע שזינתה אחר החופה. אם כן לר"י דס"ל בסנהדרין דאינו נהרג עד שיתרו בו באותה מיתה וס"ל במכות דף ט"ז דהתראת ספק לא שמיה התראה. אם כן סקילה אחר החופה לא משכחת דהא ה"ל התראת ספק שמא לא יוציא הבעל שם רע ודינה בחנק. בשלמא לפירש"י דהחידוש הוא במוציא שם רע קודם החופה. שפיר יכולין להתרות על סקילה דהרי היו יכולין להעיד עליה מיד קודם שיכניסנה לחופה. אבל לפי' ר"ש קשה וכה"ג אמרינן בסנהדרין דף פ' דלר' יהודה מקושש הוראת שעה היתה משום דלא ידעו באיזה מיתה. וכתבו התוס' שם דלא ידעו אם סקילה או חנק. וצריך לומר כיון דמוציא שם רע חידוש הוא הא נמי חידוש הוא. ודוק:

4 בא"ד אבל קשה לר"י וכו'. בספר פני יהושע תירץ קושית ר"י דהא דקאמר פרט למסר היינו שהיתה מאורסת לאיש אחר ומסרה האב ואח"כ גירשה ונתארסה לזה ובכה"ג מיעטה התורה דלא חידשה אלא באותו בעל עצמו שהוציא שם רע. ונדחק לפרש לשיטתו הא דמקשה לקמן הש"ס דף מ"ט ואימא היכא דהדרא וכו'. כפי' התוס' שם. ולע"ד נראה יותר דאצ"ל שמסרה לאחר וגירשה אלא שמסרה לזה הבעל בעצמו ואח"כ חזרה לבית אביה וזינתה בבית חמיה בשעת מסירה ראשונה דינה בחנק. דכיון דלא זינתה בבית אביה אין לך בו אלא חידושו כשלא חזרה. והשתא פריך שפיר לקמן ואימא היכא דהדרא תהדר למילתא קמייתא ר"ל היכא שזינתה בבית אביה לאחר שחזרה תהיה בסקילה ומשני כבר פסקא וכו'. והא דמבעיא לקמן בהוציא שם רע על נשואין הראשונים התם בלא מסר מיירי ועל ידי גירושין ומילתא אחריתא הוא. ויותר נראה עיקר לע"ד בשיטת הר"ש דס"ל דבזינתה אחר החופה אינה נסקלת על פתח בית אביה הוא משום דמיעוטא דבית אביה דכתיב גביה קרא דפתח בית אביה כי עשתה נבלה בישראל וגו' הוא למעט במסר דאינה נסקלת על פתח בית אביה וס"ל להש"ס דפתח בית אביה במוציא שם רע הוא דין אחד עם סקילה בשאר ארוסה כיון דמיעטה תורה בזינתה לאחר מסירה דאינו על פתח בית אביה משום דכבר יצאה מרשותו. וה"ה בשאר נערה מאורסה דלא חידשה תורה שיהיה סקילה על זנות שאחר החופה. ממילא נמי דלאחר מסירה כבר יצאה מרשותו ודינה בחנק וילפינן נמי איפכא בנכנסה לחופה ולא נבעלה דכיון דמיעטה תורה בשאר נערה מאורסה דבחנק ה"ה במוציא שם רע אינו על פתח בית אביה ואייתר ליה קרא דבית אביה למסר האב דאין נסקלת על פתח בית אביה ומיניה ילפינן לנערה מאורסה דבחנק. והנה הרמב"ם פסק ג"כ בפרק ג' מהלכות איסורי ביאה כרבינו שמואל והוסיף עוד דאפילו זינתה אחר החופה נסקלת על פתח בית אביה. ולדבריו צריך לומר כתירוץ ראשון שכתבנו ודוק:

5 רש"י ד"ה הוציא עליה שם רע שכנסה משבגרה וכו'. נראה דרש"י אזיל לשיטתיה לעיל דף ל"ו דבוגרת יש לה טענת דמים אם כן ממילא אין צריך לדחוקי דבשעת חופה ובעילה היתה נערה ונתבגרה ואח"כ הוציא עליה שם רע דמסתמא הוא משכים לבית דין כדאיתא במתניתין קמייתא. לכך פי' שכשכנסה כבר בגרה. אבל לפי' ר"ח לעיל דף ל"ו דבוגרת אין לה טענת דמים אי אפשר לפרש שכנסה משבגרה דהא משמע קרא בטענת דמים שהוא טענה מבוררת כדכתיב ופרשו השמלה ובוגרת אין לה טענת דמים. וע"כ הא דקאמר הנערה שהיתה כבר היינו שנתבגרה לאחר בעילה וכן משמעות הכתוב ואם אמת היה הדבר לא נמצאו בתולים לנערה והוציאו את הנערה. משמע דכשלא נמצאו בתולים היתה נערה ובשעת מיתה קאמר הנערה שהיתה כבר. ואפשר עוד לומר דס"ל לרש"י ז"ל דהא דאין נסקלת על פתח בית אביה היינו משום דהא דסוקלין אותה על פתח בית אביה היינו משום סימן שזינתה בבית הזה כשהיתה בבית אביו וכדפירש"י ז"ל ד"ה ראו גידולים וכו'. א"כ כשהיא נתבגרה בבית אביה אין פתח בית אביה ראיה שזינתה קודם בגרות כשהיתה ברשות אביה דיכול להיות שזינתה בבית הזה אחר שיצאה מרשות אביה ואין בזה ביזיון לאביה לומר ראו גידולים לכך פירש"י שמשבגרה כנסה. ועיין מ"ש לקמן בזה. וק" ל:

6 תוס' ד"ה דילמא כי חדית רחמנא וכו'. ובבעילה דנואף וכו'. הנה לכאורה משמע דעיקר שינוי הגוף הוא בגמר ביאה דהא התוס' ילפי מהא דקאמר באלו נערות גבי קנס דבעולה אשתני גופא וקי"ל בבאו עליה עשרה אנשים ועדיין היא בתולה כולן משלמין קנס כדאיתא בקידושין דף י'. אם כן למ"ד בבעל ולא מצא בתולים ממש ע"כ שהבועל גמר ביאתו קשה דלמה לא נימא דכיון שנשברו בתולים לאחר העבירה דהיינו בתחלת ביאה קודם ששיבר בתולים שהיא חייבת על זה סקילה ה"ל סוף ביאה שינוי הגוף אחר העבירה ואפ"ה לא אשתני קטלא. הניחא למ"ד בקידושין שם בבאו עליה עשרה אנשים כולן בסקילה. א"כ על גמר ביאה עצמה חייבת סקילה וליכא שינוי הגוף אחר העבירה. אבל למ"ד שם דהראשון בסקילה וכולן בחנק וע"כ החיוב סקילה הוא על תחלת ביאה וה"ל אשתני גופא וא"כ מאי מקשה רב הונא דילמא ברייתא ס"ל כמ"ד הראשון בסקילה וכולן בחנק וע"כ מוציא שם רע חידוש הוא וכן יש להקשות למסקנא דקי"ל דלענין מאה סלע אזלינן בתר השתא הא בכל מוציא שם רע ה"ל שינוי דנעשה בעולה בגמר ביאה וכמו שיבואר לקמן בשיטת הרמב"ם עיין שם. ונלענ"ד דלק"מ דמ"ש התוס' דבעילה הוי שינוי הגוף היינו דוקא שינוי הגורם שינוי מיתה במקום אחר אבל ודאי לא מהני אם ימצא בגופה איזה שינוי שאינו גורם שינוי מיתה א"כ למ"ד הראשון בסקילה וכולן בחנק דמשעת העראה ואידך הכל בחנק אין גמר ביאה שינוי הגוף הגורם שינוי מיתה כלל. וא"כ א"ש ממ"נ דלמ"ד דכולן בסקילה דע"כ ה"ל הגמר ביאה שינוי הגורם שינוי מיתה באמת חייבת על גמר ביאה דליכא תו שינוי אחר העבירה. ולמ"ד דכולן בחנק דאינה חייבת רק על תחלת ביאה פשיטא דלק"מ דאין בגמר ביאה שינוי מיתה כלל. ונראה דלמ"ד כולן בחנק ניחא טפי כנ"ל דלמ"ד כולן בסקילה צריך לומר הא דלא חיישינן שמא באמת הבועל לא גמר ביאתו ואף שחייבת על העראה. מ"מ כיון דהבעל ודאי גמר ביאתו שהרי טוען שלא מצא בתולים א"כ כבר ה"ל אחר העבירה שינוי הגוף הגורם שינוי מיתה. וצריך לומר דכיון דהבעל טוען טענה מבוררת בטענת דמים ועדים מעידים על הנואף שבא עליה אמרינן מסתמא שהבועל הוא שובר בתולים וחייב על גמר ביאה. ועיין מ"ש לקמן בזה לתרץ היטב דברי הרמב"ם ז"ל. ודוק:

7 גם צ"ל למ"ד כולן בסקילה דעל כרחך אשה חייבת על גמר ביאה לחוד כנ"ל. ומדברי רמ"א משמע בי"ד סימן קפ"ה דאשה אינה צריכה כפרה על הפרישה. וצריך לחלק בין גמר ביאה ובין פרישה. ויבואר לקמן בס"ד:

8 בגמרא או היא או זוממיה וכו'. לכאורה קשה מאי קמ"ל כיון דהיא בסקילה פשיטא דזוממיה ג"כ בסקילה דבעינן כאשר זמם ואף דזוממיה העידו כשכבר בגרה אפ"ה ליכא למימר דה"א דכיון דעקימת שפתים גרמו להם דהוי בבגרות דינם בחנק כדאמרינן לקמן גבי מאה סלע. זה אינו דמה בכך כיון דבעדים זוממים כתיב כאשר זמם והם זממו להורגה בסקילה פשיטא דגם הם נידונים בסקילה ונראה דקמ"ל משום דאיכא לספוקי במאי דקאמרינן דמוציא שם רע חידוש הוא ולא ילפינן מיניה אם נימא דגם לגבי בועל עצמו לא ילפינן מיניה דלא חידשה התורה במוציא שם רע אלא בה. אבל הבועל יש לומר דדינו כמו בשאר נערה מאורסה. ונראה דמוכח מדין זוממין דכיון דקי"ל גבי בת כהן ובועלה דהזוממין נדונים במיתה שלו דכתיב לאחיו ולא לאחותו. וא"כ מדחזינן הכא דזוממין נידונים בסקילה ע"כ דגם הבועל נידון בסקילה. ולפ"ז קשה לרבא דס"ל דאין ללמוד ממוציא שם רע דחידוש הוא. א"כ גם מיתת הנואף לא נילף מינה ולמה זוממין בסקילה. וא"ל דלגבי בועל לא שייך לומר אשתני גופא כיון דגופא דידיה לא אשתני כלל. זה אינו דהא עכ"פ אשתני דינא דאי בא עליה השתא הוא בחנק ורבא הא ס"ל דאין לחלק בין אשתני גופא לאשתני דינא ודוחק לומר דלגבי דידיה לא הוי אפילו אשתני דינא משום דאם יבא על נערה מאורסה דעלמא דינו בסקילה גם דוחק לומר דבאמת הבועל בחנק והא דהזוממין בסקילה מיירי כשאין הבועל בפנינו כמ"ש הרמב"ם דכשאין הבועל נדון לפנינו במיתה דידה דיינינן להו דהא ברייתא סתמא קתני היא וזוממין. ונראה דיש לומר דס"ל לברייתא זו כמ"ד בקידושין דף י' דומתו גם שניהם היינו דבעינן שניהם שווין במיתה אחד וע"ש בתוס' ד"ה עד שיהיו וכו'. אם כן אם נימא דהבועל אינו נידון בסקילה ממילא יפטור לגמרי ולכך דין הזוממין בסקילה כמ"ש הרבמ"ם דכל מקום שאין הבועל נידון הזוממים נדונים במיתה דידה. וכ"ש דא"ש לפמ"ש לעיל בתוס' ד"ה כי חדית דהא דלא הוי שינוי הגוף משום הגמר ביאה משום דס"ל כמ"ד בקידושין דף י' דכולן בחנק. ואין בגמר ביאה שינוי הגורם שינוי מיתה כלל כמ"ש לעיל באריכות. אם כן הא אמרינן בקידושין שם דמ"ד כולן בחנק ע"כ ס"ל דבעינן שניהם שוין כנ"ל. ודוק:

9 ונראה להביא ראיה לדברינו דלגבי בועל הוי ג"כ אשתני דינא דהנה לפמ"ש לעיל דהא דלא חשיב גמר הבעילה שינוי הגוף היינו משום דס"ל כמ"ד כולן בחנק. א"כ קשה על רבא כיון דכוונתו לתרץ תנא דשילא דלא יליף ממוציא שם רע. הא תנא דשילא ע"כ ס"ל כמ"ד כולן בסקילה כיון דאמר סרחה ולבסוף בגרה תידון בחנק קשה תפטור לגמרי אי נימא דבעינן שניהם שווין במיתה אחת ולגבי הבועל דלא חשיב לגביה אשתני גופא ולא אשתני דינא א"כ דינו בסקילה וכיון דבעינן שניהם שוין תפטור לגמרי וע"כ צ"ל דלא בעינן שניהם שוין א"כ ס"ל ע"כ כמ"ד כולן בסקילה דהא בהא תליא כדאיתא בקידושין שם ולפמ"ש דלמ"ד כולן בסקילה ה"ל שינוי הגוף הגורם שינוי מיתה בגמר בעילה א"כ מוכח במוציא שם רע אפילו שינוי הגוף. אלא ע"כ צ"ל דלגבי הבועל הוי אשתני דינא. ושפיר קאמר דסרחה ולבסוף בגרה תידון בחנק משום דגם הבועל נידון בחנק ודוק:

10 ובלמוד הישיבה אמרתי דיש לומר בזה דלהכי אסיק הכא לפרש הברייתא היא וזוממיה ס"ד אלא או היא או זוממיה כי היכא דלא נימא דמוציא שם רע חידוש הוא מחמת שמצינו בה דאשתני גופא ע"י גמר בעילה דנואף משום דקשה ממ"נ מדקתני וזוממי" בסקילה אי נימה דגם הנואף בסקילה הרי דילפינן ע"כ במיתה דנואף ממיתה דידה ולא אמרינן חידוש הוא ואם הנואף פטור לגמרי ולכך העדים נדונים במיתה דידה כנ"ל א"כ ע"כ ס"ל דבעי שניהם שוין וממילא דע"כ ס"ל נמי דכולן בחנק. וא"כ לא הוי בגמר בעילה שינוי הגוף. ודוק:

11 תוספות ד"ה תנאי היא וכו'. ויש לומר דלא מפליג וכו'. כבר כתבנו דלדבריהם צ"ל דרישא דברייתא דשילא באו לה עדים בבית חמיה צ"ל דמיירי במוציא שם רע והוא דחוק. ותו דלמה לא נילף ממוציא שם רע ולפמ"ש דיש לומר דטעמא דרישא משום דאין חופה לפסולות ולא אשתני דינא כלל אתי שפיר הכא לר' שמעון טפי כדס"ל לר"ש גופא ביבמות דף נ"ח אע"ג דדחי ליה התם דחויא בעלמא הוא:

12 גמרא אימור דשמעינן לר"ש וכו'. לכאורה קשה לפמ"ש לעיל דאשה חייבת על גמר ביאה לחוד וכמו שיבואר לקמן דף נ"א בס"ד באורך. א"כ למ"ד דכולן בחנק נהי דעל תחלת ביאה פטורה משום דאשתני גופא בבגרות מ"מ הא איכא נמי חיוב חנק מחמת גמר ביאה אלא דאם לא בגרה נידונית בחמורה. אבל אם בגרה נהי דאשתני מחיוב סקילה דתחלת ביאה הא לא אשתני מחיוב חנק דגמר ביאה ולמה תפטור לגמרי א"כ מאי קושי' דילמא ס"ל כמ"ד כולן בחנק ואפילו אם נדחק דמקשה משום דברייתא סתמא קתני משמע אפילו אם אין העדים יודעים אם גמר ביאתו. מ"מ מנ"ל להקשות הא קי"ל דכי היכי דחייבי אכניסה ה"נ דחייבי אפרישה. כדאיתא בשבועות דף י"ח ועל הפרישה היא בחנק למ"ד כולן בחנק ואפילו אם פירש באבר מת הא איכא מ"ד דס"ל המשמש מת בעריות חייב כדאיתא בשבועות שם ומנ"ל להקשות. ונראה ליישב לפמ"ש לעיל דהא דסרחה ולבסוף בגרה תידון בחנק משמע דס"ל כמ"ד כולן בסקילה דלמ"ד כולן בחנק בעינן שיהיו שניהם שוין במיתה אחת דהא בהא תליא כנ"ל. אם כן לגבי בועל דלא אשתני גופא הוא בסקילה ואין שניהם שוין ותפטור לגמרי. אך לפמ"ש לעיל דמוכח דגם לגבי דידיה ה"ל אשתני דינא והוא נמי בחנק עדיין קשה וצ"ע. ונראה דמזה ראיה לדברי המרדכי הביאו הרמ"א בי"ד סימן קפ"ה דאשה אינה צריכה כפרה על הפרישה ע"ש. ובחידושי הלכות נדה הארכתי בדברי המרדכי. ויבואר עוד לקמן בדף נ"א:

13 וע"פ הדברים האלה יש ליישב הסוגיא בסנהדרין דף ס"ו ע"ב דאיתא שם בעא מיני'הר' יעקב בר אדא מרב בא על הקטנה וכו' אמר שמואל מ"ט שתק רב וכו'. והקשה בתוספות שם בד"ה והאי לבדו וכו' וא"ת הא רבי מאיר וכו' ויש לומר דתרתי שמעת מיניה. ונראה להבין ע"פ מ"ש התוס' שם בשם הר"ת בד"ה עד שיהיו וכו' דשניהם שוין היינו שיהיו שניהם שוין דנהי דבתחלת ביאה דינה בסקילה. מ"מ בשעת גמר ביאה כבר היתה בעולה ודינה גם כן בחנק. א"כ נהי דבבא על הגדולה שניהם בסקילה על תחלת ביאה אבל בקטנה למה יפטור לגמרי הא עכ"פ חייב חנק על גמר ביאה דאם היתה גדולה גם דינה היה בחנק. ואפילו נימא דקרא מיירי שהערה בה לבד ולא גמר ביאתו. מ"מ הא חייב חנק על הפרישה. כדאיתא בשבועות דף י"ח. והיה נראה מזה לכאורה ראיה לדברי המרדכי הנ"ל דאשה אינה חייבת על הפרישה. מיהו אפילו לדבריו קשה דכיון דבשעת גמר ביאה היא פטורה לגמרי לא שייך שיהיו שניהם שוין. וצ"ע בזה. וכ"ש לפמ"ש לקמן דף נ"א דמוכח מסוגיא דשבועות דגם אשה חייבת על הפרישה. ואין לתרץ דמיירי שפירש באבר מת דלא מיבעיא למ"ד דס"ל משמש מת בעריות חייב א"כ חייב אפילו פירש באבר מת כדאיתא בשבועות שם. אלא אפילו למ"ד דמשמש מת פטור אכתי קשה דהא איתא ביבמות דף נ"ה ע"ב שכבת זרע דאשת איש למה לי למעוטי משמש מת הניחא למ"ד וכו' אלא פרט למשמש מתה. אם כן קשה לפי מה דאיתא שם דלרבי יאשיה מעשה הורדוס לאו כלום הוא כגירסת הספרים שהביאו התוס' שם תיפוק ליה דלר' יאשי' א"א לומר דשכבת זרע למעט משמש מת דהא נשמע מהכא דאל"כ לא משכחת שיהיו שניהם שוין וע"כ קרא דשכבת זרע למעוטי משמש מתה והיינו מעשה הורדוס. ודוחק לומר דהסוגיא אזלא שם אליבא דמ"ד דהעראה זו נשיקה וליכא חיוב על פרישה כלל. וצ"ל דאפילו למ"ד משמש מת חייב מ"מ בפרישה באבר מת כיון דלא אפשר בענין אחר תליא בפלוגתא דאיתא בפסחים פרק כל שעה דף כ"ה דלר' שמעון דאזיל בתר כונה חייב בלא אפשר וקא מכוין ולר' יהודה דלא אזיל בתר כונה פטור א"כ יש לומר דהסוגיא דשם ובשבועות דף י"ח אזלא למ"ד דס"ל דלא אפשר וקא מכוין חייב אבל שמואל לשיטתיה דס"ל כר' שמעון לעיל דף ו" שפיר קאמר מ"ט שתק רב דמלבדו מוכח דכולן בחנק וממילא חייב על הפרישה. ואין להאריך כאן יותר. ודוק:

14 תוס' ד"ה על פתח בית דין וכו' אבל קשה לר"י וכו'. לכאורה דבריהם סותרין למ"ש בר"פ נגמר הדין דף מ"ב ע"ב ד"ה כי היכי דלא לתחזי בית דין רוצחין וכו' והא דאמר בפרק נערה שנתפתתה נערה מאורסה שאין לה פתח בית אביה. ועובד ע"ז בעיר שרובה נכרים סוקלין אותם על פתח בית דין. שאני התם דכתיב שעריך וכיון דלא אפשר מוקמינן על שער בית דין עכ"ל. הרי תירצו שם דגזירת הכתוב היא. וגם משמעות דבריהם שם דנסקל על פתח בית דין ממש דלא קפדינן על מתחזי כבית דין רוצחין משום דגזירת הכתוב הוא והוא נגד דבריהם דהכא שכתבו דלאו דוקא על פתח בית דין ממש והוצרכו ליתן טעם על ג' מחנות. ותו דדבריהם הכא אינם מובנים דלכאורה משמע דהא דקאמר על פתח בית דין היינו פתח בית דין בעיר שנידון בו. א"כ צ"ל לפי תירוצם דהכא דמיירי דנידון בעיר שרובה גוים דבטלה קדושת העיר שנידון בו וזה אינו מפורש בברייתא דקאמר ובעיר שרובה גוים דקאי על עיר שעבד בו כדקאמרינן בבריתא שניה. ודוחק לומר דעל פתח בית דין שעבד בו קאמר דנסקל על מקום הקבוע לבית דין שבאותו עיר שעבד בו. ונראה דס"ל הכא דבאמת פי' הברייתא כן דאם היתה עיר שעבד בו רובה גוים ועיר שנדון בו רובה ישראל נסקל על פתח שער העיר שנידון בו חוץ לג' מחנות ואם גם הוא רובה גוים נסקל על פתח בית דין משום דבטלה קדושת העיר. ובזה אתי שפיר מה דלא פירשו הכא דהוא גזירת הכתוב כמ"ש שם דאין זה דוחק דהא ע"כ מוכרח לומר כן דהיכא דנסקלת על פתח בית אביה אע"ג דמסתמא פתח בית אביה הוא בעיר שרובה ישראל ולא חיישינן לחוץ לג' מחנות משום דגזירת הכתוב הוא. ולפמ"ש א"ש דיש לחלק בשלמא פתח בית אביה אי אפשר לקיים אלא בתוך העיר. אבל פתח בית דין שנידון שם יכול לקיים שיהיה נדון בעיר שרובה ישראל ויהיה שער העיר שעריך ויוכל לקיים ג"כ חוץ לג' מחנות ולכך הוצרכו התוספות לומר כיון דבטלה קדושת העיר לא בעינן חוץ לג' מחנות. ולפ"ז יש לומר נמי דאינם סותרים למ"ש בפרק נגמר הדין דהתם כוונתם כשנידון באותה עיר עצמו שעבד בו והיא רובה גוים שפיר כתבו דגזירת הכתוב הוא כדי לקיים שעריך שעבד בו ואפילו על פתח בית דין ממש ולא קפדינן על מתחזי כבית דין רוצחין ודבריהם הכא היינו כשנידון בעיר אחרת. אך לפי עניות דעתי נראה דהא דקאמרינן דנסקל על שער שעבד בו היינו דצריך להיות נידון גם כן באותה עיר וצריכים הבית דין לילך לשם לדונו דאין סברא לדונו בעיר אחרת ולשלוח אותו לעיר שעבד בו ולסקלו. תדע דאם ימצא לו זכות איך ימצא בית דין דהא משום זה היה הנפת סודרין וסוס רץ. אם כן דבריהם דהתם נכונים דכיון דצריך לדונו בעיר שעבד בו צריך גם כן לסוקלו על פתח בית דין ולא חיישינן למתחזי כבית בין רוצחין ולא חוץ לג' מחנות משום דגזירת הכתוב הוא. וכן היכא דנסקלת על פתח בית אביה צריכין לדונה באותה עיר עצמה. ודבריהם דהכא צריך עיון:

15 תוס' ד"ה ר"י אומר ללקות וכו'. ועוד הקשה ר"י וכו'. בספר פני יהושע הקשה דהא איצטריך ויסרו אותו לאשמעינן דלוקה ומשלם דהוה אמינא כיון דמשלם אינו לוקה ולע"ד נראה דאי ס"ד דבלא בעל לוקה משום לא תלך רכיל והוא במה שהוציא עליה שם רע על ידי עדות שקר וכיון דהממון אינו משלם אלא כשבעל ואמר לא מצאתי בתולים א"כ אין שניהם באין על דבר אחד ולא שייך ממון ומלקות אלא כשבאים בבת אחת משא"כ הכא שכל אחד בא על דבר בפני עצמו. גם אין להקשות דאיצטריך ויסרו דה"א דאינו לוקה כדאמרינן באונס שגירש דמחזיר ואינו לוקה משום דהוי ליה לאו הניתק לעשה ולו תהיה לאשה והכא נמי במוציא שם רע דכתיב ולו תהיה לאשה ה"א דהוי ניתק לעשה ושמעינן ליה לר"י דס"ל במותיר מבשר הפסח דאינו לוקה משום דה"ל לאו הניתק לעשה. ואע"ג דהכא לא סמיך ליה העשה מ"מ ה"א דהוי ניתק לעשה כמו בלאו דגזילה זה אינו דכבר כ' התוס' לעיל דל"ב ע"ב ד"ה שלא מן השם וכו' דדוקא בלאו דגזילה דעוקר הלאו דגזילה ע"ש וזה החילוק שייך נמי הכא. וק"ל: