הפלאה על כתובות ק״ב

1 בגמרא ת"ש כתב לכהן וכו'. לכאורה צריך לומר לפי מה שפירש"י דמיירי בהודאה א"כ כיון שהבעלים יודעין בעצמם שאין חייבים לכהן ממקום אחר א"כ מאי האי דקאמר דבנו אינו פדוי דאף שהכהן אומר שחייב לו ממקום אחר מ"מ כיון שנותן לו לשם פדיון ויודע שאינו חייב לו כבר יצא ידי חובת פדיון דהא אין לכופו אח"כ לשלם הפדיון דהא נאמן כל אדם לומר פרעתי על הפדיון דהא קי"ל במת האב אחר שלשים יום בחזקת שנפדה וכן משמע מדברי התוס' ד"ה לברור וכו' שכתבו לו משום דלא לימא ליה פרעתי וכו' ר"ל כיון דלפי דברי הכהן אינו מקבל שום פדיון אף דהאמת שהוא גזל ביד כהן מ"מ אין בנו פדוי. ועוד נראה דאף לפי פירש"י דמיירי בהודאה מ"מ אצ"ל דוקא שטוען המקבל שיודע שחייב לו דהא אמרינן בב"ב דף קמ"ט בעובדא דאיסור גיורת וליקני באודיתא אלמא אע"ג שהמקבל אינו יודע משום חוב מ"מ כיון שזה מודה שחייב לו יש לומר שהוא חייב והוא לא ידע וה"נ איירי בהכי א"כ יש לומר כיון שהכהן מקבל בתורת חוב אע"פ שיודע שאינו חייב לו לא הוי פדיון ועיין לקמן וק"ל:

2 תוס' ד"ה חייב ליתן וכו' ובכה"ג מיירי וכו'. לכאורה קשה דהא כתבו התוס' לקמן ד"ה אמאי וכו' ואפילו לא כתב ליה הכי סתמא דמילתא לפדיון בנו הוא א"כ אפילו נימא דלדעת המקשה ס"ל דסתמא דמילתא לאו לפדיון בנו הוא מ"מ לאו מילתא דפשיטא הוא מדפליג עליה עולא וסבר דבאמת סתמא דמילתא לפדיון בנו הוא ואיך נאמר דלדעת המקשה הוא מלתא דפשיטא איפכא דלא צריך לאשמעינן כלל. ונראה דלפי דעת המקשה דלא ידע הך סברא דכתב לו כדי לברר כהן ודאי סבר דמלתא דפשיטא הוא דמסתמא חוב אחר הוא דלמה יכתוב לו דבר שחייב לו מן התורה וע"כ ליכא לאוקמא בשטר גמור אבל לעולא ס"ל לפי מאי דמשני דכתב לו כדי לברר לו כהן א"כ סתמא דמילתא אין לומר שחייב לו ממקום אחר כיון דאיכא למימר שכתב לו לברר לו כהן. ואין להקשות דמאי פריך אי הכי אמאי אין בנו פדוי הא כיון דכבר משני לברר לו כהן איכא לאוקמי בשטר גמור שחייב לו ממקום אחר. ואין להקשות דמאי למימרא דהא איכא למימר דלפדיון ולברר לו כהן כתב לו וקמ"ל דלא אמרינן סתמא לפדיון. ונראה דבאמת מזה הוציאו התוס' לקמן ד"ה אמאי וכו' דסתמא דמילתא לפדיון בנו הוא דכיון דמשני לברר לו כהן ממילא הדר הש"ס מסברא קמייתא ואדרבא הסברא להיפך דמסתמא אינו חייב לו ממקום אחר ועיין בסמוך. וק"ל:

3 תוס' ד"ה לברור לו כהן וכו' ואפילו במכירו וכו' וה"מ לשנוי וכו'. צריך להבין מה שכתבו הואיל ובשטר גמור מיירי דמה פסיקא להו דבשטר גמור מיירי. וצריך לפרש כוונתם דה"ל לאוקמא בשטר גמור. ויותר נראה לי לפרש דכוונתם הוא למה שכתבו בתחלה בד"ה חייב וכו' ובכה"ג מיירי דאל"ה מאי קמ"ל דחייב ואהא קשיא להו דאכתי המ"ל בשטר גמור והא גופא קמ"ל דאינו יכול לומר שחייב עצמו על הפדיון כי היכא דלא לימא ליה פרעתי. והמשך דבריהם כך הוא כמו שכתבנו בסמוך דכי מסיק לברור לו כהן הוי מצי לאוקמא בשטר גמור וחייב ליתן לו מחמת דהוי הודאה על חוב אמר אלא משום דפשיטא לי דודאי יכול לטעון שהשטר הוא על הפדיון עצמו לברר לו כהן והיינו שהוצרכו לכתוב דע"כ מילתא דפשיטא הוא אפילו במכירי כהונה דאל"ה לוקמא במכירי כהונה וקמ"ל דלא אמרינן דהחוב הוא על הפדיון לברר לו כהן אלא ודאי דמילתא דפשיטא הוא אפילו במכירי כהונה והיינו שכתבו עוד דה"ה דהוי מצי לשנוי שפיר בשטר גמור וקמ"ל שאינו יכול לטעון שהוא על הפדיון שלא יכול לומר פרעתי אלא ודאי דמילתא דפשיטא הוא להש"ס השתא דיכול לטעון לברר לו כהן ושפיר מקשה דאי הכי למה בנו אינו פדוי כמו שסיימו התוס' אח"כ. וק"ל:

4 והנה לכאורה משמע מדברי התוס' שכתבו הואיל ובשטר גמור מיירי משמע דס"ל דבכתב יד יכול לטעון פרעתי כדעת הפוסקים בח"מ סימן ס"ט. מיהו קשה לי דהא טעם הפוסקים ה"ל משום דאמרינן שלא כתב לו אלא לזכרון דברים או שלא יטעון להד"ם משא"כ הכא דודאי נתחייב לו כדמקשה אי הכי למה כתב לו א"כ שפיר הוי מצי לשנוי דלכך כתב שלא יוכל לטעון פרעתי מטעם דהא לא כתב לו אלא בשביל זה ונראה דהוצרכו זה דאי בכתב יד אין בזה תקנה שלא יוכל לטעון פרעתי דהא יכול לטעון שלא היה על חוב הפדיון אלא על חוב אחר שכתב לו לזכרון דברים ופרע לו אותו החוב וגם פרע לו את פדיון בנו. ולפ"ז יש לומר דס"ל להתוס' כדעת הפוסקים דבכתב יד אינו יכול לטעון פרעתי והא דהוצרך לומר דמיירי בשטר גמור דהא הכא לריש לקיש קיימינן דס"ל דבחוב אחר אינו מתחייב כלל ע"פ כתב יד גרוע ויכול לטעון להשטות או שלא להשביע וא"כ מאי זה ראיה שלא יוכל לומר פרעתי הא יכול לומר שהכתב יד היה על חוב אחר ולהשטות או שלא להשביע ולכך הוצרכו לומר הואיל ובשטר גמור מיירי ואדרבא נראה לפענ"ד מוכרח דס"ל להתוס' דעל כתב יד אינו יכול לטעון פרעתי דאל"ה קשה למאי דבעי לאוקמא לר' יוחנן דאמרינן דחייב לו ממקום אחר נהי דס"ל לר' יוחנן דחייב לשלם ואינו נאמן לומר להשטות במיגו דפרעתי משום דה"ל כמיגו במקום עדים דאנן סהדי דאין אדם משטה בכה"ג מ"מ הכא שהאב טוען ברי שנתן הכתב על הפדיון למה לא יהא נאמן במיגו דפרעתי אלא ע"כ דבכתב יד אינו נאמן לומר פרעתי משא"כ לריש לקיש הוצרכו לומר בשטר גמור כנ"ל ודוק:

5 ונראה דה"ה דהוי מצי התוס' למימר דכתב לו שיוכל לטרוף ממשעבדי הואיל ובשטר גמור מיירי דהא קי"ל דעל פדיון בנו אינו גובה ממשעבדי וצ"ל דנקיט טפי אליבא דכ"ע דאפילו לר' יהודה דס"ל בבכורות דף מ"ט ע"ב דפדיון הבן טורף ממשעבדי משום דמלוה הכתובה בתורה כמלוה בשטר דמי. מ"מ יכול לטעון פרעתי כדאיתא במתניתין שם דלאחר שלשים יום בחזקת שנתן וצ"ל דהא דס"ל לר' יהודה דטרוף ממשעבדי היינו כשמודה האב שלא נתן. ולפ"ז יש לתמוה עמ"ש הש"ך בח"מ סימן ע"ט ס"ק ל" להשיג על הסמ"ע ומהר"ל בן חביב שכתבו שם דאפילו במקום שיוכל לטעון פרעתי. מ"מ כשמודה הלוה גובה ממשעבדי. דאיך יעלה על הדעת לטרוף מן לקוחות במקום שהיה יכול לומר פרעתי וכו' ע"ש. והרי חזינן דבפדיון הבן יכול לומר פרעתי ואפ"ה פליגי ר' יהודה ורבנן אי טורף ממשעבדי פדיון עצמו. וא"ל דהתם מיירי שכתב לכהן בכתב ידו דגובה מנכסים בני חורין וא"י לומר פרעתי דא"כ אין פדיונו כלום במה שטורף הכהן ממשעבדי דהא קי"ל הכא דאין בנו פדוי משום גזירה דעולא. ואפשר דס"ל לר' יהודה כר' יוסי בר יהודה דפליג על הך מתניתין וס"ל דבנו פדוי כדאיתא בבכורות דף נ"א ע"ב ושפיר יש לומר דמיירי בכתב בכתב ידו ובזה נכון מה שהשמיט הרמב"ם ז"ל בפרק י"א מהלכות בכורים ולא הביא הך דינא דאינו גובה מנכסים משועבדים משום דבאמת למאי דקי"ל כעולא אין בנו פדוי לא משכחת להאי דינא כלל. אך הטור בסימן שע"ה הביא הך דינא. וכן בש"ע הביאו. ותו דלפ"ז צ"ל דאף רבנן דפליגי עליה דר"י דאינו טורף ממשעבדי משום דמלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר סבירא להו כר' יוסי בר יהודה דאל"ה תיפוק ליה דיכול לומר פרעתי. ותו קשה לי מכל נזקין דטורף ממשעבדי כמ"ש הש"ך עצמו בסימן קי"ט ובסימן תי"ט אף דיכול לטעון פרעתי כיון דליכא שטרא בידיה. וצריך עיון ודוק:

6 תוס' ד"ה אמאי וכו' ויש לומר דהוצרך לפרושי הכי משום דמיירי בכל ענין לכאורה היה נראה דנפקא ליה מדפליג התם ר' יוסי בר יהודה בבכורות ואמר דבנו פדוי. וס"ל דאם אינו כתוב בפירוש שהוא לפדיון לא הוי פליג ריב"י. אך דזה אינו דהא בל"ז מוקי ליה דר' יוחנן לקמן כתנאי ואיכא למימר דריב"י ס"ל כבן ננס. ויותר נראה לפמ"ש לעיל דלפי דעת המקשה צריך לומר דאין יכול לטעון על כתב יד פרעתי דאל"ה למה לא יהא נאמן האב שכתב לפדיון במיגו דפרעתי את הכתב יד א"כ כיון שהסכימו רוב הפוסקים דיכול לטעון פרעתי יש לומר דהיינו טעמייהו משום דס"ל דהיינו טעמא דעולא דלא מוקי ליה בהכי. משום דבאמת האב נאמן במיגו. וק"ל:

7 תוס' ד"ה כתנאי וכו' ואי מטעם הודאה וכו'. הקשה מהרש"א דלפמ"ש התוס' לקמן דבתרתי פליגי לא קשה מידי וכ"כ התוס' בגיטין. ולפע"ד נראה דשיטתם הכא משום דלפירש"י אין שיעבוד חדש מועיל לגמרי בשטר אם לא מטעם הודאה א"כ הא דפליגי בתנוק לאו מטעם שיעבוד השטר אלא דס"ל דהא דמשתעבד אפילו שלא בשעת מתן מעות כפירש"י בב"ב היינו דמשום צערא דחברא גמר ומקני אם כן שפיר הקשו דאין ראיה דלא בעיא ספר המקנה. מיהו נראה לולי דבריהם ליישב דהא הקשו שם התוס' בגיטין דף כ' ע"ב בהא דמקשה מזקן אחד שהיה מלוה לבני כפר וכתב בכתב ידו דמאי ענין שטר ההלואה דאינו אלא לראיה בעלמא ע"ש. ונראה דדבריהם שם אליבא דמ"ד דס"ל דשיעבודא דאורייתא אבל למ"ד דס"ל שיעבודא לאו דאורייתא א"כ עיקר השיעבוד הוא ע"י השטר אך נראה דאף למ"ד דשיעבודא דאורייתא אף במלוה ע"פ מ"מ הא קי"ל דבקנין קרקע דמדאורייתא ניקנית בכסף אפ"ה במקום שכותבין שטר לא סמכא דעתיה ואינו נקנה עד שיכתוב את השטר א"כ כ"ש בהלואה דלא סמכא דעתיה בשיעבוד הנכסים עד שיכתוב את השטר ולא קנה השיעבוד עד שיכתוב לו תדע דקי"ל בח"מ סימן ל"ט סעיף י"ד דאפילו אם כבר הלוה לו ומוחה בעדים שלא יכתבו לו יכול המלוה לחזור מההלואה אלמא סמיכתו על השטר אם כן עיקר השיעבוד הוא בשטר. וראיה לזה דהא קי"ל בח"מ סימן ס"ו סעיף י"ד דשטר ראיה אינו נקנה בכתובה ומסירה וע"ש בש"ך דמכירת שט"ח הוא משום שיעבוד הנכסים שהוא בשטר א"כ מוכרח דאפילו למ"ד דשיעבודא דאורייתא אפ"ה עיקר השיעבוד הוא בשטר תדע דהא פליגי ר' מאיר ורבנן בקידושין דף מ"ח ע"ב בקידשה בשט"ח דאחרים אי מקודשת והוכיחו הפוסקים מזה דמכירת שטרות מדאורייתא ור' מאיר ורבנן פליגי בהא שיעבודא דאורייתא או לא בבכורות פרק יש בכור משמע להדיא דאפילו למ"ד דשיעבודא דאורייתא יכול למכור השטר והיינו משום דבמקום שכותבין את השטר עיקר סמיכות השיעבוד על השטר ונראה דאף למאי דס"ל לרש"י ז"ל הכא דאינו יכול לשעבד מחדש על השטר אלא מטעם הודאה היינו בלא הלואה כלל אבל במקום שלוה ממנו מעות מועיל שיעבוד השטר. דהא משני הכא גבי כתב לו לכהן דהואיל ומשעבד לו מדאורייתא כבר מועיל השטר מחדש לברר לו כהן וכ"ש הכא שכבר נתן לו המעות דמועיל שיעבוד השטר וא"כ שפיר מקשה בגיטין מההוא דזקן אחד שהיה מלוה לכל בני כפר דבעינן ספר המקנה דהא עיקר שיעבוד הוא בשטר. ולפי זה נראה דה"ה בההוא דכתב לו ואני ערב אף דמיירי בהודאה מ"מ לישנא דמתניתין דקתני דגובה מנכסים בני חורין משמע דנשתעבד לו ע"י כתיבת יד דנהי דנשתעבד לו ע"י הודאה או שמשעבד עצמו ע"י צערא דחבריה מ"מ לא עדיף מהלוואה דלא סמכא דעתיה שיכתוב את השטר וה"נ עיקר השיעבוד נכסים הוא ע"י זה שכתב לו דסמכה דעתי' ושפיר הוכיח דלא בעינן ספר המקנה. ודוק:

8 תוס' ד"ה ניתנו לכתוב וכו' וקשה דמאי קפריך וכו' והיה מפרש רבי דמשמע ליה להש"ס וכו'. לכאורה היה נראה דנפקא ליה דע"כ מדעת שניהם קאי על הפסיקא שנתרצו זה לזה אבל על הכתיבה לא שייך מדעת שניהם דודאי כותבין להמתחייב עצמו כדקאמר ברישא שם דכותבין ללוה בלא מלוה ולמוכר בלא לוקח מיהו זה לאביי דסבירא ליה בב"ב דף י"ג דעדיו בחתומיו זכין לו וכותבין להמתחייב לבדו אבל לר' אסי דמוקי שם בשטר הקנאה דוקא הא לאו הכי אין כותבין אפילו ללוה בלא מלוה שפיר הוי מצי לאוקמא הכי. ובזה מיושב קצת מה שהקשו התוס' לקמן בד"ה רב' ורבינא וכו' תימא לרבינא וכו' ולפי מ"ש דלר' אסי בל"ז ליכא למיפשט יש לומר דרבינא ס"ל כר' אסי ודוק:

9 תוס' ד"ה ת"ש וכו' תימא אמאי לא מייתי וכו'. ולכאורה היה נראה דלפי מאי דס"ד למיפשט דהפקחין היו כותבין היינו כתיבה ממש לטרוף ממשעבדי א"כ לפמ"ש התוס' לעיל דף נ' ע"ב דהא דחשיב למזון הבנות דבר שאינו קצוב היינו שאין לו קיצבה למטה אם ינשאו קודם שיבגרו. א"כ הכא דכתב לבת אשתו כל זמן שאת עמי ה"ל ג"כ דבר שאינו קצוב דשמא יגרשנה או תמות היא או תתאלמן א"כ למה גובה ממשועבדים וצ"ל דהסוגיא אזלא למ"ד שאין כתובין. ולפ"ז יש לומר דודאי ידע המקשה דאיכא לשנוי בשקנו מידו אלא דעיקר הקושיא דמאי פסקא אלא דהוי מצי לשנוי דבנות כיון דאינם קצובין לא מהני בהו חיוב כסברת הרמב"ם ודוקא בבת אשתו משום דה"ל דבר קצוב אלא דמוכח מסיפא דבשעת נשואין מהני חיוב אפילו בדבר שאינו קצוב ויש לומר דהיכא דכתב שאני וכמ"ש הרמב"ם בס"פ כ"ג מהלכות אישות דכתיבה מהני בדבר שאינו קצוב אבל לבתר דמשני מאי כותבין אומרים ע"כ דמהני אמירה בדבר שאינו קצוב שפיר מקשה דמאי פסקא. גם יש לומר בפשטות דכיון דצריך להקשות מכח סיפא דמועיל חיוב בדבר שאינו קצוב מקשה מתחלה מסיפא גופא דנקט בהדיא כותבין. ודוק:

10 תוס' ד"ה הכא במאי עסקינן בשקנו מידו וכו'. לפי מאי דמשמע וכו' היינו אי אמרינן קצובין אע"פ שאין כתובין כדאיתא בגיטין ולפ"ז צ"ל הא דמוקי לעיל במתניתין בשטרי פסיקתא דמשמע דמיירי מתניתין בשטר היינו למ"ד מפני שאין כתובין אבל למ"ד מפני שאין קצובין אפילו בפסיקה בע"פ חצי מיירי אך נראה דאע"ג דפסיקה בע"פ מועיל נמי לרב גידל מ"מ בגוונא דמתניתין דמיירי נמי שמחייב עצמו לקטנה כדאמר לקמן לא שנא קטנה ול"ש גדולה ובקטנה אינו מועיל בלא כתיבה כדאיתא בח"מ סימן רמ"ג סעיף י"ט והוא דעת הר"ן שמי שנתחייב לקטן בין בשטר בין בקנין כיון שאינו עושה דבר תחת יד הקטן אינו זוכה אא"כ זיכהו ע"י אחר א"כ יש לומר דלא עדיף חיובא דר' גידל מקנין סודר דאינו מועיל אלא כשבא ליד הקטן או למי שזוכה בשבילו א"כ יש לומר דהא דמוקי לעיל בשטרי פסיקתא היינו לכ"ע דאפילו למאן דאמר קצובין אע"פ שאין כתובין ע"כ בקטנה צ"ל על ידי כתיבה וזיכה לה ע"י אמה. ולפ"ז מ"ש התוס' הכא למאן דאמר קצובין אפילו לא קנו מידו מיירי היינו ע"כ בגדולה דבקטנה כיון דעכ"פ צריך כתיבה קשה מאי פסקא. מיהו יותר נראה דאפילו בקנה א"ש דהא משמע הכא דאי הוי אמרינן דניתן לכתוב לא הוי קשיא לי דמאי פסקא דהיינו דקאמר באמת והיא ניזונת משום דניתן לכתוב אבל מזונות הבנות אינם כתובין וכיון דפירש"י לעיל בד"ה לא ניתן לכתוב משום דלא ליטריף ממשעבדי דכיון דליכא קנין לא משתעבדי נכסי א"כ למ"ד מפני שאין קצובין דטורפת ממשעבדי אפילו בלא כתיבה פשיטא דניתן לכתוב דבל"ז טרפא ממשעבדי וכיון דניתן לכתוב כבר כתבנו דאין להקשות דמאי פסקא. ודוק:

11 בגמרא מי לא עסקינן דגירשה ואהדרה נראה משום דסתם משמעות המתניתין דקתני בנותיהן ניזונית מנכסים בני חורין והיא ניזונית מנכסים משועבדים משמע אפילו היכא דאיכא נכסים בני חורין היא טורפת ממשועבדים ואינם יכולים לומר הנחתי לך מקום לגבות וצ"ל דמיירי דהבנות החיוב שלהם הוא קודם לבת אשתו והיינו בגירשה ואהדרה דהא משמע מדקתני מתניתין הנושא היינו שפסקה בשעת נשואין וכדאיתא בח"מ סימן ק"ד דמלוה ע"פ מוקדמת קודם למלוה בשטר מאוחרת ולכך א"י לומר הנחתי והיינו דקאמר מי לא עסקינן דגירשה ואהדרה ואע"ג דאיכא למימר שיש לו בנות מנשים אחרות. אי נמי דבאמת מתניתין לצדדין קתני והא דניזונת מנכסים משועבדים היינו היכא דליכא נכסים בני חורין מ"מ מדקתני סתמא מי לא עסקינן דגירשה ואהדרה. ובזה מיושב מה שדקדק הכ"מ דה"ל למימר מי לא עסקינן שקנו לבנות אחר שנולדו ומדייק מזה בדבר שאינו קצוב א"י להתחייב ולפמ"ש דעיקר הקושיא היינו דסתמא דמתניתין משמע שהבנות הוא קודם לנשואין לק"מ. אך לפ"ז יש להקשות דהא משמע דלמ"ד לפי שאין קצובין לא מקשה הש"ס מידי כמ"ש התוס' בסמוך בד"ה מאי עסקינן וכו' ולפמ"ש דמשמעות מתניתין דחוב הבנות קודמת לגבות מנכסים ב"ח א"כ הדר ה"ל אינו קצוב לגבי בת אשתו כמו לגבי בנותיהן כיון דבנותיהן קודמת לגבות מנכסי ב"ח כל מה שיניחו לו יגבו בנותיהן בתחלה. ויש ליישב לפמ"ש התוס' לעיל דף נ' ע"ב דהא דאין קיצבה לבנות עד שיבגרו. היינו משום דאין להם קצבה למטה דאפשר שינשאו מיד. א"כ יש לומר כיון דגבי בת אשתו יש קצבה למטה דעכ"פ מגיע לה עד ה' שנים וגם יש קיצבה למעלה שיכול להניח אף לבנות עד שיבגרו שפיר טורפת מנכסים משועבדים ודוק:

12 תו ד"ה אימא צררי וכו' כתובה נמי וכו' ותירץ רבי וכו' לכאורה תמוה דהא לענין בני חורין דיתומים הוא איפכא דבנותיהן א"צ שבועה כלל וכתובה בעי שבועה כשגובה מיתומים הרי דחיישינן לכתובה יותר להתפסת צררי וכה"ג הקשו התוס' בגיטין דף נ"א במזונות האלמנה. ונראה ליישב קצת לפמ"ש רש"י ז"ל בערכין ר"פ שום היתומים דהתפסת צררי היינו שהתפיסה למשכון ועיין מ"ש לקמן דף ק"ז מזה ונראה דלמזונות שזמן גבייה שלהם הוא בכל יום יש לומר דחיישינן יותר שהתפיסה למשכון ולא לגבותם דהא עדיין לא הגיע זמן מזונות שלהם אלא בכל יום ויום ותו דאפשר שינשאו א"כ לא נדע חיוב שלהם אלא כל יום ויום ולכך יש לומר דנהי דחשש התפסת צררי למזונות האשה והבנות הוא חששא יותר משום זילותא אבל אין חשש אלא שהתפיסן למשכון אם לא יתנו להם היתומים א"כ כיון דניחא ליה לאב שיהיו תחת ידם למשכון אינם מחויבים להחזיר המשכון עד שעה אחרונה כמו שאר בעלי חוב שהלוו על משכון שאינם מחויבין להחזיר חצי המשכון כדאיתא בח"מ סימן ע"ד סעיף ד' משא"כ גבי לקוחות אם יש בידם משכון אינם יכולים לטרוף ממשעבדי אבל גבי כתובה אפילו מיתומים צריכה שבועה כיון שמסלקים אותה הכתובה אפילו אם נימא דהתפיסה למשכון מ"מ כיון שגובה הכתובה צריכה להחזיר המשכון אבל במזונות אין להשביעם אפילו בשעה אחרונה דלא תיקנו אלא נשבע ונוטל שישבע קודם שיטול אבל במזונות שכבר ניזונת אין להשביעם על העבר ודוק:

13 ועיין בהרא"ש שמביא הירושלמי וז"ל מעשה ידי הבת למי שמעינן מן הדא ניסת וכו' הדא אמרה זנה ומעשי ידיה של בעלה. והקשה הרא"ש שלא דמי דמתניתין מחמת חוב אכלה. ולכאורה הוא תמוה ונלע"ד דיש להבין דודאי אי הוי אמרינן דמעשה הבת לאחין אם כן הא דקתני דבנותיהן אינם ניזונים אלא מנכסים ב"ח היינו דקמ"ל דאינה גובת ממשועבדים מה שלא סיפקה להם במעשה ידיה דהא לא התחייב האב בתחלה אלא ביותר ממעשה ידיה וכיון שמקשה הש"ס דמאי פסקא דמי לא עסקינן דגירשה ואהדרה והיה הקנין גם על בתו ס"ל להירושלמי דכשמתחייב על בתו בקנין חדש ה"ל כמי שנתחייב לבת אשתו מאיש אחר וכיון דמוכח ממתניתין דבבת אשתו מאיש אחר כשמתחייב לזונה א"צ ליתן מעשה ידיה ה"ה בתו כה"ג שעשו קנין חדש פטורה מליתן להאחין מעשה ידיה ולפי זה מה שכנגד מעשה ידיה אינו מתנאי בית דין דהא מתנאי בית דין לא היה מחויב אלא במה שאין מעשה ידיה מספיקין לה וכיון דאין על זה תנאי בית דין קשה דלמה ניחוש להתפסת צררי משום דבתנאי בית דין אכלה. הא כנגד מעשה ידיה וכ"ש היכא דסיפקה לגמרי במעשה ידיה כשמת אביה ואח"כאינה מספקת תוכל לגבות מזונות ממשועבדים דהא לאו בתנאי בית דין אכלה כיון דסיפקה אז אלא על כרחך מוכח דמתנאי בית דין נמי אינה צריכה ליתן מעשה ידיה לאחין ושפיר חיישינן שהתפיסה צררי א"כ שפיר קאמר הירושלמי דכיון דמוכח ממתניתין דבבת אשתו מעשה ידיה שלה ממילא מוכח דגם בבתו היה התנאי בית דין שתהיה נזונת ומעשה ידיה לעצמן ועמ"ש לעיל בריש פרקין מזה בתוס' ד"ה חייב לזונה וכו' ודוק: