הפלאה על כתובות י״ח

1 גמרא ולתני מנה לויתי וכו'. לכאורה קשה הא אמרינן בשבועות דף מ"א דאפילו למ"ד המלוה את חבירו בעדים צריך לפורעו בעדים דוקא הלוהו בעדים דלא האמניה אבל הודה לו בפני עדים נאמן אח"כ לומר פרעתי. הרי דבהלוהו בלא עדים נאמן לומר פרעתי בלא מיגו אלא טענת פרעון עצמו טענה מעליא הוא דהא בהודה לו בפני עדים ליכא מיגו ואפ"ה נאמן לומר פרעתי. תדע עוד דאי מטעם מיגו למה נקיט הלוהו בעדים אפילו הלוהו בעד אחד הוי ליה למימר דצריך לפורעו בעדים דתו ליכא מיגו דלא לויתי דיצטרך להכחיש העד כדקי"ל בנסכא דר' אבא דהוי ליה מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם. ואין לומר דא"כ הוי יכול לפרעו בעד אחד והוי ליה עד המסייע דפוטר משבועה כדאיתא בח"מ סימן ע"ה דהא קי"ל בח"מ סימן ע"ב סעיף ט"ו ע"ש בש"ך דאין עד אחד פוטר במחויב שבועה ואינו יכול לישבע. אלא ודאי פשוט דלא בעינן מיגו וכיון דכל עיקר מתניתין בא לאשמעינן דמודה ר' יהושע במיגו א"כ אפילו למ"ד צריך לפורעו בעדים מ"מ הא בהלוהו בלא עדים אין צריך למיגו כלל. וצ"ל דקושיות הש"ס דלתני מנה לויתי ממך בעדים שמודה שההלואה היה בעדים אלא שאין העדים לפנינו דאע"ג דמודה דלא האמניה מ"מ נאמן במיגו כיון שאין העדים לפנינו. ולפ"ז היה אפשר לתרץ קושיות התוס' ד"ה אין צריך וכו' דהוי ליה למימר באומר אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני דא"כ גם ברישא נצטרך לומר שמודה לו שאמר לו אל תפרעני וכו' דאל"כ אין צריך למיגו כלל כנ"ל. ולפמ"ש הפוסקים בח"מ סימן עיין דבאומר אל תפרעני אלא בפני פלוני הוי ליה כנאמנות שהאמין להמלוה כבי תרי נגדו א"כ הוי ליה ברישא מיגו במקום נאמנות דלא מהני לדעת העיטור בח"מ סימן ט"ו. מיהו יש לומר דאף לדעת העיטור מהני מיגו בעיקר נאמנות כי הכא שאין הנאמנות ידוע אלא מפיו ועיין בסמ"ע וש"ך ריש סימן ע"א סעיף א'. ועמ"ש לעיל במתניתין דריש פרקין. ודוק:

2 פירש"י ד"ה ולתני מנה וכו' ולאשמעינן בדידיה גופא עכ"ל. לכאורה היה נראה לתרץ בזה קושיות התוס' למ"ד צריך לפורעו בעדים תקשה ליה מתניתין וכו' דכיון דעיקר הקושיא דליתני בדידיה באין שור שחוט לפנינו והיינו לפירש"י בלא תבעו א"כ כיון דהך מ"ד דצריך לפרעו בעדים הוא רב יהודה אמר רב אסי בשבועות דף מ"א ורב יהודה ס"ל לעיל דף י"ב ע"ב דברי ושמא ברי עדיף. א"כ בלא תבעו בדידיה אין צריך למיגו כלל דבל"ז ברי עדיף וצריך למיתני באביו וכתבו התוס' לעיל שם דרב יהודה לא אמר אלא בשמא גרוע היכא דהוי ליה למידע משא"כ באביו דלא הוי ליה למידע מודה רב יהודה וצריך לטעמא דמיגו. אבל באמת א"א לפרושי בהכי דהא קשה אפילו לדידן דלית לן ברי ושמא ברי עדיף היינו במקום דאיכא חזקת ממונא דאוקי ממונא בחזקת מריה כדאיתא לעיל דף י"ב אבל הכא אפילו לפמ"ש לעיל דגם ברישא מיירי באומר לויתי ממך מנה בעדים מ"מ אפילו למ"ד צריך לפורעו בעדים לא עדיף ממלוה בשטר דקי"ל בח"מ סימן נ"ט דאם הלוה אומר פרעתי והמלוה אומר איני יודע אם נפרעתי דפטור ואפילו בסיפא דיש עדים נמי נאמן לומר פרעתי. וע"כ צ"ל דמיירי בטוען ברי שלא נפרע אלא דלא תבעו משום דלא ידע מההלואה נמצא לגבי הפרעון ה"ל ברי וברי. וה"ה לר"י יש לומר כן. מיהו הא קשיא לי לפמ"ש הש"ך בסימן ע"ה ס"ק ל' ובס"ק נ"ח בשם המבי"ט דאם המלוה אינו יודע מן ההלואה אף שהלוה יודע מן ההלואה ואינו יודע אם פרע והמלוה טוען ברי שלא פרעו אפ"ה פטור א"כ ל"ל הכא מטעם מיגו הא אפילו אם היה טוען איני יודע אם פרעתי פטור כ"ש כשטוען ברי. ואף למאי דקי"ל בח"מ סימן פ"ב ועיין ש"ך סימן נ"ט בשם מהרשד"ם דבמלוה בשטר אף ששניהם אינם יודעין מן הפרעון חייב לשלם מ"מ הכא אפילו למ"ד צריך לפורעו בעדים ואפילו באומר לו אל תפרעני אלא בעדים ושניהם אינם יודעין מן הפרעון נלענ"ד דפטור דלא דמי לשטר דאוקי שטרא על חזקתו כמ"ש מהרשד"ם משא"כ בהלואה ע"פ אפילו האמניה למלוה עליו היינו כשאומר ברי אבל כשאומר איני יודע חזקת ממון עדיפא מחזקת הלואה. ולכאורה היה נראה לחלק דהא דבשניהם אינם יודעים מן הפירעון היינו במלוה עצמו דה"ל למידע אבל אם אומר איני יודע אם פרעתי לאביך כיון דהיורש לא ה"ל למידע צריך לשלם. וא"כ יש לומר דהכא דאמר מנה לויתי ממך לאו דוקא אלא דלוה מאביו אלא כיון דמת אביו קודם הפרעון והוא ירש הלואה הוי כאילו לוה ממנו. וצ"ע בזה ודוק:

3 ולכאורה נראה לישב לשיטת רש"י דאין שור שחוט היינו בלא תבעו אפ"ה מקשה הכא שפיר דע"כ לא הוצרך לעיל לשנויא הכא אין שור שחוט אלא לפי מאי דקאמר הניחא לזעירי וכו' אלא לרב אסי וכו' ומשני דקאי אמתניתין דמשארסתני נאנסתי משא"כ לזעירי יש לומר דבמשארסתני נאנסתי לא חשיב כלל מיגו דמ"ע דס"ל לר' יהושע מ"ע לא שכיחא כמ"ש התוס' דף ט' ע"ב סוף ד"ה אי למיתב וכו'. ועל מתניתין דמדברת ליכא להקשות מאי שנא האי מיגו דהרי ר' יהושע השיב בעצמו הטעם דאין זה מיגו משום דאין אפטרופוס לעריות כמ"ש התוס' לעיל דף י"ג ע"ב ד"ה השבתנו. נמצא לזעירי שפיר מקשה דלתני מנה לויתי ממך ובתובעו דלדידיה ס"ל לר' יהושע אפילו בשור שחוט מיגו. אך לפמ"ש לעיל דף י"ג ע"ב בתוס' ד"ה השבתנו וכו' ע"כ גם לזעירי צ"ל דל"ל לר' יהושע מיגו בשור שחוט מיהו זה אינו אלא לשיטת ר"י שם ע"ש. ובזה מתורץ קושיות תוס' למ"ד צריך לפורעו בעדים דהוא רב אסי בשבועות שם והרי לרב אסי לשיטתייהו צריך לחלק בין שור שחוט ולק"מ דלתני מנה דלא שייך אלא בתובעו כנ"ל. אך בדברי רש"י א"א לפרש הכי דהרי פירש בהדיא הכא דמיירי באין שור שחוט וצ"ל כנ"ל. ודוק:

4 פירש"י ד"ה ונתני מודה ר' יהושע וכו'. לכאורה קשה לפירש"י דבלא תבעו מיירי דתיפוק ליה דקי"ל לומר דאין נשבעין על טענת שמא. וכן קשה לפי מאי דס"ד דראב"י מיירי בלא תבעו ל"ל להקשות וראב"י ל"ל משיב אבידה וכו' תיפוק ליה דאין נשבעין על טענת שמא. ונלע"ד דמיירי הכל בטוען ברי על הפרעון שבודאי לא פרע לאביו אלא שלא ידע מן ההלואה כלל אבל במה שטוען שהאכילו פרס טוען ששקר הוא נמצא דמשביעו בטענת ודאי אלא דאין שור שחוט כיון דלא תבעו דלא ידע מן ההלואה. מיהו לפ"ז קשה קושיות מהרש"א ז"ל דמאי משני אי אליבא דראב"י שבועה בעי הא למסקנא ס"ל לראב"י דוקא על ידי תביעה אבל בלא תביעה מודה ומה שתירץ מהרש"א ז"ל דלפי המסקנא מפרש רש"י כפי' התוס' משום סיפא ואם יש עדים וכו' דאכתי נאמן במיגו דפרע הכל. ולפי מה שכתב דעל כרחך בטוען ברי על הפרעון אין זה מיגו דנהי דכיון דלא ידע מן ההלואה מקרי אין שור שחוט אע"ג דיש עדים כמ"ש לפירש"י במתניתין דעל ידי הודאתו בב"ד נודע הדבר ובאו עדים מ"מ כיון דראב"י ס"ל דבבנו אינו מעיז א"כ ה"ל מיגו דהעזה שיטעון דפרע הכל דהא מיירי בטוען ברי על הפרעון וה"ל ככל מודה במקצת כדרבה. ונלענ"ד ליישב דבריו לפי מאי דמסיק כדרבה יש לומר כיון דהא דלא אמרינן מיגו דהעזה הוא מוכרח לרבה מדחייבה התורה שבועה במודה במקצת ואינו נאמן במיגו דכופר הכל. א"כ יש לומר דלר' יהושע דלית ליה מיגו לפירש"י על ידי תביעה דהוי ליה כשור שחוט לא מוכח מידי דהא כתבו הפוסקים דבכל מקום אמרינן מיגו דהעזה כמ"ש הש"ך סוף סימן פ"ב בדיני מיגו אלא דהכא לא אמרינן מיגו דהעזה לאפטורי משבועה דמוכח מן התורה כדרבה. אבל לר' יהושע אינו מוכרח. א"כ יש לומר בכה"ג דמתניתין דמיירי בלא תביעה אפילו בסיפא דיש עדים כמ"ש במתניתין שפיר נאמן במיגו דפרע הכל אע"ג דטוען ברי על הפרעון ואיכא העזה ס"ל לר"י דאמרינן מיגו דהעזה ואין ראיה ממודה במקצת שבתורה דמיירי בתובעו ולא אמרינן ביה מיגו לר"י ודוק:

5 ולענ"ד בל"ז אין קושיא לרש"י למסקנא דלוקי בלא תבעו כיון דכבר הקשה וראב"י לית ליה משיב אבידה ופירש"י ד"ה ור"א הא תקנתא דרבנן הוא דהמוצא מציאה לא ישבע. א"כ כיון דכל עיקר דמתניתין לאשמעינן מיגו לר"י ובלא תבעו אפילו בלא מיגו אינו נשבע מתקנת חכמים. וכוונתי בזה לדעת הגאונים ספר מגיני שלמה וספר פני יהושע:

6 עוד נלע"ד דבאמת קי"ל בשבועות ומבואר בח"מ סימן פ"ח דהיכא שקדמה ההודאה לתביעה פטור משבועת התורה א"כ בלא תבעו ואפילו טוען בנו ודאי על הפרעון מ"מ הא קדמה ההודאה לתביעה וע"כ לפי מאי דס"ד דקאמר שבועה בעי היינו לפי מאי דסבר המקשה דראב"י ורבנן פליגי בלא תבעו ע"כ דס"ל דלא בעינן קדמה הודאה לתביעה. אבל למאי דמסיק דפליגי על ידי תביעה הדרן לכללין דבעינן קדמה תביעה להודאה ואין כאן קושיא דליתני מודה ר' יהושע לענין שבועה בלא תביעה. ודוק:

7 תוס ד"ה אי אליבא דרבנן וכו'. לכאורה קשה אכתי מצי למיתני ואם יש עדים כגון שיש נמי עדים על מה שהודה דהיינו שמעידים שהודה כבר לפניהם קודם שבא לב"ד שלא פרע. א"נ שאמר לו על אותו חמשין שהודה אל תפרעני אלא בפני עדים ונהי דאינו חייב שבועה משום הודאות פיו שאינו יכול לכפור. מ"מ חייב שבועה מדרב חייא כדאיתא בריש ב"מ. מיהו יש לומר דסיפא דאם יש עדים קאי אפילו לר"ג. ובזה אתי שפיר טפי דבריהם ז"ל אפילו לפירש"י דר"י לית ליה מיגו אלא היכא דלא תבעו א"כ לפמ"ש דמיירי בטוען ברי שלא נפרע הרי תבעו ועמ"ש לעיל בסמוך דמ"מ לא מצי למתני. כיון דסיפא קאי נמי לר"ג ולר"ג פטור משבועה משום מיגו אפילו בתבעו וממילא מתורץ קושיא הנ"ל. דהא ר"ג לית ליה הך דר' חייא כדאיתא בריש ב"מ דף ה' ע"א לר"ג דמוקי קרא דכי הוא זה למעוטי דר' חייא ולא מצי למתני שום חיוב שבועה בסיפא. ודוק:

8 תוס' ד"ה אלא הכא בדרב וכו' אבל קשה דעיקר חסר מן הספר. ונלענ"ד ליישב שיטת רש"י ז"ל דדחיקא ליה פי' התוס' דא"כ רב דאמר בטוענו קטן ע"כ צ"ל למסקנא בטוענו גדול וקרי ליה קטן לגביה מילי דאבהו הוי ליה למימר בטוענו בנו. ותו קושיות התוס' בעצמם מהך דשבועות אלא ודאי דרב מיירי בקטן ממש דכשהוא בא בטענת אביו אית ליה לראב"י דנשבעין וגם המקשה ידע מסברא זו רק כיון דלא אסיק אדעתיה סברא דרבנן דבבנו מעיז ע"כ סבר דרב מיירי בטוענו קטן טענת עצמו כדקי"ל בח"מ סימן פ"ח ס"ק כ' אם תבעו בחוב עצמו מאה והודה לו בחוב אביו חמשין נשבע שבועת התורה. עיין ש"ך שם ס"ק מ"ב וע"ז פליגי רבנן הואיל והוא טענת קטן ומקשה והא אמר מר אין נשבעין על טענת קטן ולכך מסיק כדרבה אבל לעולם בבא בטענת אביו וטעמא דרבנן משום דבבנו מעיז. וע"פ זה מתורץ נמי דלמאי דמשני מאי קטן גדול קשה דהוי ליה למיפרך א"כ מ"ט דרבנן דאכתי לא ידע מדרבה. וצ"ל בדוחק דעדיפא מיניה פריך. ולפמ"ש יש לומר דהוי מצי לשנויא דרבנן ס"ל כדעת הראב"ד הובא בטור ח"מ סימן פ"ח שם בטוענו בחוב עצמו והודה לו בחוב אביו דהוי ליה כטענו חיטין והודה לו בשעורין ואע"ג דקי"ל בטענו חיטין והודה בשעורין פטור אף משעורין והכא משמע דחייב במה שהודה מדקאמר כמשיב אבידה. יש לומר דהא דפטור משעורין היינו הטעם שכתבו הפוסקים דמדלא תבעו בחוב זה ודאי מחל לו השעורין ע"ש בספר פ"ח משא"כ הכא כיון דלגבי מילי דאבהו קטן הוא אין ראיה דמחל לו מדלא תבעו דאפשר דלא ידע מזה והיינו דאמרי רבנן אינו אלא כמשיב אבידה על מה שהודה וממילא דפטור משבועה עכ"פ. ודוק:

9 בא"ד ועוד דבהגוזל קמא וכו'. נלענ"ד ליישב דעת רש"י אפילו לסברתם דכיון דמייתי הש"ס בשבועות דף מ"ב ע"א אמתניתין דאין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן הך קרא דכי יתן וגו' ואין נתינת קטן כלום משמע דעיקר הטעם הוא משום הנתינה ואפילו נתפקח החרש ונשתפה השוטה והגדיל הקטן אפ"ה כיון שהנתינה היה בשעה שהיה חש"ו נקרא טענת חרש שוטה וקטן כיון שהטענה היא מנתינת קטנות בלי דעת כמו שפירש"י שם. א"כ יש לומר דגם בשמעתין הא דקאמר בטוענו קטן לאו דוקא שהוא קטן בשעת טענה אלא אפילו הוא גדול השתא כיון שהיה קטן בשעת נתינה נקרא טוענו קטן בין לפמ"ש לעיל דהוי ס"ד דמיירי בטענת הקטן בחוב עצמו אף שהוא גדול השתא מ"מ הטענה אינה ברורה כיון שהיא מנתינת קטנות ובין למאי דמסיק כשבא בטענת אביו אף דהוא גדול השתא כיון דהברי הוא משעת נתינת אביו ואז היה קטן ולא היה בדעת שפיר קרי ליה ראב"י טענת עצמו וא"כ הנתינה של אביו והתביעה הוא בגדלות ודוק: אבל באמת משמע מדעת רש"י ז"ל דלא ממעט מקרא אלא נתינת הקטן דכתיב כי יתן איש וגו' ועיין מ"ש לקמן וכו:

10 תוס' ד"ה ובכולי בעי דלודי וכו' פי' הקונטרס בב"מ וכו'. וצ"ל לפירש"י דלית ליה לרבה הא דקאמר אביי בריש ב"מ שם דחיישינן שמא ספק מלוה ישנה יש לו עליו ולא שייך מיגו דחשיד וכו'. ובל"ז מוכרח לומר כן דאל"כ הא דקאמר רבא בתחלה מפני מה אמרה תורה וכו' ואינו נאמן במיגו דכופר הכל. ואי ס"ד דטעמא משום ספק מלוה ישנה אין שייך לומר מיגו וכיון דלא חשדינן ליה בשיקרא אלא מחמת ספק ושמא אין לו ספק מלוה ישנה על הכל ואינו רוצה לשקר בדבר הברור לו. וכה"ג כתבו התוס' לקמן דף פ"ז ע"ב ד"ה למפרע וכו' ע"ש בשלמא לפירש"י שפיר אמרינן כיון דמשתמט וסובר שאין בזה איסור כיון שרוצה לשלם לאחר זמן א"כ שפיר יש לו מיגו לאפטורי משבועה להשתמט בכולו. אבל אי מטעם זה אינו חשוד משום דיש לו ספק מלוה ישנה ולא פריש מספק עד שיודע לו א"כ אין זה מיגו לכפור הכל במה שיודע שהוא חייב בודאי. אלא דלפ"ז קשה לכאורה על אביי כיון דבהכרח לאוקמי פלוגתא דראב"י ורבנן בדרבה ובבנו מעיז לרבנן ויש לו מיגו דכופר הכל ולפי דברי אביי קשה מ"ט דרבנן הא לית ליה מיגו שמא אין לו כל כך ספק מלוה ישנה. ולכאורה נ"ל ליישב לפמ"ש רש"י דפלוגתייהו אליבא דאמת מיירי בטוענו קטן יש לומר שעדיין הוא קטן בשעת תביעה דלא שייך לומר שיש לו ספק מלוה ישנה אצל הקטן עצמו לדעת הפוסקים בחו"מ סימן רל"ה דקטן שלוה פטור מלשלם ואינו יכול להחזיק בירושתו מחמת שלוה ממנו ואם שיש לו אצל אביו יש לומר דלא שייך להשביע דאם הוא כן שיש לו ספק מלוה ישנה אצל אביו כיון שגם היורש אינו טוען ברי שאין לו אצל אביו ספק מלוה ישנה הוא פטור בלא שבועה דהא טעמא דספק מלוה ישנה שחייב לשלם הוא משום דכיון דהחוב הוא ודאי והספק מלוה ישנה הוא ספק והוי ליה כאינו יודע אם פרעתי כמ"ש בחידושי בבא מציעא ומזה הוכחתי שם כדעת הפוסקים שהביא הש"ך ריש סימן ע"ה דאפילו אם טוען ספק יש לי בידך כנגדן קודם ההלואה אפ"ה חייב לשלם כדמשמע מלשון ספק מלוה ישנה א"כ ביורש שגם הוא אינו יודע הוי ליה כטענו שניהם ספק על הפרעון דקי"ל דפטור כדאיתא בח"מ סימן ע"ה. ולפ"ז אתי שפיר דפליגי דוקא בטוענו קטן דבגדול רבנן מודו דליכא מיגו דכופר הכל משום דיש לומר דלית ליה ספק מלוה ישנה רק במקצת. אך לפמ"ש לעיל דהא דבטענו שניהם ספק על הפרעון פטור היינו דוקא היכא דהתובע הוי ליה למידע אבל ביורש דלא הוי ליה למידע טענינן בשבילו דאילו היה אביו קיים היה טוען ברי לפ"ז משכחת ספק מלוה ישנה אצל אביו ונראה דבל"ז לא שייך ספק מלוה ישינה אצל אביו משום דע"כ מיירי בטענו מטלטלין דאל"ה ליכא שבועה דאורייתא א"כ אפילו יש לו ספק מלוה ישנה אצל אביו יכול היורש קטן לומר אנן מטלטלין שבק אבהון גבך ומטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי כדאמר רמי בר חמא לקמן דף צ"ב ע"א וכ"ש למ"ד דמלוה על פה אינו גובה מן היורשין. מיהו יש לדחות דיש לומר שתפס את החוב בעצמו בחיים. ואפשר דכולי האי לא חיישינן שמא יש לו ספק מלוה ישנה וכבר נסתפק בזה בחיי אביו ואמר בפירוש שתופס החוב בשביל זה כי היכא דלא יהיה מטלטלין אצל בניו. ועיין מ"ש מזה באריכות בדף פ"ד ובדף צ'. ודוק:

11 תוס' ד"ה הרי אלו וכו' וא"ת וכו'. לכאורה קשה דהוי להו להקשות אברייתא עצמה דלקמן דף י"ט ע"ב דנאמנים באין כתב ידם יוצא ממקום אחר והא הוי מיגו במקום עדים. ולכאורה צ"ל דהתם כיון דהוי תרי ותרי יש לומר דמועיל מיגו ולא הוי במקום עדים דהא איכא נמי עדים לסייע. משא"כ במתניתין שפיר קשה להו כיון דאין חוזר ומגיד הוי ליה מיגו במקום עדים דהגדה ראשונה. אלא דמדבריהם בסמוך ד"ה אינן נאמנים לא משמע כן דהא כתבו שני תרוצים. משום דהוי במקום עדים. ומשום דאינו חוזר ומגיד. צ"ל ע"כ בלא חוזר ומגיד ס"ל דהוי במקום עדים אע"ג דה"ל תרי ותרי לא שייך להכריע במקום עדים מחמת מיגו וכ"כ התוס' להדיא בב"ק דף ע"ב ע"ב בד"ה אין לך בו א"כ הוי להו להקשות אברייתא עצמה. ואפשר דאפ"ה לא פסיקא להו להקשות. ואפשר לומר עוד דלא מצו להקשות אברייתא משום דאף דקי"ל בשני כיתי עדים המכחישים דכל אחת באה בפני עצמה ומעידה. מ"מ אין מצטרפין לשום עדות עד אחד מכת זו ועד אחד מכת זו כיון דממ"נ אחד פסול כדאיתא בח"מ סימן ל"א א"כ יש לומר כיון דאנו צריכין לקיים השטר ע"פ עדים אלו. א"כ ממ"נ אם נסמוך על עידי השטר הרי אלו פסולים להעיד על הקיום. משא"כ במתניתין שפיר אנו יכולים לסמוך על הקיום דקי"ל דאין עדים נפסלים על פי עצמם והגדה שניה כמאן דליתא וכשירים להעיד לכל עדות הכא נמי יכולים להעיד על הקיום שפיר הקשו. ודוק:

12 שם בגמרא אלא אי איתמר וכו'. לכאורה יפלא דהא רבא לא סתר אלא סברת רמי בר חמא באנוסים מחמת נפשות דלא מהימני בלא מיגו. אבל בהא דמחמת ממון נאמנים במיגו לאשווי נפשייהו רשיעי לא סתר ומי הכריחו לחזור בשניהם. ונלענ"ד דיש לומר דהא בהא תליא דצריך להבין מנ"ל באמת לרבא באנוסים מחמת נפשות דהוי ליה חוזר ומגיד דילמא קרא דאינו חוזר ומגיד היינו בפשטות כשאומרים שקר העדנו בלא טעם אונס נפשות. וצ"ל דלזה אין צריך קרא דפשיטא דאינו נאמן לעשות עצמו רשע. ואין לומר כיון דהוי אמינא דיכול לחזור אינו רשע כמו בתוך כדי דיבור דיכול לחזור מהאי טעמא. זה אינו דהתם מבטל לגמרי דבריו הראשונים בתוך כדי דיבור. משא"כ הכא אפילו אי הוי אמינא דחוזר ומגיד מ"מ הוי ליה כתרי ותרי ומועיל תפיסה דלמה יאומן בדבריו האחרונים יותר מן הראשונים וא"כ משוי עצמו רשע ואינו נאמן כלל. וע"כ צ"ל דקרא מיירי באומר אנוס מחמת נפשות וכיוצא בו שוגג או מוטעה ואפ"ה אינו חוזר ומגיד. ונראה לי דמטעם זה עצמו ס"ל לרמי בר חמא דנאמן לעשות עצמו רשע במקום מיגו דלפי שיטתו דבאנוסים מחמת נפשות לא הוי ליה חוזר ומגיד וקרא דאם לא יגיד ע"כ בלא אונס קמיירי. ע"כ צ"ל דנאמן אדם לעשות עצמו רשע במקום מיגו. וקמ"ל קרא דאינו חוזר ומגיד אפילו במקום מיגו. משא"כ במיגו דמתניתין דלא הוי ליה חוזר ומגיד כמ"ש רש"י ותוס' דכולא חדא הגדה היא כיון דעל פיהם נתקיימו שפיר נאמן אפילו לעשות עצמו רשע. נמצא שפיר הא בהא תליא דכיון דס"ל לרבא דקרא באנוסים מחמת נפשות הדרינן לסברא פשוטה דאין אדם משים עצמו רשע אפילו במקום מיגו ודוק ועמ"ש לקמן בזה:

13 בגמרא בשלמא פסולי עדות וכו'. נלענ"ד להבין הא דקאמר מלוה גופיה מעיקרא מידק דייק וכו'. ולא קאמר נמי בקטנים הכי כמו שדקדקו התוס' ד"ה קטנים וכו'. ותו דמקדים פסולי עדות לקטנים ובמתניתין תני איפכא. ותו חזקה דריש לקיש מה שייכא הכא כיון דהעדים קטנים. ונראה משום דלכאורה קשה הא דקאמר בשלמא לרבנן כי טעמייהו וכו' דמה ענין לכאן הפה שאסר וכו' דמשמע דנאמנים מטעם מיגו לפסול השטר תיפוק ליה כיון שאומרים שחתמו כשהיו קטנים א"כ גוף הקיום עצמו אינו כלום דהא בעינן תחלתו וסופו בכשרות. והכא תחלת הקיום שמעידין על חתימתן שהיה בקטנות והרי לקמן בס"פ במתניתין דאלו נאמנין להעיד בגדלן מה שראו בקטנן בעינן דוקא גדול עמו משום דתחלתו היה בקטנן. ותו דלר"מ דמסיק דס"ל מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו וליכא מיגו ופירשו התוס' לקמן דקאי אעדים דלא מהימנא במיגו דמזויף. קשה כנ"ל דמ"מ גוף הקיום אינו כלום והרי אם באו עדים אחרים ומעידין על כתב יד העדים שבשטר ואומרים ראינו חתימתן בקטנותינו דלא הוי קיום. וכן קשה בפסולי עדות היינו ולא שייך מיגו אלא באנוסים היינו דהקיום בעצמו הוא טוב אלא שרוצים לפסול השטר. וצ"ל דמיירי שאין מקיימין השטר מחמת שמעידים על חתימתן שזוכרים שחתמו אלא מחמת הכרתן שהם מכירים כל אחד כתב ידו וכתב יד חבירו ועמ"ש לקמן דף כ"ח וזה דוחק. ויותר נראה דבפסולי עדות יש לומר שהיו כשרים בשעת הלואה רק בשעת חתימה היו פסולים כגון שנעשו קרובין בנשותיהן לאחר הלואה אם כן כיון דקי"ל בעדים שאמרו כתב ידינו הוא זה דעל מנה שבשטר הן מעידין הוי ליה העדות על ההלואה תחלתו וסופו בכשרות. אלא שדלבריהם השטר פסול משום שבשעה שחתמו היו קרובים על זה שפיר שייך לשון מיגו. אך בקטנים אי אפשר לומר כן דכיון שהיו קטנים בשעת החתימה כ"ש שהיו קטנים בשעת הלואה. וצ"ל איפכא שהיו קטנים בשעת הלואה אבל כשחתמו היו גדולים. א"כ הקיום תחלתו וסופו בכשרות על כתב ידן דאף דקי"ל דעל מנה שבשטר מעידין מ"מ מהני נמי קיום על כתב ידן. ואפ"ה השטר פסול כיון שהעידו בשטר על ההלואה שנעשה בקטנותן. וזהו דקאמר בשלמא פסולי עדות דהיינו שההלואה היה בעת כשרותן אמרינן חזקה כיון שההלואה היה אמת מסתמא מדייק המלוה והחתים מיד קודם שנעשו פסולים וזהו מעיקרא מידק דייק ומחתים והדר קאמר קטנים נמי אע"ג דאי אפשר לומר דההלואה היה בכשרות. מ"מ יש לומר כיון שמעידין שהחתימה היה בגדלות אמרינן חזקה על העדים בגדלות דלא היו חותמים אלא א"כ נעשה ההלואה בגדולים כנלענ"ד ליישב לולי פירש"י ז"ל. ודוק:

14 תוספות ד"ה ואין אדם וכו' ויש לומר כיון דקיום שטרות דרבנן וכו'. הך תירוצא אתא שפיר לרבא דס"ל דלא מהימן לומר מחמת נפשות אלא משום מיגו דלאו קיום הוא כלל כמ"ש התוס' לעיל. אבל לרמי בר חמא דהוי ס"ל במחמת נפשות נאמנים ולא הוי ליה כלל חוזר ומגיד. קשה דמחמת ממון נמי נימא אפילו כתב ידם יוצא ממקום אחר דפלגינן דבורא. וצ"ל דלהך תירוצא באמת ס"ל לרב"ח קמא דלא פלגינן דבורא. והתוס' לא הקשו אלא לרבא דס"ל בהדיא דפלגינן דבורא. אף דפלוגתא דתנאי היא בסוף פ"ב דיבמות דס"ל לרבנן בהרגתיו והרגנוהו תנשא אשתו וע"כ משום דפלגינן דבורא דהא הוי ליה רשע ודוחק לאוקמי סתמא דמתניתין דלא כרבנן צ"ל ע"כ דס"ל לרב"ח דטעמא דרבנן כדקאמר התם בעדות אשה הקילו. מיהו לענ"ד אין צריך לזה דרב"ח לשיטתו דס"ל דבמקום מיגו נאמן לעשות עצמו רשע כנ"ל. א"כ יש לומר דטעמא דרבנן התם דנאמן לומר הרגתיו אף דעושה עצמו רשע במיגו דאי בעי אמר מת על מטתו וס"ל נמי לא פלגינן דבורא ואף בהרגנוהו איכא מיגו זו. ואין להקשות דהוי מיגו בשנים דהרי כתבו התוס' לקמן דף כ"ב ע"ב דמיירי באחד דתרי לא חשידו ע"ש. ולפ"ז צ"ל דאתיא מתניתין כרבנן דהתם ולא כר' יהודה דלר' יהודה ע"כ דס"ל דאפילו במקום מיגו אין אדם משים עצמו רשע. מיהו נלענ"ד דיש לומר דס"ל לרב"ח דמתניתין אתיא ככ"ע. והא דפסול השטר באין כתב ידן יוצא ממקום אחר לאו מטעם מיגו אלא משום האי טעמא גופא דס"ל לא פלגינן דבורא וכיון דבאין כתב ידן יוצא ממקום אחר פי' רש"י ותוס' ז"ל דה"ל כולה חדא הגדה. א"כ בהא נמי לא פלגינן דבורא וממילא השטר לא נתקיים ורבא לטעמיה דס"ל פלגינן דבורא. ובאמת הוי מצי התוס' להוכיח ממלתא דרבא הכא דמכשיר באנוסים מחמת ממון אפילו באין כתב ידן יוצא ממקום אחר דפלגינן דבורא אלא דעדיפא הקשו ממילתא דרבא דס"ל בפירוש פלגינן דבורא. ותו יש לומר דהוי מצי לחלק ולא פסיקא להו להקשות מזה. אך לרב"ח שפיר יש לומר דמתניתין אתיא ככ"ע. ור' יהודה אע"ג דס"ל דאין אדם משים עצמו רשע אפילו במקום מיגו. מ"מ הכא שאני דליכא קיום כלל כיון דלא פלגינן דבורא וכבר כתבתי דלרבנן נמי ס"ל דלא פלגינן דבורא אלא דס"ל התם דנאמן לומר הרגתיו במיגו דמת. א"נ כדמשני התם דבעדות אשה הקילו. ודוק: כל זה כתבנו לפי תירוץ התוס' הנ"ל דכיון דקיום שטרות דרבנן לא פלגינן דבורא אבל לאינך תירוצים יש לומר דס"ל לרב"ח נמי דפלגינן דבורא ויבואר לפנינו בס"ד:

15 עוד קשה לי לפי תירוץ זה לפמ"ש התוס' בסוף פרקין דף כ"ח ע"א דהא דקיום שטרות דרבנן היינו דוקא בטוען פרוע במיגו דמזויף אבל בטוען מזויף הוי ליה קיום דאורייתא כמו שיבואר שם בס"ד. א"כ הוי מצי רבא לאוקמי מתניתין אפילו באנוסים מחמת ממון ובטוען מזויף. מיהו לשיטת רש"י לקמן בפלוגתא דר' מאיר ורבנן דמשמע דקאי אמתניתין ע"כ צ"ל דמיירי בטוען פרוע במיגו דמזויף דהוי ליה קיום דרבנן. אבל לשיטת התוס' לקמן דפליגי בעדות גופייהו אין צריך זה ויבואר לקמן בס"ד. ולאינך תירוצים שכתבו התוס' דלא שייך כאן פלגינן דבורא יש להקשות דאכתי נימא פלגינן דבורא דכיון דכל אחד אומר אנוסים אנחנו נימא נהי דכל אחד אינו נאמן על עצמו משום דמשים עצמו רשע למה לא יאומן על חבירו והוי ליה כמו פלוני רבעני לרצוני דס"ל לרבא דפלגינן דבורא ונאמן לגבי חבירו. אע"ג דאינו נאמן על עצמו. ה"נ נימא דיאומן על חבירו דאנוס היה מחמת ממון ונהי דבכתב ידם יוצא ממקום אחר אין חבירו נפסל על פי עד אחד. מ"מ באין כתב ידם יוצא ממקום אחר למה לא יאומן לרבא במיגו על חבירו. אבל לתירוץ הראשון משום דקיום שטרות דרבנן לא פלגינן דבורא מתורץ גם קושיא זו. ואף לפמ"ש בסמוך בשם תוס' בסוף פרקין דבטוען מזויף ה"ל קיום דאורייתא ולא סגי לן בתירוץ הראשון. מ"מ בקושיא זו א"נ דפלגינן דבורא על חבירו ע"כ נצטרך לומר דכל אחד מעיד על ההלואה שהיא אמת אלא שנאמן שחבירו אנוס על השטר. ונ"מ שיכול לטעון פרעתי ובכה"ג כבר ה"ל קיום דרבנן כמו שיתבאר באורך בס"ד דאפילו טוען מזויף כיון שההלואה אמת אין הקיום שטר אלא מדרבנן וכיון דבכה"ג הקיום דרבנן לא פלגינן דבורא. נמצא דעכ"פ בתירוצא קמא ואינך תירוצי מתורץ הכל. ודוק היטב:

16 לפ"ז נלענ"ד דיש לומר דמתורץ מה שדקדקנו לעיל בסוגיא. דרבא לא סתר אלא סברת רמי בר חמא באנוסים מחמת נפשות ולא באנוסים מחמת ממון ולמה הדר ביה גם מזה משום דיש לומר דאדרבא היינו טעמא דרמי בר חמא באנוסים מחמת ממון דנאמנים במיגו משום דס"ל פלגינן דבורא כמ"ש דלאינך תירוצים מצי סבר הכי. וא"כ ה"נ נאמן במיגו על חבירו ול"ל קיום שטרות דרבנן דבכל מקום שאומרים קיום שטרות דרבנן היינו מטעמא דר"ל דעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד כדאיתא בסוף פרקין. א"כ יש לומר לרמי בר חמא דלא ידע הא דריש לקיש שפיר הוי ס"ל דבאין כתב ידם יוצא ממקום אחר פלגינן דבורא ונאמן במיגו על חבירו. אבל לבתר דסתר רבא מהא דר"ל וה"ל קיום דרבנן לא אמרינן פלגינן דבורא כנ"ל. ודוק: ובלימוד הישיבה הארכתי בזה:

17 מיהו נלענ"ד דיש ליישב גם לאינך תירוצי כיון דס"ל לרבא דאין אדם משים עצמו רשע אפילו במיגו יש לומר דאף במה שאמר שחבירו היה אנוס משים עצמו רשע דהוי ליה בתחלה כאלו העידו זה על זה בשטר וכל אחד כשחתם כאלו מעיד גם על חבירו שברצון חתם. וראיה לזה דאל"כ קשה בברייתא דלקמן בעדים אחרים שאמרו אנוסים היו ומקשי הש"ס תרי ותרי נינהו ואי ס"ד דאין עידי השטר מעידים זה על זה שלא היו אנוסים. א"כ ה"ל עדים האחרונים כתרי בחד ותרי בחד דמהני. אלא ודאי דחשבינן לעידי השטר מעידים זה על זה. מיהו יש לדחות דהתם מיירי לענין טענת לא לויתי דעכ"פ שניהם מעידים על מנה שבשטר. משא"כ לענין פרוע במיגו דמזויף דבחתימת השטר אין מעידים זה על זה דהא יש לומר שחתם כל אחד שלא בפני חבירו. ודוק: