הפלאה על כתובות מ״ו

מהדורה: ספר הפלאה, למברג תר"כ

« הפלאה על כתובות מ״ה ע״ב הפלאה על כתובות מ״ז ע״א »

1 כתובות פתח ↗

לֹא אָמַר לְעֵדִים ״בּוֹאוּ וְהַעִידוּנִי״, וְהֵן מְעִידִים אוֹתוֹ מֵאֲלֵיהֶן — הוּא אֵינוֹ לוֹקֶה, וְאֵינוֹ נוֹתֵן מֵאָה סְלָעִים. הִיא וְזוֹמְמֶיהָ מַקְדִּימִין לְבֵית הַסְּקִילָה.

2 כתובות פתח ↗

נִמְצָא שֶׁשֵּׁם רַע שֶׁאֵינוֹ שֵׁם רַע — הוּא לוֹקֶה וְנוֹתֵן מֵאָה סֶלַע, בֵּין בָּעַל וּבֵין לֹא בָּעַל. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: לֹא נֶאֶמְרוּ דְּבָרִים הַלָּלוּ אֶלָּא כְּשֶׁבָּעַל. בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב, הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״וּבָא אֵלֶיהָ״, ״וָאֶקְרַב אֵלֶיהָ״,

3 כתובות פתח ↗

סוֹקְלִין אוֹתָהּ עַל פֶּתַח בֵּית אָבִיהָ, כְּלוֹמַר: רְאוּ גִּידּוּלִים שֶׁגִּידַּלְתֶּם. בָּאוּ לָהּ עֵדִים בְּבֵית אָבִיהָ שֶׁזִּינְּתָה בְּבֵית אָבִיהָ — סוֹקְלִין אוֹתָהּ עַל פֶּתַח שַׁעַר הָעִיר. סָרְחָה וּלְבַסּוֹף בָּגְרָה — תִּידּוֹן בְּחֶנֶק. לְמֵימְרָא דְּכֹל הֵיכָא דְּאִישְׁתַּנִּי גּוּפָא אִישְׁתַּנִּי קְטָלָא? וּרְמִינְהִי: נַעֲרָה הַמְאוֹרָסָה שֶׁזִּינְּתָה, וּמִשֶּׁבָּגְרָה הוֹצִיא עָלֶיהָ שֵׁם רַע הוּא אֵינוֹ לוֹקֶה, וְאֵינוֹ נוֹתֵן מֵאָה סֶלַע, הִיא וְזוֹמְמֶיהָ מַקְדִּימִין לְבֵית הַסְּקִילָה. הִיא וְזוֹמְמֶיהָ סָלְקָא דַּעְתָּךְ?! אֶלָּא: אוֹ הִיא אוֹ זוֹמְמֶיהָ מַקְדִּימִין לְבֵית הַסְּקִילָה. אָמַר רָבָא: מוֹצִיא שֵׁם רַע קָאָמְרַתְּ? שָׁאנֵי מוֹצִיא שֵׁם רַע דְּחִידּוּשׁ הוּא, דְּהָא נִכְנְסָה לְחוּפָּה וְלֹא נִבְעֲלָה, בְּעָלְמָא, וְזִינְּתָה — בְּחֶנֶק, וְאִילּוּ מוֹצִיא שֵׁם רַע — בִּסְקִילָה. אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ לְרָבָא: דִּלְמָא כִּי חַדֵּית רַחֲמָנָא הֵיכָא דְּלָא אִישְׁתַּנִּי גּוּפָא, אֲבָל הֵיכָא דְּאִישְׁתַּנִּי גּוּפָא, לָא חַדֵּית רַחֲמָנָא! אֶלָּא אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: אִישְׁתַּנִּי וְלָא אִישְׁתַּנִּי, תַּנָּאֵי הִיא, דִּתְנַן: חָטְאוּ עַד שֶׁלֹּא נִתְמַנּוּ, וְנִתְמַנּוּ, הֲרֵי הֵן כְּהֶדְיוֹטוֹת. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אִם נוֹדַע לָהֶם עַד שֶׁלֹּא נִתְמַנּוּ — חַיָּיבִים, מִשֶּׁנִּתְמַנּוּ — פְּטוּרִים. אֵימוֹר דְּשָׁמְעִינַן לֵיהּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּאָזֵיל אַף בָּתַר יְדִיעָה, דְּאָזֵיל בָּתַר יְדִיעָה וְלָא אָזֵיל בָּתַר חֶטְאָה מִי שָׁמְעַתְּ לֵיהּ? אִם כֵּן — לַיְיתֵי קׇרְבָּן כִּי דְּהַשְׁתָּא: מָשׁוּחַ פַּר, וְנָשִׂיא שָׂעִיר! הָאָמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְתַנָּא: תְּנִי, תִּידּוֹן בִּסְקִילָה. וְאַמַּאי? ״נַעֲרָה הַמְאוֹרָסָה״ אָמַר רַחֲמָנָא וְהָא בּוֹגֶרֶת הִיא! אָמַר רַבִּי אִילְעָא, אָמַר קְרָא: ״הַנַּעֲרָה״ — הַנַּעֲרָה שֶׁהָיְתָה כְּבָר. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי חֲנַנְיָא לְרַבִּי אִילְעָא: אִי הָכִי מִילְקָא נָמֵי לִילְקֵי, וּמֵאָה סֶלַע נָמֵי לִישַׁלֵּם! אֲמַר לֵיהּ: רַחֲמָנָא נַיצְּלַן מֵהַאי דַּעְתָּא: אַדְּרַבָּה, רַחֲמָנָא נַיצְּלַן מִדַּעְתָּא דִּידָךְ. וְטַעְמָא מַאי? אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר אָבִין, וְאִיתֵּימָא רַבִּי יִצְחָק בַּר אַבָּא: זוֹ מַעֲשֶׂיהָ גָּרְמוּ לָהּ, וְזֶה עֲקִימַת שְׂפָתָיו גָּרְמוּ לוֹ. זוֹ מַעֲשֶׂיהָ גָּרְמוּ לָהּ, כְּשֶׁהִיא כִּי זַנַּאי — כְּשֶׁהִיא נַעֲרָה זַנַּאי. וְזֶה עֲקִימַת שְׂפָתָיו גָּרְמוּ לוֹ, אֵימַת קָא מִיחַיַּיב? הָהִיא שַׁעְתָּא, וְהָהִיא שַׁעְתָּא בּוֹגֶרֶת הֲוַאי. תָּנוּ רַבָּנַן: נַעֲרָה הַמְאוֹרָסָה שֶׁזִּינְּתָה — סוֹקְלִין אוֹתָהּ עַל פֶּתַח בֵּית אָבִיהָ. אֵין לָהּ פֶּתַח בֵּית הָאָב, סוֹקְלִין אוֹתָהּ עַל פֶּתַח שַׁעַר הָעִיר הַהִיא. וּבְעִיר שֶׁרוּבָּהּ גּוֹיִם — סוֹקְלִין אוֹתָהּ עַל פֶּתַח בֵּית דִּין. כַּיּוֹצֵא בַּדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר: הָעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה — סוֹקְלִין אוֹתוֹ עַל שַׁעַר שֶׁעָבַד בּוֹ, וּבְעִיר שֶׁרוּבָּהּ גּוֹיִם — סוֹקְלִין אוֹתוֹ עַל פֶּתַח בֵּית דִּין. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״שְׁעָרֶיךָ״, זֶה שַׁעַר שֶׁעָבַד בּוֹ. אַתָּה אוֹמֵר שַׁעַר שֶׁעָבַד בּוֹ, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא שַׁעַר שֶׁנִּידּוֹן בּוֹ? נֶאֱמַר ״שְׁעָרֶיךָ״ לְמַטָּה, וְנֶאֱמַר ״שְׁעָרֶיךָ״ לְמַעְלָה. מָה ״שְׁעָרֶיךָ״ הָאָמוּר לְמַעְלָה — שַׁעַר שֶׁעָבַד בּוֹ, אַף ״שְׁעָרֶיךָ״ הָאָמוּר לְמַטָּה — שַׁעַר שֶׁעָבַד בּוֹ. דָּבָר אַחֵר: ״שְׁעָרֶיךָ״, וְלֹא שַׁעֲרֵי גוֹיִם. הַאי ״שְׁעָרֶיךָ״, הָא אַפֵּיקְתֵּיהּ? אִם כֵּן, לֵימָא קְרָא ״שַׁעַר״, מַאי ״שְׁעָרֶיךָ״? שְׁמַע מִינַּהּ תַּרְתֵּי. אַשְׁכְּחַן עֲבוֹדָה זָרָה, נַעֲרָה הַמְאוֹרָסָה מְנָא לַן? אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: גָּמַר ״פֶּתַח״ מִ״פֶּתַח״, וּ״פֶתַח״ מִ״שַּׁעַר״, וְ״שַׁעַר״ מִ״שְּׁעָרֶיךָ״. תָּנוּ רַבָּנַן: הַמּוֹצִיא שֵׁם רַע לוֹקֶה וְנוֹתֵן מֵאָה סֶלַע. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לִלְקוֹת — לוֹקֶה מִכׇּל מָקוֹם, מֵאָה סֶלַע, בָּעַל — נוֹתֵן, לֹא בָּעַל — אֵינוֹ נוֹתֵן. קָא מִיפַּלְגִי בִּפְלוּגְתָּא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב וְרַבָּנַן. וְהָכִי קָאָמַר: הַמּוֹצִיא שֵׁם רַע — לוֹקֶה וְנוֹתֵן מֵאָה סֶלַע, בֵּין בָּעַל בֵּין שֶׁלֹּא בָּעַל, כְּרַבָּנַן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לִלְקוֹת — לוֹקֶה מִכׇּל מָקוֹם, מֵאָה סֶלַע, בָּעַל — נוֹתֵן, לֹא בָּעַל — אֵינוֹ נוֹתֵן, כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב. אִיכָּא דְּאָמְרִי: כּוּלַּהּ כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב. וְהָכִי קָאָמַר: הַמּוֹצִיא שֵׁם רַע — לוֹקֶה וְנוֹתֵן מֵאָה סֶלַע, וְהוּא שֶׁבָּעַל. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לִלְקוֹת — לוֹקֶה מִכׇּל מָקוֹם. וְסָבַר רַבִּי יְהוּדָה לִלְקוֹת לוֹקֶה מִכׇּל מָקוֹם? וְהָתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בָּעַל — לוֹקֶה, לֹא בָּעַל — אֵינוֹ לוֹקֶה! אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: לוֹקֶה מַכַּת מַרְדּוּת מִדְּרַבָּנַן.

4 כתובות פתח ↗

מִסְתַּבְּרָא דְּאָבִיהָ הָווּ, דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ לָאו דְּאָבִיהָ, אֶלָּא הָא דְּזַכִּי לֵיהּ רַחֲמָנָא לְאָב לְמִימְסְרַהּ לְחוּפָּה, הֵיכִי מָצֵי מָסַר לַהּ? הָא קָמְבַטֵּל לַהּ מִמַּעֲשֵׂה יָדֶיהָ.

5 תוספות פתח ↗

ואימא לדידה - תימה היכי מצי למימר שיהא שלה הא אמרינן בפרק קמא דקידושין דף ד: ואצטריך למכתב כי יקח ואצטריך למכתב ויצאה חנם דאי כתב רחמנא כי יקח הוי אמינא כספא דידה הוי כתב רחמנא ויצאה חנם ואומר ר"י דהתם לפי מסקנא דשמעתין קאמר דאמר יציאה דכוותה קא ממעט אבל אי לאו היה שום משמעות מויצאה חנם שיהא של אב מייתורא לא הוה אמרינן שיהא שלו:

5 תוספות על גיטין פתח ↗

שאני ממון דאיתיהיב למחילה - כיון שהאמינו ומסר בידו נתרצה בהבטחתו עליו למחול על ממונו ולהאמין על כל מה שיאמר אפי' ישקר שהאמינו להפסידו ממונו אפילו שלא כדין אבל במילתא דאיסורא אין בידו להאמינו ורב חסדא סבר דבגט נמי שליש נאמן דעל כן נתן לו שיהא לגירושין אם יאמר לגירושין כדפירשנו:

7 תוספות פתח ↗

8 תוספות פתח ↗

ואימא הני מילי קטנה - ואע"ג דקרא בבת עונשין מיירי ה"ק בתי נתתי כשהיתה קטנה וא"ת הא לקטנה לא איצטריך קרא השתא זבוני מזבין לה כסף קידושיה מיבעיא דבכה"ג קאמר בסמוך גבי מעשה ידיה וי"ל דגבי מעשה ידיה קאמר שפיר דכיון שיש לו כח למכור מעשה ידיה לאחר פשיטא שהם שלו אבל מה ענין קידושין אצל מכירה אע"ג דיכול האדון לייעדה בכסף קנייתה היינו משום דגזירת הכתוב הוא דיכול לייעדה בכסף קנייתה אבל שאר קידושין אימא דאין האב זוכה בהן כלום ועי"ל דאמעשה ידיה פשיטא ליה שהם שלו כל זמן שיכול למוכרה דהיינו עד נערות אבל משום דמצי מזבן לה עד נערות לא שמעינן שיהא שלו כסף קידושין שהיא מתקדשת בו לעולם ועוד דאת בתי נתתי אינו מיותר ואיצטריך אפילו לקטנה דאיצטריך לאשמעינן דאב נאמן לאסור את בתו ולפי המסקנא ע"כ לא אתא אלא להכי והא דדרשינן השתא אביה מקבל קידושיה היינו מפשטיה דקרא:

9 תוספות על קידושין פתח ↗

ומקבל את גיטה - יש להסתפק אם יכול האב לקבל גט לבתו קטנה משנשאת ונראה למורי הר"ר יצחק דמשנשאת אין האב יכול לקבל לה גט ואפילו היא קטנה ומביא ראיה מהא דתנן בירושלמי במסכת תרומות בפ"ח דהכי תנן התם האשה שהיתה אוכלת בתרומה ואמרו לה מת בעליך או גירשך וכן העבד שהיה אוכל בתרומה וכו' רבי אליעזר מחייב קרן וחומש רבי יהושע פוטר וקאמר עלה בגמרא ניחא מת בעליך גירשך מי לא ידעה רבנן אמרין כמשנה ראשונה שכן ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה ואביה מקבל גיטה ור"א אומר אפילו תימא כמשנה אחרונה תפתר שאמרה לו התקבל לי גיטי במקום פלוני והיה לו להביאו בי' ימים ומצא סוס רץ והביאו בה' ימים והשתא מדדחיק לאוקמי כמשנה אחרונה וכגון שאמרה התקבל וכו' ולא מוקי לה בשנשאת כשהיא קטנה ואביה מקבל את גיטה משמע דמשנשאת אף כי היא קטנה אין אביה מקבל גיטה:

10 תוספות על כתובות פתח ↗

דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין - וממעשה ידיה ליכא למילף דהא מיתזנא מיניה כדאמרינן בפרק קמא דקדושין דף ד. ושם ולא מקדושין דמעלמא קאתו לה ומתרוייהו נמי לא דחבלה דגופה שאני תימה דהכא לא קים לן בושת ופגם דהוי לאביה אלא מכח שיכול לקדשה למנוול ומוכה שחין ואם כן היכי בעי למימר בריש קדושין דף ג: גבי קדושי כסף מנא לן דמיקדשה בכסף וקידושין דאביה הן וכי תימא נילף מבושת ופגם הא בושת ופגם גופיה לא קים לן אלא מכח שיכול לקדשה ואומר ר"י דאורחיה דהש"ס דבעי לדחויי אפילו קים לן דבושת ופגם הוי דאביה ממקום אחר א"נ התם בעי למילף קדושי נערה מבושת ופגם של קטנה ומקדושי קטנה הוה יליף להו אי לאו דהוה אמינא הני מילי קטנה דלית לה יד ונערה אית לה יד כדאמרינן התם לעיל ולהכי קאמר וכי תימא נילף מבושת ופגם דקטנה אע"ג דלהכי אית לה יד כדאמרינן בהחובל ב"ק דף פז: יעשה לה סגולה ואפ"ה הוי דאביה ה"נ קדושי נערה ואם היינו מפרשים דלא קאי אקדושין הא דקאמר ונילף מבושת ופגם אלא אמעשה ידיה דאייתי התם לעיל הוה אתי שפיר אבל לא משמע הכי ועוד דא"כ הכא נמי ה"ל לאסוקי וכ"ת נילף מבושת ופגם כיון דאמעשה ידיה קאי וכן לקמן בפרק נערה כתובות דף מו::

11 תוספות על קידושין פתח ↗

האב זכאי בבתו וכו' - מפרש בירושלמי שיש לו זכות בביאה שנותנין לו שכר לקדש בביאה:

1 לא אמר לעדים בואו והעדוני. לכאורה אינו מובן דמאי קמ"ל בזוממיה בשלמא בדידה קמ"ל טובא דכיון דלא אמר בואו והעדוני אין לה דין מוציא שם רע דנסקלת על פתח בית אביה. ותו קמ"ל דאע"ג דאין לה דין מוציא שם רע לענין פתח בית אביה אפ"ה היא בסקילה ולא אמרינן אשתני דינא. א"נ דה"א לרבנן דמיירי בלא בעל כיון דאין לה דין מוציא שם רע לענין פתח בית אביה אפילו נימא דאשתני דינא לא אשתני קטלא. מכל מקום כיון דאין חופה לפסולות תהי'הנסקלת על שער העיר כדין ארוסה. אבל זוממיה מאי קמ"ל. ויש ליישב ע"פ מ"ש לעיל דף מ"ה.

2 שם בגמרא בשלמא לראב"י היינו דכתיב ופרשו השמלה וכו'. הנה דברי הרמב"ם ז"ל בסוף הלכות נערה תמוהין דפסק כראב"י דקרא מיירי בבעל ממש ולא מצא בתולים ואפ"ה כתב דזה דכתיב יפרשו השמלה אינם כמשמעם אלא שמבררים הדברים כשמלה. וע"כ צריך לומר דס"ל לת"ק דראב"י דמפרש ופרשו השמלה שבאין עדים וכו'. איהו נמי ס"ל דלא נאמרו הדברים הללו אלא כשבעל ואפ"ה מפרש סיפא דקרא שמבררים הדברים כשמלה. וקשה דמנ"ל הא. ותו דמי דחקו לת"ק לפרש כן כיון דס"ל בתולים ממש ברישא דקרא. ותו דמנ"ל להרמב"ם למיפסק הלכתא כת"ק דברייתא שניה וכראב"י דברייתא קמייתא ותו תמהו עליו הראב"ד ומ"מ דכתבו בפרק ג' מהלכות איסורי ביאה דין י' באו עדים אחר שבגרה או אחר שבעלה בעלה אע"פ שהעידו שזינתה בבית אביה כשהיתה נערה הרי זו בסקילה בבית הסקילה. ותמהו עליו דהא קי"ל כראב"י וכן פסק הוא עצמו. ונראה ליישב דבריו ע"פ מ"ש לעיל דף מ"ה בתוס' ד"ה כי חדית וכו'. דלמאי דקי"ל כמ"ד באו עליה עשרה אנשים ועדיין היא בתולה כולן בסקילה הא דלא הוי שינוי הגוף מחמת שבא עליה בעלה וגמר ביאתו שהרי טוען שלא מצא בתולים היינו משום שכיון שלא מצא בתולים נראין הדברים שהנואף גמר ביאתו וליכא שינוי הגוף אחר העבירה של גמר ביאה דנואף. וכן צ"ל ע"כ הא דכתבו במוציא שם רע דנסקלת על פתח בית אביה אע"ג דבבגרה קי"ל כיון דאשתני גופא נסקלת על בית הסקילה ע"כ היינו מטעם הנ"ל. ולפ"ז צריך לומר שהבעל טען טענה ברורה דהיינו טענת דמים על ידי מפה ושושבינין כדלעיל דף י"ב דודאי אין הבעל נאמן ע"ז. א"כ איך שייך לומר זו שפרשו השמלה וראו את הבתולים. אלא על כרחך פירושו שמבררים הדברים וראב"י ע"כ דס"ל כמ"ד כולן בחנק דאין בגמר ביאה שינוי הגוף הגורם מיתה. כמו שהארכנו בזה לעיל. וכיון דאנן קי"ל דכולן בסקילה שפיר פסק כת"ק דראב"י בברייתא דפרשו את השמלה שמבררים הדברים כשמלה. ודוק:

3 ובזה נבאר הסוגיא בסמוך שלא ר' יצחק וכו'. אינו חייב עד שיבעול שלא כדרכה וכו'. דלכאורה תמוה דמאי ס"ד דבעינן שיבעול שלא כדרכה. ולפמ"ש אתי שפיר דה"א דבעינן שיבעול שלא כדרכה כי היכי דלא להוי אשתני גופא. וכבר כתבנו לעיל דף מ"ד ע"ב דלפי שיטת הרמב"ם ז"ל יש למצוא טעם נכון מה שהאב זוכה בק' סלע אע"ג דכבר היא נשואה ויצאה מרשותו לכל הזכיות משום דקרא מיירי באמת דאף שהוזמו העדים מכל מקום זה אמת שלא מצא בתולים כמו שטען הבעל טענה מבוררת. ואף דמותרת לו משום ספק ספיקא כדאיתא לעיל דף ט' מ"מ כיון דקי"ל כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה הוי מקח טעות. נהי דגט בעיא משום דקי"ל אין אדם בועל בעילת זנות ומסתמא קידשה בביאה. מ"מ אין לה כתובה דביאה אירוסין עושה וארוסה לית לה כתובה כמ"ש הר"ן כל זה לקמן דף ע"ג. א"כ עדיין לא יצאה מרשות אב. ואע"ג דאיכא לספוקי שמא תחתיו זינתה וה"ל נשואה ויצאה מרשות אב ממילא מוקמינן אחזקת אב. ואיכא נמי חזקת היתר לכהונה כמו שכתבו התוספות לעיל דף ט'. וכיון שזכינו לכל זה ממילא א"ש דברי הרמב"ם ז"ל פ"ג מהלכות איסורי ביאה בבא עליה בעלה דנסקלת על בית הסקילה משום דלשיטתו אזיל דמוציא שם רע היינו דוקא כשנתברר בטענה מבוררת שלא מצא הבעל בתולים אבל מן הסתם ה"ל אשתני גופא בבעולה כמו בבגרה דקי"ל דנסקלת על בית הסקילה וכ"ש דא"ש טפי לפמ"ש לעיל דהא דנסקלת על פתח בית אביה לביישו כשאמת היה הדבר והא דנותן לאב מאה סלע כשנמצא שקר תליא זה בזה כמשמעות ברייתא לעיל דף מ"ה. וברייתא דלעיל בלא אמר לעדים בואו והעדוני. א"כ ממילא בבעל ולא טען טענת בתולים דיצאה מרשות אב לענין הקנס לפי הטעם שכתבנו בסמוך. ה"נ אינה נסקלת על פתחו. ודוק:

4 מתניתין האב זכאי וכו'. הא דלא חשיב קנס דזוכה האב. דא"ל משום דכתיב בקרא בהדיא דהא חשיב נמי הפרת נדרים דכתיב בהדיא. יש לומר משום דלא פסיקא ליה כמו הנך כולהו דחשיב דהאב זוכה בהם אפילו אחר אירוסין עד שנשאת כדקתני בסיפא נשאת יתר עליו הבעל וכו' דמשמע שזוכה האב בה עד שנשאת משא"כ בקנס דקי"ל נתארסה ונתגרשה קנסא לעצמה וכן יש לומר בבושת ופגם דלא חשיב מהאי טעמא. ולדעת הרמב"ם יבואר לקמן. אך יש לדקדק הא דלא חשיב שזוכה בנשואים כדאמרינן לקמן דזכי רחמנא לאב למימסר לחופה. ואפשר דממילא נשמע כיון דנקט דהאב זוכה במעשה ידיה ושאר זכיות עד שנשאת כנ"ל. א"כ ממילא צריך לומר דהך נשאת היינו שהאב מוסרה לחופה דהיא ודאי אינה יכולה להפקיע עצמה מרשות אביה דהא קאמרינן לקמן דף מ"ז אלא הא דזכי רחמנא לאב למימסר לחופה הא מבטלה ממעשה ידיה וכו' ונהי דדחי ליה להש"ס התם בכמה דחיות. כל זה לא שייך הכא כיון דקתני בנשאת דיצאה מרשות האב ממעשה ידיה ושאר זכיות לעולמית פשיטא דאינה יכולה להפקיע את עצמה. וע"כ הוא מוסרה לחופה. גם יש לומר דכיון דנקט ביאה א"כ לא מיבעיא אי ביאה נשואין עושה הרי נשמע דביד האב להשיאה לבעל. ואפילו אי אירוסין עושה דהוא בעיא דלא אפשיטא בריש קידושין מ"מ כיון שכתבנו לעיל דמשמעות ממתניתין הוא בכל הזכיות דחשיב היינו דזוכה בהן אב אפילו אחר אירוסין עד שנשאת דקתני בסיפא. א"כ גם מה דחשיב שזוכה בה למוסרה לביאה יש לומר דמשמע נמי שזוכה בא אפילו אחר אירוסין דהיינו למוסרה לביאה שתהיה נשואה כדקי"ל בביאה אחר אירוסין דעושה נשואין וק"ל:

5 תוס' ד"ה ואימא לדידה וכו' ובד"ה השתא אביה וכו' ובד"ה יציאה דכוותיה וכו' וכן פירש ר"ח ואינו נראה וכו'. ונראה לישב שיטת ר"ח דיש לומר דהא דמקשה ואימא לדידה כבר כתב בספר שיטה מקובצת דקושית הש"ס היינו דדילמא קרא דאין כסף מיירי כשאביה מקדשה. אבל כשהיא מתקדשת עצמה הכסף שלה. אלא דהלשון דחוק. ויותר נראה כמ"ש המפרשים דקושית הש"ס הוא דדילמא לא זכה רחמנא לאב אלא שיקבל קידושין בידו ולמי שירצה לקדשה. אבל כספא דידה הוא. וע"ז משני השתא אביה מקבל קידושין דכתיב את בתי וגומר. וכבר כתבו התוס' בקידושין דאף דקרא מיירי בנערה מ"מ קושית הש"ס דנערה שיש לה יד תוכל לקדש את עצמה ג"כ. אך דלפ"ז לא אתי שפיר הלשון ואימא ה"מ קטנה דהא קרא דאת בתי מיירי בנערה ולא הל"ל אלא אימא נערה תקדש את עצמה גם היא. ונראה משום דבאמת לפמ"ש דקושיות הש"ס ואימא לדידה. היינו דדילמא לא זכה רחמנא לאב אלא קבלת קידושין לבד. ועל זה הוי סגי לשנויא מסברא השתא אביה וכו' או דה"מ לשנויא הא מאת בתי נתתי נפקא אלא דכונת הש"ס דלא תקשה דשמא יש בידה לקדש את עצמה ג"כ כשהיא נערה לכך משני תרתי. מסברא ומקרא דאת בתי וגו' דקרא מיירי בנערה כמ"ש התוספות וכיון דע"כ נשמע מקרא דאת בתי נתתי דאביה מקבל קידושין מסתמא הכסף שלו א"כ ע"כ קרא דאין כסף אתי לאשמעינן אפילו אם תרצה להתקדש בעצמה לעולם הכסף שלו וממילא כיון דאיהו שקיל כספא איהו נמי מקדשה דהשתא אביה שקיל הכסף ואיהי תקדש נפשה. וע"ז מקשה ואימא ה"מ קטנה דקאי אדלעיל נהי דילפינן מקרא דאין כסף דלעולם הכסף דאביה ואינה יכולה להתקדש בעצמה דילמא ה"מ קטנה ר"ל דבאמת מצינו דקטן זוכה לעצמו מן התורה היכא דדעת אחרת מקנה אותו כמ"ש התוס' בגיטין דף ס"ד ד"ה שאני וכו' דקמ"ל קרא דאין כסף דלענין קידושין לית לה יד להתקדש בעצמה. אבל נערה דאית לה יד אימא כשהיא מתקדשת בעצמה הכסף שלה. ע"ז משני במסקנא יציאה דכותיה קא ממעט מה להלן נערה אף כאן נערה וכיון דקרא דאין כסף בנערה מיירי ע"כ דקרא קמ"ל דאינה יכולה להתקדש בעצמה משום דלעולם הכסף שלו. דאי כשאביה מקדשה מאת בתי נפקא דיכול לקדשה אפילו כשהיא נערה כדאמרינן בתחלה. ובזה מיושב דברי הרמב"ם שכתב דילפינן דכסף קידושין דאביה מקרא דאת בתי. ותמהו עליו דאינו לפי המסקנא. ולפי מה שפרשנו הוא נכון. דבאמת שנויא דלעיל מאת בתי הוא אף למסקנא. דקושית הגמרא ואימא הני מילי קטנה הוא רק על קרא דאין כסף ומשני ליה. אם כן אתי שפיר דברי הרמב"ם. ודוק:

6 ונראה דהיינו טעמא שכתבו המפרשים בשם ר"ח דלא גרס מהפרת נדרים נפקיה מרשותיה אלא להא מילתא נפקיה מרשותו משום דמוכרח לזה הר"ח ז"ל לפי שיטתו מדהוצרך הש"ס לומר יציאה דכותיה מה להלן נערה אף כאן נערה תיפוק ליה כיון דלא נפקיה מרשות אב אלא מהפרת נדרים ע"כ קרא בנערה דבקטנה לא שייך שיצאה מרשותו לענין הפרת נדרים דהא אין נדריה כלום ולא ניחא ליה לפרש דבאמת היינו דקא משני יציאה דכותיה היינו יציאה גמורה מרשותו דומיא דיציאת אמה. וממילא צ"ל לענין הפרת נדרים מוכח דמיירי בנערה משום דאין לשון הש"ס מה כאן נערה משמע כן. וק"ל:

7 ועוד אמרנו בדרכים שונים בביאור הסוגיא בלימוד הישיבה כמבואר אצלינו בס"ד באורך בחדושי קידושין. וכאן קצרתי ולא כתבתי אלא הפשוט:

8 תוס' ד"ה ואימא הני מילי וכו'. וא"ת הא לקטנה וכו'. עיין בקידושין שהקשה מהרש"א שם דהא איצטריך האי קרא גם לנערה למוסרה לחופה כדאמרינן לקמן ובני הרב המנוח החריף ובקי מהור"ר מאיר יעקב זצ"ל תירץ קושיא זו בטוב טעם. והוא דיש להקשות אהא דקאמר הש"ס לקמן מסתברא דאביה הוי וכו'. דזכי ליה רחמנא למוסרה לחופה הא מבטל לה ממעשה ידיה. דהא קאמרינן בריש קידושין דף ד' ע"א איצטריך למיכתב קידושין לאביה ואיצטריך למיכתב מעשה ידיה לאביה דאי כתב רחמנא קידושיה לאביה ה"א משום דלא טרחא בהו אבל מעשה ידיה דטרחא בהו אימא דידה הוי וכו' ולפי זה הא דאיצטריך קרא למעשה ידיה אינו אלא משום דיש לה טירחא במעשה ידיה. אם כן איך קאמר דנילף מדזכי רחמנא לאב למוסרה לחופה אע"ג דמבטל ממעשה ידיה הא זכות זה אינו אלא במניעת טירחתה. ולזה אין צריך קרא דמצינן למילף מקידושין דלאביה. וה"נ יש להאב זכות למנוע אותה ממעשה ידיה אע"פ דמפסדת כיון דלא קטרחא עכ"פ. ויש ליישב כל זה והוא דבספר שיטה מקובצת כתבו בשם גליון תוספות לתרץ קושית התוספות לקמן ד"ה דזכי וכו' דאמאי לא גמרינן קידושין מחופה משום דחופה הוי איסורא דלית ביה ממונא אבל קידושין הוי איסורא דאית ביה ממונא דהיינו כסף קידושין. ולפ"ז קשה במה שכתבו רש"י ותוס' דחופה ילפינן מאת בתי נתתי כל הנתינות במשמע. ולא מפרשים כפשטיה דחופה דהוי איסורא גרידא שפיר ילפינן מהפרת נדרים כדאמרינן גבי קידושין דלא ילפינן מהפרת נדרים משום דממונא מאיסורא לא ילפינן וצריך לומר דלפי מאי דס"ד למילף דמעשה ידיה לאביה מהא דזכי למימסרה לחופה אי אפשר לפרש הכי דחופה ילפינן מהפרת נדרים. דאדרבא נימא דבאמת אין זכות לאב למימסרה לחופה משום דמבטל ממעשה ידיה. וה"ל איסורא דאית ביה ממונא וליכא למילף מהפרת נדרים. דממונא מאיסורא לא ילפינן. ולפ"ז ממילא מתורץ קושית מהרש"א הנ"ל. דהא התוס' הקשו דלקטנה לא איצטריך קרא משום דהשתא זביני וכו'. וזה הוא מסקנת הש"ס לקמן דמוכח מלאמה דמעשה ידיה לאביה. ונמצא דלמסקנא הוי חופה איסורא דלית ביה ממונא. דאע"ג דמבטל ממעשה ידיה הא מעשה ידיה הוי של אב עצמו מקרא דלאמה. ואין צריך קרא על חופה ויפה הקשו התוס': ולפ"ז מתורץ גם קושיא הנ"ל דיש לומר דהכי קאמר הש"ס דע"כ מעשה ידיה של אביה דאל"ה קשה למה לי קרא על קידושין דלאביה נילף קידושין מחופה כקושית התוס' הנ"ל. וע"כ צ"ל כתירוץ הגליון הנ"ל דחופה היא איסורא לבד. ואי ס"ד דמעשה ידיה של עצמה. והתורה נתנה לו רשות לבטלה בחופה אע"ג דלא קטרחא. מ"מ אית ביה ממונא והדרא קושיא לדוכתיה דנילף קידושין מחופה וע"ז משני דילמא דמסר לה בלילה והוי איסורא דלית ביה ממונא. והאריך בזה בסוגיא דקידושין ואין כאן מקומו. ודוק:

9 בגמרא וכ"ת ניליף מיניה וכו'. וכ"ת ניליף מקנסא וכ"ת ניליף מבושת ופגם וכו'. כבר נתקשו המפרשים דמאי קאמר וכ"ת ניליף מיניה אם כן למה לי לאמה. ומתרצים דאיצטריך לאמה לארוסה דליכא למילף מהפרת נדרים דהא בהפרת נדרים גופה אין האב לבד יכול להפר משא"כ קידושין דלא משכחת אלא בנתארסה ונתגרשה דקי"ל דאף בהפרת נדרים נתרוקן רשות לאב ותירוץ זה שייך נמי בהא דקאמר דנילף מקנסא דאיצטריך לאמה לנתארסה ונתגרשה קנסא לעצמה. אך אכתי איכא למיפרך דאי מקנסא מנ"ל קידושין בנתארסה ונתגרשה. אלא דעדיפא פריך דליכא למילף כלל מקנסא. ועוד נראה דבל"ז צריך להבין בסוגיא דלעיל דף ל"ח דיליף ר"ע דברייתא מכסף קידושין דאפילו נתארסה ונתגרשה הוא של אב. ופי' רש"י מדלא כתיב ביה מיעוטא. ויש לדקדק דאדרבה ניליף קידושין מקנס דמפורש ביה אשר לא אורסה. ונראה דילפינן בקידושין מויצאה והיתה כי היכא דילפינן לקמן דמקבל את גיטה מויצאה והיתה. אע"ג דבשעת גירושין היא ארוסה. אפ"ה ילפינן מהקישא ולהכי לא יליף באמת דמקבל את גיטה מהפרת נדרים דהא גט ה"ל איסורא כמו שיבואר לקמן משום דכיון דהיא כבר ארוסה לא נפקי מהפרת נדרים דאין האב מיפר לבדו באירוסא וצריך למילף מויצאה והיתה. א"כ פשיטא דאיכא למילף איפכא מהקישא דויצאה והיתה שיכול לחזור ולקדשה כמשמעות קרא ויצאה והיתה לאיש אחר. וכי היכא דהיא ברשותו לענין יציאה ה"נ היא ברשותו לענין הויה וא"כ שפיר קאמר ונילף מקנסא דכיון דילפינן דיכול לקדשה מקנסא ממילא דילפינן אפילו נתארסה ונתגרשה מויצאה והיתה. ומזה ראיה לפירש"י הכא במתניתין וכן מסקנת התוס' בקידושין דף י' ע"א דמשניסת אין אביה מקבל גיטה דלא כמ"ש רש"י ז"ל לקמן בדף ע"ג ע"ב. דאל"ה נימא נמי מויצאה והיתה דיכול לקדשה אח"כ. ובאמת הא קי"ל דהיא כיתומה בחיי האב כדאיתא שם. ודוק:

10 מיהו בהא דקאמר ונילף מבושת ופגם. לכאורה קשה א"כ למה לי לאמה ואין לומר כנ"ל. דאיצטריך לנתארסה. אכתי קשה לדעת הרמב"ם דס"ל דאפילו נתארסה ונתגרשה דבושת ופגם לאביה. ודוחק לומר דה"א דוקא כשנתגרשה חוזרת לרשותו. ואין לומר דהא דהוי לאביה היינו למסקנא דילפינן מקידושין דהא התוס' כתבו לעיל דף מ' ע"ב דחבלה דגופה אי אפשר למילף מקידושין ע"ש. ונראה דא"ש לפמ"ש לעיל בישוב קושיות התוס' בדף מ' ע"ב על הסוגיא דקאמר וכ"ת נילף מבושת ופגם הא בושת ופגם גופיה לא ידעינן אלא משום דבידו למוסרה. וכתבנו שם דילפינן בושת ופגם מביאה אי נשואין עושה או מחופה דע"כ היא עצמה אינה יכולה למסור עצמה לנשואין דאינה יכולה להפקיע מעשה ידיה מאביה. א"כ אין להקשות דלמה לי לאמה נילף מבושת ופגם. דהא חופה וביאה גופיה לא ידעינן אלא לבתר דידעינן מלאמה דמעשה ידיה לאביה. ודוק:

11 בגמרא שטר וביאה מנ"ל הא דלא קאמר דילפינן מהפרת נדרים דה"ל איסור מאיסור וצ"ל דהוי איסורא דאית ביה ממונא כמ"ש התוס' בקידושין דף ג' ע"ב ד"ה האב זכאי וכו' מפרש בירושלמי שיש לאב זכות בביאה שנותנים לו שכר לקדש בביאה. ואפשר דזהו כונתם שם דהא לא הקשו על זכות שיש לו בהפרת נדריה אע"ג דלא הוי זכות דממונא. ומזה ראיה קצת לדעת הפוסקים באה"ע סימן ס"ט דעונה ה"ל דבר שבממון מהאי טעמא. ובזה א"ש הא דלא חשיב במתניתין בושת ופגם דלדעת הרמב"ם דס"ל בנתארסה ונתגרשה בושת ופגם לאביה לא שייך מה שתרצנו לעיל אלא דהוה בכלל ביאה שנותנין לו שכר אפילו אינו הגון לה ומה שלא כתבו כן על שטר צ"ל דס"ל דשטר בל"ז חשיב ממון דלפעמים שוה השטר ממון וכן צ"ל ע"כ בגט דיליף מויצאה והיתה ולא יליף מהפרת נדרים משום דלפעמים שוה הגט ממון ואף דקי"ל בגיטין דף כ' דאפילו כתבו על איסורי הנאה כשר מ"מ כיון דרוב הפעמים שוה ממון חשיב ליה איסורא דאית ביה ממונא וכ"ש הקידושין דאיתא בירושלמי והביאו הש"ע סימן ל"ב דכתבו על איסורי הנאה פסול ובגט לא שייך תירוץ הירושלמי שנותנין לו שכר דהא מתגרשת בע"כ דאביה ועמ"ש לעיל בזה. מיהו לפי מאי דאמרינן בריש קידושין דהוא בעיא דלא אפשיטא אי ביאה נשואין עושה או אירוסין. א"כ אי ביאה נשואין עושה המ"ל בפשטות מאת בתי נתתי כל הנתינות במשמע כדפירש"י לקמן וליכא לאקשוי כדלעיל אימא ה"מ קטנה אבל נערה דאית לה יד תקדש נפשה דבנשואין לא שייך זה כמו שיבואר לקמן בהא דאמר לקמן אלא הא דזכי רחמנא וכו' דאינה יכולה להפקיע עצמה מאביה. ודוחק לומר דמאת בתי נתתי ה"א דהיינו דוקא נשואין שאחר קידושין דבהכי מיירי קרא דכתיב גבי הוצאת שם רע דהיינו שזינתה באירוסין ויותר נראה דהסוגיא הכא ילפא אפילו אי נימא דביאה אירוסין עושה. וק"ל:

4 קידושין פתח ↗

אִיבַּעְיָא לְהוּ: בִּיאָה נִשּׂוּאִין עוֹשָׂה, אוֹ אֵירוּסִין עוֹשָׂה? נָפְקָא מִינַּהּ – לְיוֹרְשָׁהּ,

5 תוספות על כתובות פתח ↗

5 תוספות על קידושין פתח ↗

ואימא ה"מ קטנה - אע"ג דקרא איירי בנערה דכתיב דברים כ״ב:ט״ז וסקלוה ועוד דמוציא שם רע על הקטנה פטור מ"מ י"ל דה"ק את בתי נתתי לאיש הזה כשהיתה קטנה ועתה היא גדולה וא"ת הא לקטנה לא איצטריך קרא דהשתא זבוני מזבין לה כסף קידושין מיבעיא דכה"ג אמרי' גבי מעשה ידיה בפרק נערה שנתפתתה כתובות דף מז. וי"ל דלא דמי דגבי מעשה ידיה ניחא כי כשמכרה מוכר מעשה ידיה שהרי למלאכתה נמכרת אבל קידושין לא שייכא במכר אע"פ שיכול ליעדה היינו בכסף שנמכרה אבל בקידושיה ממש לא מצינו שום זכות לאב וא"ת הא אמרינן בפרק נערה שם שמעשה הבת לאב מדזכי ליה רחמנא למימסרה לחופה אע"פ שמבטלה ממלאכתה ופירש התם בקונטרס דזכי ליה רחמנא מדכתיב את בתי נתתי לאיש דמשמע כל נתינות אפילו מסירה לחופה ומאי ראיה אימא ה"מ קטנה אבל נערה לא כדאמר הכא וי"ל דהאי קרא את בתי נתתי ע"כ איירי בנערה כדפרישית ונהי דלענין קידושין נוכל לפרש את בתי נתתי כשהיתה קטנה החופה א"א לפרש אלא בנערה דאי בקטנות א"כ היתה נשואה כשזינתה ודינה בחנק ולא בסקילה דעל זנות של קטנות לא מיחייבה:

8 תוספות על כתובות פתח ↗

דזכי ליה רחמנא לאב למימסרה לחופה - פירש בקונטרס דכתיב את בתי נתתי ואע"ג דקרא כשהיתה קטנה כדפרישית לעיל אלא דבלאו הכי פריך שפיר ועי"ל דהא דפריך לעיל ה"מ קטנה משום דאכתי לא קים לן שיהא לאב שום כח בנערה אבל הכא דכבר למד שיש לו כח לקדשה תו לית לן לאוקמא קרא בקטנה דווקא ולפ"ה דלעיל דזינתה אחר החופה לא הויא בסקילה ע"כ חופה הויא בנערות מדנסקלה על זנות בית אביה וצ"ע אמאי לא גמרינן קידושין מחופה:

« הפלאה על כתובות מ״ה ע״ב הפלאה על כתובות מ״ז ע״א »