הפלאה על כתובות נ״ט

מהדורה: ספר הפלאה, למברג תר"כ

« הפלאה על כתובות נ״ח ע״ב הפלאה על כתובות ס׳ ע״א »

1 תוספות על קידושין פתח ↗

ה"ג קונם מה שאני עושה לפיך - ול"ג איני עושה כיון דבלאו דמשועבדת לבעלה לא מצית למיסר בקונם:

2 תוספות על כתובות פתח ↗

רבי עקיבא אומר יפר - דקסבר דהעדפה שעל ידי הדחק הוי לאשה כדאמרינן בריש מציאת האשה לקמן כתובות סו. ושם וא"ת והיאך יכול להפר והא אין זה מדברים שבינו לבינה וי"ל דחשיב בינו לבינה לפי שאינו יכול ליזהר וליקח ממש בצמצום את הראוי לו ולהניח שאינו ראוי לו א"נ גם חלקה משועבד לו שילקח בהם קרקע והוא יאכל פירות וא"ת אם כן איך יכולה להדירו כיון דמשועבדת ליה דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל כדאמר בסמוך וי"ל דדוקא בעיקר מעשה ידיה הוא דאלמוה שהם לבעל לגמרי אבל הכא דלאו דידיה נינהו אלא לפירות בעלמא לא אלמוה:

3 כתובות פתח ↗

וְאָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי. כִּי אָמַר שְׁמוּאֵל הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי, לְהַעְדָּפָה.

4 תוספות על כתובות פתח ↗

קונמות קאמרת כו' - וא"ת א"כ כל אדם יפקיע כל ממונו מבעל חובו על ידי קונם וי"ל דלאו דווקא שעבוד דבעל אלמוה רבנן אלא ה"נ דאלמוה לשעבודא דב"ח כדמוכח בריש המדיר לקמן כתובות ע. דפריך וכיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה ולימא דמפקע שעבודה ע"י קונם אלא ודאי דאלמוה נמי לשעבודא דאשה וא"ת בפ' אלמנה ביבמות דף סו: ושם גבי אצטלא דפרסוה אמיתנא אמאי קאמר רבא קנייה מיתנא הא אלמוה רבנן לשעבודא דאשה וי"ל דדוקא בקונמות אלמוה שלא יפקיע חובו אבל ההיא דפ' אלמנה דנאסר לכל העולם ליכא למיחש להכי ומפקיע מידי שעבוד כמו הקדש והא דאמר בהחובל ב"ק דף צ. ושם דעבדי מלוג אין יוצאין בשן ועין לא לאיש ולא לאשה דאלמוה רבנן לשעבודא דבעל אע"ג דשחרור דמי להקדש סבירא ליה לרבא בפרק אלמנה יבמות דף סו: כמ"ד לאשה אבל לא לאיש א"נ ידו עדיפא מידה כיון דאכיל פירות בחייה כדאמרינן בהכותב לקמן כתובות דף פג.:

5 כתובות פתח ↗

אַף אָנוּ נֹאמַר: ״אַיְילוֹנִית״ — דּוּכְרָנִית, דְּלָא יָלְדָה. מַתְנִי׳ הַגִּיּוֹרֶת וְהַשְּׁבוּיָה וְהַשִּׁפְחָה שֶׁנִּפְדּוּ וְשֶׁנִּתְגַּיְּירוּ וְשֶׁנִּשְׁתַּחְרְרוּ, פְּחוּתוֹת מִבְּנוֹת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד — כְּתוּבָּתָן מָאתַיִם. וְיֵשׁ לָהֶן טַעֲנַת בְּתוּלִין. גְּמָ׳ אָמַר רַב הוּנָא: גֵּר קָטָן — מַטְבִּילִין אוֹתוֹ עַל דַּעַת בֵּית דִּין. מַאי קָא מַשְׁמַע לַן — דִּזְכוּת הוּא לוֹ, וְזָכִין לָאָדָם שֶׁלֹּא בְּפָנָיו? תְּנֵינָא: זָכִין לְאָדָם שֶׁלֹּא בְּפָנָיו, וְאֵין חָבִין לָאָדָם שֶׁלֹּא בְּפָנָיו! מַהוּ דְּתֵימָא: גּוֹי בְּהֶפְקֵירָא נִיחָא לֵיהּ, דְּהָא קַיְימָא לַן דְּעֶבֶד וַדַּאי בְּהֶפְקֵירָא נִיחָא לֵיהּ, קָא מַשְׁמַע לַן: דְּהָנֵי מִילֵּי גָּדוֹל, דִּטְעַם טַעַם דְּאִיסּוּרָא, אֲבָל קָטָן — זְכוּת הוּא לוֹ. לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ: הַגִּיּוֹרֶת וְהַשְּׁבוּיָה וְהַשִּׁפְחָה שֶׁנִּפְדּוּ וְשֶׁנִּתְגַּיְּירוּ וְשֶׁנִּשְׁתַּחְרְרוּ, פְּחוּתוֹת מִבְּנוֹת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד. מַאי לָאו, דְּאַטְבְּלִינְהוּ עַל דַּעַת בֵּית דִּין? לָא, הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן: בְּגֵר שֶׁנִּתְגַּיְּירוּ בָּנָיו וּבְנוֹתָיו עִמּוֹ, דְּנִיחָא לְהוּ בְּמַאי דְּעָבֵיד אֲבוּהוֹן. אָמַר רַב יוֹסֵף: הִגְדִּילוּ — יְכוֹלִין לְמַחוֹת. אֵיתִיבֵיהּ אַבָּיֵי: הַגִּיּוֹרֶת וְהַשְּׁבוּיָה וְהַשִּׁפְחָה שֶׁנִּפְדּוּ וְשֶׁנִּתְגַּיְּירוּ וְשֶׁנִּשְׁתַּחְרְרוּ, פְּחוּתוֹת מִבְּנוֹת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד — כְּתוּבָּתָן מָאתַיִם. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ הִגְדִּילוּ יְכוֹלִין לְמַחוֹת — יָהֲבִינַן לַהּ כְּתוּבָה דְּאָזְלָה וְאָכְלָה בְּגַּיּוּתַהּ? לְכִי גָדְלָה. לְכִי גָדְלָה נָמֵי מְמַחֲיָיא וְנָפְקָא! כֵּיוָן שֶׁהִגְדִּילָה שָׁעָה אַחַת וְלֹא מִיחֲתָה — שׁוּב אֵינָהּ יְכוֹלָה לְמַחוֹת. מֵתִיב רָבָא, אֵלּוּ נְעָרוֹת שֶׁיֵּשׁ לָהֶן קְנָס: הַבָּא עַל הַמַּמְזֶרֶת וְעַל הַנְּתִינָה וְעַל הַכּוּתִית וְעַל הַגִּיּוֹרֶת וְעַל הַשְּׁבוּיָה וְעַל הַשִּׁפְחָה שֶׁנִּפְדּוּ וְשֶׁנִּתְגַּיְּירוּ וְשֶׁנִּשְׁתַּחְרְרוּ, פְּחוּתוֹת מִבְּנוֹת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד, יֵשׁ לָהֶן קְנָס. וְאִי אָמְרַתְּ הִגְדִּילוּ יְכוֹלִין לְמַחוֹת — יָהֲבִינַן לַהּ קְנָס דְּאָזְלָה וְאָכְלָה בְּגֵיוּתַהּ? לְכִי גָדְלָה. לְכִי גָדְלָה נָמֵי מְמַחֲיָיא וְנָפְקָא! כֵּיוָן שֶׁהִגְדִּילָה שָׁעָה אַחַת וְלֹא מִיחֲתָה — שׁוּב אֵינָהּ יְכוֹלָה לְמַחוֹת. אַבָּיֵי לָא אָמַר כְּרָבָא: הָתָם קְנָסָא הַיְינוּ טַעְמָא — שֶׁלֹּא יְהֵא חוֹטֵא נִשְׂכָּר. רָבָא לָא אָמַר כְּאַבַּיֵּי: כְּתוּבָּה הַיְינוּ טַעְמָא — שֶׁלֹּא תְּהֵא קַלָּה בְּעֵינָיו לְהוֹצִיאָהּ. מַתְנִי׳ הַגָּדוֹל שֶׁבָּא עַל הַקְּטַנָּה וְקָטָן שֶׁבָּא עַל הַגְּדוֹלָה וּמוּכַּת עֵץ — כְּתוּבָּתָן מָאתַיִם, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מוּכַּת עֵץ כְּתוּבָּתָהּ מָנֶה. בְּתוּלָה, אַלְמָנָה, גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה מִן הַנִּישּׂוּאִין — כְּתוּבָּתָן מָנֶה. וְאֵין לָהֶן טַעֲנַת בְּתוּלִים. הַגִּיּוֹרֶת וְהַשְּׁבוּיָה וְהַשִּׁפְחָה שֶׁנִּפְדּוּ וְשֶׁנִּתְגַּיְּירוּ וְשֶׁנִּשְׁתַּחְרְרוּ, יְתֵירוֹת עַל בְּנוֹת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד — כְּתוּבָּתָן מָנֶה, וְאֵין לָהֶן טַעֲנַת בְּתוּלִין. גְּמָ׳ אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: קָטָן הַבָּא עַל הַגְּדוֹלָה — עֲשָׂאָהּ מוּכַּת עֵץ. כִּי אַמְרִיתַהּ קַמֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל, אָמַר: אֵין מוּכַּת עֵץ בְּבָשָׂר. אִיכָּא דְּמַתְנֵי לַהּ לְהָא שְׁמַעְתָּא בְּאַפֵּי נַפְשַׁהּ: קָטָן הַבָּא עַל הַגְּדוֹלָה, רַב אָמַר: עֲשָׂאָהּ מוּכַּת עֵץ, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אֵין מוּכַּת עֵץ בְּבָשָׂר. מֵתִיב רַב אוֹשַׁעְיָא: גָּדוֹל שֶׁבָּא עַל הַקְּטַנָּה, וְקָטָן הַבָּא עַל הַגְּדוֹלָה, וּמוּכַּת עֵץ — כְּתוּבָּתָן מָאתַיִם, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מוּכַּת עֵץ כְּתוּבָּתָהּ מָנֶה. אָמַר רָבָא, הָכִי קָאָמַר: גָּדוֹל הַבָּא עַל הַקְּטַנָּה — וְלֹא כְּלוּם, דְּפָחוֹת מִכָּאן כְּנוֹתֵן אֶצְבַּע בָּעַיִן דָּמֵי. וְקָטָן הַבָּא עַל הַגְּדוֹלָה — עֲשָׂאָהּ מוּכַּת עֵץ. וּמוּכַּת עֵץ גּוּפָא פְּלוּגְתָּא דְּרַבִּי מֵאִיר וְרַבָּנַן. אָמַר רָמֵי בַּר חָמָא: מַחֲלוֹקֶת כְּשֶׁהִכִּיר בָּהּ, דְּרַבִּי מֵאִיר מְדַמֵּי לַהּ לְבוֹגֶרֶת. וְרַבָּנַן מְדַמּוּ לַהּ לִבְעוּלָה, אֲבָל לֹא הִכִּיר בָּהּ — דִּבְרֵי הַכֹּל וְלֹא כְּלוּם. וְרַבִּי מֵאִיר, אַמַּאי מְדַמֵּי לַהּ לְבוֹגֶרֶת? נְדַמְּיַיהּ לִבְעוּלָה! בְּעוּלָה — אִיתְעֲבִיד בַּהּ מַעֲשֶׂה בִּידֵי אָדָם, הָא — לָא אִיתְעֲבִיד בַּהּ מַעֲשֶׂה בִּידֵי אָדָם. וְרַבָּנַן, אַדִּמְדַמּוּ לַהּ לִבְעוּלָה, נְדַמְּיוּהָ לְבוֹגֶרֶת? בּוֹגֶרֶת — לָא אִיתְעֲבִיד בַּהּ מַעֲשֶׂה כְּלָל, הָא — אִיתְעֲבִיד בַּהּ מַעֲשֶׂה. אֲבָל לֹא הִכִּיר בָּהּ — לְדִבְרֵי הַכֹּל וְלֹא כְּלוּם. מֵתִיב רַב נַחְמָן, הִיא אוֹמֶרֶת: מוּכַּת עֵץ אֲנִי, וְהוּא אוֹמֵר: לֹא כִּי, אֶלָּא דְּרוּסַת אִישׁ אַתְּ — רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמְרִים: נֶאֱמֶנֶת. אֶלָּא אָמַר רָבָא: בֵּין הִכִּיר בָּהּ וּבֵין לֹא הִכִּיר בָּהּ — לְרַבִּי מֵאִיר מָאתַיִם. לְרַבָּנַן, הִכִּיר בָּהּ — מָנֶה, לֹא הִכִּיר בָּהּ — וְלֹא כְּלוּם. וַהֲדַר בֵּיהּ רָבָא, דְּתַנְיָא: כֵּיצַד הוֹצָאַת שֵׁם רַע? בָּא לְבֵית דִּין וְאָמַר: פְּלוֹנִי, לֹא מָצָאתִי לְבִתְּךָ בְּתוּלִים. אִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁזִּינְּתָה תַּחְתָּיו — יֵשׁ לָהּ כְּתוּבָּה מָנֶה. אִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁזִּינְּתָה תַּחְתָּיו — בַּת סְקִילָה הִיא! הָכִי קָאָמַר: אִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁזִּינְּתָה תַּחְתָּיו — בִּסְקִילָה. זִינְּתָה מֵעִיקָּרָא — יֵשׁ לָהּ כְּתוּבָּה מָנֶה. וְאָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָבִין אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: זֹאת אוֹמֶרֶת, כְּנָסָהּ בְּחֶזְקַת בְּתוּלָה וְנִמְצֵאת בְּעוּלָה — יֵשׁ לָהּ כְּתוּבָּה מָנֶה. וּמֵתִיב רַב נַחְמָן: הַנּוֹשֵׂא אֶת הָאִשָּׁה וְלֹא מָצָא לָהּ בְּתוּלִים, הִיא אוֹמֶרֶת: מִשֶּׁאֵרַסְתַּנִי נֶאֱנַסְתִּי וְנִסְתַּחֲפָה שָׂדֵהוּ. וְהוּא אוֹמֵר: לֹא כִי, אֶלָּא עַד שֶׁלֹּא אֵירַסְתִּיךְ, וְהָיָה מִקָּחִי מִקָּח טָעוּת. וְלֵית לַהּ כְּלָל? וַאֲמַר לְהוּ רַב חִיָּיא בַּר אָבִין: אֶפְשָׁר רַב עַמְרָם וְכׇל גְּדוֹלֵי הַדּוֹר יָתְבִי כִּי אָמַר רַב שֵׁשֶׁת לְהָא שְׁמַעְתָּא וְקַשְׁיָא לְהוּ, וְשַׁנִּי: מַאי ״מִקָּח טָעוּת״ נָמֵי, מִמָּאתַיִם. אֲבָל מָנֶה אִית לַהּ, וְאַתּ אָמְרַתְּ לֵית לַהּ כְּלָל! וְאָמַר רָבָא: מַאן דְּקָא מוֹתֵיב — שַׁפִּיר קָא מוֹתֵיב: מִקָּח טָעוּת לִגְמָרֵי מַשְׁמַע. וְאֶלָּא קַשְׁיָא הָךְ? תָּרֵיץ וְאֵימָא הָכִי: אִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁזִּינְּתָה תַּחְתָּיו — בִּסְקִילָה. זִינְּתָה מֵעִיקָּרָא — וְלֹא כְּלוּם. נִמְצֵאת מוּכַּת עֵץ יֵשׁ לָהּ כְּתוּבָּה מָנֶה. וְהָא רָבָא הוּא דְּאָמַר לְרַבָּנַן לֹא הִכִּיר בָּהּ — וְלֹא כְּלוּם! אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ הֲדַר בֵּיהּ רָבָא מֵהַהִיא. תָּנוּ רַבָּנַן: כְּנָסָהּ רִאשׁוֹן לְשׁוּם נִישּׂוּאִין, וְיֵשׁ לָהּ עֵדִים שֶׁלֹּא נִסְתְּרָה, אִי נָמֵי נִסְתְּרָה, וְלֹא שָׁהֲתָה כְּדֵי בִיאָה — אֵין הַשֵּׁנִי יָכוֹל לִטְעוֹן טַעֲנַת בְּתוּלִים. שֶׁהֲרֵי כְּנָסָהּ רִאשׁוֹן.

6 כתובות פתח ↗

רַבִּי שִׁמְעוֹן חוֹלֵק בֵּין נְכָסִים לִנְכָסִים, נְכָסִים הַיְּדוּעִין לַבַּעַל — לֹא תִּמְכּוֹר, וְאִם מָכְרָה וְנָתְנָה — בָּטֵל. שֶׁאֵינָן יְדוּעִין לַבַּעַל — לֹא תִּמְכּוֹר, וְאִם מָכְרָה וְנָתְנָה — קַיָּים.

7 תוספות על כתובות פתח ↗

שמא יגרשנה כו' - ואם תאמר ולרב דאמר יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה למה לי למנקט שמא יגרשנה לימא שמא תאמר איני ניזונת ואיני עושה וי"ל דהא לא שכיח שתהא אומרת כן:

8 תוספות פתח ↗

כי אמר שמואל הלכה כרבי יוחנן בן נורי להעדפה - פירוש הקונטרס מגומגם כמו שפירש בעצמו ונראה לר"ת דהכי פירושו להעדפה דסבר לה שמואל כרבי יוחנן בן נורי בהא דהעדפה לבעל ובתר הכי גריס ונימא הלכה כתנא קמא אי נמי אין הלכה כרבי עקיבא וכן פירש ר"ח:

9 תוספות על כתובות פתח ↗

10 תוספות פתח ↗

הכא אין בידה לגרש עצמה - תימה דהא בידה לומר איני ניזונת ואיני עושה ויש לומר דרוצה ליישב גם אליבא דריש לקיש:

11 תוספות על כתובות פתח ↗

לאחר שאתגייר - וא"ת דבסוף פ"ק דגיטין דף יג: אמרינן דאפילו לרבי מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ה"מ לדבר שהוא בעולם אבל לדבר שלא בא לעולם לא והא לאחר שאתגייר הוי לדבר שלא בא לעולם ואומר ר"י דלאחר שאתגייר לא חשיב כל כך דבר שלא בא לעולם כיון שהגוף בעולם אלא שמחוסר גירות ולא דמי לנולדים דהתם לא באו לעולם כלל וכעין זה תירץ ה"ר אליעזר משנז"א מה שמקשין אהא דאמר בריש המפקיד ב"מ דף לג: אימור דאמר ר"מ אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כגון פירות דקל דעבידי דאתו כו' והא כל הנהו דהכא לא עבידי דאתו אלא הכא כיון שהגוף בעולם לא בעינן עבידי דאתו וא"ת אם כן מאי פריך הכא וקאמר נמי מההיא אין הא מההיא נמי לא שמעינן מעשה ידיה שאינם בעולם כלל ואכתי מצי למימר דלא קדשי מעשה ידיה אלא דנעשה כאומר יקדשו ידיך לעושיהן וי"ל כיון דבמקצת סבר רבי מאיר כרבי אליעזר בן יעקב אית לן למימר דאף בדבר שלא בא לעולם כלל סבר כוותיה דאית ליה בהאשה רבה יבמות צג: ושם ובהאומר קידושין דף סב: דאדם מקנה ועוד מתרץ דכל הני דהכא איכא לאוקמא בדעבידי דאתו כגון ששמע מרבו שישחררנו ולאחר שימות בעליך ואחותיך כגון בגוססת ולאחר שיחלוץ ליך יבמיך באין דעתו של יבם לייבם ומיהו ק"ק מותר דקדוש לאחר מיתה אע"ג דלא עביד דאתי דליכא לאוקמא בגוססת דהא עושה מלאכה:

12 תוספות על קידושין פתח ↗

וידים איתנהו בעולם - והוי כמקדיש דקל לפירותיו דמהני אפילו למ"ד אין אדם מקנה דשלב"ל וה"ה דמצי לשנויי שאני קונמות דקדושת הגוף נינהו כדמשני בפ' אע"פ כתובות דף נט.:

13 תוספות על כתובות פתח ↗

שדה זו שמשכנתי לך לכשאפדנה ממך תיקדש - משמע דבעודה ממושכנת אינו יכול להקדיש דאין כח להקדש לבטל כח המלוה שהיא ממושכנת בידו ותימה דאמרי' בסוף איזהו נשך ב"מ עג: רב מרי בר רחל משכן ליה עובד כוכבים ההוא ביתא אזל עובד כוכבים זבניה לרבא נטר תריסר ירחי שתא ושקל אגר ביתא ואמטיה לרבא כו' אלמא הפקיע המכר כחו של רב מרי שהיה לו לדור בבית חנם שהיתה ממושכנת בידו והפקיע המכר כחו והוצרך להעלות לו שכר לרבא וי"ל דאין זה הפקעת כח אלא לפי שהיה סבור רב מרי שהיה רבא חייב לו דמי המשכנתא במקום העובד כוכבים ולא רצה לדור בחצירו חנם משום רבית וא"ל רבא כדיניהם עבידנא לך דרבא לא מיחייב ליה מידי אלא העובד כוכבים וא"ת והא דאמר בפ' האומר משקלי עלי ערכין כא. ושם הקדישו משכיר הדר בו מעלה שכר להקדש ופריך היכי דייר ביה הא במעילה קאי דמשמע שבזמן השכירות יכול להקדישה וי"ל דכח שיש לשוכר אינו יכול להקדיש אלא הוא והקדש שותפין בו וימכר הבית ויקח זה דמי שכירות הבית והמותר להקדש אבל הכא מיירי שמקדיש כל השדה אף מה שאינו יכול להקדיש עכשיו אי נמי בהקדש ממש היה חל על שדה הממושכנת אף קודם שתפדה והכא מיירי שאוסר בקונם על המלוה לכשיפדנה דיכול להיות דבשדה ממושכנת אינו יכול לאוסרה בקונם אף על פי שיכול להקדישה כדמוכח בערכין דיכול להקדיש יותר ממה שיכול לאסור בקונם ומתרצא בהכי האי דפריך לעיל ומי איכא מידי דאילו השתא לא קדיש ולקמיה קדיש ומאי קשיא ליה דלמה לא תוכל להקדיש מעשה ידיה לאחר שתתגרש מאי שנא מנכסי מלוג שיכולה למכור עכשיו לכשתתאלמן או תתגרש אלא ודאי אע"פ שיכולה להקדיש מידי דהוי אמכר לא תוכל לאסור ועוד יכול להיות דאפילו היתה מקדשת ידיה לשמים לגמרי לא היה ראוי לחול הקדש כמו על שדה משום דבשדה חל ההקדש על גוף השדה בעודה ברשות המלוה וממילא יקדשו הפירות כשיצא הגוף מרשותו אבל ידיה אפי' הקדישו לשמים אין נתפשות בהקדש ואפילו בעבד אמר רב דגופיה לא קדיש ובבן חורין מודו כ"ע ולכך אפי' הקדישו לגמרי אין להקדש לחול יותר מאוסר למלוה בקונם שדה הממושכן לו:

14 תוספות על כתובות פתח ↗

הכא אין בידה לגרש עצמה - תימה דהא בידה לומר איני ניזונת ואיני עושה ויש לומר דרוצה ליישב גם אליבא דריש לקיש:

15 ר"ן על נדרים פתח ↗

ת"ש המקדש בערלה אינה מקודשת מכרן וקידש בדמיהן הרי זו מקודשת - דקס"ד דכיון שאסור ליהנות מן החליפין אפילו עבר ונהנה שהחליפן באחר דליהוי חליפי חליפין אסורין ומשום הכי קשיא ליה בשעבר וקידש בדמיהן למה היא מקודשת גמורה ואינה צריכה לקדש פעם אחרת דאי אסירי חליפין מדרבנן הוה לן לאצרוכה קדושי אחריני ואמרינן הכא נמי לכתחלה הוא דלא ואי עבד עבד כלומר לכתחלה הוא שאסור ליהנות מן החליפין אבל אם עבר ונהנה נהנה דחליפין מותרין: ולענין הלכה לגבי נודר עצמו דאמר אלו אפילו החליפן אחר נודר אסור בהן והיינו מתני' אבל כשהדירו אחר וכן נמי בנודר עצמו דלא אמר אלו מסתברא דלקולא נקיטי' דכיון דבכי האי גוונא גבי אסורי הנאה דעלמא ליכא למימר דחלופיהן כגדוליהן דמי אלא מדרבנן בעלמא וכדפרישית לעיל הוה ליה ספיקא דרבנן ולקולא ואפילו עבר והחליפן חליפין מותרין אבל הרב רבינו משה בר מיימון ז"ל כתב בפ' חמישי מהלכות נדרים הלכה ט"ז הרי גדוליהן וחלופיהן ספק לפיכך חברו אסור בגידולי פירות אלו וחלופיהן והרמב"ן ז"ל מסתם לה סתומי לקמן בפרק הנודר מן הירק:

17 כתובות פתח ↗

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אֲפִילּוּ הִכְנִיסָה לוֹ מֵאָה שְׁפָחוֹת — כּוֹפָהּ לַעֲשׂוֹת בַּצֶּמֶר, שֶׁהַבַּטָּלָה מְבִיאָה לִידֵי זִימָּה. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אַף הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ מִלַּעֲשׂוֹת מְלָאכָה — יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתוּבָּה, שֶׁהַבַּטָּלָה מְבִיאָה לִידֵי שִׁיעֲמוּם.

18 כתובות פתח ↗

וּמְנִיקָה אֶת בְּנָהּ. לֵימָא מַתְנִיתִין דְּלָא כְּבֵית שַׁמַּאי. דְּתַנְיָא: נָדְרָה שֶׁלֹּא לְהָנִיק אֶת בְּנָהּ, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: שׁוֹמֶטֶת דַּד מִפִּיו. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים: כּוֹפָהּ וּמְנִיקָתוֹ. נִתְגָּרְשָׁה — אֵינוֹ כּוֹפָהּ. וְאִם הָיָה מַכִּירָהּ — נוֹתֵן לָהּ שְׂכָרָהּ וְכוֹפָהּ, וּמְנִיקָתוֹ מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה.

19 ר"ן על נדרים פתח ↗

הלכה אסורה בהנאתו ולוקה - כלומר לוקה היא אבל הוא אינו לוקה שהרי לא עשה שום איסור אלא שהדירה ואפשר דתנא נמי הא אשמועינן אגב ארחיה דעלה רכיבא איסורא אבל לא עליו כלל אבל הרמב"ם ז"ל כתב לוקה הוא שהדירה אם ההנה אותה אבל היא אינה לוקה דכיון דלא נדרה כלל לא שייך בה לא יחל דברו וליתא דודאי הוא אינו לוקה מדאמרינן לקמן בפרק אין בין המודר נדרים דף לה. גבי יש מעילה בקונמות אמר ליה רב אחא בריה דרב איקא לרב אשי ככרי עליך ונתנה לו במתנה מי מעל למעול נותן הא לא אסירא עליה אלמא אין האוסר עובר כלל והמודר נמי ודאי עבר דאף על גב דכתיב לא יחל דברו לא יחל אדבור קאמר וראיה לדבר מדאמרינן בפרק יוצא דופן נדה דף מו: לפי שמצינו שהשוה הכתוב את הקטן לגדול לזדון שבועה לאיסור ולבל יחל ומפרש התם לאיסור בל יחל קאמר וכגון שהקדישו הוא ואכלו אחרים שהאחרים לוקין על הקדשו משום בל יחל אלמא מודר לוקה אע"ג דלא אמר מידי הלכך הכא כי אמרינן ולוקה אאשה קאי:

20 כתובות פתח ↗

מְזוֹנוֹת תַּחַת מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ, וּמָעָה כֶּסֶף תַּחַת מוֹתָר, וְכֵיוָן דְּלָא קָא יָהֵיב לַהּ מָעָה כֶּסֶף — מוֹתָר דִּידַהּ הָוֵי. רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה סָבַר: תִּקְּנוּ מְזוֹנוֹת תַּחַת מוֹתָר, וּמָעָה כֶּסֶף תַּחַת מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ, וְכֵיוָן דְּקָא יָהֵיב לַהּ מְזוֹנֵי, מוֹתָר דִּידֵיהּ הָוֵי. בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? מָר סָבַר: מִידֵּי דִּשְׁכִיחַ מִמִּידֵּי דִּשְׁכִיחַ. וּמָר סָבַר: מִידֵּי דְּקִייץ מִמִּידֵּי דְּקִייץ. מֵיתִיבִי: תִּקְּנוּ מְזוֹנוֹת תַּחַת מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ! אֵימָא: תַּחַת מוֹתַר מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ. תָּא שְׁמַע: אִם אֵינוֹ נוֹתֵן לָהּ מָעָה כֶּסֶף לִצְרָכֶיהָ — מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ שֶׁלָּהּ. אֵימָא: מוֹתַר מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ שֶׁלָּהּ. וְהָא עֲלַהּ קָתָנֵי: מָה הִיא עוֹשָׂה לוֹ — מִשְׁקַל חָמֵשׁ סְלָעִים שְׁתִי בִּיהוּדָה! הָכִי קָאָמַר: מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ כַּמָּה הָוֵי, דְּלִידַּע מוֹתָר דִּידַהּ כַּמָּה — מִשְׁקַל חָמֵשׁ סְלָעִים שְׁתִי בִּיהוּדָה, שֶׁהֵן עֶשֶׂר סְלָעִים בַּגָּלִיל. אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹחָנָן הַסַּנְדְּלָר. וּמִי אָמַר שְׁמוּאֵל הָכִי? וְהָתְנַן: ״קֻוֽנָּם שֶׁאֲנִי עוֹשָׂה לְפִיךָ״ — אֵינוֹ צָרִיךְ לְהָפֵר. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: יָפֵר, שֶׁמָּא תַּעֲדִיף עָלָיו יָתֵר מִן הָרָאוּי לוֹ. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אָמַר: יָפֵר, שֶׁמָּא יְגָרְשֶׁנָּה וּתְהֵא אֲסוּרָה לַחֲזוֹר. וְאָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי. כִּי אָמַר שְׁמוּאֵל הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי, לְהַעְדָּפָה. וְלֵימָא: הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי לְהַעְדָּפָה! אִי נָמֵי: אֵין הֲלָכָה כְּתַנָּא קַמָּא! אִי נָמֵי: הֲלָכָה כְּרַבִּי עֲקִיבָא! אֶלָּא, אָמַר רַב יוֹסֵף: קֻוֽנָּמוֹת קָאָמְרַתְּ? שָׁאנֵי קֻוֽנָּמוֹת, מִתּוֹךְ שֶׁאָדָם אוֹסֵר פֵּירוֹת חֲבֵירוֹ עָלָיו, אָדָם מַקְדִּישׁ דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: בִּשְׁלָמָא אָדָם אוֹסֵר פֵּירוֹת חֲבֵירוֹ עָלָיו — שֶׁכֵּן אָדָם אוֹסֵר פֵּירוֹתָיו עַל חֲבֵירוֹ. יֶאֱסֹר דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לְעוֹלָם עַל חֲבֵירוֹ, שֶׁכֵּן אֵין אָדָם אוֹסֵר פֵּירוֹת חֲבֵירוֹ עַל חֲבֵירוֹ? אֶלָּא אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: בְּאוֹמֶרֶת ״יִקְדְּשׁוּ יָדַי לְעוֹשֵׂיהֶם״, דְּיָדַיִם אִיתַנְהוּ בָּעוֹלָם. וְכִי קָאָמְרָה הָכִי מִי מַקְדְּשָׁה? הָא מְשַׁעְבְּדָא לֵיהּ! דְּאָמְרָה לְכִי מִיגָּרְשָׁה. וּמִי אִיכָּא מִידֵּי דְּאִילּוּ הַשְׁתָּא לָא קַדִּישׁ וּלְקַמֵּיהּ קַדִּישׁ? אָמַר רַבִּי אִלְעַאי: אַלְּמָה לָא? אִילּוּ הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ ״שָׂדֶה זוֹ שֶׁאֲנִי מוֹכֵר לְךָ לִכְשֶׁאֶקָּחֶנָּה מִמְּךָ תִּיקְדַּשׁ״, מִי לָא קָדְשָׁה? מַתְקֵיף לַהּ רַבִּי יִרְמְיָה: מִי דָּמֵי? הָתָם, בְּיָדוֹ לְהַקְדִּישָׁהּ. הָכָא, אֵין בְּיָדָהּ לְגָרֵשׁ אֶת עַצְמָהּ. הָא לָא דָּמְיָא אֶלָּא לָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ ״שָׂדֶה זוֹ שֶׁמָּכַרְתִּי לְךָ, לִכְשֶׁאֶקָּחֶנָּה מִמְּךָ — תִּיקְדַּשׁ״, דְּלָא קָדְשָׁה. מַתְקֵיף לַהּ רַב פָּפָּא: מִי דָּמֵי? הָתָם, גּוּפָא וּפֵירוֹת בִּידָא דְלוֹקֵחַ. הָכָא, גּוּפַהּ בִּידַהּ הוּא. הָא לָא דָּמְיָא אֶלָּא לָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ

21 שבת פתח ↗

בֶּן שְׁמוֹנָה — הֲרֵי הוּא כְּאֶבֶן, וְאָסוּר לְטַלְטְלוֹ. אֲבָל אִמּוֹ שׁוֹחָה וּמְנִיקָתוֹ מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה.

22 תוספות פתח ↗

כגון שנדרה היא וקיים לה הוא - שאסרה הנאת הנקה על עצמה שהיא נהנית בהנקה כדאמר לקמן הוא אומר שלא להניק והיא אומרת להניק שומעין לה משום צערא דידה וכי ההיא דשוחה עליו ומניקתו מפני הסכנה אבל ליכא למימר דאסרה הנאת יניקתה עליו כיון דמשעבדא ליה אין הנדר חל והשתא פליגי דב"ש סברי דהוא נתן אצבע בין שיניה הלכך אינו כופה להניק פי' להשכיר מינקת וב"ה סברי היא נתנה אצבע בין שיניה וכופה להניק שתשכיר לו מינקת או תצא בלא כתובה:

1 תוס' ד"ה א"צ להפר וכו'. הקשה מהרש"א ז"ל דאי באין מעלה מזונות ומעה כסף תיפוק ליה דאינו יכול להפר ע"ש ובספר פני יהושע תמה עליו דהא כתבו התוס' בסמוך ד"ה ר"ע וכו' דא"י ליזהר. ולע"ד נראה דס"ל למהרש"א ז"ל דלא דמי כלל דלא כתבו התוס' אלא שא"י לצמצם מהו העדפה שעל ידי הדחק אבל הכא באין מעלה כלום והכל שלה למה לא יוכל ליזהר ועיין לקמן בר"פ מציאת האשה שהכרחנו שם סברא זו מיהו לפי תירוץ שני לקמן שכתבו דיכול להפר משום פירות לכאורה לק"מ ואפשר לפרש דבריו לפמ"ש התוס' בקדושין דף ס"ג דלמאי דמשני קונמות מפקיע מידי שיעבוד. היינו כי היכי דמפקיע מידי שיעבוד ה"נ חל על דבר שלב"ל א"כ אם יפרש טעמא דת"ק משום דהוי דבר שלב"ל צ"ל דס"ל קונמות אינן מפקיעים מידי שיעבוד וא"כ ממילא אינה יכולה לאסור עליו הפירות דמשועבדים לו וגוף מעשה ידיה אינו יכול להפר. וע"כ נפרש באמת א"צ להפר בשביל הפירות משום דמשעבדא ליה אם כן יותר יש לומר במעלה לה הכל כתיקון חז"ל וא"צ להפר משום דמשעבדא ליה. א"כ יש לומר בזה לפי המשמעות דברי מהרש"א ז"ל דמיירי שאמר לה הבעל צאי מעשה ידיך למזונותיך שהרי כתב שמא יחזור בו. ויש לומר דס"ל דבכה"ג אין לבעל פירות אפילו אם נשאר יותר ממזונות דה"ל כנותן מתנה לאשתו דקי"ל דאין הבעל אוכל פירות. אמנם לפי עניות דעתי בל"ז אין מקום לקושית מהרש"א ז"ל. דע"כ אין כוונת התוס' שמסתפקים בפירוש דברי ת"ק מ"ט. דהא מפורש בש"ס ר"פ המדיר דקאמר על דברי ת"ק. אלמא כיון דמשעבדא ליה לאו כל כמינה דמפקע ליה לשעבודיה. וע"כ צ"ל דהאי ואין לפרש שכתבו התוס' הוא דאין קושיא על הש"ס דריש פרק המדיר דמנ"ל משום שיעבוד. דילמא קונמות מפקיעים מידי שיעבוד. וטעמא דת"ק משום דבר שלא בא לעולם. א"כ קושי' התוס' הוא דמיירי במעלה לה מזונות ומעה כסף. רק דקונמות מפקיעים. ושפיר היה צריך להפר אלא דהוי דבר שלא בא לעולם. תדע דאי כפירושו של מהרש"א ז"ל דאין לפרש היינו באין מעלה לה מזונות. א"כ איך שייך ע"ז דברי ר"ע שמא תעדיף כיון דס"ל דקונמות חל על דבר שלב"ל הל"ל משום גוף מעשה ידיה. משא"כ לפמ"ש פי' דבריהם על הש"ס דר"פ המדיר ובמעלה לה מזונות. רק דאינן מפקיעים א"ש דא"ל דהקושי' מדברי ר"ע בר"פ המדיר דהא לא מייתי שם דברי ר"ע כלל. ומנ"ל דאתיא כר"ע. אך על כל זה נראה דוחק דקושית התוס' על הש"ס דר"פ המדיר ולא הזכירו כלל. ותו דיש לדחוק דהמקשה דר"פ המדיר מקשה ממ"נ דאם נימא דהפירוש הוא משום דהוי דבר שלא בא לעולם גם כן מוכח דהיכא דמשעבדא ליה לא מצי מדיר לפי סברת התוס' בקידושין דף ס"ג שהזכרנו. דהא בהא תליא. דאם קונמות מפקיעים מידי שעבוד חל נמי על דבר שלא בא לעולם. ונראה פשוט דקושיתם על מאי דמוקמינן בר"פ מציאת האשה דפליגי ר"ע ורבנן בהעדפה ע"י הדחק. ומשמע דאת"ק נמי קאי מדקאמר ורבנן. ועיין בחידושינו שם בס"ד. ואמאי דילמא ת"ק נמי ס"ל במעלה לה מזונות ומעה כסף דהעדפה ע"י הדחק שלה. רק דס"ל דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. ונראה יותר דלאו על הש"ס דר"פ מציאת האשה קשה להו חדא דאין לשונם משמע אלא כמסתפקים בפירוש דברי ת"ק. ותו דיש לומר דהש"ס דר"פ המדיר ס"ל דמתניתין מיירי באומרת יקדשו ידי לעושיהן כאוקמיתא דרב הונא בריה דר"י לקמן. והעיקר נראה דכוונתם הוא לפי הס"ד הכא והוא שיטת ר' יוחנן ורב נחמן באמת ביבמות דף צ"ג ע"א דחשיבי לר"ע בין הני תנאי דס"ל אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ול"ל דרב הונה בריה דר"י. א"כ שפיר הוי מצי למימר לדידהו דמודה ת"ק דהעדפה ע"י הדחק. שלה אלא משום דס"ל אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. א"כ ממילא מתורץ קושית מהרש"א ז"ל דאיך יכול להפר דיש לומר כמ"ש התוס' בסמוך לר"ע בהעדפה ע"י הדחק ב' תירוצים. ה"נ יש לומר לת"ק. וכמו שיבואר בדבריהם בס"ד. ובזה א"ש מה שתירצו דלתני מקדיש ידי עצמו. דיש לומר דילמא קמ"ל דאפילו בקונם דהוי קדושת הגוף אפ"ה אינו חל בדבר שלא בא לעולם כמ"ש תוס' בקידושין. והל"ל באוסר ע"י קונם. אלא דלפי הס"ד דר"י ורב נחמן ע"כ צ"ל דלית להו הך סברא כמ"ש התוספות שם דאל"כ מנ"ל דר"ע ס"ל אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אלא דלכאורה לפ"ז אכתי יש לדקדק בתירוצם דליתני מקדיש ידי עצמו. דדילמא דוקא בהעדפה שעל ידי הדחק כשמעלה לה מזונות ומעה כסף ס"ל דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם משום דס"ל דלא עבידי דאתי אבל במעשה ידיה עצמו כיון דעבידי דאהי מודה דיכול להקדיש וצ"ל דס"ל דהעדפה ע"י הדחק נמי עבידי דאתי. וכן צ"ל לפמ"ש הר"ן בנדרים דת"ק ור"ע דלא חיישינן שמא יגרשנה משום דה"ל דבר שלא בא לעולם א"כ לרב נחמן דס"ל דגם ר"ע ס"ל אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ע"כ צ"ל משום דגירושין לא עבידי דאתי והעדפה ע"י הדחק עבידי דאתי. והיינו דאמר ר"נ שם דר"מ קיבלה מר"ע ור"מ מודה בלא עבידי דאתי. כמ"ש התוס' לעיל ולהכי לא חשיב ר"י בן נורי שם משום דאיהו מוסיף אפילו בלא עבידי דאתי ומה שיש עוד לדקדק בלשון מהרש"א ז"ל יבואר עוד בס"ד בדברי התוס' ודוק:

2 תוס' ד"ה ר"ע וכו'. ויש לומר דחשיב בינו לבינה וכו'. א"נ דגם חלקה וכו'. לכאורה נראה דצריך לשני התירוצים שכתבו התוס' דלפי מאי דס"ד בר"פ מציאת האשה דפליגי בהעדפה שלא ע"י הדחק דס"ל לר"ע דכל מותר מן שיעור ה' סלעים הוא שלה כמו שיבואר שם בס"ד א"כ לא שייך צמצום כנ"ל דבשלמא בהעדפה ע"י הדחק היינו שא"א לצמצם בין מותר שהוא שלא ע"י הדחק. ובין מותר שהוא על ידי הדחק וצ"ל כתירוץ שני משום פירות ולפי מאי דס"ד הכא דלא ידע מהא דקונמות מפקיע שיעבוד. א"א לומר משום פירות דהא אינו חל על הפירות ע"כ צ"ל משום צמצום. ובזה א"ש הא דהוצרך ר' יוחנן בר"פ מציאת האשה לאוקמי פלוגתייהו בהעדפה שעל ידי הדחק הוא לשיטתו משום דר' יוחנן ס"ל ביבמות דף צ"ב דטעמו דר"ע הכא משום דס"ל אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ולפמ"ש התוס' בקידושין דף ס"ג דאי קונמות מפקיעים מידי שיעבוד שפיר חל על דבר שלא בא לעולם ע"כ צ"ל דר' יוחנן ס"ל דקונמות אין מפקיעים מידי שעבוד א"כ ל"ל תירוץ שני של תוס' משום פירות וע"כ צ"ל משום צמצום ובהעדפה שעל ידי הדחק. ודוק: מיהו נראה דוחק שלא יהיה תירוץ ב' של תוספות ז"ל הכא אלא למסקנא דוקא. ולע"ד דא"צ לזה כמו שיבואר לפנינו בס"ד טפי ברוחא ועיין בסמוך:

3 בגמרא כי אמר שמואל וכו'. לכאורה הסוגיא אינו מובן כלל דבתחלה משמע דלא קשה ליה אלא משום דגירושין דבר שלא בא לעולם ולא משום דמעשה ידיה אינן בעולם דהא משני כי אמר הלכה כר"י ב"נ להעדפה וזה אינו תירוץ אלא על קושיא דהוי דבר שלא בא לעולם משום גירושין ומאי משני רב הונא בריה דר"י באומר יקדשו ידיך וכו'. דאינו מתרץ אלא דמ"י הוי בעולם משום דידים אתנהו בעולם כפירש"י וע"ז לא הקשה כלל והדר מקשה ומי איכא מידי משום דאינו חל אלא לאחר גירושין ונלענ"ד לישב בפשיטות דבתחלה לא הקשה ממעשה ידיה שאינן בעולם דודאי מצי לשנוי דלעיל דאמר שמואל עצמו דפליגי לאחר מיתה דה"ל לא עבידי דאתי בזה הלכה כר"י הסנדלר ואפשר דס"ל דר"י הסנדלר עצמו לא פליג אלא בלא עבידי דאתי משא"כ מעשה ידיה דעבידי דאתי. וגם נראה דאכתי לא אסיק אדעתיה כלל להקשות משעבוד מעשה ידיה לבעל דודאי א"צ כלל לזה כיון דמיירי בניזונת נמצא מעשה ידיה הם של בעלה ממש כל זמן שהיא תחת בעלה ולא שעבוד לבד וה"ל דבר שלא בא לעולם ממש וגירושין לא עבידי דאתי ושפיר משני בתחלה להעדפה ומקשה על זה דא"א לומר כן וע"ז משני ר"ה בדר"י דמיירי באומרת יקדשו ידי לעושיהן והידים הם שלה אלא משועבדים הן לבעלה ולא הוי כ"כ דבר שלא בא לעולם דהידים אין לבעל עליהן אלא שעבוד לבד. והדר מקשה גם משעבוד מי איכא מידי דאלו השתא לא קדוש וכו'. ר"ל דהא חזינן עכ"פ דלא קידשו מהשתא וע"כ משום דהידים משועבדים וממילא דגם זה הוי ליה דבר שלא בא לעולם ומשני משום דקונמות מפקיעים מידי שעבוד וכיון דמיירי בקידשו ידי' דאינן אלא משועבדים קונמו' מפקיעיין וכו'. ודוק:

4 וכיון שזכינו לזה נלענ"ד דא"צ לדחוק בדברי התוס' ד"ה ר"ע וכו' בתירוץ שני משום פירות דאינו אלא למסקנא ואתיא שפיר ברווחא דלפי הס"ד עד דמקשה ומי איכא מידי וכו'. לק"מ על ר"ע משום דפירות אינו רק שיעבוד דמעשה ידיה משועבדים לפירות אבל אין גוף מעשה ידיה של העדפה דבעל. וכיון דאכתי לא ידע משיעבוד לק"מ דהוי סבר משום שעבוד יכול לאסור רק דהכא מיירי באוסרת מעשה ידיה והוא אינו מדין שעבוד אלא של בעל ממש וכדאסיק תירוצא דר"ה בדר"י באומרת יקדישו ידי וע"כ משני שעבוד פשיטא דלק"מ דודאי יכולה לאסור הפירות כשאמרה יקדישו ידי דהא אין הידים משועבדים לפירות וכי היא מחויבת לעשות העדפה יתירא כדי שיהיה לבעל פירות וכיון דאינן משועבדים ודאי קונם מפקיע ונראה דהתוס' לא הוצרכו הכא אלא לפי שיטתם בקידושין דף ס"ג דלבתר דמשני קונמות קדושת הגוף א"צ כלל לדרב הונא בריה דר"י דאפילו אוסרת מעשה ידיה ממש יכולה לאסור דבר שלא בא לעולם בקונם וכן הוא דעת הרמב"ם וש"ע סימן פ"א ויבואר לקמן. א"כ שפיר קשה להו לר"ע דאיך יכולה לאסור הפירות דהרי מעשה ידיה משועבדים עכ"פ לפירות וצ"ל דלא אלמוה לתקנת פירות. ובזה א"ש מה שדקדקנו לקמן דלפי שיטתם שם למה באמת הוצרך ר"ה בריה דר"י לאוקמי באומרת יקדשו ידי לעושיהן אי כדי לתרוצי שלא תקשה דשמואל אדשמואל כדמשמע הכא הא למסקנא דצ"ל כיון דקונמות מפקיע לר"י ב"נ ולשמואל ממילא חל על דבר שלב"ל תו לא צריך לאוקמי באומרת יקדשו ידי ואי לתרוצי לר"ע דסבר א"א מקדיש דבר שלב"ל מאי קשה ליה הלא כמה תנאי סברי דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם כדקאמר רב נחמן באמת ביבמות דף צ"ג ור' יוחנן שם ולפמ"ש א"ש דיש לומר דלא ס"ל הך סברא דבפירות לא אלמוה כמ"ש התוס' לקמן ע"ב ד"ה קונמות וכו'. דאיכא למימר דאדרבא דבפירות יותר אלמו' משום דידו עדיפא מידה ועמש"ש וקשה ליה למה הוצרך ר"ע להפר משום פירות ועל זה מתרץ באומרה יקדשו ידי דאין הידים משועבדים בשביל פירות. ודוק:

5 אמנם לפ"ז היה נלענ"ד דיש לפרש דבריהם ז"ל בקידושין דף ס"ג בענין א' דאצ"ל דיצאו לידון בדבר חדש בקונמות וכל קדושת הגוף חלים על דבר שלא בא לעולם וכבר הארכנו בזה לעיל בדף י"א מה שיש להקשות ולפרק בדין זה ולפמ"ש יש לפרש דבריהם דלא כוונו לזה כלל אלא דהא גופא קשה להו מאי דוחקיה דרב הונא בריה דר"י להוציא מפשטיה קונם שאני עושה וכו'. באומרת יקדשו ידי וכו'. דלמא ר"ע סבר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אלא דקשיא ליה דהא משועבד העודף לפירות וניחא ליה באומרת יקדשו ידי דאין הידים משועבדים לפירות וע"ז כתבו התוס' דה"מ לשנוי בענין אחר דלעולם ס"ל לר"ע אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם והא דחל על פירות משום קונמות מפקיע מידי שיעבוד ומ"י אינם אלא משועבדים לפירות כנ"ל ובפירות לא אלמוה וכוונתם לתרוצי לר' יוחנן ור"נ דילפי באמת מדר"ע דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ולא מוקי באומרת יקדשו ידי וכו' כך היה נראה לישב דבריהם שם אבל מדבריהם דהכא מוכרח דא"א לפרש דבריהם שם כן דא"כ נצטרך לומר לפי המסקנא דאלמוה לקמן נמי צריך משום דר"ה בריה דר"י דמיירי באומרת יקדשו ידי וא"כ למה הוצרכו לסברא זו דלא אלמוה לפירות הל"ל משום דאין הידים משועבדים לעשות העדפה לפירות כמו שצ"ל בתחלה וא"ל דאף לפי המסקנא לא משני אלא גירושין דקשה דשמואל אדשמואל משום דלא עבידי דאתי גירושין כמו לאחר מיתה כנ"ל אבל מעשה ידיה אף שאינם בעולם יכול להקדיש כיון דעבידי דאתי וא"צ לדר"ה בריה דר"י דזה אינו לפמ"ש דהיכא דאסרה גוף מעשה ידיה הוי דבר שאינו שלה שהוא של הבעל ממש ולא שייך כלל קונמו' מפקיע מידי שעבוד אלא באומרת יקדשו ידי כנ"ל. ודוק: ועמ"ש לקמן בזה:

6 מיהו בעיקר הדבר שנתקשו דאיך יחול הנדר על העדפה שעל ידי הדחק משום דמשועבדים לפירות צ"ע דהא קי"ל כר"ש בדף ע"ח בנכסים שאינן ידועים לבעל ומכרה ונתנה קודם שיודע לו מכרה קיים וא"כ הכא דהקדושה מקודם ותיכף משבא לעולם חל ההקדש וכי יעמוד הבעל תמיד אצלה כשתעשה העדפה שעל ידי הדחק וכיון שבא לעולם קודם שיודע לו מיד חל ההקדש. וצ"ל דרצו ליישב אפילו אי ס"ל לר"ע כרבנן דר' שמעון ודוק: ועיין קונטרס אחרון:

7 תוס' ד"ה שמא יגרשנה וכו'. וא"ת לרב וכו'. לכאורה קשה דא"כ למה באמת יכול להפר אם תאמר איני נזונת ואיני עושה בשלמא משום שמא יגרשנה היינו משום שאינה יכולה לזהר שלא תטחון ולא תאפה כמ"ש רש"י והר"ן משא"כ באומרת איני נזונת ואיני עושה דחייבת במלאכות שאשה עושה לבעלה וכה"ג הקשה מהרש"א ד"ה א"צ להפר וכו' ומה שתירץ המהרש"א שם דדילמא יחזור בו. ולפ"ז יש לומר גם הכא כן שיכול להפר משום שמא תאמר איני נזונת ואיני עושה ואחר כך תחזור בה. אך הר"ן ושאר פוסקים ס"ל דאינה יכולה לחזור אחר שאמרה איני ניזונת ואיני עושה ואין לומר דשמא יתרצו שניהם דאם כן למה הקשו לרב דוקא ה"ל להתוס' להקשות אפילו לר"ל דא"י לומר איני ניזונת ואיני עושה מ"מ יפר משום שמא יתרצו שניהם שתזון עצמה במעשה ידיה ואח"כ יחזרו שניהם בו. מיהו בהא יש לומר דהתוספות לשיטתייהו דס"ל לעיל דף מ"ז ע"ב דיכולה לחזור. ועוד נראה לי דיש לומר כמו שכתבנו משום שמא יתרצו שניהם והא דלא הקשו לריש לקיש דשמא יתרצו שניהם שתזון במעשה ידיה ויחזרו בהם זה אינו דכיון דיכול לכופה למעשה ידיה ואף שמתרצה יכול הוא לחזור בו ממילא אין הנדר חל ואף שיחזור ויזון אותה אין חשש נדר כלל דאין יכולה לאסור הידים בקונם כיון שמשועבדים לו דאם רוצה חוזר בו. ואף לפמ"ש המהרש"א לקמן ע"ב גבי נדרה שלא להניק דאם הוא מתרצה לנדרה חל הנדר היינו במרוצה לנדרה שרוצה שיהיה הנדר קיים אבל אכתי למה צריך להפר אפילו אם ישתוק אין הנדר חל דאף דנתרצה אח"כ שתזון במעשה ידיה מ"מ אין בזה רצוי לנדרה שלא יוכל לחזור בכל עת. אבל אין לפרש דכוונת התוס' למ"ש לעיל בד"ה ר' עקיבא וכ' בתירוץ קמא והיינו דאם תאמר איני ניזונת ואיני עושה בגוף מעשה ידיה ולא במותר. ומכ"ש לשיטת הר"ר יונה וטור דבמותר א"י לומר א"נ מעה כסף ואיני עושה א"כ א"א לצמצם. דזה אינו דכבר כתבנו דסברתם לא שייך רק לענין העדפה שעל ידי הדחק. אבל משקל ה' סלעים ידוע. אך ליישב כמ"ש לעיל התוספת בתירוץ השני דיכול להפר משום פירות ובזה מיושב נמי מה שדקדקנו שלא הקשו התוספת לריש לקיש משום דשמא יתרצו שניהם שתזון במעשה ידיה כמ"ש לעיל דכיון דיכול לכופה מתרצה מדעתו ה"ל כנותן מתנה לאשתו דקי"ל דאינו אוכל פירות. אך העיקר נראה לפענ"ד דא"צ לכל זה דהתוס' לשיטתייהו אזלי דבאומרת איני ניזונת ואיני עושה פטורה ממלאכות שאשה עושה לבעלה. א"כ שפיר הקשו דיכול להפר משום שאינה יכולה לזהר שלא תאפה כמו בשמא יגרשנה. ודוק:

8 תוס' ד"ה כי אמר שמואל וכו'. פי' הקונטרס וכו'. לולי דבריהם ז"ל נלענ"ד דיש ליישב הסוגיא. והוא דיש לתרץ קושיות התוס' לעיל ד"ה ר"ע וכו' וא"ת והאיך יכול להפר וכו' ע"פ שיטת הפוסקים שביארנו לעיל דס"ל דאדם מקדיש דבר שלב"ל עם דבר שבא לעולם. וחייל נמי על דבשלב"ל א"כ יש לומר דר"ע נמי חייש שמא יגרשנה כמ"ש הר"ן דלהכי לא חייש ר"ע לשמא יגרשנה משום דס"ל דה"ל דבר שלב"ל. וכבר כתבנו דאפילו למאן דס"ל דר"ע ס"ל דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם כדאיתא ביבמות דף צ"ג. מ"מ ס"ל דגירושין לא עבידי דאתי. וכן צ"ל לפי מאי דמקשה הכא דשמואל אדשמואל אע"ג דשמואל מוקי למתניתין לאחר מיתה דלא עבידי דאתי. אלא משום דה"נ גירושין לא עבידי דאתי. א"כ יש לומר דטעמא דר"ע דקאמר שמא תעדיף היינו דס"ל דכיון דיחול על העדפה דעבידי דאתי. חייל נמי לאחר גירושין. וממילא דיכול להפר משום שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור. אלא דהתוס' לא ניחא להו בזה דר"ע סמך עצמו על דברי ריב"נ. ולא מזכיר כלל משום שמא יגרשנה. ולפ"ז הוי אפשר לומר דהא דקאמר שמואל הלכה כר"י בן נורי היינו דחיישינן שמא יגרשנה ומש"ה יכול להפר אבל מה דחל הקונם הוא משום העדפה דל"ל מה שתירצו התוס' לר"ע כמ"ש לעיל דאיכא למדחי שני התירוצים לפי הס"ד דהכא. ודר"פ מציאת האשה. אלא דס"ל משום העדפה חייל גם לאחר גירושין. אלא דאי זהו סברת שמואל יותר הל"ל דהלכה כר"ע דבזה דחיישינן לאחר גירושין ליכא פלוגתא כמו שהקשה הר"ן ז"ל אבל בהעדפה הא איכא ת"ק דפליג וס"ל העדפה דבעל ושייך ביה טפי לומר הלכה כר"ע דאין העדפה לבעל. וממילא דיש לחוש לגירושין. א"נ דיש לומר יותר אין הלכה כת"ק. והוא מצירוף הטעמים דר' עקיבא ודר' יוחנן בן נורי. ודוק:

9 והנה לפמ"ש לעיל בתוס' ד"ה שמא יגרשנה וכו'. דלפי שיטת הר"ן דכשאומרת א"נ וא"ע חייבת במלאכות. וגם ס"ל דאינה יכולה לחזור בה. יש לומר דלהכי לא חייש ריב"נ שמא תאמר איני ניזונת ואיני עושה. משום דבזה באמת אינו יכול להפר. א"כ שפיר הוי מצי למימר לשיטת הפוסקים הנ"ל דבאמת כשאומרת איני ניזונת ואיני עושה וחייל הקונם. ממילא נמי חייל לאחר גירושין אף דלא עבידי דאתי. אם כן שפיר יפר משום שמא תאמר איני ניזונת ואיני עושה. ויכול להפר באיני ניזונת ואיני עושה משום דה"ל דברים שבינו לבינה שאם יגרשנה יכול להחזירה. אלא דלפמ"ש התוס' בתירוצם דלא שכיח לומר א"נ ואיני עושה יותר מגירושין. אם כן כ"ש דהא נמי לא עבידי דאתי ואפילו נימא דזה בידה כמ"ש תוס' לקמן. מ"מ כיון דלא שכיח לא חיישינן לזה כמ"ש תוספות. ודוק היטב:

10 תוס' ד"ה הכא אין בידה וכו'. תימא דהא בידה וכו'. והר"ן ז"ל תירץ קושיתם משום דאפילו תאמר איני ניזונת ואיני עושה חייבת במלאכות ואין בידה אלא שאר מעשה ידיה ולא ה"ל דברים שבינו לבינה וכבר כתבתי לעיל דהתוס' לשיטתייהו אזלי דס"ל לקמן דף ס"ג דאומרת איני ניזונת ואיני עושה פטורה ממלאכות ושפיר הקשו דהוי בידה וגם לפי שיטת הפוסקים הנ"ל כיון דחל על שאר מעשה ידיה חל נמי על המלאכות. ולכאורה היה נראה לפמ"ש לעיל דבאומרת איני נזונת ואיני עושה אכתי משועבד לבעל פירות א"כ אין בידה לאוסרם עליו וכמ"ש הב"ש בסימן צ' סעיף ט' וז"ל דאפילו להרמב"ם דס"ל במכרה נכסי מלוג הגוף ניקנה ללוקח מ"מ בהקדישה לא חל ההקדש כלל דהא אם יהיה הגוף הקרקע הקדש לא לא יוכל להוציא הפירות וע"כ לא חל ההקדש כלל. ועיין ח"מ סימן רנ"ז עכ"ל. א"כ לאו בידה הוא. מיהו בקונטרס אחרון השגתי עליו שם בזה והוכחתי דחל על הגוף מיד וכמ"ש התוס' לקמן בשדה ממשכנת ויבואר שם אע"ג דכתבו התוס' לעיל דקונמת מפקיע מידי שעבוד פירות. היינו למסקנא אבל אכתי לא ידע הש"ס מזה. ובזה הוי ניחא למסקנא דאלמוה רבנן לשיעבודא דהקשה הר"ן דהדר ה"ל דבר שלא בא לעולם כמו שיבואר בס"ד. ולפמ"ש יש לומר דלמסקנא דקונמות מפקיעים מידי שעבוד הוא בידה לומר איני ניזונת ואיני עושה דמשום פירות לא אלמוה כמ"ש התוס' לעיל. אך זה אינו לפמ"ש לעיל דלמאי דמשני באומרת יקדישו ידי לעושיהן אין שייך בזה שיעבוד הפירות דהידים אינם משועבדים לפירות כנ"ל. ושפיר הקשו התוס' דהא כבר משני באומרת יקדשו ידי לעושיהן וצ"ל כתירוצם דהסוגיא קאי לר"ל ולפ"ז ליכא לתרוצי קושית הר"ן כנ"ל. ובזה נלענ"ד דיש לתרץ מה שהקשינו לעיל דלפמ"ש התוס' בקידושין דף ס"ג דלמסקנא דקונמת מפקיע מידי שעבוד ה"ה דקונמות חלים על דבר שלב"ל א"כ א"צ לשנויא דר"ה בריה דר"י דמיירי באומרת יקדשו ידי א"כ קשה לענין מאי דחוק ר"ה בריה דר"י לאוקמי באומרת יקדשו ידי וכו'. וכבר כתבתי לעיל לתרץ זה דהכריח זה אליבא דר"ע אבל מסוגיא משמע דלתרוציה רומיא דשמואל אהדדי קאתי בשלמא לפי' רש"י יש לומר כמ"ש לעיל דאף דמסיק דקונמות מפקיע מידי שיעבוד היינו באומרת יקדשו ידי דהידים אינם שלו רק משועבדים למ"י אבל באסרה המעשה ידיה שהוא שלו ממש אין בכח קונם לאסור על חבירו. ושפיר הוצרך ר"ה בריה דר"י לשנוי באומרת יקדשו ידי אבל לפי שיטת התוס' דכדמשני דקונמת מפקיע. יכול נמי לאסור דבר שלב"ל א"כ מאי ענין דר"ה בריה דר"י הכא לאוקמי באומרת יקדשו ידי ולפמ"ש יש לומר דבאמת הסוגיא דהכא הוא אליבא דריש לקיש כמ"ש התוס'. אבל ר"ה בריה דר"י גופא ס"ל כרב דיכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה ושפיר הוי בידה ומה שהוצרך לומר באומרת יקדשו ידי אע"ג דהוי מצי לאוקמי באוסרת מעשה ידיה ממש דאף שהמעשה ידיה אינם בעולם מ"מ עבידי דאתי ולא קשה תו רומיא דשמואל אהדדי כשיטת הסוגיא דלא הקשה ממה שהמעשה ידיה בעולם כמ"ש לעיל מ"מ לפמ"ש דמה שהוא בידה לומר איני ניזונת ואיני עושה אף שמשועבדים לפירות אפ"ה חל הקונם מפני שאמרה יקדשו ידי דהידים אינם משועבדים לפירות שפיר הוכרח לזה. ודוק היטב.

11 עוד נלענ"ד לתרץ באופן אחר בענין זה דהא דהוצרך ר"ה בריה דר"י לאוקמי באומרת יקדשו ידי היינו משום דס"ל כרב והסוגיא הוא אליבא דריש לקיש והוא דלפמ"ש התוס' לעיל ד"ה לאחר שאתגייר וכו' דהיכא שהגוף בעולם לא בעינן עבידי דאתי א"כ קשה לכאורה כיון דכבר כתבנו דעיקר קושית הש"ס דשמואל אדשמואל משום הגירושין דלא עבידי דאתי דומיא דלאחר מיתה ולמאי דמשני ר"ה בריה דר"י באומרת יקדשו ידי דידים אתנהו בעולם א"כ הרי הגוף בעולם ומאי מקשה בתר הכי וכי קאמרה הכא מי מקדשא הא שאני הכא שהגוף בעולם ולא בעינן עבידי דאתי משא"כ לעיל דמקדיש לאחר מיתה אין הגוף בעולם. ולפמ"ש לעיל דיש לומר דגם התם מיירי בענין שהגוף בעולם לק"מ. אך העיקר נראה דיש לומר לפמ"ש התוס' דהסוגיא זו כריש לקיש וכבר כתבתי לעיל בתוס' ד"ה לאחר שאתגייר דכל היכא דיכול לכופה למעשה ידיה ה"ל בידו ולא ה"ל דבר שלא בא לעולם אפילו לאחר מיתה דלא עבידי דאתי וממילא דלריש לקיש דס"ל דיכול לכופה אף דלאחר מיתה לא עבידי דאתי מ"מ הרי בידו לכופה למעשה ידיה ולא ה"ל דבר שלא בא לעולם אלא מטעם דהמעשה ידי' אינם בעין בשעת ההקדש ושפיר קשה דשמואל אדשמואל א"כ שפיר יש לומר דר"ה בריה דר"י ס"ל באמת כרב דיכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה דאין יכול לכופה ושפיר מתרץ רומיא דשמואל דאיירי שאמרה יקדשו ידי וכיון דהגוף בעולם לא בעינן עבידי דאתי משא"כ לעיל לאחר מיתה לא עבידי דאתי. ודוק: ועיין מ"ש לקמן עוד בזה:

12 גמרא אלא אמר ר"א קונמות קאמרת וכו'. כתב הר"ן דאע"ג דאלמוה מ"מ תו לא ה"ל דבר שלא בא לעולם וכתב עוד דיש לומר דבאמת טעמא דרבנן דפליגי אר"י ב"נ דחשיב ליה דבר שלא בא לעולם משום דאלמוה וכבר כתבתי בסמוך דלשיטת רש"י ז"ל היינו טעמא דאוקמי ר"ה בריה דר"י באומרת יקדשו ידי דאי באומרת יקדשו מעשה ידיה לא שייך שעבוד דהא דבעל נינהו אבל א"ל דהוצרך לאוקמי באומרת יקדשו ידי משום ר"ע דכיון דס"ל דמשום אלמוה ה"ל דבר שלא בא לעולם אם כן הא העדפה נמי לא בא לעולם דזה אינו דהא כבר כתבנו דכל מה דשקיל וטרי היינו משום דגירושין לא עבידי דאתי אבל בהעדפה דעבידי דאתי שפיר יש לומר דס"ל ככמה תנאי דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם וע"כ צ"ל לפירש"י כנ"ל. מיהו לשיטת התוס' בקידושין דף ס"ג שכתבו דהמ"ל משום דקונמות קדושת הגוף משמע דס"ל דקה"ג חייל על דבר שלא בא לעולם: ולכאורה משמע דס"ל דהיינו דמתרץ ר"מ קונמות קדושת הגוף ואף דאלמוה לא ה"ל בא לעולם מ"מ קדושת הגוף חייל על דבר שלא בא לעולם כמו שיש לו כח להפקיע מידי שעבוד. ולפ"ז באמת קשה על ר"ה ברי דר"י למה הוצרך לאוקמי באומרת יקדשו ידי וכבר כתבתי ישוב ע"ז דר"ה בריה דר"י ס"ל כרב דיכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה כמו שבארתי בב' אופנים אך על זה קשה דא"כ מאי מקשה הש"ס ונקדשו מהשתא כיון דלמסקנא א"צ לומר באומרת יקדשו ידי אלא שאסרה מעשה ידיה ממש א"כ לאו שעבוד הוי אלא דבעל ממש ואיך יכולה לאסור דבר שאינו שלה וצריך לומר דלאוקימתא דר"ה בריה דר"י פריך אע"ג דאינו מוכרח. מיהו לפי מה שכתבנו ישוב א' ע"ז דר"ה בריה דר"י מטעמא אחרינא אוקמא באומרת יקדשו ידי משום שעבוד הפירות לר"ע א"ש כנ"ל. מיהו בעיקר הדין דקונמות וקדושת הגוף חלים בדבר שלא בא לעולם כבר כתבנו לעיל דף י"א ע"א מזה באורך בישוב דבריהם וראייתם ע"ז אך באמת תמי' לי ע"ז דהא בנדרים דף מ"ז בעי' שם באוסר בקונם אם אסור בחילופיהן מטעם דה"ל דבר שלא בא לעולם ורבא גופא איירי ביה התם ולפ"ז דלמסקנא דקונמ' קה"ג חלים על דבר שלא בא לעולם א"כ כל הסוגיא שם דלא כהלכתא וקשה על רבא עצמו דס"ל הכא קדושת הגוף מפקיע מידי שעבוד. ותו קשה דבקידושין דף ס"ג חשיב לדרבי דס"ל אדם מקדיש דבר שלב"ל משום דאמר בלוקח עבד ע"מ לשחררו הכתוב מדבר ומאי ראיה היא דהא שחרור הוי כקדושת הגוף דאמר רבא שחרור מפקיע מידי שעבוד. וכיון דקדושת הגוף הוא שאני דחייל על דבר שלב"ל. וכבר כתבנו בזה בדף י"א ע"ש. והעיקר נלענ"ד דאף דס"ל להתוס' דקונמות חלים על דבר שלא בא לעולם לאו משום דפירשו הכי תירוצא דרב אשי כמ"ש דא"א לפרש הכי כנ"ל אלא מסברא דנפשייהו כתבו כן וכמ"ש לעיל דף י"א דראייתם מהא דיכול להקדיש קדושת הגוף עובר במעי אמו כדאמר בר"פ כיצד מערימין וכמ"ש בספר פני יהושע ומהא דיכול להתגייר במעי אמו למ"ד עובר ירך אמו הוא כמ"ש לעיל שם. מיהו נראה דזהו דוקא גם כן בעבידי דאתי תדע דלא מצינו בשום מקום שאדם יכול להקדיש מה שתתעבר פרתו אלא בעובר דעבידי דאתי דרוב מתעבריים יולדת ולד קיימא כדאיתא בר"פ האשה שהלכה. ובזה מתורץ הכל דחילופיהן וקניית העבד ע"מ לשחררו כיון דכל כמה דלא קנה אותו לא עבידי דאתי ואינו יכול לטבול לשם שחרור עד שיקנה אותו תחלה וממילא דלא הוי קדושת הגוף בשעת קנין אלא שזוכה בשעת קנין ע"מ לשחררו להפקיע שיעבודא. ולפ"ז א"ש ברווחא דודאי הוצרך ר' הונא בריה דר"י לאוקמא באומרת יקדשו ידי משום ריב"נ כי היכא דלהוי רק שעבוד הידים דקונמות מפקיע וכמ"ש לעיל לפירש"י אבל משום קדושת הגוף לא היה חל אחר הגירושין משום דלא עבידי דאתי וממילא דאיכא תרי טעמא על העדפה דר"ע דלא ה"ל דבר שלא בא לעולם אי משום דקונמות קדושת הגוף וחל על דבר שלא בא לעולם במידי דעביד דאתי אי משום דהידים אתנהו בעולם ושפיר כתבו התוס' בקידושין דלר"ע המ"ל משום דקונמות קדושת הגוף הוא מיהו כבר כתבנו לעיל בתוס' ד"ה ר"ע וכו' דמשמע מדבריהם דמסקנא א"צ לאוקמא באומרת יקדשו ידי כנ"ל ויבואר עוד בקונטרס אחרון בסימן פ"א. ודוק:

13 תוס' ד"ה שדה וכו'. ותימא דאמר בסוף איזהו נשך וכו'. והנה לכאורה לפי מה דאיתא בפסחים דף ל"א דחכמים דר' מאיר ס"ל דישראל מנכרי לא קנה משכון א"כ מאי קשיא להו לדמות להאי דסוף איזהו נשך דהתם מיירי בנכרי וכן הקשה בספר פני יהושע. מיהו לפמ"ש בחידושי בפסחים שם דר' מאיר ורבנן לטעמייהו אזלי והוא משום דקנין המשכון ילפינן מדר' יצחק דמיירי שלא בשעת הלוואתו א"כ היינו בישראל דמשיכה קונה אבל בנכרי דקנינו במטלטלין בכסף כדאיתא בע"ז דלישראל בחדא ולנכרי בחדא א"כ אין לומר דקונה אותו בדמי ההלואה דהא איתא בקידושין דף מ"ח דמכר אינו נקנה במלוה והכא במשכנו שלא בשעת הלואה דמיירי ביה קרא. ה"ל המעות מלוה כבר ור' מאיר לטעמיה דס"ל המקדש במלוה מקודשת וה"ה במכר והיינו דקאמר שם דנכרי מישראל לכ"ע לא קנה משכון משום דאף לר"מ לא שייך לומר שיקנה הנכרי בדמי הלאותו דהא קי"ל דהפקעת הלואתו מותר א"כ במה יקנה המשכון ע"ש באורך. נמצא דכל זה במשכון מטלטלין אבל בקרקע דעיקר קנינו בשטר הוא כדאיתא בח"מ סימן קצ"ד ממילא דאין חילוק. ודוק:

14 בא"ד ויש לומר דכח שיש לשוכר וכו'. הנה מדבריהם אלו מוכח דלא כמ"ש הב"ש בסימן צ' סעיף ט' דבהקדישה נכסי מלוג אין הקדושה חלה משום שלא יכול הבעל לאכול הפירות דהא כתבו התוס' דהגוף בודאי הוי הקדש דמשכיר וכן מוכח לפמ"ש לעיל דלפי הס"ד דלעיל דלא אסיק הא דקונמןת קדושה הגוף ומוציא מידי שעבוד לא שייך מה שתירצו התוס' בד"ה ר"ע וכו' דיכול להפר משום הפירות דהא אינו חל על הפירות וצריך לומר כתירוצא קמא ע"ש אכתי קשה דלמה צריך להפר משום העדפה דהא כל העדפה יש לבעל פירות ואין הנדר חל שלא יוכל לאכול הפירות. מיהו לפמ"ש שם דהוי ס"ד דשיעבוד לאו כלום הוא אפילו בקדושת דמים יש ליישב ועמ"ש לעיל בתוס' ד"ה הכא אין בידה וכו' ועיין בקונטרס אחרון שכתבתי שם דאין ראיתו שם מוכרח. והנה משמע מדבריהם עוד דס"ל להתוס' כשיטת הפוסקים בסימן ר"ג דמקדיש או מוכר דבר שלב"ל עם דבר שבא לעולם אפ"ה אינו חל אלא על דבר שבא לעולם דאל"כ הא דקאמר התם בידו לפדותה תיפוק ליה כיון דחל על הגוף השדה חל נמי על הפירות. ותו קשיא לי להפוסקים דס"ל דחל על דבר שלא בא לעולם אגב דבר שבא לעולם דא"כ הא דבעי בנדרים דף מ"ז באוסר על חבירו בקונם אם אסור בחילופיהן מטעם דה"ל דבר שלא בא לעולם תיפוק ליה דחל אגב גוף ההקדש ויש לומר דכיון דכשבאו החילופין כבר ליתא גוף הדבר שאסור לא שייך למיחל אגב וצ"ע בזה. וק"ל:

15 תוס' ד"ה קונמות וכו' וא"ת וכו'. לכאורה היה נראה לפי מה דפסק הר"ן בנדרים דף מ"ז האיבעיא לקולא באוסר בקונם דמותר בחלופיהן א"כ מאי ירויח דהב"ד ימכרו נכסיו והדמים אינם נאסרים דה"ל חלופין והיה נראה דהתוס' אזלו לשיטתם לפי המשמע מדבריהם בקידושין דף ס"ג דקונמות חלים על דבר שלב"ל כיון דמפקיע מידי שעבוד א"כ בודאי קי"ל דחל על החילופין אבל כבר כתבתי בסמוך דדוחק לומר דסוגיא דשם דלא כהילכתא. וראיתי בספר פני יהושע שתמה על התוס' דבכה"ג לא מצי אוסר דלא מטי ליה הנאה מנכסי המדיר אלא דידיה קא שקיל דומיא דמחזיר לו אבידתו עכ"ל. ולא נהירא דהתם באוסר הנאתו לכך מחזיר אבידתו דאין זה הנאה מן המדיר דדידיה הוא וה"נ באוסר הנאתו צריך לשלם לבע"ח ואין זה הנאה אבל כשאוסר הנכסים פשיטא שהנכסים אינם אלא משועבדים לבעל חוב יוכל להפקיע שפיר ועיין מה שכתבתי בר"פ המדיר בזה. וק"ל:

16 בא"ד א"נ ידו עדיפא מידה וכו'. לכאורה זה סותר מ"ש לעיל בד"ה ור' עקיבא דבפירות לא אלמוה ובאמת תלינא בפלוגתא שתי הברייתות דאיתא שם בפרק החובל ויבואר בקונטרס אחרון סימן צ' סעיף ט' ע"ש:

17 מתניתין רשב"ג אומר אף המדיר וכו'. לכאורה קשה דהאיך יוכל הוא להדירה שלא תעשה מלאכה וע"כ צ"ל שתלה בתשמיש כגון שאמר קונם תשמישך עלי אם תעשה שום מלאכה א"כ תקשה קושיה הש"ס לקמן ר"פ המדיר דתעשה מלאכה ותיתסר מיד בתשמיש ותמתין שבת אחת. ומשמע ממתני דיוציא מיד ותו קשה דלפי מה שפירש"י לעיל בדברי ר' יוחנן בן נורי שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור לו שלא תוכל ליזהר ממלאכות א"כ ל"ל טעמא דשיעמום ת"ל שאסורה לדור עמו משום שאינה יכולה ליזהר ממלאכות ודוחק לחלק בין אם כבר גירשה דאסורה לחזור לו לכתחלה אבל היא אינה יכולה לכופו לגרשה בעבור זה וצריכה לזהר באמת ונראה דצ"ל כדמשני לקמן כה"ג בר"פ המדיר דמיירי בנדרה היא וקיים לה הוא וס"ל דהוא נותן אצבע בין שיני' ממילא דלא קשה קושיא קמייתא כדאיתא לקמן דף ע"א ע"ב דהיא לא תמצא פתח לנדרה דמסני סני לה אפילו אם תלתה בתשמיש גם יש לומר שלא תלתה בתשמיש כלל והא דחל הנדר משום דמיירי בעשירה דאינה משועבדת לו ויכול להפר משום זימה או משום שיעמום כמו שיבואר בגמרא וכ"ש דא"ש לדעת מהרש"א דכשהוא מקיים חל הנדר שלה אפילו היכא דמשעבדא כמו שיבואר לקמן. מיהו בכל זה לא מתרצא קושיא שניה דכיון דנאסרה בהמלאכו' ה"ל לומר דיוציא משום שאינה יכולה ליזהר וא"ל דמה תרויח בגירושין דגם לעצמה א"א ליזהר דא"כ לטעמא משום שיעמום נמי קשה מה תרויח בגירושין וע"כ צ"ל כשאמרה בזמן שאני תחתיך א"נ כמ"ש המפרשים לקמן ר"פ המדיר דף ע"א דאפילו לא תרויח מ"מ צריך להוציא משום מסני סני לה כמו שיבואר שם בס"ד. אך לדעת הר"ן דס"ל באומרת איני נזונת איני עושה דחייבת במלאכות יש לומר דמיירי כגון שאמר איני ניזונת ואיני עושה וחל הנדר על עשיית הצמר. ועל המלאכות באמת אינו חל ודלא כדעת מהרש"א הנ"ל ומותרת לעשות והא דיכול להפר היינו משום זימה ושיעמום א"נ דס"ל כר"י בן נורי ומטעם שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור לו יכול להפר. ולפ"ז צ"ל דאע"ג דיכולה לעשות המלאכות כיון דאינה יכולה לעשות בצמר מביאה לידי שיעמום אך לדעת התוס' דבאומרת איני ניזונת ואיני עושה פטורה ממלאכות קשה תיפוק ליה דאינה יכולה ליזהר וצ"ל כמ"ש לעיל דאף דלכתחילה אסורה לחזור אבל משום זה לא היו כופין לגרש ותזהר באמת ולפ"ז יש לומר דהנדר חל משום דמיירי בעשירה או שאמרה איני נזונת ואיני עושה כנ"ל וא"ש טפי דמשום זה יכול להפר כיון שקשה ליזהר ועיין מ"ש לקמן בגמרא ודוק

18 שם בגמרא מתניתין דלא כר' חייא וכו'. נראה מדברי תוס' דטעמא דר"ח דפטורה ממלאכות משום שממעט את היופי ומעכב עיבורה ונראה דנקט תרווייהו דבטעמא דבנים לבד לא סגיא לנשים שאין ראוין בל"ז להתעבר ולילד ובטעמא דיופי לבד יש לומר דמשום דאמר ביבמות גבי ער ועונן שלא תתעבר ותכחיש יופיה נמצא דנהי דהמלאכות ממעטין היופי מצד הטירחא מ"מ הא איכא צד לומר להיפך שאף אם לא תעשה מלאכה תתעבר ותכחיש יופי מחמת עיבור לכך הוצרך לומר דאדרבא אין אשה אלא לבנים וראוי שלא למעט עיבורה א"כ ממילא באותן הנשים שאין ראוין להתעבר כיון דלא שייך שתתעבר ותכחיש היופי ממילא דשייך דאין אשה אלא ליופי. וק"ל: ועיקר מילתא דר' חייא נראה דכיון למה דאמר ר' חייא ביבמות דף ס"ג שמגדלות בנינו ומצילות אותנו מן החטא והיינו לבנים וליופי כדי שלא יתן עיניו באשה אחרת. וק"ל:

19 בגמרא שם נדרה שלא להניק וכו'. לכאורה נראה שאסרה הנאת הנקה על הבעל ופליגי אי משעבדא ליה ולכאורה קשה הא קי"ל במודר הנאה דזן בניו ובנותיו הקטנים משום דאין זה הנאה ודוחק לומר משום שאסרה בפירוש שאני דאפ"ה לא שייך איסור הנאה כיון דהוא אינו אלא כמבריח ארי בעלמא ויותר נראה דמיירי שאסרה הנאת הנקה על בנה ואף דקטן אוכל נבילות קי"ל דאין מצווין להפרישו מ"מ להאכילו בידים אסור. שוב מצאתי כשבא לידי ספר שיטה מקובצת קושיא זו בשם רשב"א והתירוץ בשם תוס' ושמחתי שכוונתי לדעת הגדולים. אך נראה דזהו לפי דעת הר"ן בנדרים דף ט"ו ע"א דהמודר עובר ולא המדיר. אך לפי דעת הרמב"ם ז"ל דהמודר הנאה מחבירו ומהנהו המדיר עצמו עובר א"צ לזה דהיא עוברת בעצמה כשנותנת להניק ונראה מזה דנ"מ כגון שהולד יונק כבר בשעה שנודרת דאם האיסור מצד התינוק אינה מחויבת למנעו ולהשמיט הדד מפיו. משא"כ אם האסור הוא עליה צריכה לשמוט הדד מפיו. ונראה דלדעת הרמב"ם ז"ל מדוקדק הלשון שומטת הדד מפיו ר"ל דקמ"ל שהאיסור עליה וצריכה לשמוט כנ"ל. ועוד נראה דצ"ל דמיירי שאוסרת הנאת חלבה דהנאת הנקה הוא דבר שאין בו ממש כדאיתא בנדרים דף ט"ו. אלא דקשה לי דהא חלבה שבא אחר כך הוי דבר שלא בא לעולם. כדקי"ל גבי מוכר פרה לחלבה דבעינן דוקא בלשון זה שמקנה את הפרה לחלבה כמו אילן לפירותיו ולדעת התוס' שכתבנו לעיל דס"ל בקידושין דף ס"ג דקונמות חל על דבר שלא בא לעולם א"ש ויותר נראה דמיירי באומרת שיאסר הדד שלה עליו לחלבה כמו יקדשו ידי לעושיהן. ולפ"ז א"ש כפשטיה הלשון שומטת הדד מפיו כיון דעיקר האיסור הוא מחמת הנאת הדד. שוב מצאתי בריטב"א לשון זה שאוסרת הדד לחלבה. ועיין מ"ש בסמוך. ודוק: ועיין קונטרס אחרון:

20 שם בגמרא ואם נתגרשה אינו כופה. לכאורה הוא מלתא דפשיטא טובא דמה"ת תתחייב להניק ודוחק לומר דנקיט משום סיפא דאם היה מכירה וכו'. ונראה דקמ"ל לדיוקא דאינו כופה. אבל איסורא ליכא אם רוצה להניק דכיון דבשעת הנדר לא חל אפילו נתגרשה אינו חל דה"ל דבר שלב"ל והיינו כת"ק דר"י בן נורי לעיל דף נ"ט ע"א כמ"ש הר"ן בנדרים דטעמיה דת"ק משום דה"ל דבר שלא בא לעולם משום דכיון דאלמוה לשיעבודא כל זמן שהיא תחת בעלה ה"ל דבר שלא בא לעולם וה"נ הכא. מיהו לאידך פירושא שכתב הר"ן דאף ת"ק לא פליג אהך סברא דאף דאלמוה כ"ז שהיא תחתיו ממש לא ה"ל דבר שלא בא לעולם כדקאמר הש"ס לעיל לר"י בן נורי אלא דת"ק ס"ל דאינו יכול להפר על אחר הגירושין דלא ה"ל דברים שבינו לבינה קשה דלמה תהיה רשאית להניק אחר גירושין ונלענ"ד לפמ"ש לעיל דהא דקאמר במסקנא דקונמות מפקיע מידי שיעבוד ולא ה"ל דבר שלא בא לעולם היינו משום דמשני כבר שאמרה יקדשו ידי לעושיהן והידים אינם רק משועבדים לבעל שתעשה בהן מעשה ידיה אבל אם הקדישה מעשה ידיה עצמן שהם של בעל ממש ואינה יכולה לאסור דבר שאינו שלה ומדינא אינו חל אפילו בקונם שפיר ה"ל דבר שלב"ל לאחר הגירושין א"כ יש לומר דה"נ מיירי שאסרה הנאת הנקה שהוא של בעל ממש וה"ל דבר שלא בא לעולם לאחר גירושין אע"ג דכבר כתבנו לעיל דהנאת הנקה ה"ל דבר שאין בו ממש מ"מ אסור מדרבנן כדאיתא בנדרים דף ט"ו ועפ"ז יש לפרש הא דמסיק הש"ס סיפא דברייתא דנתגרשה אינו כופה שנתקשה בזה בספר שיטה מקובצת ולפמ"ש יש לומר דבל"ז לא הוי מצי להוכיח דב"ש ל"ל הנקה כלל דה"א דב"ש ל"ל הא דאלמוה רבנן לשיעבודא כלל וממילא דקונמות מפקיע מידי שיעבוד וכמ"ש לעיל בשם הריטב"א דמיירי ברייתא באסרה דדה לחלבה וב"ה ס"ל דאלמוה. אבל מדנקט אם נתגרשה אינו כופה דמשמע אבל איסורא ליכא והיינו ע"כ שאסרה הנאת הנקה שהוא של בעל ממש דאי משום אלמוה לא ה"ל דבר שלא בא לעולם כדמשני הש"ס לעיל א"כ מוכח שפיר דב"ש ל"ל חיוב הנקה כלל. ודוק: ונראה דמש"ה מסיק נמי סיפא דאם היה מכירה וכו'. שמזה יותר ראיה דאין הנדר חל אחר הגירושין דאל"ה אע"ג דאיכא מצוה הא נדרים חלים על דבר מצוה. ותו דבכולל בודאי חייל והכא כולל אם אינו מכירה או יותר משיעור זמן הנקתו. מיהו יש לומר דה"ל פיקוח נפש ודוחה כל המצות אלא דלפ"ז היתה אסורה להניק אלא בשיעור חיותו ומשך הזמן שיש בו סכנה תדע דב"ש לא מחלק בין מכירה. וק"ל:

21 שם בגמרא אלא מחוורתא וכו'. הקשה בספר שיטה מקובצת בשם תלמידי רשב"א דלמסקנא ה"ל למימר ב"ש אומר אינו יכול להפר דלא ה"ל דברים שבינו לבינה. ולע"ד נראה דיכול להפר דהוי נדרי עינוי משום הנאה דידה כמ"ש התוס' וכדאיתא בשבת דף קל"ה. בן שמנה אמו שוחה עליו ומניקתו מפני הסכנה ומפרש מפני סכנת האם ולמ"ד דס"ל בנדרים דנדרה משתי ככרות אחד מתענה ואחד שאינה מתענה דמתוך שמפר למתענה אפ"ה לא נקיט אינו יכול להפר דעכ"פ מועיל הפרה לענין להקל חלבה מעט מה שמתענה מצי להפר נמי לשאינו מתענה א"ש טפי דמתוך שהוא יכול להפר בשיעור להקל חלבה יכול להפר בשיעור כל ההנקה ולמ"ד דס"ל דאינו מפר רק למתענה דהיינו דאמרי ב"ש שומטת דד מפיו ר"ל לאחר שהקל לה וק"ל:

22 תוס' ד"ה כגון שנדרה היא וכו' כיון דמשעבדא לי וכו'. הקשה מהרש"א דכיון דקיים לה הבעל אמאי אין הנדר חל משמע דס"ל דהנדר חל לכ"ע כיון דקיים לה ונתרצה לנדרה ולפ"ז צריך לפרש כופה ומניקתו כפירוש התוס' דשוכרת מניקת ובספר פני יהושע הקשה בע"א דהנדר חל משום שהוא נותן אצבע בין שיניו אבל לב"ה כופה ומניקתו ממש משום שהיא נתנה אצבע ואין הנדר חל. ונראה ראיה לדבריו מדפריך בריש המדיר כיון דמשועבד לה האיך מצי מדיר ומאי קושיא דלמא מיירי בשנתרצית היא לנדרו והא דקתני שם יוציא ויתן כתובה היינו משום דהוא נותן אצבע בין שיניה וכי היכא דס"ל לב"ה הכא דהיא נתנה אצבע ה"ה שם להיפך דהוא נתן אצבע בין שיניו אלא ודאי דאם הוא נתן אצבע בין שיניו אין הנדר חל. ועמ"ש שם בר"פ המדיר וק"ל ועמ"ש לעיל דף נ"ב בזה. ועיין קונטרס אחרון:

1 תוספות על כתובות פתח ↗

5 קידושין פתח ↗

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: יָפֵר, שֶׁמָּא תַּעֲדִיף עָלָיו יָתֵר מִן הָרָאוּי לוֹ. הָאִיתְּמַר עֲלַהּ, אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: בְּאוֹמֶרֶת: ״יִקְדְּשׁוּ יָדַי לְעוֹשֵׂיהֶם״, וְיָדַיִם אִיתַנְהוּ בָּעוֹלָם.

8 תוספות על כתובות פתח ↗

10 תוספות על כתובות פתח ↗

הכא אין בידה לגרש עצמה - תימה דהא בידה לומר איני ניזונת ואיני עושה ויש לומר דרוצה ליישב גם אליבא דריש לקיש:

15 תוספות על כתובות פתח ↗

18 יבמות פתח ↗

רַבִּי חִיָּיא הֲוָה קָא מְצַעֲרָא לֵיהּ דְּבֵיתְהוּ. כִּי הֲוָה מַשְׁכַּח מִידֵּי, צָיַיר לֵיהּ בְּסוּדָרֵיהּ וּמַיְיתֵי נִיהֲלַהּ. אֲמַר לֵיהּ רַב: וְהָא קָא מְצַעֲרָא לֵיהּ לְמָר? אֲמַר לֵיהּ: דַּיֵּינוּ שֶׁמְּגַדְּלוֹת בָּנֵינוּ, וּמַצִּילוֹת אוֹתָנוּ

20 נדרים פתח ↗

רָבִינָא אָמַר: לְעוֹלָם כִּדְקָתָנֵי וּמַאי ״בַּל יַחֵל״ — מִדְּרַבָּנַן.

21 נדרים פתח ↗

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: נָדְרָה מִשְׁתֵּי כִכָּרוֹת, בְּאַחַת מִתְעַנָּה, וּבְאַחַת אֵין מִתְעַנָּה, מִתּוֹךְ שֶׁהוּא מֵפֵר לַמִּתְעַנָּה — מֵפֵר לְשֶׁאֵינוֹ מִתְעַנָּה. וְרַב אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מֵפֵר לַמִּתְעַנָּה, וְאֵין מֵפֵר לְשֶׁאֵין מִתְעַנָּה.

« הפלאה על כתובות נ״ח ע״ב הפלאה על כתובות ס׳ ע״א »