הפלאה על כתובות ק׳

מהדורה: ספר הפלאה, למברג תר"כ

« הפלאה על כתובות צ״ט ע״ב הפלאה על כתובות ק״א ע״א »

1 תוספות על כתובות פתח ↗

רבא אמר ר"נ שליח כדיינין - מה שפירש בקונט' שליח סתם משמע דאפי' שליח דעלמא וקשה לר"ת דלעיל אר"נ אבל טעה שליח לא דא"ל לתקוני שדרתיך ועוד הקשה דבריש האיש מקדש קידושין מב: ושם אר"נ האחין שחלקו כלקוחות דמי פחות משתות נקנה מקח אמר רבא הא דאמרת פחות משתות נקנה מקח לא אמרן אלא דלא משוי שליח אבל משוי שליח לא דא"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי אלמא בשליח אפי' בפחות משתות מקחו בטל ודוחה רבינו שמואל דהתם רבא לפי סברתו קאמר אבל רב נחמן לא ס"ל ופי' ר"ת דהכא מיירי בשליח דדיינים דאלים כחו טפי ומכרו קיים עד שתות ונ"ל דהכא איירי אפי' בשליח דעלמא ולעיל דאמר ר"נ דמצי א"ל לתקוני שדרתיך ביתר משתות איירי וההיא דקדושין הכי פירושא הא דאמרת פחות משתות נקנה מקח ואין צריך להחזיר אונאה לא אמרן אלא דלא משוי שליח אבל משוי שליח מצי א"ל לתקוני שדרתיך לענין זה שצריך להחזיר האונאה ומ"מ המקח קיים והא דאמר ר"נ שליח כדיינים היינו לענין הא דמקח קיים אבל האונאה צריך מיהא להחזיר וכן הדיינים דאין כח ב"ד יפה כלל טפי מבשליח דעלמא:

2 קידושין פתח ↗

אָמַר רַב נַחְמָן: הָאַחִין שֶׁחָלְקוּ הֲרֵי הֵן כְּלָקוֹחוֹת. פָּחוֹת מִשְּׁתוּת – נִקְנֶה מִקָּח. יָתֵר עַל שְׁתוּת – בָּטֵל מִקָּח. שְׁתוּת – קָנָה, וּמַחְזִיר אוֹנָאָה.

3 תוספות על בבא מציעא פתח ↗

דאמר לישראל קדש לי אשה גרושה - וא"ת ואפי' אמר לכהן נמי וי"ל דכהן מקרי בר חיובא הואיל ואם מקדשה לעצמו חייב אבל ישראל אע"ג דעובר משום לפני עור לא תתן מכשול כשמקדשה לכהן כיון דאי מקדשה לעצמו לא מיחייב לא מקרי בר חיובא וא"ת מאי נ"מ בין למ"ד אי בעי עביד ובין למ"ד שליח בר חיובא לא לקי על הקדושין לרבא דאמר בעשרה יוחסין קדושין דף עח. קידש אינו לוקה בעל לוקה וי"ל דכי בעל אח"כ לוקה אף על הקדושין כדמוכח בריש תמורה דף ה. ושם א"נ י"ל דאף לרבא נפקא מינה דאי יש שליחות חלין הקדושין ואי אין שליחות אין חלין הקדושין:

4 תוספות פתח ↗

אמר ר"נ הלכה כדברי חכמים - בריש האיש מקדש קדושין דף מב: גרסי' אמילתיה דרב נחמן הא דאמרן יתר משתות בטל מקח לא אמרן אלא דלא אמר נפלוג בשומא דבי דינא אבל אמר נפלוג בשומא דבי דינא לא דתנן שום הדיינים שפחתו שתות או שהותירו שתות מכרן בטל רשב"ג אומר מכרן קיים ומייתי ראיה השתא ממילתא דרשב"ג וקשה לר"ת דהכא פסיק רב נחמן גופיה הלכה כדברי חכמים ועוד דמסיק בתר הכי והא דאמרת שתות קנה ומחזיר אונאה לא אמרן אלא במטלטלי אבל במקרקעי לא דאין אונאה לקרקעות משמע דוקא בשתות אבל יתר משתות יש אונאה לקרקעות ולעיל הוכחתי מההיא דהמקבל ב"מ דף קח. ומההוא דירושלמי דאין אונאה לקרקעות אפי' ביתר משתות עד פלגא הלכך נראה לר"ת כמו שגורס רבינו חננאל והלכות גדולות ורב אלפס הא דאמרת שתות קנה ומחזיר אונאה לא אמרן אלא דלא אמר נפלוג בשומא דבי דינא אבל אמר נפלוג בשומא דבי דינא מכרן בטל דהא תנן שום הדיינים שפחתו שתות כו' מכרן בטל ומרבנן מייתי ראיה והא דאמרת יתר משתות בטל מקח לא אמרן אלא במטלטלי אבל במקרקעי אין אונאה לקרקעות אפי' ביתר משתות עד פלגא:

4 תוספות על כתובות פתח ↗

5 שולחן ערוך, חושן משפט פתח ↗

המחליף כלים בכלים או בהמה בבהמ' אפי' מחט בשריון או טלה בסוס אין לו אונאה שזה רוצה במחט יותר מהשריון אבל המחליף פירות בפירות בין ששמו אותם קודם מכירה בין ששמו אותם אחר מכירה יש להם אונאה:

5 בבא מציעא פתח ↗

גְּמָ׳ אִתְּמַר: רַב אָמַר: שְׁתוּת מִקָּח שָׁנִינוּ. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: שְׁתוּת מָעוֹת נָמֵי שָׁנִינוּ. שָׁוֵי שִׁיתָּא בְּחַמְשָׁא, שָׁוֵי שִׁיתָּא בְּשִׁבְעָה – כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּבָתַר מִקָּח אָזְלִינַן וְאוֹנָאָה הָוְיָא. כִּי פְּלִיגִי שָׁוֵי חַמְשָׁא בְּשִׁיתָּא וְשָׁוֵי שִׁבְעָה בְּשִׁיתָּא.

6 שפתי כהן על שולחן ערוך חושן משפט פתח ↗

טורף ג"כ השבח כו'. לקמן ס"ק י' כתבתי הטעם משום שהלוקח חוזר על המוכר ולקמן סעיף ד' ס"ק כ"ט על מה שכתבתי שיתומים דינם כמקבלי מתנה שאין להם על מי לחזור הבאתי דברי התוס' והפוסקים שהקשו ע"ז מהא דתנן בס"פ יש בכור אין הבכור נוטל פי שנים בשבח ולא האשה בכתובת' ופריך בש"ס האמר שמואל ב"ח גובה השבח ומשני מקולי כתוב' שנו כאן ולא הבנות במזונותיהן נמי תנאי כתוב' ככתוב' דמי והתם משבח יתומים איירי דאי משבח לקוחות א"כ מאי אריא דלא טרפי בנות משבח והלא מגוף הקרקע נמי לא טרפי כו' וכ' מהר"ש אידלש פ"ק דמציע' וז"ל ויש לדקדק דלפום סברא דהשת' דמשבח לקוחות דוקא איירי אבל משבח יתומים ב"ח נמי לא גבי משום דאין להם על מי לחזור א"כ מה"ט גופא לא יגבה ב"ח משבח דהני לקוחות דאין להם על מי לחזור שהרי מת המוכר כיון דהבנות רוצין ליזון מנכסיו כו' ע"ש שהאריך והניח בקושיא ולפע"ד מעיקרא לק"מ ולא כיוון יפה בדינא דאע"ג שמת המוכר מ"מ בשעה שהשביח לוקח לא משבח אדעת' דשקיל ליה מב"ח רק אדעת' דשקיל ליה ממוכר כיון דכתב ליה אנא איקום כו' וכמ"ש הרי"ף והטור וכמ"ש לקמן ס"ק י' והוא פשוט וא"כ פריך שפיר אמאי קתני אינו גובה השבח הא משכחת לה דגבי מלקוחות שהשביחו בחיי המוכר. וגם נראה דאפי' בשבח שהשביח לאחר מיתת המוכר גובה וכמ"ש לקמן ס"ק ט"ז דמכל מקום חושש בשעה שמשביח דלמא ימצא לו נכסים אצל יתומים או במקום אחר וחוזר וגובה כיון דכך כותב לו אנא איקום כו' ולעולם לא אשבח אדעת' דלשקול מב"ח והיינו שכתבו הפוסקים סתמא ב"ח גובה השבח מן הלוקח משא"כ ביתומים לעולם אין להם על מי לחזור שהרי בלא"ה הכל להם בירושה כנ"ל ברור ודלא כמהרש"א ודו"ק:

7 רש"י פתח ↗

וכן בי דינא דזבין - שדה יתומים למזון האשה והבנות אחריות איתמי:

8 רש"י על כתובות פתח ↗

כל דזבין מבי דינא אדעתא דנפיק ליה קלא זבין - לפי שהן מוכרים בהכרזה ובטוח הלוקח שאילו היו עליה עסיקין היו יוצאין ומערערין הלכך שלא באחריות הוא לוקח קמ"ל:

9 כתובות פתח ↗

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר כּוּ׳. וְעַד כַּמָּה? אָמַר רַב הוּנָא בַּר יְהוּדָה אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: עַד פַּלְגָא.

10 כתובות פתח ↗

תַּנְיָא נָמֵי הָכִי, אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: בֵּית דִּין שֶׁמָּכְרוּ שָׁוֶה מָאתַיִם בְּמָנֶה אוֹ שָׁוֶה מָנֶה בְּמָאתַיִם — מִכְרָן קַיָּים.

10 שולחן ערוך, חושן משפט פתח ↗

היתה האונאה יתירה על השתות כל שהוא כגון שמכר שוה ששים בחמשים פחות פרוטה בטל המקח והמתאנה יכול להחזיר החפץ ולא יקנה כלל אבל המאנה אינו יכול לחזור אם רצה זה וקבל וי"א דאף המאנה יכול לחזור בו אא"כ נתרצה המתאנה פעם אחת או ששתק יותר מן השיעור שיתבאר בסמוך סעיף ז' טור בשם הר"י והרא"ש מכר לו שוה ס' בנ"א או להיפוך דליכא כאן אונאה שתות ולגבי א' הוי ביטול מקח ולגבי שני מחילה אזלינן בתר המקח הן לענין בטול מקח הן לענין מחילה דטעו אינשי במקח ולא במעות מרדכי פ' הזהב:

10 ערכין פתח ↗

הִקְדִּישׁוֹ הַדָּר בּוֹ — מַעֲלֶה שָׂכָר לַהֶקְדֵּשׁ. הִקְדִּישׁוֹ הַדָּר בּוֹ? הֵיכִי מָצֵי מַקְדֵּישׁ לֵהּ? ״אִישׁ כִּי יַקְדִּישׁ בֵּיתוֹ קֹדֶשׁ״ אָמַר רַחֲמָנָא, מָה בֵּיתוֹ בִּרְשׁוּתוֹ — אַף כֹּל בִּרְשׁוּתוֹ! הָכִי קָאָמַר: הִקְדִּישׁוֹ מַשְׂכִּיר — הַדָּר בּוֹ מַעֲלֶה שָׂכָר לַהֶקְדֵּשׁ. הִקְדִּישׁוֹ מַשְׂכִּיר, הֵיכִי דָּיַיר בֵּיהּ? בִּמְעִילָה קָאֵי! וְתוּ מַעֲלֶה שָׂכָר לַהֶקְדֵּשׁ? כֵּיוָן דִּמְעַל בֵּיהּ, נָפֵיק לֵיהּ שָׂכָר לְחוּלִּין! דְּאָמַר: ״לִכְשֶׁיָּבֹא שְׂכָרוֹ יִקְדַּשׁ״, וְהָא אֵין אָדָם מַקְדִּישׁ דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם! אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: הָא מַנִּי? רַבִּי מֵאִיר הִיא, דְּאָמַר: אָדָם מַקְדִּישׁ דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם. אִיכָּא דְּאָמְרִי: אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי, וְאָמְרִי לַהּ רַב מָרִי בַּר חָמָא לְרַב חִסְדָּא: כְּמַאן? כְּרַבִּי מֵאִיר, דְּאָמַר: אָדָם מַקְדִּישׁ דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם? אֲמַר לֵיהּ: וְאֶלָּא כְּמַאן?! מַתְנִי׳ חַיָּיבֵי עֲרָכִין — מְמַשְׁכְּנִין אוֹתָן, חַיָּיבֵי חַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת — אֵין מְמַשְׁכְּנִין אוֹתָן, חַיָּיבֵי עוֹלוֹת וּשְׁלָמִים — מְמַשְׁכְּנִין אוֹתָן. אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מִתְכַּפֵּר לוֹ עַד שֶׁיִּתְרַצֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לִרְצוֹנוֹ״, כּוֹפִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיֹּאמַר: ״רוֹצֶה אֲנִי״. וְכֵן אַתָּה אוֹמֵר בְּגִיטֵּי נָשִׁים, כּוֹפִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיֹּאמַר: ״רוֹצֶה אֲנִי״. גְּמָ׳ אָמַר רַב פָּפָּא: פְּעָמִים שֶׁחַיָּיבֵי חַטָּאוֹת מְמַשְׁכְּנִין אוֹתָן, חַיָּיבֵי עוֹלוֹת אֵין מְמַשְׁכְּנִין אוֹתָן. חַיָּיבֵי חַטָּאוֹת מְמַשְׁכְּנִין אוֹתָן בְּחַטַּאת נָזִיר, דְּכֵיוָן דְּאָמַר מָר: ״אִם גִּילַּח עַל אֶחָד מִשְּׁלׇשְׁתָּן יָצָא, וְאִם נִזְרַק עָלָיו אֶחָד מִן הַדָּמִים הוּתַּר הַנָּזִיר לִשְׁתּוֹת יַיִן וְלִיטַמֵּא לְמֵתִים״ — פָּשַׁע בַּהּ וְלָא מַיְיתֵי. חַיָּיבֵי עוֹלוֹת — אֵין מְמַשְׁכְּנִין אוֹתָן בְּעוֹלַת יוֹלֶדֶת. מַאי נִיהוּ דְּאַקְדְּמַיהּ קְרָא, וְהָאָמַר רָבָא: לְמִקְרָאָהּ הִקְדִּימָהּ הַכָּתוּב! אֶלָּא בְּעוֹלַת מְצוֹרָע, דְּתַנְיָא: רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר: כְּשֵׁם שֶׁחַטָּאתוֹ וַאֲשָׁמוֹ עֹיכַבְתּוֹ, כָּךְ עוֹלָתוֹ עֹיכַבְתּוֹ. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין מִתְכַּפֵּר לוֹ עַד שֶׁיִּתְרַצֶּה, תָּנוּ רַבָּנַן: ״יַקְרִיב אוֹתוֹ״ — מְלַמֵּד שֶׁכּוֹפִין אוֹתוֹ, יָכוֹל בְּעַל כׇּרְחוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לִרְצוֹנוֹ״, הָא כֵּיצַד? כּוֹפִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיֹּאמַר ״רוֹצֶה אֲנִי״. אָמַר שְׁמוּאֵל: עוֹלָה צְרִיכָה דַּעַת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לִרְצוֹנוֹ״. מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? תְּנֵינָא: אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מִתְכַּפֵּר לוֹ עַד שֶׁיִּתְרַצֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לִרְצוֹנוֹ״! לָא צְרִיכָא, דְּפָרֵישׁ לֵיהּ חַבְרֵיהּ. מַהוּ דְּתֵימָא: כִּי בָּעֵינַן דַּעַת מִדִּידֵיהּ, אֲבָל מִדְּחַבְרֵיהּ לָא? קָא מַשְׁמַע לַן, זִימְנִין דְּלָא נִיחָא לֵיהּ דְּלִיכַּפַּר בְּמִידֵּי דְּלָא דִּידֵיהּ. מֵיתִיבִי: ״חַטָּאתוֹ וַאֲשָׁמוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי עָלַי״ לְדַעַת — יָצָא, שֶׁלֹּא לְדַעַת — לֹא יָצָא. ״עוֹלָתוֹ וּשְׁלָמָיו שֶׁל פְּלוֹנִי עָלַי״, בֵּין לְדַעַת בֵּין שֶׁלֹּא לְדַעַת — יָצָא. אָמַר לְךָ שְׁמוּאֵל: כִּי תַּנְיָא הָהִיא בִּשְׁעַת כַּפָּרָה, דְּאִירַצִּי בִּשְׁעַת הַפְרָשָׁה, כִּי קָאָמֵינָא אֲנָא בִּשְׁעַת הַפְרָשָׁה. וּפְלִיגָא דְּעוּלָּא, דְּאָמַר עוּלָּא: לֹא חִילְּקוּ בֵּין חַטָּאת לְעוֹלָה, אֶלָּא שֶׁחַטָּאת צְרִיכָה דַּעַת בִּשְׁעַת הַפְרָשָׁה, וְעוֹלָה אֵין צְרִיכָה דַּעַת בִּשְׁעַת הַפְרָשָׁה, אֲבָל בִּשְׁעַת כַּפָּרָה — אִידֵּי וְאִידֵּי לְדַעַת — יָצָא, שֶׁלֹּא לְדַעַת — לֹא יָצָא. מֵיתִיבִי: חַטָּאתוֹ וַאֲשָׁמוֹ עוֹלָתוֹ וּשְׁלָמָיו שֶׁל פְּלוֹנִי עָלַי, לְדַעַת — יָצָא, שֶׁלֹּא לְדַעַת — לֹא יָצָא! שְׁמוּאֵל מוֹקֵי לַהּ בִּשְׁעַת הַפְרָשָׁה, עוּלָּא מוֹקֵי לַהּ בִּשְׁעַת כַּפָּרָה. אָמַר רַב פָּפָּא: מַתְנְיָיתָא אַהֲדָדֵי לָא קַשְׁיָין, הָא בִּשְׁעַת כַּפָּרָה, הָא בִּשְׁעַת הַפְרָשָׁה. וְאָמוֹרָאֵי לְאָמוֹרָאֵי נָמֵי לָא קַשְׁיָא: שְׁמוּאֵל מוֹקֵי קַמַּיְיתָא בִּשְׁעַת כַּפָּרָה, בָּתְרָיְיתָא בִּשְׁעַת הַפְרָשָׁה, עוּלָּא מוֹקֵי אִיפְּכָא. אָמוֹרָאֵי וַדַּאי פְּלִיגִי. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: מַאי ״בִּשְׁעַת הַפְרָשָׁה״ דְּקָאָמַר שְׁמוּאֵל? אַף בִּשְׁעַת הַפְרָשָׁה, וְאַף עַל גַּב דְּהָךְ קַמַּיְיתָא תְּיוּבְתֵּיהּ, קָא מַשְׁמַע לַן. וְכֵן בְּגִיטֵּי נָשִׁים כּוֹפִין וְכוּ׳. אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: הַאי מַאן דְּמָסַר מוֹדָעָא אַגִּיטָּא — מוֹדָעֵיהּ מוֹדָעָא. פְּשִׁיטָא? לָא צְרִיכָא, דְּעַשְּׂאוּהּ וְאִירַצִּי, מַהוּ דְּתֵימָא: בַּטּוֹלֵי בַּטְּלֵיהּ, קָא מַשְׁמַע לַן. דְּאִם כֵּן, לִיתְנֵי: עַד שֶׁיִּתֵּן! מַאי עַד שֶׁיֹּאמַר? עַד דִּמְבַטֵּל לֵיהּ לְמוֹדָעֵיהּ. הֲדַרַן עֲלָךְ הָאוֹמֵר מִשְׁקָלִי. מַתְנִי׳ שׁוּם הַיְּתוֹמִים — שְׁלֹשִׁים יוֹם, וְשׁוּם הַהֶקְדֵּשׁ — שִׁשִּׁים יוֹם, וּמַכְרִיזִין בַּבֹּקֶר וּבָעֶרֶב. גְּמָ׳ מַאי שְׁנָא בַּבֹּקֶר וּבָעֶרֶב? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: בִּשְׁעַת הוֹצָאַת פּוֹעֲלִים וּבִשְׁעַת הַכְנָסַת פּוֹעֲלִים. בִּשְׁעַת הוֹצָאַת פּוֹעֲלִים — דְּאִיכָּא דְּנִיחָא לְמִיזְבַּן, אֲמַר לְהוּ לְפוֹעֲלִים: אֵיזִילוּ סַיְּירוּ לַהּ נִיהֲלַי. בִּשְׁעַת הַכְנָסַת פּוֹעֲלִים — דְּנִידְּכַר דְּאָמַר לְהוּ: נֵיזִיל נִישַׁיְּילִינְהוּ. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: שׁוּם הַיְּתוֹמִים שְׁלֹשִׁים יוֹם, וְשׁוּם הַהֶקְדֵּשׁ שִׁשִּׁים יוֹם, וּמַכְרִיזִין בַּבֹּקֶר וּבְעָרֵב, בִּשְׁעַת הוֹצָאַת פּוֹעֲלִים וּבִשְׁעַת הַכְנָסַת פּוֹעֲלִים. אוֹמֵר: שְׂדֵה פְלוֹנִי בְּסִימָנֶיהָ וּבִמְצָרֶיהָ, כָּךְ הִיא יָפָה, וְכָךְ הִיא שׁוּמָא, כׇּל הָרוֹצֶה לִיקַּח יָבֹא וְיִקַּח, עַל מְנָת לִיתֵּן לְאִשָּׁה בִּכְתוּבָּתָהּ, וּלְבַעַל חוֹב בְּחוֹבוֹ. לְמָה לִי לְמֵימַר ״עַל מְנָת לִיתֵּן לְאִשָּׁה כְּתוּבָּתָהּ וּלְבַעַל חוֹב חוֹבוֹ״? דְּאִיכָּא דְּנִיחָא לֵיהּ בְּבַעַל חוֹב, דְּמֵיקֵל בְּזוּזֵי, וְאִיכָּא דְּנִיחָא לֵיהּ בְּאִשָּׁה, דְּשָׁקְלָה עַל יָד עַל יָד.

11 תוספות על כתובות פתח ↗

14 רש"י פתח ↗

גמ' רב תני קטנה היוצאה בגט אין לה כתובה - קסבר אין נישואי קטנה אלא כמפותה בעלמא:

15 תוספות על כתובות פתח ↗

ולא מזונות - לא תימא שניה דאין לה מזונות ה"מ לאחר מיתה אבל מחיים אית לה דהשתא אלמנה לכ"ג דאית לה לאחר מיתה לית לה מחיים דלמא תתעכב גביה כדאמרי' ביש מותרות יבמות דף פה. ושם כ"ש הך דלית לה לאחר מיתה דמחיים נמי לית לה ולא תימא נמי דמחיים לית לה אבל לאחר מיתה אית לה כאלמנה לכ"ג דהא בהדיא קתני ביש מותרות ג"ז שם אלמנה לכ"ג אית לה מזונות שניה אין לה מזונות ויש לה מזונות דקאמר היינו בעל כרחך לאחר מיתה ודומיא דהכי אמרינן בשניה דאין לה:

16 תוספות פתח ↗

ולא בלאות - במקום אחר פרש"י מה שנותר משחקי הבגדים ואומר רבי דא"כ ה"ל למימר בלאותיה קיימין כדאמרינן בכל דוכתא לעיל בפ' אע"פ כתובות דף סג: ועוד הא בלאות היינו בעל כרחיה מה שבלה ולא השחקים שנותרו דאמרינן בגמרא דממאנת אי דאיתנהו אידי ואידי שקלה. מ"ר:

1 ע"א תוס' ד"ה רבא אמר ר' נחמן וכו' והא דאמר לעיל וכו' ביתר משתות וכו'. עיין מהרש"ל מה שדחק לפרש הטעם דבב"ד שטעו בשתות בטל ולא בשליח. ולפענ"ד נראה לפרש טעמא משום דאפילו בדברים שאין מכריזין עליהם כדאמרינן לקמן. מ"מ בעינן שומא דביה דינא. אבל אם מכרו שלא בשומא בטל. וכיון דבשתות הוי קפידא מדחוזר אונאה בכל מקום ולא ה"ל מחילה כמו בפחות משתות. א"כ בטילה השומא וה"ל כמכרה שלא בשומא וממילא דהמכירה בטילה משא"כ בשליח דלא בעינן שומא. והיינו דנקט במתניתין לשון שום הדיינים ר"ל דבשתות השומא בטילה. ואפשר דזהו כוונת מהרש"ל שם. ובזה נלענ"ד ליישב מה שהקשה הרא"ש וז"ל ניחא פיחתו הוסיפו מאי איכא למימר וכו'. דמשמע מפירש"י משום דלגבי יתומים אמרינן מכרה בטל ה"נ לגבי לוקח ע"ש. ומזה יליף דגם בשליח הדין כן ובאמת צריך להבין מאי זה סברא משום דגבי יתומים שפחתו מקחו בטל ה"נ בהוסיפו לגבי לוקח. מאי ענין זה לזה דנהי דקי"ל דכשאחד יכול לחזור גם השני יכול לחזור היינו טעמא דכיון דהמקח בטל לגבי האי בטל נמי לגבי האי אבל מאי ענין פיחתו או הותירו זה לזה. והיה ראוי לומר בפיחתו דשניהם יכולים לחזור ובהותירו שניהם אין יכולים לחזור. ולפמ"ש יש לומר דבהוסיפו שתות מ"מ כיון שהשומא היה שלא כדת דבשתות הוי קפידא ואין דרך לטעון בטלה השומא והוי כמכרו שלא בשומא. ולכך אם נתייקר אח"כ יכולים היתומים לחזור ולבטל המכירה מפני שמכרו נכסי יתומים שלא בשומא. א"כ הואיל דבהוסיפו עצמן יכולים היתומים לבטל אם נתייקר אלים טובא סברת רש"י כמו דהיתומים יכולים לבטל בהוסיפו ה"ה הלוקח יכול לבטל. כמו שהדין הוא בכל מקום דכשאחד יכול לחזור גם השני יכול לחזור. ודוק:

2 בא"ד וההיא דקידושין ה"פ וכו'. כבר כתבנו לעיל דיש ליישב קושית התוס' מהאי דלעיל דמשמע אפילו בטעה שליח בפחות משתות בטל המקח לגמרי. דהיינו משום דהתם מיירי דמחמת שמכר בזול לא מכר כפי המעות שאמר לו דממילא יצטרך למכור עוד וה"ל אפושי שטרא. ונראה דכוונת התוס' דקשה ממ"נ דהא בהאי דקידושין דמיירי באחין שחלקו לא שייך הך דאפושי שטרא. ובע"כ צריכים לתרץ דפחות משתות קנה ומחזיר אונאה. א"כ שפיר הוכרחו לפרש הך דלעיל ביתר משתות דכיון דבפחות משתות מחזיר אונאה. א"כ הלוקח צריך להחזיר לו עד כפי שיווי המקח. א"כ הרי יש לו כשיעור מעות שאמר לו וליכא אפושי שטרא כיון שהדין כן דצריך להחזיר אונאה. ואפשר דהיינו טעמא דר"ש דלא מתרץ אלא ההיא דקידושין. דממילא יש לתרץ הא דלעיל כנ"ל. מיהו אפשר לחלק דעכ"פ כיון שבשעת מכירה היה חשש אפושי שטרא כבר נתבטל המקח. אבל התוס' לא ניחא להו לחלק בזה. דכיון שהדין כן דמחזיר אונאה לא הוי שינוי בשליחות כלל. ודוק:

3 ועיין בהרא"ש שכתב בשם רבינו האי בשליח אם הותיר שתות מכרו בטל. ותמה עליו דלמה הזכיר שתות אם רוצה לדמות הותיר לפיחת אפילו בדינר נמי וכו'. ולפענ"ד נראה דטעמא דרבינו האי לאו מטעם דמדמה הותיר לפיחת דלא דמי כלל לבית דין כמ"ש הרא"ש בשם רבינו יונה. אלא מטעמא אחרינא המכר בטל. דהנה נסתפק הרא"ש והביאו הש"ע ח"מ בסימן רכ"ז סעיף ו' וז"ל יש להסתפק אם מותר להונות חבירו בפחות משתות. נמצא לפמ"ש התוס' בב"מ דף י' ע"ב דכל היכא דאין שליח לדבר עבירה הקידושין בטילים כיון דבטל השליחות א"כ ה"ה דבמקח כן. וכיון דבשתות איכא בודאי לאו דלא תונו לכ"ע. א"כ ממילא בטל השליחות מטעם דאין שליח לדבר עבירה וממילא בטל המקח. משא"כ בפחות משתות ס"ל לרבינו האי דליכא איסור ואף שלא ציווהו להונות כבר כתבו הפוסקים גבי טבח ומכר בשבת דאפילו לא ציווהו לשחוט בשבת מ"מ כיון שעשה השליחות באיסור אמרינן דאין שליח לדבר עבירה. ועיין לעיל דף ל"ג ע"ב שהארכתי בזה. ודוק:

4 תוס' ד"ה אמר ר' נחמן וכו' וקשה לר"ת וכו'. לולי דבריהם יש לישב הגירסא. לפמ"ש לעיל בדף צ"ח ע"ב בפירש"י ד"ה כדתניא דמתניתין דאלמנה שמכרה וכו' מוקי ליה רב נחמן במכרה בזול או ביוקר שלא בטעות רק שזילזלה במכירה בכוונה כמו שהוכחנו לעיל. לפ"ז יש לומר דגם מתניתין דבית דין שפיחתו שתות נמי לא מיירי דוקא בטעות. אלא בין שטעו בין שזלזלו במכירה מדעת לטובת היתומים. וכן משמע הלשון דהש"ס דקאמר לא קשיא הא דטעו הא דלא טעו. משמע דקאי על ר"נ דהא דקאמר הלכה כדברי חכמים היינו בטעו. ומתניתין מיירי בכל ענין אפילו בלא טעו ובזה אמת דהלכה כרשב"ג. דאף שזילזלו במתכוין לטובת היתומים באמת כח בית דין יפה. ולפ"ז יש ליישב קושית התוס' דע"כ הא דקאמר שם היכא דאמר נפליג בשומא דביה דינא לא היינו דידעו שאין החלקים שווין ונתרצו דא"ל בטעות דסברו שאין בו אונאה א"כ אפילו אמרו נפלוג בשומא דבי דינא הא לא עדיף מאלו התנו בפירוש ע"מ שאין לך עלי אונאה דקי"ל דהתנאי בטל ויש לו עליו אונאה דה"ל מתנה על מה שכתוב בתורה אע"כ צ"ל דאמרינן כיון שאמרונפלוג בשומא דבי דינא מסתמא ידעו שאין החלקין שווין. וה"ל כאמר יודע אני שיש בו אונאה ע"מ שאין לך עלי אונאה דמהני כדאיתא בח"מ סימן רכ"ז סעיף א'. א"כ בכה"ג בודאי כח בית דין יפה אם ויתרו מדעת. והא דלא אמרינן שהיה כוונתם אם יטעו בשתות מכוון דלא יהיה חוזר האונאה אלא יתבטל המקח כדין בית דין שטעו דזה לא שכיח שיהיה הטעות שתות ממש מכוון. אך לפמ"ש התוס' לעיל בסוף ד"ה רבא דבב"ד פחות משתות מחזיר אונאה. יש לומר דהיה כוונתם על פחות משתות שיחזור האונאה. אבל הא לא מתרצא אפילו לפי גירסתם דה"ל לחלק בפחות משתות והא דלא משני הך דהגדילו אין יכולים למחות מיירי דזילזלו במכירה. משום דלשון בוררים חלק יפה לא משמע הכי. ועוד דהא בל"ז כתבו התוס' דחדא מתרי טעמי נקט. וק"ל:

5 ועוד יש לומר והוא דיש לדקדק בלשון ר' נחמן שם דאמר האחים שחלקו ה"ה כלקוחות פחות משתות וכו' לכאורה הא דנקט ה"ה כלקוחות מיותר. ודוחק לומר דה"א דהוי כחליפין דאין בו אונאה דהא קי"ל בח"מ סימן רכ"ז דדוקא במחליף כלים בכלים. אבל במחליף פירות בפירות יש בו אונאה. ונראה ליישב דקמ"ל דלא נימא דכל אחד ה"ל לגבי חבירו מוכר בחלק שנטל חבירו. וגם לוקח בחלקו שנטל. וכיון דבאמת אם נחשוב כל חלק בפ"ע לא יהיה שתות דרך משל כגון שהקרקע שנפלו להם בירושה שוה י"ג דינר והיה ראוי שיטוב כ"א שוה שש ומחצה. וכיון שנטל אחד שוה שבעה בחלקו היה אונאה פחות משתות. וכן כשמכר השני לחבירו שוה שש בשבע ומחצה נמי היה אונאה פחות משתות אפ"ה אמרינן דה"ל כמקח אחד. ואין כאן מוכר ולוקח אלא מקח אחד הוא וכולן לקוחות לבד הם וכיון שטעה בשתות החלוקה בטילה. לפ"ז יש לומר דכשאמרו נפלוג בשומא דבי דינא כיון דלא הוי טעות בשומא של הקרקע שהרי בכל חלק היה טעות השומא פחות משתות. שזה היה שוה שש שמוהו בשש ומחצה. וכן השני שהיה קרקע שנטל שוה ז' ושמוהו בשש ומחצה וכ"ש לפמ"ש לעיל דהא דבטל כשטעו הבית דין. היינו משום דלא היה השומא כראוי. וה"ל כמכרו שלא בשומא. א"כ הכא דכל שומא ושומא היה בפחות משתות שפיר מהני. עוד יש לומר דהא דקאמר ה"ה כלקוחות. היינו משום דקי"ל דלעולם אזלינן בתר שתות מקח. משום דאדם נותן עיניו במקח. כדאיתא בהזהב דף מ"ט ע"ב ובח"מ סימן רכ"ז סעיף ד' נמצא אפילו יש אצל אחד יתר משתות אפ"ה ה"ל לגבי חבירו לפי מקחו פחות משתות. כגון שזה קיבל שוה חמש בשש דה"ל שתות מקח. משא"כ לגבי זה שלקח שוה שבע בשש. ה"ל לגבי מקחו פחות משתות אפ"ה אמרינן דשניהם הרי הם כלקוחות והוא מקח אחד כיון שבטל לגבי זה בטל נמי לגבי זה. אבל אם אמרו נפלוג בשומא דבי דינא מהני דכיון דגבי אחד הוי פחות משתות אמרינן מה כח בית דין יפה וקנה. וממילא דהשני אין לו אלא המותר. וצ"ע בזה לדינא בהני תרי אנפי שכתבנו מה הוא נקרא שתות גבי אחים שחלקו ודוק: ועיין מ"ש לקמן דף ק' ע"ב:

6 שם פירש"י ד"ה אחריות איתמי וכו'. או משועבדת לאחר וכו'. צ"ל דהיינו שעשאה אפותיקי לאחר. דאל"ה יאמר הלוקח הנחתי לך מקום לגבות ממנו על אותו השדה שחוזר הלוקח עליו. והוא דחוק קצת. ולעיל דף צ"ז ע"א שפירש"י ד"ה אחריות איתמי וכו' טרפא והם יחזרו על יתומים קשה טפי דאם יש ליתומים נכסים איך יכולה היא לגבות. וצ"ל גם שם בדוחק שמכרה אפותיקי שלה המיוחדת לכתובתה ואינו במשמע כלל. ויותר נראה לפי מאי דקי"ל דאפילו יש לו נכסים בני חורין במדינת הים יכול הבע"ח לגבות ממשועבדים. א"כ יש לומר בפשטות כשבא בע"ח או היא עצמה וטורפת אחריות הלקוחות איתמי בכל מקום שימצא להן נכסים שירשו מאביהם במדינת הים. א"נ כפשטיה אם מצא להן כאן איזה נכסים מאביהם שאינם ידועים עכשיו. וכמ"ש הש"ך בח"מ סימן קט"ו דבכה"ג ה"ל לגבי יתומים יש להם על מי לחזור ע"ש. וצ"ל דאפילו אין שום מקום לגבות מיתומים והיא מכרה באחריות כפירש"י לעיל דף צ"ז. אפ"ה אין הלוקח חוזר על האלמנה. ולכאורה קשה ע"ז דאם כן מאי מקשה הש"ס פשיטא ומשני אלמנה לא איצטרכא ליה וכו' נהי דפשיטא הוא דהלוקח חוזר על יתומים דשליח יתומים הוא כיון שחוב מאביהם. אבל אכתי קמ"ל טובא דאם אין ליתומים אין הלוקח חוזר עליה אע"פ שמכרה באחריות. וצ"ל דס"ל דא"כ ה"ל לר' יוסף לפרש ארמלתא דזבין אין האחריות עליה כיון דבהא דאמר אחריות איתמי לא אשמעינן מידי אבל מ"מ הדין אמת דאפילו אין להיתומים אינו חוזר עליה כדאמר לעיל נהי דאחריות דעלמא לא קבילת וכו'. וק"ל:

7 רש"י ד"ה וכן בי דינא וכו'. למזון וכו'. צריך להבין הא דפירש דוקא למזון האשה והבנות ולא פירש לכתובה או לבע"ח ונראה דקשיא ליה דמאי ארא' משום אחריות תיפוק ליה דכיון דפרעו הבית דין בדמי מכירה לבע"ח או לכתובה א"כ כיון דבאמת נמצא שדה זו שאינו שלו או שטרפה ב"ח מוקדם נמצא מחויבים היתומים לשלם להלוקח שפרע בשבילם לבע"ח וכ"ש לפי מ"ש לעיל דמיירי דוקא בנמצא שאינו שלו או באפותיקי דאל"ה האיך מצי טריף מיניה הא יכול לומר הנחתי לך מקום לגבות א"כ כיון דאמרינן בב"ב פרק חזקת דף מ"ד דאפילו מכר שלא באחריות נמצא שאינו שלו חוזר עליו דכיון דהמכירה לא היתה כלום ממילא צריך להחזיר לו מעותיו וה"נ כיון דהמכירה לא היתה כלום הרי פרע חוב של יתומים לכך פירש"י למזון האשה והבנות דאמרינן לקמן דף ק"ח במי שהלך למדינת הים ועמד אחר ופירנס את אשתו הניח מעותיו על קרן צבי נמצא שלא היה חייב לשלם מטעם פריעת ב"ח אלא מטעם אחריות ואף דאיכא למצוא נ"מ מחיוב אחריות אם הוקיר אח"כ מ"מ פשטות הלשון משמע דאי לאו משום אחריות לא היה גובה כלום אע"ג דרש"י ז"ל ס"ל לקמן דבכל ב"ח אם פרע שלא מדעתו איבד מעותיו מ"מ יש לומר דמודה רש"י כשהבע"ח דוחק כמ"ש הש"ך בסימן קכ"ח בפי' ירושלמי שהביאו התוס' לקמן דף ק"ח ע"א א"כ הכא שהב"ד הגבוהו ה"ל כבע"ח דוחק. אי נמי דנ"מ עוד דאחריות איתמי לטרוף ממה שמכרו דאי מטעם חוב מזון האשה והבנות אין מוציאין מנכסים משועבדים אפילו מה ששיעבדו יתומים אבל מטעם אחריות טריף אפילו ממשועבדים. ואפ"ה מקשה הש"ס דפשיטא דאלמנה ובית דין הם שלוחי יתומים והוי כאלו מכרו בעצמם דאחריות עליהם ועיין בסמוך מזה:

8 פירש"י ד"ה כל דזבין וכו'. לפי שהם מוכרים בהכרזה. לכאורה תמוה דהא פירש"י לעיל דמיירי שמכרה למזון האשה והבנות וקי"ל דלמזון האשה והבנות מזבינן אפילו בלא אכרזתא כדאיתא בסמוך ולפמ"ש בסמוך יש ליישב קצת דעד כאן לא פירש"י למזון האשה והבנות אלא לפי הס"ד דאשמעינן שיש במכירת האלמנה והבית דין להיות אחריות הלקוחות על היתומים וממילא דצ"ל למזון האשה כנ"ל אבל למאי דמסיק דהא פשיטא דשלוחי יתומים הן אלא דעיקר רבותא דקמ"ל דה"א דהלוקח קונה שלא באחריות כלל א"כ אפילו בשאר חוב בנמצא שאינו שלו מ"מ הא כיון דכל דזבין וכו'. והוי כלוקח בפירוש שלא באחריות כלל ומיירי שמכרו לכתובה או לשאר חוב. מיהו אכתי זה דוחק. ותו יש לדקדק דמשמע לעיל דף צ"ח דאמר ר' יוסף ותבעי לך הכרזה וכו' לעולם דאכרזו וכו' משמע דס"ל דאלמנה שמוכרת צריכה נמי הכרזה ועכ"פ מספקא ליה א"כ מה פשיטא ליה להש"ס הכא אליבא דר' יוסף דאלמנה לא איצטריך הא האי טעמא דפירש"י בזבין מבי דינא לפי שהם מוכרים בהכרזה שייך נמי גבי אלמנה לר' יוסף. מכל הלין קושיות נראה יותר דס"ל לרש"י ז"ל דר' יוסף לא מיירי בשמכרו בהכרזה דבזה אפשר שאין הנגזל והבע"ח יכולין להוציא מן הלוקח כיון שהכריזו ולא ערערו אבדו זכותן דהרי באמת כתב הריטב"א דשמעינן מההוא דבית דין שמכרו בהכרזה אם יש לאדם זכות לא הפסיד זכותו ותמה הרמב"ן והריטב"א על המנהג מעשים בכל יום דאבד זכותו בהכרזה. א"כ יש לומר דרש"י ז"ל ס"ל באמת דהכא מיירי שמכרו שלא בהכרזה והיינו שכתב למזון האשה והבנות דלא בעי הכרזה אלא דה"א דכל דזבין בבי דינא לפי שדרכן למכור בהכרזה כשמוכרים לחוב או לכתובה ואין עולה על דעתו לקנות באחריות אפילו כשמכרו למזונות האשה והבנות אבל באלמנה לא שייך זה דאי ס"ל לר' יוסף דצריכה הכרזה א"כ הכא דע"כ לא אכרוז אין חילוק בין שמכרה למזונות או לכתובה כמו שכתבנו לעיל דף צ"ח דגבי אלמנה אין חילוק ואי מיירי במקום שאין מכריזין לעולם א"כ לא שייך אדעתיה למיפק ליה קלא ועדיין צ"ע. ודוק:

9 פיסקא רשב"ג אומר וכו' ועד כמה וכו'. נראה דהוא מדברי ר' הונא עצמו כמ"ש התוספות כה"ג בריש פרק אלו מציאות והיינו דס"ל דרשב"ג פליג אפילו ביתר משתות עד פלגא. והיינו דקאמר תניא נמי הכי דס"ל לרשב"ג דשוה מנה במאתים מכרן קיים אבל א"ל דהש"ס ידע דאפילו ביתר משתות ס"ל לרשב"ג דמכרן קיים. ור' הונא קמ"ל דיותר מפלגא מכרן בטל הוי ליה לסייע ממתניתין עצמו דנקט בסיפא גבי אגרת בקורת. אפילו מנה במאתים לא פליג ר' שמעון בן גמליאל. דכמו דדייק מברייתא ה"נ איכא למידק ממתניתין דיותר ממנה במאתים מכרן בטל. וק"ל:

10 שם אמר רשב"ג בית דין שמכרו שוה מאתים וכו'. לכאורה צ"ע לפי מאי דקי"ל בפרק הזהב דף מ"ט ע"ב דלעולם אזלינן בתר שיעור המקח ולא בתר המעות לענין אונאת יתר משתות לפחות משתות. ואם האונאה הוא פחות משתות לגבי המקח שהוא מה ששוה החפץ יותר משתות לגבי המעות או איפכא הכל אזלינן בתר המקח כדאיתא בח"מ סימן רכ"ז סעיף ד' וע"ש בט"ז אם כן קשה למה במכרו בית דין שוה מאה בפחות ממאתים אפילו דינר אחד המכר קיים. כיון דה"ל פחות מכפליים לענין שיווי החפץ. אע"ג דהוא הרבה יותר מחצי החפץ ולהיפך במכר שוה מאתים בפחות ממאה אפילו דינר אחד אע"ג דלגבי החפץ לא ה"ל אלא יותר מחצי שיווי חפץ אפ"ה מכרן בטל כיון דהוי יותר מכפליים לענין המעות ואמאי הא לא אזלינן בתר המעות כדקי"ל לענין אונאת שתות. ואם השיעור ביטול מקח הוא ביתר מפלגא ולא בכפליים א"כ אם מכר שוה מאה בקנין סודר יהיה המקח בטל כיון דהוי יותר מפלגא לענין החפץ וכבר כתבנו לעיל דף צ"ז בתוס' ד"ה אלמנה שמכרה וכו' דמלשון ירושלמי שלפנינו שם גבי אין אונאה לקרקעות דמשני בשהוקיר ולא משני נמי בשהוזיל משמע משום דלעולם בתר המקח אזלינן. וא"כ לא משכחת כלל ביטול מקח בהוזיל דכיון דבהוקיר בעינן כפלים כדמי החפץ שהוא הקרקע א"כ בהוזיל לעולם לא הוי האונאה כשווי החפץ שאפילו נתן פרוטה אחת הרי לא היה האונאה כלל דמי החפץ שאם החפץ שוה מאתים ובעינן בהוקיר עוד מאתים ויהיה שוה לאחר שהוקיר ד' מאות א"כ בהוזיל נמי בעינן אונאה מאתים וכיון שנתן פרוטה אחת הרי לא היה אונאה מאתים אלא אם ניזל בתר מעות דאז כשהוזיל במאה הוי כפליים כמו המעות ואינו כן גבי אונאת שתות כנ"ל. ולפ"ז היה נראה לענ"ד דהא דקאמרינן בב"מ דף נ"ז גבי הקדש דשמואל פליג אדר' יוחנן דאמר הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל אע"ג דה"ל יותר מפלגא וה"ל ביטול מקח לר"י יש לומר משום דהא דקאמר שמואל הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה ולא קאמר שחיללו על פרוטה היינו דקמ"ל דאע"ג שחילל על שוה פרוטה דה"ל כמחליף חפץ בחפץ ולא שייך לומר דאזלינן בתר מקח דהיינו הקדש דהא בחלול נמי הוי חפץ. אפ"ה הוא מחולל משא"כ בחילול על פרוטה מודה ר' יוחנן נמי כיון דלגבי מקח לא הוי כפליים ולעולם אזלינן בתר המקח וקמ"ל שמואל דאפילו בשוה פרוטה דהוי נמי חפץ. אפ"ה לא ה"ל ביטול מקח אפילו יתר מפלגא והיינו דקאמר דפליג אדר"י. ולפ"ז יש לומר דהא דאיתא בערכין דף כ"א ההוא גברא דאחרמינהו לנכסיה אתא לקמיה דר' יהודה אמר לה שקול ארבע זוזי ושדי בנהרא דאין מוכרח לומר דרב יהודה פליג אדר' יוחנן כיון דשקיל זוזי ממש. ואפשר דהתוס' משמע להו מסוגיא דידן דמשמע מדברי ר' שישא דאין חילוק כנ"ל בין שוה מאתים במאה או שוה מאה במאתים לענין מכירת בית דין. וה"ה לענין מכירת קרקעות והקדש. מיהו יש לחלק. ועוד נראה דבזה הוי א"ש מה שדקדקו התוספות לעיל דף צ"ח ע"ב בהא דקאמר בקידושין דף מ"ב ע"ב והא דאמרינן יתר משתות בטל מקח לא אמרן אלא במטלטלי אבל במקרקעי אין אונאה לקרקעות ולא קאמר עד פלגא וכן הקשו בקידושין שם. ולפמ"ש יש לומר דגבי אחין לא שייך זה דלא הוי כמחליף חפץ בחפץ אלא כל אחד הוי כלוקח דכיון שזה שלקח יותר מאחיו א"כ לגבי מקח שלו הוי כלוקח שוה מאתים במנה וכבר כתבנו דבכה"ג לא הוי כפליים בשיווי המקח. א"כ מאן לימא לן שהטעות הוא בזה החלק שלקח פחות. דלמא הטעות הוא גבי זה שלקח יותר דלא ה"ל לגביה כפליים במקח לכך לעולם החלוקה קיימת בקרקעות ולפ"ז גם במטלטלי לענין יתר משתות הדין כן וצ"ע בזה לדינא. וכבר כתבנו לעיל בזה גבי יתר משתות באמרו נפלוג בשומא דבי דינא ודוק:

11 שם בגמרא או שוה מנה במאתים מכרן קיים. נראה דמכאן ראיה לדברי הר"ר יונה שהביא הרא"ש במתניתין דהא דבהוסיפו שתות מכרן בטל לת"ק אע"ג דנתאנה לוקח ולמה יהא גרוע מכח אחר דהטעם הוא משום דהלוקח ג"כ סומך על הבית דין שלא יעשו עול וה"ל הבית דין שלוחים של אלו ואלו. א"כ ה"נ רשב"ג דס"ל ביתר משתות כשנתאנה לוקח המקח קיים עד פלגא משום דהוא ג"כ סומך על הבית דין ואמרינן גם בזה מה כח בית דין יפה. אבל לפמ"ש שם הרא"ש הטעם כיון דלגבי אונאת יתומים אמרינן מכרן בטל ועמ"ש בזה פירושו לעיל בתוספות ד"ה רבא אמר ר' נחמן וכו' א"כ אכתי לא מתרצא לרשב"ג דאמרינן איפכא דכח בית דין יפה להיות מכרן קיים אפילו כשנתאנה לוקח ואם הבית דין אינם שלוחים של הלוקח למה כוחם יפה בזה וא"ל משום דלגבי לוקח בל"ז אין אונאה לקרקעות זה אינו חדא דהא לקמן מוקי לה בשינויא קמא בדברים שאין מכריזין עליהם דהיינו מטלטלין ודוחק לומר דמיירי דוקא בעבדים ושטרות דאין להם אונאה ותו דלפמ"ש התוספות לעיל דף צ"ח ע"ב דבפלגא ממש יש אואה לקרקעות א"כ הכא למה בשוה מנה במאתים מכרן קיים הא ה"ל פלגא וכן קשה במתניתין עצמו גבי אם עשו איגרת בקורת אפילו הכי מכרו שוה מנה במאתים מכרן קיים הא ה"ל פלגא ולמה יגרע ההכרזה לגבי לוקח ודוחק לומר דשוה מנה במאתים לאו דוקא אלא פחות מעט. וק"ל:

12 והנה רש"י ז"ל בקידושין דף מ"ב בד"ה שום הדיינים וכו'. פירש שום הדיינים ששמו נכסי לוה למלוה שלא בפני הלוה או שלא מדעתו וכו'. נראה הא דפי' שמו נכסי לוה למלוה ולא שמכרו לאחרים ע"פ שומת בית דין משום דכונתו לתרץ בזה קושית הרא"ש דלמה בהוסיפו שתות מכרן בטל לת"ק כיון שנתאנה לוקח ולמה יגרע מאלו קנה מאיש אחר וס"ל לדוחק תירוץ רבינו יונה הנ"ל שגם הלוקח עצמו סומך על הבית דין לכך פירש דמיירי ששמו הבית דין נכסים למלוה עצמו א"כ לאו מדעתו קנה אלא הבית דין נתנו לו השומא וא"כ אם הוסיפו ונתנו לו ביותר משווים שתות הוא בטל. מיהו אכתי צריך עיון הא דמשני לקמן בשעה שאין מכריזין כגון לכרגא למזוני ולקבורה דמה שייך בזה ששמו להב"ח עצמו ודוחק לומר ששמו לאשה שתמכור לצורך מזונות או לכרגא. והעיקר נראה דמזה ראיה למ"ש התוספות לעיל דף פ"ז ד"ה לקבורה דכשלוה לצורך קבורה מזבנינן לזה החוב בלא הכרזה וה"ה כשלוה לצורך מזון וכרגא א"כ שפיר יש לומר ששמו אח"כ הקרקע לאלו המלוין שלותה מהם לצורך מזון וכרגא ושפיר שייך טעמא דרש"י ז"ל שהגבו לאותן המלוין בשומא דידהו ואם טעו בשתות בטל כנ"ל. ודוק:

13 שם בגמרא איתיביה ר' אשי וכו'. מאי לאו בדלא אכרוז וכו'. לכאורה קשה לפמ"ש רש"י בקידושין שם דשום הדיינים דמתניתין דידן היינו ששמו נכסי הלוה למלוה שלא בפני הלוה וכו'. א"כ מאי מקשה על ר' יוסף דמיירי שמכרו בלא הכרזה בנכסי יתומים שהרי אמר שטעו בדבר משנה דתנן שום היתומים שלשים יום והרי כתב הרמב"ם וטוש"ע בח"מ סימן צ"ח בדין זה שמכרו בחייו שלא בפניו א"צ שלשים יום א"כ יש לומר כיון דמתניתין דהכא מיירי בחיי הלוה שלא בפניו באמת מכרן קיים אפילו שלא בהכרזה וצ"ל דס"ל לרש"י כדעת בעה"ת שהביא הטור דאין חילוק בין בחייו שלא מדעתו או מיתומים ולפי פירש"י יש ליישב שהקשו התוס' ד"ה אלו דברים וכו' דה"ל מטלטלי דיתמי ולא משתעבדי דבאמת מוקי בחייו שלא בפניו דגובה אפילו ממטלטלי דמיניה ואפילו מגלימא דעל כתפיה וצריך לומר דהתוספות ס"ל כדעת הרמב"ם. וק"ל:

14 שם רב תני קטנה וכו'. וכתבו התוס' פי' במתניתין. וכן הא דאמר שמואל תני ממאנת אין לה כתובה אבל יוצאת בגט יש לה כתובה נראה ג"כ דתני בפירוש במתניתין כן ממאנת אבל לא יוצאת בגט. וכן משמע מדפריך לקמן תנינא כולהו משמע להדיא דמפורש החילוק במתניתין בין יוצאת במיאון בין יוצאת בגט כדנקט בהדיא גבי ממאנת באיש הוא מותר בקרובותיה וכו' נתן לה גט וכו' אבל מדיוקא אין למעט דדוקא ממאנת אבל יוצאת בגט לא דשפיר איכא לפרושי מאי ממאנת ראויה למאן כדמשני לעיל דף ל"ו ע"א אע"ג דמקשה התם הש"ס וליתני קטנה ומסיק בקשיא נראה דוקא התם הוא דקשיא ליה אבל הכא לא קשיא מידי דהתם גבי קנס אין שום שייכות לקרות לכל קטנה אפילו יש לה אב ואין לה בעל ממאנת אבל הכא דמיירי ביתומה נשואה ומטעם שהקידושין דרבנן שראוי למאן שפיר נקט ממאנת לכל הראוי למאן וע"כ דקתני בהדיא אבל יוצאת בגט וכו'. ובזה נראה לפענ"ד לתרץ מה שהקשינו לקמן דף ק"ז דמקשה הש"ס שם לשמואל מברייתא דכיצד אמרו ממאנת וכו' אמר לך שמואל הכא למאי ניחוש וכו' ולא משני כששמעו בו שמת כדמשני בכולהו קושין דלעיל שם עמ"ש שם בתוס' ד"ה ואם בא וכו'. ויותר קשה לי דהא מאי דמשני התם צררי לקטנה לא מתפיס נתקשו בו התוס' בר"פ הנושא דף ק"ב ע"ב בד"ה אימור צררי וכו' דאמר שם דאפילו בקטנה מתפיס צררי וע"כ צריך לחלק בכמה חילוקים דחוקים כמ"ש התוס' שם ולמה לא משני באמת בששמעו בו שמת וא"צ לדחוקים אלו. ועוד נראה דמה שהוצרכו התוס' לדחוקים האלה ולא משני דבאמת הסוגיא דלקמן דלא כשמואל דהא לא ק"ל כשמואל אלא דקשיא להו הך קושיא עצמה דלא הוי צריך לסברא זו דצררי לקטנה לא מתפיס אפילו לשמואל דהוי מצי לשנוי בששמעו בו שמת ש"מ דסברא פשוטה הוא להש"ס דלא מתפיס צררי לקטנה וגם נפקא להו מהא דאמר שם לעיל דף ק"ז איכא בינייהו קטנה וסיפקה משמע דסברא פשוטה להו להש"ס דקטנה לא מתפיס צררי וקשה באמת מנ"ל להש"ס הני חילוקים שכתבו התוס' אבל לענ"ד יש ליישב כל זה לפמ"ש דשמואל תני במתניתין בהדיא אבל לא יוצאת בגט אם כן א"א לפרש אין לה מזונות דרישא בששמעו בו שמת דא"כ כבר מפורש דבשמעו בו שמת יש לה מזונות וה"ה כתובה עצמה דתנאי כתובה ככתובה ולא שייך למתניתין אבל יוצאת בגט יש לה כתובה דהא כבר מפורש באלמנה דיש לה כתובה וכ"ש גרושה דמפקא מדעתיה וצריך לשנוי לשמואל דצררי לקטנה לא מתפיס ומזה נפקא ליה להש"ס שם דאיכא בינייהו קטנה וסיפקא. ולפ"ז ממילא מתורץ קושית התוס' הנ"ל בר"פ הנושא דכל זה אליבא דשמואל דצריכין ליישב אליביה ברייתא דכיצד אמרו ממאנת הכי אבל סוגיא דהנושא ל"ל סברא דצררי לקטנה לא מתפיס דהא לא קי"ל כשמואל אלא כרב דפוסקין מזונות ודוק:

15 תוס' ד"ה ולא מזונות וכו'. אבל לאחר מיתה אית לה וכו'. נראה כונתם דאע"ג דאית לה תוספת ונדוניא כדאיתא לקמן. וקי"ל לעיל דף צ"ז דאפילו גבתה מקצת כתובתה יש לה מזונות אפ"ה אין לה. דומיא דאלמנה דמיירי לאחר מיתה. ויש להסתפק לדעת הרא"ש בפ"ק דמציעא דבגרושה כ"ז שלא סילק את כתובתה עד פרוטה אחרונה חייב במזונותיה יש לומר דאפילו בשניה כן אם גירשה וליכא למיחש שמא תתעכב או נימא דכיון דתחתיו ולאחר מיתה אין לה מזונות לא חילקו בו. ועיין קונטרס אחרון:

16 תוס' ד"ה ולא בלאות וכו' ואמר רבי וכו'. נלע"ד לפרש שיטת רש"י ע"פ מה דאיתא באה"ע ריש סימן פ"ח ובהג"ה סימן ע"ז דיש לחלק בין בלאות שראוים למלאכתן ראשונה או אינם ראוים למלאכתן ראשונה ע"ש. ונראה דס"ל לרש"י דבנכסי צאן ברזל דהכניסה לא והוא מתחייב כנגדם כיון שאינם ראוים למלאכתן ראשונה ולא שייך שבח בית אביה כדאיתא ביבמות ר"פ אלמנה לכה"ג והדין עמה משא"כ כשאינם ראוים משלם המעות כפי שומא שהכניסה לו והבלאות שלו אבל בנכסי מלוג אם השתמש בהן כדין כדאמר ר' נחמן עיילי ליה גלימא מכסי ביה עד דבלי אז פשיטא שהבלאות שלה דהרי שלה הם מתחילתן אלא שאכל הפירות והקרן שלה לעולם וכדאיתא לעיל דף פ' באילנות זקנים אבל לרב כהנא דסבר דלא מכסי בה ושלא כדין עשה קי"ל כשמואל בב"ק דף י"א דאין שמין לגנב ולגזלן נמצא כיון דאין ראוים למלאכתן ראשונה צריך לשלם הכל והבלאות של הבעל נמצא רק כהנא דאמר קנסוה לדידה בדידיה א"א לפרש על הבלאות שנשארו דודאי לאו דידיה הם אלא שלה הם אם ראוים למלאכתן ראשונה אלא ע"כ באין ראוים וס"ל דעיילא ליה גלימא קרנא הוא וה"ל כגזלן דהבלאות שלו וקנסוה אותה שיהיו הבלאות שלו ופטור לגמרי אבל באשתו משלם הכל אבל לר"נ דס"ל דפירי הוי א"כ הבלאות באשתו כשירה שלה הם לא שייך למקנסה באותן הבלאות שנשארו כיון דשלה הם לגמרי וכדאמר אי דאתנהו בין ראוים או אינם ראוים וע"כ צ"ל דקנסוה בבלאות נכסי צאן ברזל ודוקא שאינם ראוים למלאכתן ראשונה דלא שייך שבח בית אביה אלא משלם המעות וקנסוה שלא יחזור ולא ישלם ובאמת פליגא אדר' כהנא וכיון דקי"ל הלכה כר"נ בדיני ע"כ פירש"י במתניתין דר"פ יש מותרות ובמתניתין דידן דמיירי בבלאות נכסי צאן ברזל שהכניסה לו ומ"ש זינתה לא הפסידה בלאותיה קיימים היינו כשראוים למלאכתן ראשוניה נקראו קיימין אבל כשאינם ראוי' כבר חוב בעלמא הוא. כן נראה לע"ד ליישב שיטת רש"י ז"ל.

4 רש"י על כתובות פתח ↗

כדתניא - דאיכא פלוגתא דתנאי בהא מילתא ומסקנא שמעינן דבדבר שאין לו קצבה אית ליה לר' יוסי הכל לבעל המעות וסתם לן רבי במתני' דהכא כר' יוסי דמתניתין נמי דבר שאין לו קצבה הוא דכל קרקע נמכר באומד זה בפחות וזה ביוקר:

5 כתובות פתח ↗

אֵיתִיבֵיהּ רַב אָשֵׁי לְאַמֵּימָר: שׁוּם הַדַּיָּינִין שֶׁפִּחֲתוּ שְׁתוּת אוֹ הוֹתִירוּ שְׁתוּת — מִכְרָן בָּטֵל. הָא שָׁוֶה בְּשָׁוֶה — מִכְרָן קַיָּים. מַאי לָאו דְּלָא אַכְרוּז? לָא, בִּדְאַכְרוּז.

7 תוספות על כתובות פתח ↗

הא מני חנן היא דאמר איבד מעותיו - הואיל וכן שאינו יכול עתה לתובעו ממנו אע"פ שמ"מ מהנהו שאין צריך לשלם חובו משום הכי לא מיתסר שאינו אלא גרמא בעלמא שעל ידי שפורע זה לבעל חובו מיפטר ודמי להא דתנן באין בין המודר נדרים דף מג. המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל ילך אצל חנוני הרגיל אצלו כו' ויתן לשום מתנה אע"ג דעל ידו משתרשי ליה מזוני שרי הואיל ולא עביד אלא גרמא בעלמא ולא דמי לעושה לו מלאכה דאסור אע"ג דלא מצי תבע ליה מיניה דהתם מדידיה לדידיה קא מיתהני אבל הכא גרמא בעלמא הוא ורבינו תם מפרש דאיירי דוקא במזונות אשתו ומשום הכי פטור דאין הדבר ברור שהיה מתחייב זה הבעל מזונות שמא היה יכול להפטר שהאשה עצמה היתה מצמצמת אם לא היתה מוצאה מי שממציא לה מעות אע"ג דבפסקו לה ב"ד מיירי דאי לאו הכי לא הוי מיחייב לכ"ע שאף לאשה עצמה לא היה מיחייב בלא פסק ב"ד מכ"מ היתה מצמצמת דלא ליקרו לה רעבתנותא אבל גבי שטר חוב אפי' חנן מודה דלא איבד מעותיו דהנאה גמורה היא הואיל ולא היה יכול להפטר בשום ענין והכי פי' הא מני חנן היא כלומר האי פורע מיירי באותו חוב דאיירי בה חנן דהיינו במזון האשה דוקא וחנן היא וכן פירש רבינו חננאל ושני רב אושעיא הא דתנן ופורע את חובו מזונות אשתו הן ואליבא דחנן וריב"א הביא ראיה מירושלמי דה"ה בשאר חובין דגרסינן התם בפירקין אבא בר ממל בעי הפורע שטר חוב של חבירו שלא מדעתו בפלוגתא דחנן ובני כהנים גדולים א"ר אסי טעמא דבני כהנים גדולים תמן לא עלה בדעתו שתמות אשתו ברעב ברם הכא מפייסנא ליה ומחיל לי הגע בעצמך דהוה גביה משכון מפייס הוינא ליה ויהיב לי משכוני עד כאן בבעל חוב שאינו דוחק ואפי' בבעל חוב דוחק נשמענה מן הדא שוקל לו את שקלו לא שקיל אין ממשכנא הדא אמרת אפי' בעל חוב דוחק אלמא מחלוקת בבעל חוב כמו למזונות ואומר רבינו תם על כרחך פליג גמרא ירושלמית אגמרא שלנו דמוקים ההוא טעמא דשוקל את שקלו כבני כהנים גדולים אע"ג דממשכנין על השקלים ורב אושעיא מוקי לה כחנן ופליג לגמרי דלית ליה הך סברא ומפרש דלא פליגי אלא במזון האשה כדפרשינן ועוד דעל כרחין סוגיא דירושלמי לא אתיא כסוגיא דהכא דלדברי רבא צריך לפרש דשוקל לו שקלו היינו באבוד וגבוי דאי לאו הכי שוקל לו שקלו אמאי הא קא משתרשי ליה ובירושלמי משמע דלא מיירי באבוד דפשיט מיניה בעל חוב דוחק:

10 קידושין פתח ↗

וְהָא דַּאֲמַרַן ״שְׁתוּת – קָנָה, וּמַחְזִיר אוֹנָאָה״ – לָא אֲמַרַן אֶלָּא בְּמִטַּלְטְלֵי, אֲבָל בִּמְקַרְקְעֵי – אֵין אוֹנָאָה לְקַרְקָעוֹת. וּבִמְקַרְקְעֵי לָא אֲמַרַן, אֶלָּא דִּפְלוּג בְּעִילּוּיָא, אֲבָל פְּלוּג בְּמִשְׁחֲתָא – לָא, כִּדְרַבָּה. דְּאָמַר רַבָּה: כׇּל דָּבָר שֶׁבְּמִדָּה וְשֶׁבְּמִשְׁקָל וְשֶׁבְּמִנְיָן, אֲפִילּוּ פָּחוֹת מִכְּדֵי אוֹנָאָה – נָמֵי חוֹזֵר.

10 בבא מציעא פתח ↗

אֲמַרִי לֵיהּ: לָא. אֲמַר לִי: לֶיהְווֹ הָנָךְ זוּזֵי בְּפִקָּדוֹן גַּבָּךְ, דְּהָא חֲשַׁכָה לִי. אֲמַרִי לֵיהּ: הָא בֵּיתָא קַמָּךְ. אוֹתְבִינְהוּ בְּבֵיתָא וְאִיגְּנוּב. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא. אֲמַר לֵיהּ: כֹּל ״הָא בֵּיתָא קַמָּךְ״ לָא מִיבַּעְיָא שׁוֹמֵר שָׂכָר דְּלָא הָוֵי, אֶלָּא אֲפִילּוּ שׁוֹמֵר חִנָּם נָמֵי לָא הָוֵי. אֲמַרִי לֵיהּ: וְהָא אֲמַרוּ לֵיהּ רַבָּנַן לְרָבָא: אִיבְּעִי לֵיהּ לְקַבּוֹלֵי עֲלֵיהּ ״מִי שֶׁפָּרַע״. וַאֲמַר לִי: לֹא הָיוּ דְבָרִים מֵעוֹלָם. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כֹּל שֶׁהַכֶּסֶף בְּיָדוֹ – יָדוֹ עַל הָעֶלְיוֹנָה וְכוּ׳. תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: אֵימָתַי – בִּזְמַן שֶׁהַכֶּסֶף וְהַפֵּירוֹת בְּיַד מוֹכֵר. אֲבָל כֶּסֶף בְּיַד מוֹכֵר וּפֵירוֹת בְּיַד לוֹקֵחַ – אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁכַּסְפּוֹ בְּיָדוֹ. ״בְּיָדוֹ״?! בְּיַד מוֹכֵר הוּא. אֶלָּא – מִפְּנֵי שֶׁדְּמֵי כַסְפּוֹ בְּיָדוֹ. פְּשִׁיטָא! אָמַר רָבָא: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה עֲלִיָּיה שֶׁל לוֹקֵחַ מוּשְׂכֶּרֶת בְּיַד מוֹכֵר. טַעְמָא מַאי תַּקִּינוּ רַבָּנַן מְשִׁיכָה – גְּזֵירָה שֶׁמָּא יֹאמַר לוֹ נִשְׂרְפוּ חִטֶּיךָ בַּעֲלִיָּיה. הָכָא בִּרְשׁוּתֵיהּ דְּלוֹקֵחַ נִינְהוּ, אִי נָפְלָה דְּלֵיקָה בְּאוֹנֶס – אִיהוּ טָרַח וּמַיְיתֵי לַהּ. הָהוּא גַּבְרָא דִּיהַיב זוּזֵי אַחַמְרָא. לְסוֹף שְׁמַע דְּקָא בָעֵי לְמִנְסְבֵיהּ דְּבֵי פַּרְזַק רוּפִילָא. אֲמַר לֵיהּ: הַב לִי זוּזַי, לָא בָּעֵינָא חַמְרָא. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב חִסְדָּא, אֲמַר לֵיהּ: כְּדֶרֶךְ שֶׁתִּיקְּנוּ מְשִׁיכָה בַּמּוֹכְרִין כָּךְ תִּיקְּנוּ מְשִׁיכָה בַּלָּקוֹחוֹת. מַתְנִי׳ הָאוֹנָאָה, אַרְבָּעָה כֶּסֶף מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה כֶּסֶף לַסֶּלַע, שְׁתוּת לְמִקָּח. עַד מָתַי מוּתָּר לְהַחְזִיר? עַד כְּדֵי שֶׁיַּרְאֶה לַתַּגָּר אוֹ לִקְרוֹבוֹ. הוֹרָה רַבִּי טַרְפוֹן בְּלוֹד: הָאוֹנָאָה שְׁמוֹנָה כֶּסֶף מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע כֶּסֶף לַסֶּלַע, שְׁלִישׁ לְמִקָּח. וְשָׂמְחוּ תַּגָּרֵי לוֹד. אָמַר לָהֶם: כׇּל הַיּוֹם מוּתָּר לַחְזוֹר. אָמְרוּ לוֹ יַנִּיחַ לָנוּ רַבִּי טַרְפוֹן בִּמְקוֹמֵינוּ, וְחָזְרוּ לְדִבְרֵי חֲכָמִים. גְּמָ׳ אִתְּמַר: רַב אָמַר: שְׁתוּת מִקָּח שָׁנִינוּ. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: שְׁתוּת מָעוֹת נָמֵי שָׁנִינוּ. שָׁוֵי שִׁיתָּא בְּחַמְשָׁא, שָׁוֵי שִׁיתָּא בְּשִׁבְעָה – כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּבָתַר מִקָּח אָזְלִינַן וְאוֹנָאָה הָוְיָא. כִּי פְּלִיגִי שָׁוֵי חַמְשָׁא בְּשִׁיתָּא וְשָׁוֵי שִׁבְעָה בְּשִׁיתָּא. לִשְׁמוּאֵל דְּאָמַר: בָּתַר מָעוֹת אָזְלִינַן, אִידֵּי וְאִידֵּי אוֹנָאָה הָוֵי. לְרַב דְּאָמַר: בָּתַר מִקָּח אָזְלִינַן, שָׁוֵי חַמְשָׁא בְּשִׁיתָּא בִּיטּוּל מִקָּח הָוְיָא. שָׁוֵי שִׁבְעָה בְּשִׁיתָּא, מְחִילָה הָוְיָא. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: כִּי אָמְרִינַן מְחִילָה וּבִיטּוּל מִקָּח – הֵיכָא דְּלֵיכָּא שְׁתוּת מִשְּׁנֵי צְדָדִים. אֲבָל הֵיכָא דְּאִיכָּא שְׁתוּת מִצַּד אֶחָד – אוֹנָאָה הָוְיָא. תְּנַן: הָאוֹנָאָה אַרְבָּעָה כֶּסֶף מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה כֶּסֶף לַסֶּלַע, שְׁתוּת לְמִקָּח. מַאי לָאו, דְּזַבֵּין שָׁוֵי עֶשְׂרִים בְּעֶשְׂרִין וְאַרְבְּעָה, וּשְׁמַע מִינַּהּ: שְׁתוּת מָעוֹת נָמֵי שָׁנִינוּ! לָא, דְּזַבֵּין שָׁוֵי עֶשְׂרִים וְאַרְבְּעָה בְּעֶשְׂרִים. מִי נִתְאַנָּה – מוֹכֵר. אֵימָא סֵיפָא: עַד מָתַי מוּתָּר לְהַחְזִיר – בִּכְדֵי שֶׁיַּרְאֶה לַתַּגָּר אוֹ לִקְרוֹבוֹ. וְאָמַר רַב נַחְמָן: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לוֹקֵחַ, אֲבָל מוֹכֵר – לְעוֹלָם חוֹזֵר. אֶלָּא דְּזַבֵּין שָׁוֵי עֶשְׂרִים וְאַרְבְּעָה בְּעֶשְׂרִין וּתְמָנְיָא. תְּנַן, הוֹרָה רַבִּי טַרְפוֹן בְּלוֹד: הָאוֹנָאָה שְׁמוֹנָה כֶּסֶף מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה כֶּסֶף לַסֶּלַע, שְׁלִישׁ לְמִקָּח. מַאי לָאו, דְּזַבֵּין שָׁוֵי שִׁיתַּסְרֵי בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבְּעָה? וּשְׁמַע מִינַּהּ: שְׁלִישׁ מָעוֹת נָמֵי שָׁנִינוּ. לָא: דְּזַבֵּין שָׁוֵי עֶשְׂרִים וְאַרְבְּעָה בְּשִׁיתְּסַר. מִי נִתְאַנָּה מוֹכֵר, אֵימָא סֵיפָא: אָמַר לָהֶם – כׇּל הַיּוֹם מוּתָּר לַחְזוֹר. וְאָמַר רַב נַחְמָן: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לוֹקֵחַ, אֲבָל מוֹכֵר לְעוֹלָם חוֹזֵר. אֶלָּא דְּזַבֵּין שָׁוֵי עֶשְׂרִים וְאַרְבְּעָה בִּתְלָתִין וּתְרֵין. תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל: מִי שֶׁהוּטַּל עָלָיו יָדוֹ עַל הָעֶלְיוֹנָה. כֵּיצַד? מָכַר לוֹ שָׁוֶה חֲמִשָּׁה בְּשִׁשָּׁה, מִי נִתְאַנָּה – לוֹקֵחַ, יָד לוֹקֵחַ עַל הָעֶלְיוֹנָה, רָצָה אוֹמֵר: תֵּן לִי מְעוֹתַי, אוֹ תֵּן לִי מָה שֶׁאוֹנֵיתַנִי. מָכַר לוֹ

15 פסקי הרא"ש על בבא מציעא פתח ↗

רב אלפס הביא הירושלמי ר' יוחנן בשם ר' אחא אמר אדם שגירש את אשתו ולא נתן לה כתובה חייב במזונותיה עד שיתן לה פרוטה אחרונה. א"ר יוסי מתני' אמרה כן מציאת אשתו שגירשה אע"פ שלא נתן לה כתובה הרי היא שלה. א"ר אושעיא שלא תאמר הואיל וחייב במזונותיה עד שיתן פרוטה אחרונה תהא מציאתה שלו לפום כך צריך מתני'. וכתב רב אלפס ז"ל ומסתברא לן דגמ' דידן לית ליה האי סברא. דאי אית ליה לא הוה צריך לאוקמי מתני' במגורשת ואין מגורשת. ובעל העיטור כתב דלא פליג. דגמ' דידן רבותא קמ"ל דאפי' מגורשת ואין מגורשת מציאתה לעצמה ולא חיישינן לאיבה. דאילו מגורשת לגמרי ליכא שום חדוש. ועוד הביא רב אלפס ז"ל ראיה מהא דתניא פרק בתרא דכתובות דף קז: האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים ובאתה ואמרה מת בעלי רצתה ניזונית רצתה נוטלת כתובה. אמרה גירשני בעלי מתפרנסת והולכת עד כדי כתובתה. ודייקי' עד כדי כתובתה אין יותר מכדי כתובה לא. ואם איתא להא דבני מערבא הוה ליה למימר ניזונית והולכת עד שתפרע כל כתובתה. ומדקתני עד כדי כתובתה שמעינן דכי מטו מזונותיה כדי כתובתה פקע כתובתה ולא שקלה בתר הכי כלום. ול"נ דאין ראיה כלל דטעמא דבני מערבא דחייב במזונותיה עד שיפרע לה כל כתובתה כדי ליפות כח האשה שיפרעו לה כתובתה בעין יפה בבת אחת ולא יתנו על יד על יד תקנו חכמים שיתחייב במזונות עד שיתנו לה פרוטה אחרונה. דאל"כ אמאי חייב לזונה יותר משאר בעלי חובות. והאי טעמא לא שייך באשה הבאה ממדינת הים ואומרת גירשני בעלי דאי אפשר לפרוע כתובתה בבת אחת שמא יבא ויאמר לא גירשתיה והיא לא תעיז פניה להכחישו בפניו. הלכך עד כדי כתובתה ניזונית ממ"נ ותו לא שהרי אמרה גירשני בעלי. וכיון שאין ראיה דפליג גמרא דידן אירושלמי עבדינן כגמרת הירושלמי:

« הפלאה על כתובות צ״ט ע״ב הפלאה על כתובות ק״א ע״א »