הפלאה על כתובות צ״ג

1 ע"א פירש"י ד"ה עד שלא החזיק וכו' אם לא נתן מעות. לכאורה נראה דהוכחת רש"י ז"ל דאי בשנתן מעות מאי קאמר בלישנא קמא משהחזיק א"י לחזור בו דכיון דאיכא מעות וחזקה פשיטא שא"י לחזור דלענין מאי הוא שלא באחריות. והתוס' שכתבו דמיירי בשנתן מעות באמת הוצרכו לפרש בד"ה משהחזיק וכו'. דקמ"ל למ"ד דנמצא שאינו שלו חוזר עליו. וזה דוחק. א"נ כמ"ש תוס' בד"ה ומאימת הוי חזקה וכו'. ויש לומר דהא גופא קמ"ל מאימת הוי חזקה. אלא דזה גם כן דוחק דהא אמר בתחלה סתם משהחזיק וכו'. אבל רש"י ז"ל לא ניחא ליה בהא ולכך הוצרך לפרש בלא נתן מעות. אך באמת התוס' לא ניחא להו בפירש"י דקשה להיפך דמאי קמ"ל בלא החזיק ולא נתן מעות דיכול לחזור. וא"ל משום דברים שיש בהן משום מחוסרי אמנה דבכה"ג שיצא ערעור לא שייך זה. ועוד דקדק הש"ך בסימן רכ"ו דלשון אחוי טרפך ואשלם משמע שנתן מעות כבר ואפשר לומר דקשיא ליה לרש"י דמ"ט דלישנא קמא דאמר דוקא שלא באחריות אינו יכול לחזור בו משמע דהתנה שלא באחריות דהא במכר סתם קי"ל אחריות טעות סופר הוא ואמאי הא אפילו אם מכר בסתם דאמרינן אחריות טעות סופר אפ"ה אינו יכול לחזור בו כמ"ש התוס' למ"ד בב"ב דס"ל נמצא שאין שלו חוזר עליו. דדוקא כשהתנה בפירוש באחריות אמרינן שנתכוין לנכסים משופים וא"כ ה"ה במכר סתם דאף דאמרינן אחריות טעות סופר וחוזר עליו מ"מ אינו יכול לחזור בו וצ"ל דהתוס' ס"ל כשיטת הפוסקים ועיין בסמ"ע ריש סימן ל"ט דהא דאמרינן אחריות טעות סופר לאו היינו דהוי כאלו התנה אלא דאמרינן מסתמא התנה אם כן שפיר קאמר דכל שלא התנה בפירוש ה"ל כשלא באחריות ונראה דרש"י ז"ל ל"ל הך סברא ומפרש דס"ל לאביי כשמואל דאמר בב"מ דף י"ג ע"א דבשטר מקח לא אמרינן אחריות ט"ס משום דעביד אינש דזבין ארעא ליומיה א"כ יש לומר דכל זמן שלא החזיק בו היינו אפילו עשה קנין אחר מ"מ כיון דיצא ערעור עד שלא בא לידו אדעתא דהכי ודאי לא קנה. וא"כ טובא קמ"ל דאף שעשה קנין אחר מ"מ כל זמן שלא החזיק בו כלל אמרינן ביה דלא שדי אינש זוזי בכדי שלא יבא לידו כלל ובודאי אחריות טעות סופר. כ"א כשהחזיק אמרינן ביה דזבין ליומא וא"י לחזור. אבל כשהתנה בפירוש באחריות יכול לחזור. וכל זה ללישנא קמא אבל ללישנא בתרא דמיירי שמכר באחריות לא שייך זה לחלק בין קנין חזקה או קנין אחר. וע"כ עד שלא החזיק מיירי שלא עשה שום קנין ונתן מעות. דעיקר הכרח רש"י ז"ל הוא מדנקט בלישנא קמא משהחזיק א"י לחזור בו. דפשיטא הוא דלענין מאי מכר שלא באחריות. אלא על כרחך בשלא נתן מעות אבל בלישנא בתרא דאיירי אפילו באחריות באמת מיירי אפילו בשנתן מעות. וכדמשמע מלשון אחוי טירפך ואשלם לך דמיירי בנתן מעות. וכמו שדקדק הש"ך בח"מ סימן רכ"ו על רש"י ז"ל. וק"ל:

2 שם בגמרא אמר שמואל בכותבת וכו'. הנה ע"כ הא דקאמר בכותבת צ"ל דמיירי בקנו מידו. כדמקשה לעיל ר"פ הכותב ולקמן דף צ"ה וכי כתבה ליה הכי מאי הוי. וצ"ל כדמשני לקמן כשקנו מידו אך הא קשיא לי דמה מהני קנו מידו הא כתבו התוס' לקמן דף צ"ה בד"ה הב"ע וכו' אע"ג דגבי נשואה אמר ר' יוסף מדין ודברים קנו מידו נשואה הוי טפי ידו כידה מהכא גבי לוקח ידה כידו עכ"ל. משא"כ הכא דיד כולם שוות ואין נכסים בחזקתה יותר מחברתה למה יועיל אפילו קנו מידו מיהו לפמ"ש התוס' לקמן שם בד"ה וכי כתבה ליה וכו' תימא מאי קפריך והלא לא בא עדיין לידה וכו' אבל הכא אינו יכול למכור שלא תטרוף כל שעה עכ"ל. א"כ יש לומר איפכא דבבע"ח שוין כיון דביד הבעל להגבות לאחד מהן ה"ל כאלו לא בא לידו עדיין דמועיל סילוק ואפילו בלא קנו מידו כמו בכותב לה ועודה ארוסה והכא נמי כיון דמיירי שהן שוין שפיר מהני סילוק. וצ"ע שלא הזכירו הפוסקים דין זה דבבע"ח שוין מהני לשון דין ודברים בלא קנו. וק"ל:

3 תוס' ד"ה וכן שלשה וכו' לא הוי ממש וכו'. הנה לכאורה לפי' הר"ח לקמן ע"כ צ"ל דחולקת בשוה דברייתא לא הוי דומיא לחולקות בשוה דמתניתין א"כ יש לומר דגם לפירש"י היא להיפך דחולקות בשוה דמתניתין היינו לפי ערך המעות והיינו למאי דמסיק שמואל בסיפא בכותבת בעלת ג' מאות לבעלת מאתים ולבעלת מנה דין ודברים אין לי עמכם במנה גם המציעתא מיירי בהכי ומנה ראשונה מתחלקת בין שתיהן בשוה דהכא לא שייך לפי ערך המעות דהא אדעתא דהכי כתבה בת ג' מאות שתחלק בעלת מנה עם בעלת מאתים ותסתלק בעלת מנה ואח"כ תתבע בעלת מאתים בעד מנה שניה במותר המעות וכיון דבעלת מנה ובעלת מאתים חלקו שוב אין להם תביעה בעד אותה מנה נמצא על מנה שניה בעלת מאתים יש לה תביעה בעד מנה שניה של כתובתה ובעלת ג' מאות יש לה תביעה על כל כתובתה ומתחלק מנה שניה לפי ערך התביעות לארבעה חלקים ובעלת שלש מאות נוטלת ג' חלקים לפי ערך המעות ובעלת מאתים חלק אחד דהיינו כ"ה נמצא בכולה מתניתין מתחלק לפי ערך המעות ולפ"ז בסיפא אף דבל"ז א"ש דהוי לפי ערך המעות אלא משום מציעתא מוקי הכי גם הסיפא דכתבה בעלת ג' מאות וכו' ומתחלקים שני מאות הנותרים לפ"ע ובעלת ג' מאות נוטלת ג' חלקים ובעלת מאתים חלק רביעי והיינו ממש כמו שלשה שהטילו לכיס. וכ"ז לפירש"י אבל לפי' הר"ח א"א לפרש כן דא"כ רבי היינו ר' נתן לכך פי' ר"ח לשיטתיה דאברייתא קאי וצ"ל דמשמע ליה להתוס' מדלא קאמר אלא אמר שמואל משמע דשינוא קמא קאי במסקנא. ודוק:

4 תוס' ד"ה דאמר לה מדין ודברים וכו'. לולי דבריהם ז"ל יש לומר דמה שפירש"י במתניתין דמיירי שכולן נחתמו ביום אחד מ"מ קשה כיון דעיקר חיוב הכתובה הוא בשעת נשואין ואפילו לא כתב מתחייב מתקנתא דרבנן א"כ כל מי שנישאה קודם קודמת לגבות דנהי דמחמת חיוב השטרות אין מתחילין עד סוף היום שמוכח מתוכו אבל הכא כיון דאפילו לא כתב משתעבד ממילא א"כ כבר נשתעבדו הנכסים לאותה שנישאת קודם וצ"ל דמיירי דאין מוכח מתוך השטרות כגון שזמנם ביום א' וכן אחת טוענת ברי שהיא קודמת בנשואין ואין הנכסים בחזקת אחת יותר מחברתה לכך הדין הוא דיחלוקו ולפ"ז יכולה לומר דמה שכתבה דין ודברים אין לי עמך במנה היינו שאינה יכולה לטעון ברי שניסת קודם בעלת מנה אבל נגד בעלת ג' מאות טוענת ברי שהיא קודמת ובעלת ג' מאות טוענת ברי נגד שתיהן שהיא קודמת א"כ במנה ראשונה אין לבעלת מאתים חלק כיון דאינה יכולה לטעון ברי נגד בעלת מנה וממילא דבעלת ג' מאות עם בעלת מנה חולקים ביחד דכל אחת טוענת ברי שהיא קודמת והיינו דאמרה בעלת מאתים לבעלת ג' נהי דסליקא נפשאי ממנה ראשונה לא מפני שמחלתי חלקי לבעלת מנה אלא משום דלא היה לי דין ודדברים עמה לטעון ברי נגדה אבל כיון שאת אומרת שאת קודם לבעלת מנה ואני קודמת לך אני קודמת לגבות וממילא הדין דיחלוקו אבל הא דמשני בסיפא בכותבת לבעלת שלש מאות וכו' והיינו ע"כ בדרך סילוק ומחילה ובאמת הסילוק מועיל לנגד שתיהן ומכ"ש דא"ש לפמ"ש לעיל דיש לומר דהא דאמר שמואל בכותבת היינו דמוקי גם להמציעתא בכך דא"צ להך סברא דאמר לה מדין ודדברים סליקא נפשאי ודוק:

5 אך התוס' ע"כ ל"ל סברא דהחיוב מתחיל משעת נשואין וכל אחת טוענת שהיא מוקדמת דהא כתבו לקמן בפי' הר"ח דאם חולקות בשוה א"כ לקתה מדת הדין. ולפמ"ש דכל אחת טוענת שהיא מוקדמת א"כ הדין דין אמת דכיון שבעלת מנה טוענת שהיא מוקדמת דכל המנה שלה א"כ הא כלל גדול במקום שאין לאחד חזקה יותר מחבירו וטוען ברי דה"ל ממון המוטל בספק וחולקין. וצ"ל דס"ל דאף בתקנת חכמים אין השיעבוד מתחיל אלא מסוף היום דלא עדיף מכתב לה כתובה ושאר כל השטרות. וכן מוכח דהא ע"כ בעלת שלש מאות הוא שהוסיף לה מנה על עיקר כתובתה. ובתוספת לא שייך שיעבוד אלא בכתובה. וממילא דאין השיעבוד מתחיל רק מסוף היום כמ"ש התוס' לקמן דף צ"ד ד"ה שני שטרות וכו'. א"כ מנה זו מאוחרת לכולן ולא יעלה בחשבון חלוקתם. ועוד נראה דמסתמא לא היו נשואים כולם ביום אחד. דהא כתבו התוס' במסכת מ"ק דף ח' ע"ב בשם הירושלמי דהא דאין מערבין שמחה בשמחה נפקא לן מקרא דמלא שבוע זאת אלא על כרחך צ"ל דהכתובות נחתמו קודם נשואין כמה ימים או אחר נשואין ואחליה לשיעבודייהו עד אותו יום כדאיתא לעיל דף מ"ג. אך הרמב"ם ז"ל כתב בפרק י' מהלכות אשות ובש"ע סימן פ"ב סעיף ב' דיש לאדם לישא נשים רבות כא' ביום אחד וכו' נראה דנפקא ליה משמעתין דמפרש להמתניתין בהאי גוונא שנשא כולם כאחד ונשתעבד לכולם כאחד. וק"ל:

6 גמרא אמר רבה מסתברא וכו'. משמע מסוגין דכ"ש דרב המנונא ס"ל שור שלקחו לטביחה ועומד לחרישה דהשכר לאמצע. ולא אמרינן דרב המנונא אזיל בתר תחלת המקח דוקא דאל"כ תקשה אף לר' המנונא בברייתא דשנים שהטילו לכיס. לפלוג וליתני מדידיה. ותו דלוקי מתניתין בהכי. אלא ע"כ דאינו מודה אלא בלקחו לטביחה ועומד לטביחה דהוא מילתא דפשיטא כמ"ש תוס' ד"ה מאי לאו וכו' וכ"ש לדעת הרא"ש דרב המנונא פליג דלעולם השכר לאמצע ונראה עוד דרבה מודה בלקחו לטביחה ועומד לחרישה דהשכר לאמצע וכן משמע מהא דפירש"י ד"ה זה נוטל לפי מעותיו וכו' והאי דנקט ברישא וכו' דלשון ברישא מיותר דמשמע מדבריו דס"ל דרבה מודה בשור שלקחו לטביחה ועומד לחרישה דהשכר לאמצע ולהכי הוצרך לומר דנקט ברישא שור לחרישה משום רבותא דסיפא. ולכאורה הטעם מצד הסברא דכיון דהריוח הוא מן החרישה אפילו לקחהו בתחלה אדעתא דטביחה אפ"ה השכר לאמצע כיון שאין חלקו של זה מועיל בלא זה. מיהו בזה היה אפשר לומר בענין אחר הא דלא נקט שור לטביחה ועומד לחרישה משום דלפי משמעות רש"י דנקט שור לחרישה והשביח הבשר ושחטוהו הוי אפשר למיטעי דבשור לטביחה ועומד לחרישה היינו שהוכחש הבשר ואינו ראוי לטביחה א"כ בזה הפחת ראוי להיות הפחת לפי מעותיו ואח"כ כשמרויחין שכר בחרישה השכר הוא לאמצע. נמצא זה שהטיל לכיס מאתים הוא מפסיד דהיינו עד"מ אם אחד נתן תשעים זהובים ואחד עשרה זהובים והוכחש ועומד לחרישה ואינו שוה אלא תשעים זהובים נמצא דהפחת לפי ערך המעות לזה תשעה זהובים ולזה אחד ואח"כ הרויחו בחרישה שכר עשרה זהובים ויהי' השכר לאמצע. נמצא בעל תשעים יהיה לו חלק ששה ושמונים זהובים ובעל עשרה זהובים יהיה לו בו חלק ארבעה עשר זהובים נמצא לקתה מדת הדין זה מפסיד וזה משתכר וראוי להשלים בשכר את ההפסד תחלה לכך נקט בתחלה שור לחרישה. אבל כשלא היה פחת תחלה כיון שהרויח עכשיו ע"י חרישה השכר לאמצע. ונ"מ בזה לדינא במאי דפסק הרי"ף ובש"ע סימן קע"ו דאם טבחוהו השכר וההפסד לפי ערך יש להסתפק אם נשתכרו בחרישה ואח"כ טבחוהו ונפסד במה שלקחוהו שנכחש הבשר. אם נימא דההפסד לפי ערך והשכר לאמצע או נימא דהשכר שהיה להם ישלים ההפסד דאיך ישתכר זה בענין שכתבנו וזה יפסיד וצ"ע לדינא:

7 תוס' ד"ה מי שהיה נשוי וכו'. ואיכא למימר דה"א וכו'. הקשה מהרש"א דאכתי נשמע מבן ננס. ונראה דהא צריך להבין כיון ששניה נשבעת לשלישית ושלישית לרביעית וע"כ שיש נכסים מספיקין לשניה ולשלישית א"כ למה היתה צריכה הראשונה לישבע לשניה כיון שיש לשניה נכסים מספיקין לחוב כתובתה וליכא למימר דמתניתין או או קתני דהא כתבו התוס' דאף ששלישית נשבעת וראשונה כבר נשבעת לשניה א"צ לישבע לשלישית הרי דכולן נשבעות וצ"ל ע"כ דכשגבתה ראשונה לא נמצא עדיין נכסים מספיקין לשניה ושפיר הוצרך הראשונה שבועה נגד השניה ואח"כ נמצאו נכסים וכן בשניה לשלישית. אך אכתי קשה מ"ש התוס' דה"א דראשונה צריכה לישבע לשלישית כיון דהשלישית נשבעת הא כשנשבעת בודאי נוטלת כתובתה ואף אם אין הנכסים מספיקין לכל כתובתה אינה נשבעת אלא על מה שנוטלת ששיעור זה לא נפרעה מבעלה ועל הנשאר אין הב"ד משביעין אותה כדקי"ל בח"מ סימן קל"ח וכמה דוכתין וא"כ מה שנשבעת היא נוטלת ולמה תשביע לראשונה ונראה דא"ש לפי מאי דקאמר שמואל דמתניתין כגון שנמצאת אחת מהן וכו'. והיינו דיצא ערעור על השדה שגבתה שלישית כדפירש"י בד"ה ובן ננס וכו'. ובזה שפיר הוי יכולה השלישית להשביע לראשונה שכבר נשבעה ועתה נמצא שדה שאינה שלו לא מבעיא לבן ננס דס"ל דהרביעית מה שגבתה גבתה ואין מקום לשלישית לגבות אלא אפילו לת"ק דס"ל מה שגבתה לא גבתה מ"מ מי לא עסקינן דכתובת השלישית מרובה משל רביעית ולא יספיק השדה שגבתה רביעית לכתובת שלישית ואשמעינן מתניתין דאפ"ה אינה יכולה השלישית להשביע את הראשונה משום דשבועה לאחד שבועה למאה והיינו דפירש"י שנמצא שדה שלישית דווקא שאינה שלו וממילא דמתורץ קושית מהרש"א דלא מצי למיתני בג' נשים דלא הוי מוכח מידי מבן ננס דהא לבן ננס דס"ל ב"ח מאוחר מה שגבה גבה נמצא השלישית במה שנשבעת הא נוטלת והשניה אף שנמצא שדה שאינה שלו אינה יכולה לגבות מהשלישית דמה שגבה גבה ונגד השניה כבר נשבעה הראשונה. אך כל זה לשיטת רש"י אבל לפי' הר"ת לקמן דחיישינן שמא תמצא שדה שאינו שלו עדיין קושית מהרש"א במקומה עומדת דהשלישית נמי תשביע להראשונה שמא תמצא שדה שלה שאינה שלה והוי נשמע דשבועה לאחד שבועה למאה אבל על זו הקושיא אפילו תירוץ מהרש"א אינו מספיק דה"א לבן ננס באמת ממילא הראשונה נשבעת אף לשלישית דלפי פי' הר"ת דחיישינן שמא תמצא שדה שאינה שלו א"א לומר כן דא"כ למה קתני בן ננס אומר אף היא לא תפרע אלא בשבועה דהיינו שנפלו אח"כ נכסים מספיקין אף להשלישית הל"ל פלוגתא דבן ננס גבי שניה נשבעת לשלישית והכי הל"ל בן ננס אומר אף שניה נשבעת לראשונה דהיינו משום שמא תמצא שדה ראשונה שאינה שלו דכיון דס"ל דבע"ח מאוחר מה שגבה גבה צריך שבועה להראשונה ויש ליישב בדוחק. ודוק:

8 אך הנראה לפענ"ד דלפי' הר"ת לק"מ שהביאו התוס' בריש פרקין בשמו דהא דפליגי בבע"ח מאוחר אי מה שגבה גבה או לא היינו דוקא במטלטלין ובהכי מיירי פלוגתייהו דבן ננס ורבנן יש לומר דבמטלטלין לא שייך שמא תמצא שאינו שלו דקי"ל סתם גזילה יאוש בעלים וכבר קנתה ביאוש ושינוי רשות כדאיתא בפרק חזקת דף מ"ד ע"א ואם כן אינה יכולה השלישית להשביע את הראשונה משום שמא תמצא מה שגבתה שאינו שלו דהא פלוגתייהו דבן ננס ורבנן ע"כ מיירי כשהשלישית גבתה מטלטלין ולא שייך בזה שמא תמצא שאינו שלו וממילא דמתורץ נמי דאין להוכיח ממה שאין השניה נשבעת לראשונה שמא תמצא שדה שאינו שלה דהא השניה כיון שלקחה קרקעות מדחיישינן שמא תמצא שדה שאינושלה והרי בקרקעות לכ"ע לא אמרינן מה שגבה גבה וכ"ז לשנויא דשמואל אבל לשנויא דשמא תכסיף קשה קושית מהרש"א דהא נשמע מבן ננס וא"ל כמ"ש לעיל בפירש"י דכיון דלא יצא ערעור על השלישית אף שיצא ערעור על השניה אינה יכולה השלישית להשביע להראשונה לפי שנשבעה שהרי מה שגבתה גבתה כנ"ל דהא בשינויא דשמא תכסיף ס"ל לכ"ע דמה שגבה לא גבה א"כ יכולה השלישית להשביע את הראשונה דאם תמצא שדה שניה או שאינו שלו תחזור על השלישית ומכ"ש לפי' ר"ת דחיישינן שמא תמצא שדה שאינה שלו א"כ יכולה השלישית להשביע את הראשונה דשמא תמצא שדה שניה או שלישית שאינה שלו מיהו בזה שפיר יש לתרץ כתירוץ מהרש"א דה"א דלבן ננס באמת נשבעת לשלישית והא דלא קתני בן ננס אומר השניה נשבעת אף להראשונה מחששא דשמא תמצא שדה ראשונה שאינו שלו דהא קיימינן דלכ"ע מה שגבה לא גבה ושמא תכסיף לא שייך רק כשלא נשבעה עדיין כלל כפירש"י אבל הכא כיון שכבר נשבעה להשלישית תו לא תכסיף את השדה. ודוק:

9 מיהו לפי אוקימתא דאביי לכאורה קשה קושיות מהרש"א כיון דלבן ננס צריכה השלישית שבועה מחמת יתומים תשביע נמי להראשונה ולא שייך מה שתרצנו לעיל וצ"ל נמי כתירוץ מהרש"א דה"א דלבן ננס באמת נשבעת לשלישית ולדידיה לא שייך להוכיח מדלא קתני בן ננס אומר השניה נשבעת אף להראשונה כיון דס"ל דמה שגבה לא גבה מיהו לכאורה קשה לפי שינויא דאביי דלענין מאי תשבע השלישית להראשונה אף שנשבעת דהא אין נשבעת אלא במה שנוטלת כנ"ל דכיון דלא חייש לשמא תמצא שאינו שלו בין לפירש"י בין לפי' הר"ח אם כן כיון שנוטלת לענין מאי תשבע כנ"ל ומזה נראה לי דהא דאוקמא אביי דפליגי בדאביי קשישא לא פליג אעיקר אוקימתא שנמצאת שדה שאינו שלו אלא דס"ל דמה שגבה לא גבה ולא חיישינן שמא תכסיף ופליגי בדאביי קשישא אבל הא מודה דמיירי מתני' לפירש"י בנמצא שדה שאינו שלו. ולפי' הר"ח א"ש טפי דחיישינן שמא תמצא ומהא גופא נשמע מדקמ"ל מתניתין דאמרינן שבועה לאחד שבועה למאה ולא פליג שמואל ואביי אלא במאי פליגי וק"ל ועיין מ"ש לקמן עוד ישוב על קושיות מהרש"א ז"ל: