הפלאה על כתובות ס׳

מהדורה: ספר הפלאה, למברג תר"כ

« הפלאה על כתובות נ״ט ע״ב הפלאה על כתובות ס״א ע״א »

1 כתובות פתח ↗

עַד כַּמָּה? אָמַר רָבָא אָמַר רַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא אָמַר רַב: שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: שְׁלֹשִׁים יוֹם. וְרַבִּי יִצְחָק אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: חֲמִשִּׁים יוֹם. אָמַר רַב שִׁימִי בַּר אַבָּיֵי: הֲלָכָה כְּרַבִּי יִצְחָק שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רַבִּי יוֹחָנָן. בִּשְׁלָמָא רַב וְרַבִּי יוֹחָנָן — כׇּל חַד וְחַד כִּי חוּרְפֵּיהּ. אֶלָּא לִשְׁמוּאֵל, כִּי הַאי גַּוְונָא מִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ? כִּי אֲתָא רָמֵי בַּר יְחֶזְקֵאל, אָמַר: לָא תְּצִיתִינְהוּ לְהָנֵי כְּלָלֵי דְּכָיֵיל יְהוּדָה אֲחִי מִשְּׁמֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל. הָכִי אָמַר שְׁמוּאֵל: כׇּל זְמַן שֶׁמַּכִּירָהּ. הָהִיא דַּאֲתַאי לְקַמֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל. אֲמַר לֵיהּ לְרַב דִּימִי בַּר יוֹסֵף: זִיל בִּדְקֵהּ. אֲזַל אוֹתְבַהּ בְּדָרֵי דִנְשֵׁי, וְשַׁקְלֵיהּ לִבְרַהּ וְקָמְהַדַּר לֵיהּ עֲלַיְיהוּ. כִּי מְטָא לְגַבַּהּ, הֲוָת קָא מְסַוֵּי לְאַפַּהּ כְּבַשְׁתִּנְהִי לְעֵינַהּ מִינֵּיהּ. אֲמַר לַהּ: נְטֹף עֵינִיךְ, קוּם דְּרַי בְּרִיךְ. סוֹמֵא מְנָא יָדַע? אָמַר רַב אָשֵׁי: בְּרֵיחָא וּבְטַעְמָא. תָּנוּ רַבָּנַן: יוֹנֵק תִּינוֹק וְהוֹלֵךְ עַד עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה חֹדֶשׁ, מִכָּאן וְאֵילָךְ — כְּיוֹנֵק שֶׁקֶץ, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: אֲפִילּוּ אַרְבַּע וְחָמֵשׁ שָׁנִים. פֵּירַשׁ לְאַחַר עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה חֹדֶשׁ וְחָזַר — כְּיוֹנֵק שֶׁקֶץ. אָמַר מָר: מִכָּאן וְאֵילָךְ כְּיוֹנֵק שֶׁקֶץ. וּרְמִינְהִי: יָכוֹל יְהֵא חֲלֵב מְהַלְּכֵי שְׁתַּיִם טָמֵא. וְדִין הוּא: וּמָה בְּהֵמָה שֶׁהֵקַלְתָּ בְּמַגָּעָהּ — הֶחְמַרְתָּ בַּחֲלָבָהּ, אָדָם שֶׁהֶחְמַרְתָּ בְּמַגָּעוֹ — אֵינוֹ דִּין שֶׁתַּחְמִיר בַּחֲלָבוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֶת הַגָּמָל כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא״, הוּא טָמֵא, וְאֵין חֲלֵב מְהַלְּכֵי שְׁתַּיִם טָמֵא, אֶלָּא טָהוֹר. יָכוֹל אוֹצִיא אֶת הֶחָלָב, שֶׁאֵינוֹ שָׁוֶה בַּכֹּל, וְלֹא אוֹצִיא אֶת הַדָּם שֶׁהוּא שָׁוֶה בַּכֹּל — תַּלְמוּד לוֹמַר ״הוּא״ — הוּא טָמֵא, וְאֵין דַּם מְהַלְּכֵי שְׁתַּיִם טָמֵא, אֶלָּא טָהוֹר. וְאָמַר רַב שֵׁשֶׁת: אֲפִילּוּ מִצְוַת פְּרִישָׁה אֵין בּוֹ. לָא קַשְׁיָא: הָא דְּפָרֵישׁ, הָא דְּלָא פָּרֵישׁ. וְחִילּוּפַהּ בְּדָם. כִּדְתַנְיָא: דָּם שֶׁעַל גַּבֵּי כִּכָּר — גּוֹרְרוֹ וְאוֹכְלוֹ. שֶׁבֵּין הַשִּׁינַּיִם — מוֹצְצוֹ וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ. אָמַר מָר, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: אֲפִילּוּ אַרְבַּע וְחָמֵשׁ שָׁנִים. וְהָתַנְיָא, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: אֲפִילּוּ חֲבִילָתוֹ עַל כְּתֵיפָיו! אִידֵּי וְאִידֵּי חַד שִׁיעוּרָא הוּא. אָמַר רַב יוֹסֵף: הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. תַּנְיָא, רַבִּי מָרִינוּס אוֹמֵר: גּוֹנֵחַ — יוֹנֵק חָלָב בְּשַׁבָּת. מַאי טַעְמָא: יוֹנֵק מְפָרֵק כִּלְאַחַר יָד, וּבִמְקוֹם צַעֲרָא לָא גְּזַרוּ רַבָּנַן. אָמַר רַב יוֹסֵף: הֲלָכָה כְּרַבִּי מָרִינוּס. תַּנְיָא, נַחוּם אִישׁ גַּלְיָא אוֹמֵר: צִינּוֹר שֶׁעָלוּ בּוֹ קַשְׁקַשִּׁין — מְמַעֲכָן בְּרַגְלוֹ בְּצִנְעָא בְּשַׁבָּת, וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ. מַאי טַעְמָא — מְתַקֵּן כִּלְאַחַר יָד הוּא, וּבִמְקוֹם פְּסֵידָא לָא גְּזַרוּ בַּהּ רַבָּנַן. אָמַר רַב יוֹסֵף: הֲלָכָה כְּנַחוּם אִישׁ גַּלְיָא. פֵּירַשׁ לְאַחַר עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה חֹדֶשׁ וְחָזַר — כְּיוֹנֵק שֶׁקֶץ. וְכַמָּה? אָמַר רַב יְהוּדָה בַּר חֲבִיבָא אָמַר שְׁמוּאֵל: שְׁלֹשָׁה יָמִים. אִיכָּא דְּאָמְרִי, תָּנֵי רַב יְהוּדָה בַּר חֲבִיבָא קַמֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל: שְׁלֹשָׁה יָמִים. תָּנוּ רַבָּנַן: מֵינֶקֶת שֶׁמֵּת בַּעְלָהּ בְּתוֹךְ עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה חֹדֶשׁ — הֲרֵי זוֹ לֹא תִּתְאָרֵס וְלֹא תִּינָּשֵׂא

2 תוספות פתח ↗

רבי יהושע אומר אפילו ארבע וחמש שנים - אע"ג דהכא ליכא למימר ארבע וחמש שנים כדאמרי אינשי ואפי' טובא דמשמע דוקא נקט עד חמש מדפריך מחבילתו על כתיפיו ומשני אידי ואידי חד שיעורא הוא מ"מ ליכא למיפרך השתא חמש שרי ארבע מבעיא דנקט ארבע לבריא וחמש לכחוש:

4 תוספות פתח ↗

מפרק כלאחר יד הוא - וא"ת אפילו לא הוי כלאחר יד נמי דהא אין דישה אלא בגידולי קרקע כדאמר בפרק כלל גדול שבת עה. גבי פוצע חלזון וכי תימא אע"ג דחלזון לא חשיב גידולי קרקע בהמה חשיבא גדולי קרקע כדאמרינן בריש בכל מערבין עירובין דף כז: דממעט דגים מדכתיב בקרא בקר וצאן מה הפרט מפורש גידולי קרקע כו' זה אין לומר דנהי דחשיבא בהמה גידולי קרקע מכל מקום כיון דגמרי מסממנין בעינן ממש שיהיה גדל מן הקרקע כמו סממנין דלגבי סממנין לא חשיבא בהמה גדולי קרקע כדמוכח בהשוכר את הפועלים ב"מ דף פט. ושם דתניא דיש מה דיש מיוחד דבשעת מלאכה כו' יצא החולב והמגבן והמחבץ שאינם גדולי קרקע ואין פועל אוכל בו אלמא לגבי דבר הגדל ממש מן הארץ לא חשיבא בהמה גדולי קרקע ויש לומר דאיצטריך טעמא דהכא דמפרק כלאחר יד הוא משום דרבי יהודה דסבר דיש דישה שלא בגדולי קרקע דמחייב בפוצע חלזון נמי משום דש: ועיין תוספות שבת עג: ד"ה מפרק:

5 כתובות פתח ↗

וְחִילּוּפַהּ בְּדָם. כִּדְתַנְיָא: דָּם שֶׁעַל גַּבֵּי כִּכָּר — גּוֹרְרוֹ וְאוֹכְלוֹ. שֶׁבֵּין הַשִּׁינַּיִם — מוֹצְצוֹ וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ.

6 רש"י פתח ↗

כלאחר יד - שאין דרך בני אדם לינק אלא לחלוב ביד:

7 תוספות על כתובות פתח ↗

ממעכן ברגלו בצינעא בשבת - והא דאמר כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפי' בחדרי חדרים אסור היינו דווקא באיסור מלאכה דאורייתא כמו שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם שבת דף סה. שאם יראו יסברו שכבסן בשבת אבל הכא לא יראו אלא מלאכה כלאחר יד דהויא דרבנן ולא גזרי רבנן לאסור בחדרי חדרים: וע"ע תוס' מ"ק ח: ד"ה ומנסרן:

8 יבמות פתח ↗

דִּלְמָא אִיעַבַּרָה וּמִעֲכַר חַלְבַהּ, וְקָטְלָה לֵיהּ. אִי הָכִי, דִּידֵיהּ נָמֵי! דִּידֵיהּ — מְמַסְמְסָא לֵיהּ בְּבֵיצִים. וְחָלָב דִּידַהּ נָמֵי, מְמַסְמְסָא לֵיהּ בְּבֵצִים וְחָלָב! לָא יָהֵב לַהּ בַּעַל. וְלִיתְבְּעִינֵיהּ וְתִתְבְּעִינְהוּ לְיוֹרְשִׁים! אָמַר אַבָּיֵי: אִשָּׁה בּוֹשָׁה לָבֹא לְבֵית דִּין, וְהוֹרֶגֶת אֶת בְּנָהּ.

9 תוספות על כתובות פתח ↗

אפילו ביעתא בכותחא - מפרש בערוך דלאו בסתם ביצים איירי דאין לך עם הארץ שלא ידע שהן מותרות בחלב אלא בשוחט תרנגולת ומצא בה ביצים גמורות מיירי שמותר לאוכלן בחלב כדתניא בפ"ק דביצה דף ו: ושם וא"ת ואמאי מותר לאכלן בחלב מאי שנא מביצת נבלה דאסרי בית הלל אפי' כמוה נמכרת בשוק כדתנן במסכת עדיות פ"א מ"ה ותירץ בהלכות גדולות דגבי איסור נבילה החמירו דהוי דאורייתא אבל גבי בשר עוף בחלב דרבנן הקילו וא"ת ומאי אפי' דקאמר אפילו ביעתא בכותחא הא איכא מאן דאמר חולין דף קיג. בשר עוף בחלב דאורייתא ולדידיה אסורה כמו ביצת נבילה וי"ל דמ"מ קאמר אפי' שכל העולם נהגו בו היתר ולר"ת אתי שפיר שתירץ דבביצת נבילה החמירו משום דנבלה דבר איסור הוא אבל בבשר בחלב לא החמירו דהוי היתר דכל חד וחד באפי נפשיה שרי:

10 שולחן ערוך, חושן משפט פתח ↗

בד"א בדבר שאינו אבוד אבל בדבר האבוד כגון פשתן להעלות מהמשרה או ששכר חמור להביא חלילין למת או לכלה וכיוצא בהם אחד פועל ואחד קבלן אינו יכול לחזור בו משרתת או עבד של בעה"ב מקרי דבר האבוד דב"ה לא יכול לעשות מלאכה בעצמו וע"י זה נאבד שלו ת"ה סי' שכ"ט אא"כ נאנס כגון שחלה הוא או אשתו ובניו ת"ה סי' שכ"ט או ששמע שמת לו מת ל' הטור ומיהו אינו צריך לשלם להם כל שכרם רק מה שעשו וידם על העליונה טור שם והרא"ש ורש"י ושאר פוסקים ע' ס"ק כ"ה ואם חזר בע"ה וקבלן לאחר שעבר האונס סתם וחזרו ועשו אח"כ מלאכתן צריך לשלם להן כל מלאכתן ואינו מנכה להן כלום טור בשם אביו הרא"ש והוא בפסקיו אבל בלא"ה מנכה לו כל ימי חליו או אנסו אע"פ שלא חזר בו הפועל תוס' ורשב"ץ ותשובת מיימוני ס"ס קנין סי' ל"א וה"ה למלמד שחלה שמנכין לו דמי חליו ומיהו אם כבר קבל הפועל או המלמד שכרו י"א דאינו צריך להחזיר שם בתשו' מיימוני ובמרדכי עיין בס"ק כ"ה ומלמד החוזר בו מקרי דבר האבוד וכן סופר המקבל לכתוב ספר אחד וחוזר בו מקרי דבר האבוד תשו' מיימוני הנ"ל ומרדכי פ' האומנין מלמדין דינן כשאר פועלים שצריכין לעשות כמנהג להשכים או להעריב כמו שנתבאר סי' של"א ואסור לעשות מלאכתו עם הלמוד או לנעור בלילה יותר מדאי או להרבות במאכל וכל המשנה ידו על התחתונה ומעברינן ליה מרדכי פ' האומנין בשם הירושלמי והגהות מיימוני סוף הלכות שכירות שכר עצמו לזמן יש לו דין פועל אבל אם שכר עצמו ללמוד ספר או חצי ספר יש לו דין קבלן הגהות מיימוני פ"ט משכירות וע"ל סי' של"ד ושל"ה מדיני מלמד ואם לא נאנס וחזר בו אם היה מוצא פועלים אחרים לשכור כששכר את אלו ועכשיו אינו מוצא שוכר עליהם או מטען עס"ק כ"ח: הגה ואם מצא פועלים אחרים לשכור והטעה את אלו צריך ליתן להם כפי מה שפסק להם באחרונה טור ס"ג בשם הרא"ש כיצד מטען אומר להם סלע קצצתי לכם בואו וטלו שתים עד שיגמרו מלאכתו ולא יתן להם אלא מה שפסק תחלה ואפי' נתן להם השתים מחזיר מהם התוספת: הגה פועל שעושה בחנם עם בעל הבית יכול לחזור אפי' בדבר האבוד מהרי"ק שורש קל"ג:

11 כתובות פתח ↗

תָּנוּ רַבָּנַן: נָתְנָה בְּנָהּ לְמֵינֶקֶת, אוֹ גְּמָלַתּוּ, אוֹ מֵת — מוּתֶּרֶת לִינָּשֵׂא מִיָּד. רַב פָּפָּא וְרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ סְבוּר לְמִיעְבַּד עוֹבָדָא כִּי הָא מַתְנִיתָא. אֲמַרָה לְהוּ הָהִיא סָבְתָּא: בְּדִידִי הֲוָה עוֹבָדָא, וַאֲסַר לִי רַב נַחְמָן.

12 יבמות פתח ↗

וְתַמְתִּין מַשֶּׁהוּ וְתִנָּשֵׂא, וְכִי מָלוּ שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים — לִבְדְּקַהּ!

13 יומא פתח ↗

וּלְמַאן דְּאָמַר עֲרָיוֹת, הָא כְּתִיב: ״נֹאכַל״! לִישָּׁנָא מְעַלְּיָא נָקֵט, דִּכְתִיב: ״אָכְלָה וּמָחֲתָה פִיהָ וְאָמְרָה לֹא פָעַלְתִּי אָוֶן״. וּלְמַאן דְּאָמַר דָּגִים, מַאי ״חִנָּם״? דַּהֲווֹ מַיְיתִין לְהוּ מֵהֶפְקֵירָא. דְּאָמַר מָר: כְּשֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל שׁוֹאֲבִין מַיִם, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַזְמִין לָהֶם בְּתוֹךְ הַמַּיִם דָּגִים קְטַנִּים בְּכַדֵּיהֶן.

1 ע"א גמרא עד כ"ד חדש. בשיטה מקובצת מביה בשם רש"י דבמדרש איתא דאסמכוהו אקרא לא תבשל בגימטריא הכי הוי ושני ימים יתירים חוץ מיום שנולדה ויום שנתארסה. וצ"ע דהוא מנין ימות החמה וקי"ל דלחדשי הלבנה מונין. ואפשר יהיה הרמז מכוון להפוסקים דחודש העיבור לתינוק. ומשכחת בשנים חסרים דקי"ל דאין עושין יותר משמנה חסרים נמצא עם חדש העיבור דהוא ג"כ חסר הוא תשל"ג יום וכיון דאמרינן במניקת שצריכה להמתין כ"ד חדש חוץ יום הלידה וחוץ יום שנתארסה והיינו דלא חשבינן יום לידה משום דלא אמרינן ביה מקצת יום ככולו. וכן לא אמרינן מקצת היום ככולו בסוף יום של חדש הכ"ד נמצא זמן היניקה חוץ יום לידה עולה תשל"ב. וק"ל:

2 תוס' ד"ה ר' יהושע וכו' מדפריך וכו' לכאורה מן המקשה לא מוכח מידי דדילמא באמת הכי מקשה דהכא נקט אפילו טובא והתם נקט חבילתו על כתפו דהוא שיעורא ודוחק לומר דחבילתו על כתיפו נמי משמע טובא וע"כ עיקר הוכחתם ממתרץ דקאמר חד שיעורא הוא א"כ ע"כ צ"ל ד' וה' היינו לבריא וכחוש אלא נראה דכוונתם לפרש דמשמע דוקא נקט עד חמש ר"ל דאין סברא כלל לומר כאן אפילו טובא מדלא מתרץ ד' וה' אפילו טובא לכחוש וחבילתו על כתיפו אפילו לבריא ומנ"ל דחד שיעורא הוא ש"מ דפשיטא ליה להש"ס דאין סברא לומר אפילו טובא דלא להוי כ"כ פלוגתא רחוקה בין ר"א ור' יהושע וזה מוכח נמי מן המקשה מדחזינן דע"כ המתרץ מחלק בין בריא לכחוש ואינו מפרש להדיא ש"מ דאף המקשה ידע מחילוק זה ומדלא מחלק כנ"ל דד' וה' אפילו טובא לכחוש וחבילתו על כתיפו לבריא כנ"ל שמע מיניה דאף להמקשה פשיטא ליה דאין סברא כלל לומר ואפילו טובא. וק"ל:

3 תוס' ד"ה ופליגא וכו'. אע"ג דהתם ממעט מאיסור דם כבר כתבו בסוף דבריהם דכיון דנתמעט מאיסור דם ממילא לענין איסור טמא הרי הוא ממילא כחלב והכא נמי כוונתם לזה דל"ל לתנא דברייתם להדורי אדם הא כיון שנתמעט כבר מאיסור דם התם ממילא ה"ה כחלב וא"צ למה שנדחק בספר פני יהושע. והנה בספר פני יהושע מתרץ קושית התוס' דמנ"ל לאוקמי אדם וכו' והוא דיש לומר דליכא למילף מבהמה משום דיש לומר בשר יוכיח והא דלא קאמר הש"ס חלב יוכיח משום דיליף מבהמה טהורה ע"ש ולע"ד זה אינו דאף דיליף מבהמה טהורה אכתי איכא למימר חלב יוכיח דגם כן איכא ק"ו זה מבהמה טמאה ואפ"ה מיעט קרא. וצ"ל דמה לחלב שכן אין איסורו שוה בכל וה"נ הכא אם נאמר בשר יוכיח איכא למימר מה לבשר שכן אין איסורו שוה בכל כמו דם כמ"ש התוס' ונבאר יותר הנה לפי סוגיא דעלמא לפי הלשון הש"ס דיליף הק"ו אדם מבהמה שפיר איכא למפרך בדם מה לבהמה שכן בשרה אסור וע"ז לא שייך למיפרך מה לבשר שכן אינו שוה בכל דעכ"פ איכא פירכא על הק"ו דמצינו בבהמה חומרא יותר אך זה אינו אלא אי ילפינן אדם מבהמה אבל אי איכא למימר דנילף דם ממגע דמה מגע שאינו נוהג בבהמה נוהג באדם איסור דם דחמור לכ"ש וע"כ צ"ל כמ"ש בספר פני יהושע דאיסור יוכיח דנוהג בבהמה ואינו נוהג באדם ועל יוכיח שייך שפיר למיפרך מה לאיסור בשר שכן אין איסורו שוה בכל כמ"ש התוס'. ודוק:

4 אמנם אלולי דבריהם ז"ל נלענ"ד דיש ליישב קושית התוס' לשיטת הרמב"ם ז"ל ובי"ד סימן ע"ט והביאו הר"ן ז"ל דבשר אדם הוא בעשה מדכתיב זאת הבהמה אשר תאכלו ולא אדם ובת"כ לא ממעט אלא שאינו בלא תעשה ולפ"ז יש לומר דברייתא שהובאה בסוגיא נמי ס"ל דקרא למעט בשר דלא נילף ק"ו מבהמה שיהיה בל"ת ואתיא כר"ח ב"ג דס"ל בסנהדרין דף נ"ט ע"א דדם מן החי חייבים עליו משום בשר מן החי וא"כ אף ברייתא זו פשיטא להו דליכא בדם אדם משום איסור דם שנתמעט מלעוף ולבהמה אלא דאכתי לא נתמעט משום שיש בו איסור בשר מן החי דדם המת פשיטא שאסור בהנאה כמ"ש הר"ן וע"כ שיצא מן החי וא"כ איכא ביה איסור בשר מן החי לכך איצטריך למעט דם ולא נקט בשר משום דבשר עכ"פ איכא ביה איסור עשה כנ"ל אבל דם אינו בכלל בשר בעשה זו דממעט מזאת בהבמה דמיירי בבשר ולא בדם דומיא הבהמה אשר תאכלו ובת"כ אתיא כמ"ד דאין בו בדם איסור דם מן החי א"כ א"צ קרא לדם דממעט מחלב כמ"ש התוס' לכך צ"ל דממעט בשר מלא תעשה וא"ל דאין עונשין מן הדין ומאי נ"מ בל"ת יש לומר דגלוי מילתא בעלמא היא. ודוק:

5 בגמרא דם שע"ג ככר וכו'. לכאורה נראה דלאו דוקא דם שבין השינים אלא אפילו למצוץ דם חבורה שבידו או דם מילה אין אסור לבלוע כיון דטעמא הוא משום דליכא דחזי ליה כמ"ש רש"י ר"ל דאין איסור אלא משום מראית עין והכא אינו נראה ואין דומה לדבר שאסרו מפני מראית עין דאפילו בחדרי חדרים אסור משום דהכא במוצצו בפיו ליכא דחזי ליה אחר שפירש ולא אתי לאחלופי וה"ה בשאר דם האברים נמי מותר לבלוע ע"פ מציצה מטעם זה וכמשמעות הלשון וחילופא בדם. משמע דדומיא דיניקה בחלב אסור הכא מותר וצ"ע:

6 רש"י ב"ה כלאחר יד וכו' שאין בני אדם וכו'. משמע דלחלוב ממש ס"ל לרש"י ז"ל דלא ה"ל כלאחר יד ודוקא נקט יונק ולא חולב. וקשה לכאורה דהא קי"ל כחכמים דר"א דהחולב בשבת אינו אלא משום שבות והיינו משום דכל חולב הוי מפרק כלאחר יד ומזה נראה דס"ל לרש"י דטעמא דחכמים דר"א דס"ל כחכמים דרבי יהודה דאין דישה אלא בגדולי קרקע. וצ"ל דס"ל לרש"י ז"ל דאפ"ה שבות איכא דלא כמ"ש התוס' בשבת דף ע"ב ודף צ"ה שם. ולפ"ז מתורץ בפשיטות קושית התוס' ד"ה גונח וכו' מהא דאמר בפרק חרש וכו' דהתם בודאי ס"ל כר' יהודה כדקאמר שם שבת דאיסור סקילה וכו' א"כ יש לומר דבאמת בשבת לא התירו שבות גמור לצורך חולה שאין בו סכנה כדאיתא בא"ח סימן שכ"ח ובי"ט התירו כדאיתא בא"ח סימן תצ"ו ובביצה דף כ"ב ע"ב לרבי יהודה מדכתיב לכם לכל צרכיכם. והכא ס"ל כחכמים דר"י וה"ל שבות כלאחר יד. והתוספות לשטתייהו דס"ל דלחכמים דר' יהודה אין שבות כלל שלא בגדולי קרקע. וע"כ דחכמים דר"א ס"ל דחולב ה"ל מפרק כלאחר יד. וצ"ל דיונק דהכא לאו דוקא דהא אפילו חולב ה"ל כלאחר יד אלא משום דרפואתו בכך ולשון רש"י ז"ל רפואתו חלב עז לא משמע הכי דהרפואה אפילו שלא בדרך הנקה היינו לשיטתו דיונק דוקא ה"ל כלאחר יד כנ"ל. מיהו לפ"ז קשה על תירוץ ר"ת בד"ה גונח וכו' דהתם משום צער רעבון דא"כ למה באמת קאמר יונקים היינו ולמה לא חלבו דהא התם לא הוי לרפואה אלא להשביע רעבון יותר היה להם לחלוב ואין לומר דס"ל דהתם כר"א דס"ל חולב בשבת חייב סקילה ול"ל דהוי כלאחר יד זה אינו דא"כ ה"ל לר"ת לשנוי בפשטות דהתם כר"א דס"ל דהוי בשבת איסור סקילה בחולב גוזר יניקה אטו חליבה והכא אתי כחכמים דר"א והלכתא היא כוותיהו וצ"ל דס"ל לרבינו תם דאף דחולב הוי ג"כ לאחר יד אפ"ה הצריכו שנוי טפי מה דאפשר א"נ דס"ל דבחולב איכא נמי איסורא אחרינא משום דמוליד משקה כדאיתא בא"ח סימן ש"כ. ועיין מ"א ס"ס שי"ח והחלב ה"ל נולד בי"ט כדאיתא בא"ח סימן תק"ה בעז העומדת לחלבה לכך התירו דוקא ליניקה בי"ט ולפ"ז נלענ"ד לפרש שיטת ר"י בתוס' ד"ה גונח וכו' דברייתא דהתם פליגי וכו' נראה דטעם פלוגתייהו דברייתא דהתם אתיא כר"א דחולב הוי מפרק ממש גזרו יניקה אטו חליבה והכא אתיא כהלכתא כחכמים דר"א דחליבה שבות הוא דהוי כלאחר יד והא דהכא יונק ולא חולב משום דרפואתו בכך א"נ כמ"ש לדעת ר"ת דאיכא איסורא אחרינא בחולב וכיון דאפשר ביניקה לא התירו אלא יניקה. ולכאורה מוכח שיטת ר"י מהא דאי' בשבת דף קל"ה ע"א בן שמנה אמו שוחה עליו ומניקתו מפני הסכנה דאם. משמע דוקא דאיכא סכנה הא במקום צערא אסור אפילו ביניקה. ונלענ"ד דהטעם הוא כמ"ש דברייתא זו אתיא בל"ז כר"א כדאוקמא שם בשבת דף קל"ו במכשירי מילה ואליבא דר"א ע"ש הרי דלר"א אפילו ביניקה בעינן דוקא סכנה. ובזה מיושב קושית התוס' שם דל"ל מפני הסכנה דהא ה"ל מלאכה שא"צ לגופה דיש לומר דר"א ס"ל דמלאכה שא"צ לגופה חייב וכן משמע להדיא בר"פ שמנה שרצים דף ק"ז ע"ב דמחייב ר"א בצד פרעוש אע"ג דהוי מלאכה שא"צ לגופה כדאיתא שם וה"ה במפיס מורסא ע"ש מיהו נראה דיש לחלק בין יניקה דחלב בהמה בפרק חרש דדרכו בחליבה כפירש"י הכא ובין יניקה דחלב אשה בשבת דף קל"ה דדרכו ביניקה יש להחמיר טפי דדרכו בכך. עוד נראה דכן משמע כשיטת ר"י דברייתא דפרק חרש אתיא כר"א דמשני שם סתם תינוק מסוכן אצל חלב ונראה דהיינו כר"א דשמעתין דאינו יונק אלא כ"ד חודש ואיכא סכנה דמש"ה אסרו למניקת להנשא בשמעתין משום סכנת הולד אבל לרבנן דיונק תינוק והולך עד ד' וה' שנים ע"כ ליכא סכנה דהא לא אסרו במניקת יותר מכ"ד חודש. ולפ"ז יש לומר דהיינו נמי טעמא דר' אליעזר דאוסר להניק יותר מכ"ד חודש משום איסורא דשבת וי"ט לשיטתו דאיכא חיובא דאורייתא דתינוק היונק כדקאמר בשבת דף קל"ה שוחה ומניקתו מפני הסכנה דוקא. מה שאין כן לרבנן דליכא אלא שבות וכיון דהוא חיותא דתינוק לא גזרו. ודוק:

7 תוס' ד"ה ממעכן וכו'. היינו דוקא באיסור מלאכה דאורייתא וכו'. עיין בא"ח סימן ש"א שהקשה המ"א שם דלפי דברי התוס' הנ"ל מאי מקשה בפרק במה אשה דף ס"ה על רב מברייתא דפוקק לה זוג בצווארה ומטייל עמה בחצר דאינו חשש רק משום דמחזי כמאן דאזיל לחינגא ומקח וממכר הוא רק מדרבנן ועיין בפירש"י שם דעיקר מילתא דרב הוא במילי דרבנן ונראה דמה שכתבו התוס' הכא דבדרבנן לא גזרו בחדרי חדרים היינו דוקא במקום פסידא וכי היכא שהתירו עיקר השבות מטעם דפסידא ה"נ התירו בצינעה משום פסידא דוקא ולא חששו לדרב. והא דלא כתבו התוס' דאפילו באיסור דאורייתא מותר בצנעה משום פסידא. זה אינו דא"א לומר כן משום דאיתא בע"ז דף י"ב דנתפזר לו מעות בפני הע"ז דלרב אסור אף דלא מחזי הרי מוכח שאפילו במקום פסידא חששו לדרב והיינו משום דמשמע להש"ס כיון דרב ס"ל כתנא דאוסר בשוטחן בחמה מי לא עסקינן דאיכא פסידא רבה. ש"מ בדאורייתא אסור אפילו במקום דאיכא פסידא וצריך לחלק בין דאורייתא לדרבנן. וק"ל:

8 שם ע"ב אמר רשב"ג אני אכריע וכו'. משמע דפליג אר' מאיר ור"י ור' נתן וסבירא ליה דב"ש וב"ה לא פליגי אלא בשיעור הנקה ולא בנשואין ואביי דהתיר לארוס אחר ט"ו חדש משום דר"מ ור"י הלכה כרבי יהודה. אף דלר"י צריך י"ח חדש היינו דבשיעור הנקה הלכה כר"י ובסברא דנשואין ס"ל כר' שמעון ב"ג. מיהו הא קשה לי לכאורה דסברת רשב"ג מוכרחת היא דהא פריך ביבמות דף מ"ב ע"ב אי הכי דידיה נמי ומשני דידיה ממסמס ליה בבצים וחלב ואס"ד דאיכא עכירת חלב בג' חדשים הראשונים קשה בדידיה נמי דהא לא מינכרא עובר עד אחר ג' חדשים ואפשר זהו באמת טעמא דר"מ דאינו סומך בדידיה נמי על מסמוס וס"ל דכל מניקה משמשת במוך היינו משום ג' חדשים הראשונים דלא מנכרא עוברה ואיכא למיחוש לעכירת חלב וע"כ הא דאסורה לר"מ להנשא ולשמש במוך משום דלא התירו לכתחלה א"נ דהבעל האחר לא יחוש על זה אף דמסקינן שם ביבמות דלא חיישינן משום דחיה היינו להמית בידים אבל בכה"ג דיכול הולד להתקיים על ידי מסמוס אלא דחששו שתבוש לילך לבית דין לא חייש אבל לר' יהודה קשה דלמה בעי י"ח חדש ולא סגי בט"ו כדברי רשב"ג דבג' חדשים הראשונים אין חילוק בין ולד דידיה לולד חבירו כיון דלא ידע דמעברא ואין לדחוק ולומר דלר' יהודה באמת בעינן שיעור הנקה כ"א חדש דהיינו י"ח חדש חוץ ג' חדשים הראשונים. זה אינו דהא אביי אמר ר"מ ור"י הלכה כר"י והתיר לאחר ט"ו חודש. וע"כ דשיעור הנקה לר"י י"ח חדש והיינו משום דשמעינן ליה לר"י במסכת גיטין דף ע"ה ע"ב במתנית' כמה מניקתו ר"י אומר י"ח חדש. והעיקר נראה דהטעם בזה דאף דס"ל לר' יהודה דיש עכירת החלב בג" חדשים הראשונים מ"מ אין חשש בדידיה דכיון שתראה שהחלב מזיק לולד תמסמס ליה וכן צ"ל דלא מצינו במניקה שהמתינה כ"ד חדש וניסת שתצטרך לגמול הולד קודם שתנשא משום שמא תתעבר ותעכר החלב אלא כיון דלאחר כ"ד חדש אין סכנה לגמלו א"כ אם תראה שמזיק לולד תגמלנו וה"נ בג" חדשים הראשונים בדידיה. ולפ"ז יש לומר דאף ר"מ מודה בזה והא דס"ל דמניקה משמשת במוך ואינו סומך על מסמוס משום דס"ל דמסמוס ג"כ איכא מיעוטא דאינו מועיל לר"מ דחייש למיעוטא וכ"ש במקום פיקוח נפש דאין הולכין אחר הרוב. ולהכי אמר לעיל דאם היה מכירה כופה ומניקתו אף דיכול למסמס לא סמכינן על זה אלא דרבנן ס"ל דמן השמים ירחמו בכל ד' נשים דאיכא חשש. ור"מ ל"ל הא. וק"ל:

9 תוס' ד"ה אפילו ביעתא וכו'. וא"ת וכו'. כבר כתבתי מזה בחידושי מסכת ביצה. ובפשטות יש לומר דהכא מיירי שלא בדרך בישול דבל"ז הוא מדרבנן. ע"ש:

10 בגמרא שאני ביה ר"ג וכו'. לכאורה היה נראה דמיירי בענין שמצד הדין אינה יכולה לחזור בה אף דקי"ל דפועל חוזר אפילו בחצי יום וכיון שהשכירה עצמה לזמן ה"ל כפועל. מ"מ במכירה דאמר לעיל דכופה את גרושתו להניק וה"ה במניקת אחרת כדאיתא באה"ע סימן פ"ב ס"ה בהג"ה וכ"ש בהשכירה עצמה ודאי דאינה יכולה לחזור דלא גרע מדבר האבד דכתב הרמ"א בח"מ סימן של"ג דמשרתת אצל בעה"ב הוי דבר האבד. ואפ"ה דוקא בריש גלותא דודאי לא הדרה בה מחמת אימה הא לאו הכי חיישינן שמא תחזור בה שלא כדין ולפ"ז משמע כדעת הרא"ש ומרדכי דאפילו נשבעה המינקת לא מהני כיון דבל"ז צ"ל שתחזור שלא כדין והטעם שאף שתוכל לתבעה הא ה"נ יכול לתבוע ליורשים ואפ"ה אמרינן ביבמות דף מ"ב דילמא בושה לבא לפני בית דין וה"נ במניקה והא דלא חששו יותר שמא תנשא המניקת עצמה דלא מצינו שאסורה למינקת בן אחר שלא תנשא צ"ל משום דהוא חששא רחוקה שמא תנשא המניקת ושמא תתעבר וכולי האי לא חיישינן. וק"ל:

11 שם רב פפא ור"ה בריה דר"י סבור למעבד וכו'. לכאורה לפמ"ש הרא"ש בנתנה בנה למניקה בחיי בעלה מותרת להנשא המ"ל דהך ברייתא מיירי בהכי שנתנה בנה למניקה בחיי בעלה וצ"ל דדייק מלשון לינשא מיד דא"ל לשון מיד אחר מיתת בעלה דע"כ צריכה להמתין ג' חדשים ועל כרחך צריך לפרש לשון מיד שנתנה בנה למניקה והיינו ע"כ שכבר עברו ג" חדשים ממיתת בעלה. וק"ל

12 תוס' ד"ה והילכתא וכו'. ועוד דאלמנה נמי לא משעבדא וכו'. נראה דטעם הר"ש הזקן דס"ל דאף דודאי כן הוא דכל שנתפייסה להנשא או תובעת כתובתה תו ל"ל מזוני ולא משעבדא מ"מ באמת תקנת חכמים היתה משום זה שכיון שאינה יכולה להנשא בשום אופן אף אם תתבע כתובתה או תאמר איני ניזונת ואיני עושה ממילא לא תתבע כתובתה כדי שתהיה לה מזוני וממילא תניקהו ולפ"ז נלענ"ד לתרץ קושית הב"ש על הר"ש הזקן דמאי מקשה מריש גלותא הא מסתמא עשירים היו וכשהכניסה לו שיעור שיכול לקנות שפחות פטורה ממלאכות ומהנקה ולפמ"ש יש לומר דכיון דטעם חז"ל היה דמשום שאסורה לינשא ממילא לא תתבע כתובתה בשביל שתזון א"כ יש לומר נמי דממילא היכא שהיה לה נדוניא כיון דקי"ל דמזונות בעיקר כתובה תליא ואף שגובה נדונייתה יש לה מזונות. א"כ שפיר תקנת חכמים כן הוא דכיון שתהיה אסורה להנשא מסתמא לא תניח ביד היורשים אלא כתובה ותתבע את נדוניתה ותתחייב בהנקה כיון שכבר גבתה מה שהכניסה לו ה"ל כאלו לא הכניסה ואפשר דקושית הב"ש הוא לפי גירסא שכתבו התוס' לקמן במצאה לו משלו נמי פטורה ממלאכות והנקה א"כ מסתמא היו בעליהן שמתו עשירים וקי"ל כר"י דעולה עמו אפילו לאחר מיתה מיהו זה אינו מיכרח כ"כ כמו שכתב הב"ש שם. והנלענ"ד דראייתו של ר"ש הזקן הוא מדמקשה ביבמות דף מ"ב ותמתין חדש וכו' וכי מלו ג' חדשים לבדיקה ומשני אשה מחפה על עצמה כדי שיירש בנה בנכסי בעלה קשה ל"ל למימר כדי שירש ת"ל דכיון שתמצא מעוברת יצטרך בעלה לפרוש או לגרשה לכך תחפה עצמה כדי שלא יצטרך להפרישה או לגרשה אבל לסברת הר"ש הזקן א"ש דהוצרך לתירוץ זה משום גרושה דאינה משועבדת להניק וגם באלמנה יש לומר דכיון דבהיתר נישאת דלא חיישינן שמא היא מעוברת ותחזור ותתעבר. תדע דהא לא אמרינן הטעם שצריכה להמתין ג" חדשים משום זה שמא תמצא תוך ג' חדשים שמעוברת מבעל ראשון ותחזור ותתעבר לאחר שתלד ולד הראשון ויבא הולד לידי סכנה אלא דלכתחלה לא חיישינן כולי האי א"כ בהיתר נישאת ואפילו אם תמצא אח"כ מעוברת הא לא משעבדא ולא הוי בכלל מניקה כסברת הר"ש הזקן מיהו הא קשיא לי על שיטת הר"ש הזקן מהא דקאמר לעיל הן הן דברי ב"ש וב"ש הא ס"ל לעיל דאינה מחויבת להניק כדאיתא סוף דף נ"ט ואף שכתבנו לעיל דפלוגתא דב"ש וב"ה לא איירי בענין זמן נשואין אלא לענין הנקת והלד כדמשמע מדברי רשב"ג דאמר אני אכריע וכו'. מ"מ נראה דאף לרשב"ג עיקר פלוגתייהו לענין הנקה הוא אתשיל כדי שנדע זמן הנשואין דאף דנפקא מיניה נמי לענין אם פירש הולד מלהניק ג' ימים. דאחר זמן הנקה תו אינו חוזר א"נ לענין שאינה חוששת לוסתה אבל לא אתשיל ע"כ לענינים אלו דא"כ ליחשוב בעדיות גבי מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה. ותו קשיא לי דהא בר"פ אלמנה ניזונת מיבעיא להו ניזונת תנן או הניזונת וע"ש בתוס' דלפי המסקנא דוקא באנשי גליל מעשה ידיה ליורשים אבל באנשי יהודה דהברירה ביד היורשים פטורה ממעשה ידיה והנקה בכלל מעשה ידיה הוא ועיין בסימן צ"ה א"כ לשיטת הר"ש הזקן כל דיני מניקה אינם נוהגין ביהודה משום דלא משעבדא ורב אמר הכא דצריכה להמתין כ"ד חודש וס"ל בס"פ נערה הלכה כאנשי יהודה ודוחק גדול לומר דכל דברי רב הכא היינו למקום שנוהגין כאנשי גליל ובתשובה הארכתי מזה ודוק:

13 שם ודגים קטנים וכו'. יש להבין בזה בפרשת בהעלותך דכתיב זכרנו את הדגה וגו' ואת הקישואין וגו' עיין בפירש"י וביומא דף ע"ה גבי את הקשואין דלא נשתנו לדברים אלו הוא משום דקשין למניקות ונראה דקאי גם זה הטעם על דגה דכתיב זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם דהיינו דגים קטנים כדאיתא שם ביומא. חנם שהזמין להם דגים קטנים בתוך כדיהם לא נשתנה הטעם לדגים קטנים מפני שקשין למינקת. וק"ל:

14 מיהו קשה לי דגבי מן משמע שם שנשתנה לכל הטעמים חוץ מחמשה מינין דחשיב קרא ולא חשיב כמה מילי דחשיב הכא דקשין למינקת כגון כשות וחזיז. ונראה דבל"ז צריך להבין וכי משום המינקת לא היו אלו הטעמים אצל כולן והיה ראוי שלא יטעמו המניקות לבד אלו הטעמים ונראה דאמרינן ביומא שם כטעם לשד השמן שנמשל לשדים שהתינוק יונק וטעם בו כל טעמים ממאכל אמו. אף המן טעמו בו כל הטעמים. וכמו שדברים אלו קשים למינקת משום דעכרי חלבא. כן היה במן לכל אדם. והענין שדברים אלו טעמן פוגם בטעם היוצא מן המאכלים הטובים לגוף כמ"ש חז"ל למה נקראו קשואין שקשים לגוף. אלא שהם מועילים ובאים לעכל את הפסולת שבתוך המאכלים. ויש מהם שבאים לפני הסעודה כמו שפירש"י בברכות דף מ"ב שהיו אוכלים דגים לפרפרת שלפני הסעודה ובחדושי תורה כתבתי דזהו דכתיב את הדגה אשר נאכל לשון עתיד שמועיל להמשיך אח"כ המאכלים. אך כל זה לא היה צריך במן שלא היה בו פסולת המאכלים כי אם הטעמים שבהם שנבלע באיברים והיה נחמד למאכל כאשר העיד הכתוב עליו. א"כ לא היה במינין אלו תועלת. וממילא שהם מקלקלים ומעכרים הטעמים וזהו ענין עצמו שקשים למינקת גם כן כי החלב שהתינוק יונק בא מבירורים הטובים שבמאכל האם וא"צ לדברים אלו וממילא שהם מעכרים החלב וקשים לגוף התינוק. וז"ש כיון דהם קשים לתינוקות אצלינו. ממילא בדור המדבר היה קשה לכולם. וזהו בהנהו דמעכרי חלבא. אבל אותן דפסקי חלבא לא היה מפסידן במן אצל כל העולם. ואפשר המניקות באמת לא טעמו אלו.

6 תוספות על כתובות פתח ↗

גונח יונק חלב בשבת כו' - לאו בשיש בו סכנה איירי דא"כ מאי איריא משום דהוי מפרק כלאחר יד אפי' הוי מלאכה דאורייתא שרי במקום סכנה וקשה לר"ת מהא דאמר בפרק חרש יבמות קיד. אבא שאול אומר יונקים היינו מבהמה טהורה בי"ט ופריך אי דאיכא סכנה אפילו בשבת נמי ואי דליכא סכנה כו' ומשני לא צריכא דאיכא צערא ומפרק כלאחר יד הוא שבת דאיסור סקילה גזרו רבנן י"ט דאיסור לאו לא גזרו רבנן ותירץ דהתם מיירי בצער של רעב והכא בצער של חולי שהוא קרוב לסכנה ובשבת לא גזרו וקשה לר"י הא דפריך התם אי דאיכא סכנה אפילו בשבת נמי הוי ליה לאקשויי אפי' אי ליכא סכנה אי דחולה הוא אפילו בשבת נמי על כן נראה דברייתא דהתם פליגא אהך דהכא וכן משמע מדקאמר הכא הלכה כרבי מרינוס מכלל דפליגי עליה:

10 יבמות פתח ↗

12 כתובות פתח ↗

מְזוֹנוֹת תַּחַת מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ, וּמָעָה כֶּסֶף תַּחַת מוֹתָר, וְכֵיוָן דְּלָא קָא יָהֵיב לַהּ מָעָה כֶּסֶף — מוֹתָר דִּידַהּ הָוֵי. רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה סָבַר: תִּקְּנוּ מְזוֹנוֹת תַּחַת מוֹתָר, וּמָעָה כֶּסֶף תַּחַת מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ, וְכֵיוָן דְּקָא יָהֵיב לַהּ מְזוֹנֵי, מוֹתָר דִּידֵיהּ הָוֵי. בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? מָר סָבַר: מִידֵּי דִּשְׁכִיחַ מִמִּידֵּי דִּשְׁכִיחַ. וּמָר סָבַר: מִידֵּי דְּקִייץ מִמִּידֵּי דְּקִייץ. מֵיתִיבִי: תִּקְּנוּ מְזוֹנוֹת תַּחַת מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ! אֵימָא: תַּחַת מוֹתַר מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ. תָּא שְׁמַע: אִם אֵינוֹ נוֹתֵן לָהּ מָעָה כֶּסֶף לִצְרָכֶיהָ — מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ שֶׁלָּהּ. אֵימָא: מוֹתַר מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ שֶׁלָּהּ. וְהָא עֲלַהּ קָתָנֵי: מָה הִיא עוֹשָׂה לוֹ — מִשְׁקַל חָמֵשׁ סְלָעִים שְׁתִי בִּיהוּדָה! הָכִי קָאָמַר: מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ כַּמָּה הָוֵי, דְּלִידַּע מוֹתָר דִּידַהּ כַּמָּה — מִשְׁקַל חָמֵשׁ סְלָעִים שְׁתִי בִּיהוּדָה, שֶׁהֵן עֶשֶׂר סְלָעִים בַּגָּלִיל. אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹחָנָן הַסַּנְדְּלָר. וּמִי אָמַר שְׁמוּאֵל הָכִי? וְהָתְנַן: ״קֻוֽנָּם שֶׁאֲנִי עוֹשָׂה לְפִיךָ״ — אֵינוֹ צָרִיךְ לְהָפֵר. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: יָפֵר, שֶׁמָּא תַּעֲדִיף עָלָיו יָתֵר מִן הָרָאוּי לוֹ. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אָמַר: יָפֵר, שֶׁמָּא יְגָרְשֶׁנָּה וּתְהֵא אֲסוּרָה לַחֲזוֹר. וְאָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי. כִּי אָמַר שְׁמוּאֵל הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי, לְהַעְדָּפָה. וְלֵימָא: הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי לְהַעְדָּפָה! אִי נָמֵי: אֵין הֲלָכָה כְּתַנָּא קַמָּא! אִי נָמֵי: הֲלָכָה כְּרַבִּי עֲקִיבָא! אֶלָּא, אָמַר רַב יוֹסֵף: קֻוֽנָּמוֹת קָאָמְרַתְּ? שָׁאנֵי קֻוֽנָּמוֹת, מִתּוֹךְ שֶׁאָדָם אוֹסֵר פֵּירוֹת חֲבֵירוֹ עָלָיו, אָדָם מַקְדִּישׁ דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: בִּשְׁלָמָא אָדָם אוֹסֵר פֵּירוֹת חֲבֵירוֹ עָלָיו — שֶׁכֵּן אָדָם אוֹסֵר פֵּירוֹתָיו עַל חֲבֵירוֹ. יֶאֱסֹר דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לְעוֹלָם עַל חֲבֵירוֹ, שֶׁכֵּן אֵין אָדָם אוֹסֵר פֵּירוֹת חֲבֵירוֹ עַל חֲבֵירוֹ? אֶלָּא אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: בְּאוֹמֶרֶת ״יִקְדְּשׁוּ יָדַי לְעוֹשֵׂיהֶם״, דְּיָדַיִם אִיתַנְהוּ בָּעוֹלָם. וְכִי קָאָמְרָה הָכִי מִי מַקְדְּשָׁה? הָא מְשַׁעְבְּדָא לֵיהּ! דְּאָמְרָה לְכִי מִיגָּרְשָׁה. וּמִי אִיכָּא מִידֵּי דְּאִילּוּ הַשְׁתָּא לָא קַדִּישׁ וּלְקַמֵּיהּ קַדִּישׁ? אָמַר רַבִּי אִלְעַאי: אַלְּמָה לָא? אִילּוּ הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ ״שָׂדֶה זוֹ שֶׁאֲנִי מוֹכֵר לְךָ לִכְשֶׁאֶקָּחֶנָּה מִמְּךָ תִּיקְדַּשׁ״, מִי לָא קָדְשָׁה? מַתְקֵיף לַהּ רַבִּי יִרְמְיָה: מִי דָּמֵי? הָתָם, בְּיָדוֹ לְהַקְדִּישָׁהּ. הָכָא, אֵין בְּיָדָהּ לְגָרֵשׁ אֶת עַצְמָהּ. הָא לָא דָּמְיָא אֶלָּא לָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ ״שָׂדֶה זוֹ שֶׁמָּכַרְתִּי לְךָ, לִכְשֶׁאֶקָּחֶנָּה מִמְּךָ — תִּיקְדַּשׁ״, דְּלָא קָדְשָׁה. מַתְקֵיף לַהּ רַב פָּפָּא: מִי דָּמֵי? הָתָם, גּוּפָא וּפֵירוֹת בִּידָא דְלוֹקֵחַ. הָכָא, גּוּפַהּ בִּידַהּ הוּא. הָא לָא דָּמְיָא אֶלָּא לָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ ״שָׂדֶה זוֹ שֶׁמִּשְׁכַּנְתִּי לְךָ, לִכְשֶׁאֶפְדֶּנָּה מִמְּךָ — תִּיקְדַּשׁ״, דְּקָדְשָׁה. מַתְקֵיף לַהּ רַב שִׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי: מִי דָּמֵי? הָתָם, בְּיָדוֹ לִפְדּוֹתָהּ. הָכָא, אֵין בְּיָדָהּ לְגָרֵשׁ עַצְמָהּ! הָא לָא דָּמְיָא אֶלָּא לָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ ״שָׂדֶה זוֹ שֶׁמִּשְׁכַּנְתִּי לְךָ לְעֶשֶׂר שָׁנִים, לִכְשֶׁאֶפְדֶּנָּה מִמְּךָ — תִּיקְדַּשׁ״, דְּקָדְשָׁה. מַתְקֵיף לַהּ רַב אָשֵׁי: מִי דָּמֵי? הָתָם, לְעֶשֶׂר שָׁנִים מִיהָא בְּיָדוֹ לִפְדּוֹתָהּ. הָכָא, אֵין בְּיָדָהּ לְגָרֵשׁ עַצְמָהּ לְעוֹלָם. אֶלָּא, אָמַר רַב אָשֵׁי: קוּנָּמוֹת קָא אָמְרַתְּ? שָׁאנֵי קוּנָּמוֹת, דִּקְדוּשַּׁת הַגּוּף נִינְהוּ, וְכִדְרָבָא. דְּאָמַר רָבָא: הֶקְדֵּשׁ, חָמֵץ וְשִׁחְרוּר — מַפְקִיעִין מִידֵי שִׁיעְבּוּד. וְנִקְדְּשׁוּ מֵהַשְׁתָּא? אַלְּמוּהָ רַבָּנַן לְשִׁיעְבּוּדֵיהּ דְּבַעַל, כִּי הֵיכִי דְּלָא תִּיקְדַּשׁ מֵהַשְׁתָּא. מַתְנִי׳ וְאֵלּוּ מְלָאכוֹת שֶׁהָאִשָּׁה עוֹשָׂה לְבַעְלָהּ: טוֹחֶנֶת, וְאוֹפָה, וּמְכַבֶּסֶת, מְבַשֶּׁלֶת, וּמְנִיקָה אֶת בְּנָהּ, מַצַּעַת לוֹ הַמִּטָּה, וְעוֹשָׂה בַּצֶּמֶר. הִכְנִיסָה לוֹ שִׁפְחָה אַחַת — לֹא טוֹחֶנֶת וְלֹא אוֹפָה וְלֹא מְכַבֶּסֶת. שְׁתַּיִם — אֵין מְבַשֶּׁלֶת, וְאֵין מְנִיקָה אֶת בְּנָהּ. שָׁלֹשׁ — אֵין מַצַּעַת לוֹ הַמִּטָּה, וְאֵין עוֹשָׂה בַּצֶּמֶר. אַרְבַּע — יוֹשֶׁבֶת בְּקָתֶדְרָא. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אֲפִילּוּ הִכְנִיסָה לוֹ מֵאָה שְׁפָחוֹת — כּוֹפָהּ לַעֲשׂוֹת בַּצֶּמֶר, שֶׁהַבַּטָּלָה מְבִיאָה לִידֵי זִימָּה. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אַף הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ מִלַּעֲשׂוֹת מְלָאכָה — יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתוּבָּה, שֶׁהַבַּטָּלָה מְבִיאָה לִידֵי שִׁיעֲמוּם. גְּמָ׳ טוֹחֶנֶת סָלְקָא דַּעְתָּךְ?! אֶלָּא אֵימָא: מַטְחֶנֶת. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: בְּרִיחְיָא דִּידָא. מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי חִיָּיא, דְּתָנֵי רַבִּי חִיָּיא: אֵין אִשָּׁה אֶלָּא לְיוֹפִי, אֵין אִשָּׁה אֶלָּא לְבָנִים. וְתָנֵי רַבִּי חִיָּיא: אֵין אִשָּׁה אֶלָּא לְתַכְשִׁיטֵי אִשָּׁה. וְתָנֵי רַבִּי חִיָּיא: הָרוֹצֶה שֶׁיְּעַדֵּן אֶת אִשְׁתּוֹ — יַלְבִּישֶׁנָּה כְּלֵי פִשְׁתָּן. הָרוֹצֶה שֶׁיַּלְבִּין אֶת בִּתּוֹ — יַאֲכִילֶנָּה אֶפְרוֹחִים וְיַשְׁקֶנָּה חָלָב סָמוּךְ לְפִירְקָהּ. וּמְנִיקָה אֶת בְּנָהּ. לֵימָא מַתְנִיתִין דְּלָא כְּבֵית שַׁמַּאי. דְּתַנְיָא: נָדְרָה שֶׁלֹּא לְהָנִיק אֶת בְּנָהּ, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: שׁוֹמֶטֶת דַּד מִפִּיו. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים: כּוֹפָהּ וּמְנִיקָתוֹ. נִתְגָּרְשָׁה — אֵינוֹ כּוֹפָהּ. וְאִם הָיָה מַכִּירָהּ — נוֹתֵן לָהּ שְׂכָרָהּ וְכוֹפָהּ, וּמְנִיקָתוֹ מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה. אֲפִילּוּ תֵּימָא בֵּית שַׁמַּאי, הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן: כְּגוֹן שֶׁנָּדְרָה הִיא, וְקִיֵּים לַהּ הוּא. וְקָסָבְרִי בֵּית שַׁמַּאי: הוּא נוֹתֵן אֶצְבַּע בֵּין שִׁינֶּיהָ, וּבֵית הִלֵּל סָבְרִי: הִיא נָתְנָה אֶצְבַּע בֵּין שִׁינֶּיהָ. וְנִפְלְגוּ בִּכְתוּבָּה בְּעָלְמָא. וְעוֹד: תַּנְיָא, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵינָהּ מְנִיקָה! אֶלָּא מְחַוַּורְתָּא מַתְנִיתִין דְּלָא כְּבֵית שַׁמַּאי. אִם הָיָה מַכִּירָהּ.

« הפלאה על כתובות נ״ט ע״ב הפלאה על כתובות ס״א ע״א »