הפלאה על כתובות ס״ד

1 בא"ד ונראה לר"ת דה"פ וכו'. צריך להבין לדעת ר"ת הא דפליגי בבלאותיה קיימין כיון דלשיטתו הטעם הוא משום דמחלה. א"כ נחזי מאי מחלה. אם הכתובה לבדה או בלאותיה. ודוחק לומר דפליגי בלשון זה שכתבו הש"י ותוס' ז"ל שאמרה לא הוא ולא כתובתה. אי מהני מחילה לבלאותיה הקיימים כדאיתא בח"מ סימן רמ"א ס"ב דבחפץ ביד חבירו לא מהני לשון מחילה. אם כן בבלאות כיון דקי"ל דהיא נטלתן משום שבח בית אביה יש לומר דפליגי אם שייך בהו לשון מחילה. כיון דהרשות בידה ליקח אותם ולא דמיהם. מ"מ הוא דחוק. דהא אינו מפורש בש"ס שאמרה דוקא בלשון מחילה. ולא בלשון מתנה. ולכאורה היה אפשר לומר דר"ת ס"ל דפלוגתי' באומרת בעינא לי ומצערינא ליה. אבל רש"י ז"ל והרא"ש ז"ל כתבו בהדיא דכלתיה דרב זביד טענה מאיס עלי ובהרא"ש מפורש יותר דפלוגתיה במאיס עלי מלשון הפסידה משמע מיד. ולכאורה היה נראה דאפשר דללישנא דלא הפסידה בלאותיה היינו דוקא במאיס עלי אבל לדינא דמתניתין במורדת דבעינא ליה דפוחתים לה ז' דנרין פוחתים אפילו מבלאותיה דהכל נכלל בלשון כתובה דמתניתין. שהרי הם נכתבים בתוך הכתובה וא"כ שפיר קאמר דלא הפסידה דכיון שטוענת מאיס עלי ומחלה הכתובה אפילו לא מחלה הבלאות שוב אין פוחתין. ואפילו אם לא ירצה לגרשה מ"מ אין פוחתין מבלאותיה והיינו דקאמר לא הפסידה לפחות מבלאותיה. ולפ"ז הוי מתפרש היטב הא דקאמר לעיל אבל אמרה מאיס עלי לא כפינן. ר"ל להשהותה להפסידה בלאותיה ונדוניא. אך התוס' כתבו בפירוש דלא כפינן. היינו לומר שלא תועיל המחילה. ולא ניחא להו לפרש כן. דדוחק לומר דדבריהם אינו אלא למ"ד הפסידה בלאותיה ואפשר דלא פירשו הכי משום מר זוטרא דאמר כייפינן לה והכא בלישנא בתרא ס"ל דלא הפסידה. אלא ע"כ דכייפינן לענין בלאותיה. ובהרא"ש מפורש להדיא דדין מאיס עלי ובעינא ליה שוין ונראה דטעמיה הוא משום דהקשו התוס' לעיל על הי"מ מר' יוסי דאמר אפילו תפול לה ירושה וכו' דהא יכולה לומר מאיס עלי הרי דלפי קושיתם הכרח לומר דלמ"ד במאיס עלי לא הפסידה בלאותיה אפילו בבעינא ליה לא הפסידה דהא יכולה לומר מאיס עלי. וכל מורדת תאמר כן. וצ"ל דבאמת פלוגתייהו הוא בין במורדת דבעינא ליה דמתניתין בין במאיס עלי למ"ד לא הפסידה אפילו במתניתין אינו בכלל כתובה וע"כ הא דקאמר במאיס עלי לא כייפינן היינו דאמרינן דהמחילה מועלת כמ"ש התוס'. ומ"ד הפסידה בבעינא ליה. ממילא במאים עלי מוכח דג"כ הפסידה וצריכה למחול. דאל"ה מצי משהה לה בשביל פחיתת הבלאות ולכאורה היה נראה להוכיח דאפילו בבעינא ליה לא הפסידה דהא מר זוטרא ס"ל לעיל גבי מאיס עלי דכייפינן לה הרי דס"ל למר זוטרא דאפילו אומרת מאיס עלי הוי כאומרת לא בעינא וכיון דהכא ס"ל למר זוטרא דלא הפסידה במאיס עלי ה"ה בבעינא ליה דדוחק לחלק בין כייפינן ובין בלאותיה וכיון דלמר זוטרא הוא כן. מה"ת נימא לדידן דלא כוותיה כיון דליכא דפליג לעי' בהא. מיהו הא קשיא לי מ"ש הרא"ש דע"כ מיירי הא דהפסידה דמשמע מיד הפסידה והיינו במאיס עלי וקשה דהא מר זוטרא ס"ל דלא מהני מחילתה ומשהי לה וצ"ל שחזר בו. ואלולי דבריהם ז"ל היה נראה לומר דהא דס"ל למר זוטרא דכייפינן לה ולא מהני מחילתה. היינו משום דקי"ל דלא מהני מחילה בכתובה משום דעשו חיזוק לדבריהם כדאיתא לעיל דף נ"ו ואף שכתב הרמב"ם ז"ל ונתבאר בקונטרס אחרון סימן ס"ו דלאחר גירושין מהני מחילה. מ"מ ס"ל למר זוטרא דהכא משהי' לה אולי תתפייס. וממילא דלא מהני מחילתה. א"כ זהו בעיקר כתובה. אבל בבלאות דהוא נכסי צאן ברזל הוא כשאר חוב דמהני ביה מחילה מיד ושפיר קאמר הכא דהפסידה בלאותיה מיד. והנה עתה נבאר דעת הרמב"ן והרשב"א דחולק על זה וס"ל נמי דפלוגתי' במרדה אם הפסידה. הוא בטוענת מאיס עלי. אלא דס"ל דדוקא במאיס עלי אבל בבעינא ליה לכ"ע אבידה בלאותי' ונראה דאין להקשות עליו דא"כ כל מורדת תטעון מאיס עלי. דיש לומר דמתרץ כמו שתירצו התוס' או כמו שתרצנו לעיל בכמה תרוצים לדעת היש מפרשים. כן יש לומר לדעתו. ומ"ש משום מר זוטרא דס"ל לענין כייפינן דדינה כאומרת לא בעינא. יש לומר דס"ל דאע"ג דלענין שתועיל המחילה אמרינן דמחמת צערה הוא. אבל לענין בלאותיה דלא תפסיד מהימנא. א"נ דס"ל דהדר ביה כמ"ש לעיל. ובקונטרס אחרון יבואר יותר דעת הפוסקים בזה. ודוק:

2 תוס' ד"ה מאי שנא וכו'. וק"ק דהאיך אסיק אדעתיה וכו'. לולי דבריהם היה נראה לומר דאדרבא היא הנותנת דכיון דקי"ל דיכול לייבם בע"כ. א"כ למה יתקנו לכתוב אגרת מרד. דהיינו להפסידה כתובתה. הא יכול לכופה לייבמה דקי"ל יבום בע"כ. ואף דכתב הרא"ש במורדת מתשמיש אף שהבעל משמש עמה בע"כ פוחת מכתובתה משום דאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת. א"כ ה"נ נימא דנהי דיבא עליה בע"כ פעם אחת. מ"מ אין אדם דר עם נחש וע"כ יצטרך לפחות מכתובתה א"כ מוטב שיפחתו מיד ויכתוב אגרת מרד עליה זה אינו דיש לומר דשמואל לשיטתיה דס"ל ביבמות דף נ"ו דבביאה בע"כ לא קנה לכל דבר אלא לפטור מן הזיקה. א"כ יש לומר דאף דמצות יבם קודמת למשנה ראשונה מ"מ זה יכול לקיים בע"כ. ואעפ"כ אינה כאשתו לענין שיוכל לכופה לתשמיש. משא"כ בחליצה כיון דקי"ל דצריך שיתכוונו שניהן. ואינו יכול לחלוץ בע"כ שפיר נזקקין לו ואפילו ללישנא דס"ל ביבמות שם דבנפלו מן הנשואין מודה שמואל דהוי כאשתו אפילו בע"כ הוי מצי לאוקמי בשומרת יבם מן האירוסין דומיא דכותבין אגרת מרד על ארוסה. אלא דאפ"ה מקשה הש"ס שפיר כיון דע"כ הא דכותבין אגרת מרד בתובע לחלוץ לאו משום קיום המצוה. אלא משום דלא יהבי אתתא אחריתי וכו'. א"כ ה"נ ברוצה לייבם הא אגידא ביה וא"ל דייבם בע"כ ויגרשה בע"כ. זה אינו חדא דיש לומר כמ"ש התוס' לעיל בד"ה תבע וכו' שאינו רוצה לחלוץ שלא יצטרך ליתן כתובה. ותו דא"כ בתבע לחלוץ נימא נמי שייבם אותה בע"כ ויגרש אותה בע"כ. ואפשר דהתוס' לא ניחא להו דר' יוחנן סבר בהא כשמואל דלא קנה אותה בביאה בע"כ. ולכך הקשו שפיר דהוי מצי להקשות לר' יוחנן ודוק:

3 מתניתין המשרה את אשתו וכו'. כתב הרב המגיד דמשמע בע"כ כמ"ש הפוסקים והקשה דהא בר"פ המדיר איתא דעד ל' יום לא זילא בה מילתא. אבל ביותר מל' זילא בה מלתא ויוציא ויתן כתובה. ותירץ דכיון דאוכלת עמו בליל שבת לא זילא בה מילתא. ותו דבאדרה דוקא זילא מילתא ע"ש ולתירוץ הראשון קשה לי דאכתי למ"ד לאו אוכלת ממש רק תשמיש קשה. וזה דוחק דפליגי בהא אי יכול להשרות בע"כ או לא. ותו דלכאורה נראה כיון דהטעם דאוכלת עמו ליל שבת הוא משום דהוא ליל עונה כפי' רש"י א"כ ה"ה באומר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך ראוי להיות הדין כן. ולפ"ז הדרא קושיא לדכתיה דגם בר,פ המדיר אין הנדר חל על ליל שבת שמשועבד לה. ואפ"ה אמרינן דזילא בה מילתא ואפשר דכיון דקי"ל דקונמות מפקיע מידי שעבוד אלא דאלמוה רבנן לשעבוד האשה. ואפשר דלא אלמוה כל כך להך דאוכלת עמו בליל שבת. והנדר חל עליו. מיהו יש לומר לדעת הפוסקים הנ"ל דדוקא הכא דמשרה בע"כ אוכלת עמו בליל שבת אבל בצאי מעשה ידיך למזונותיך ס"ל כדעת רש"י והגהות אשר"י. דאין הבעל יכול לומר צאי מעשה ידיך למזונותיך אפילו סיפקה אלא מרצונה ובזה אינה אוכלת עמו ליל שבת וצ"ע בזה ולתירוץ השני של הה"מ דבאדרה דוקא זילא בה מילתא קשה לי א"כ מאי מקשה התם כיון דמשועבד לה האיך מצי מדיר לה. הא עד שלא הדירה יכול ליתן לה מזונות על ידי פרנס. ולא זילה בה מילתא אפילו יותר מל' יום כמ"ש הה"מ. ואע"ג דלבתר שהדירה זילא מילתא. מ"מ חל הנדר כדמשני שם השתא דאדרתן לא מצינו דאיגלגל בהדך. ואפ"ה חל הנדר כיון דעד שלא אדרה היתה מגלגלת בהדיה כמ"ש התוס' שם וע"כ מוכח משם דבלא אדרה נמי זילא מילתא. ושפיר פריך שם דכיון דזילא מילתא ע"י פרנס יותר מל' יום לא יחול הנדר. מיהו יש לומר דכיון דאמרינן שם דאינו יכול להעמיד פרנס אלא ע"י שאומר כל הזן אינו מפסיד. אין הנדר חל דשמא לא יהיה איש שיפרנסה מעצמו. ודוק:

4 שם ואם אין לו פוסק לעומתן וכו'. משמע דאם יש לו צריך ליתן אותן פירות עצמן. כדין בע"ח דקי"ל דבדאית ליה זוזי צריך ליתן לו המעות וא"י ליתן לו שוה כסף. ואם אין לו אינו מחויב לטרוח ולמכור. וה"נ כן הוא. אלא דלכאורה קשה על זה מהא דאמר לעיל דף נ"ח דנותן לה תרומה והיא מוכרת ולוקחת וכו'. ואמר עוד שם דאיכא בינייהו טירחא. משמע דאפילו אית ליה חולין יכול ליתן תרומה והיא תטרח למכור וכ"ש לפי דעת הפוסקים באה"ע סימן עיין. דיכול הבעל לומר לאשתו צאי מעשה ידיך למזונותיך היכא דספקה אע"ג דקי"ל מזוני עיקר אלמא אמרינן בהא שוה כסף ככסף. אך לפי דעת רש"י לקמן דף ק"ז דא"י לומר לה צאי אפילו בסיפקה אלא מרצונה. משמע דלא אמרינן שוה כסף ככסף. ויש לומר הטעם בזה משום דקי"ל דבנתינה בע"כ לא אמרינן ביה שוה כסף ככסף עיין באה"ע ריש סימן כ"ט בב"ש שם א"כ יש לומר כיון דעיקר תקון חכמים שתאכל עמו. אלא שהוא משרה אותה בע"כ שתאכל בפ"ע. כמ"ש הפוסקים בסימן הנ"ל דלא כירושלמי דס"ל דא"י להשרות בע"כ. ה"ל כנתינה בע"כ דלא אמרינן ביה שוה כסף ככסף. ובזה א"ש הך דלעיל דף נ"ח דמיירי בארוסה דעיקר תקנת חכמים שיתן לה מזונות בפ"ע שפיר אמרינן שוה כסף ככסף. ולפ"ז נראה דהא דקאמר ואם אין לו פוסק לעומתן היינו באין לו מעות אבל יש לו מעות פשיטא דיכול ליתן לה תמיד והיא תטרח ותקנה מזונות דודאי אינו מחויב ליתן לה מאכל ממש דהא כשפוסק חיטים או שעורים צריכה להיות טוחנת ואופה ואין לחלק משום דטוחנת ואופה הוא מז' מלאכות שאשה עושה לבעלה. דזהו דוקא כשאוכלת עמו. ודוקא שלא הכניסה בנדוניא שיעור שפחה אחת כדלעיל אלא ודאי דצריכה לטרוח במזונותיה ואין לחלק בין זה הטורח ובין נותן לה מעות שתקנה בהם. אלא שאינו יכול ליתן לה דבר שתצטרך למכור ולקנות כמ"ש דלא אמרינן שוה כסף ככסף בכה"ג. וכן נראה מהא דקאמר לקמן דף ע"ז עד שיכפוהו להוציא יכפוהו לזון דודאי לא ס"ד דשמואל שם שיכפוהו שיתן לה מאכל ממש הן בעניה הן בעשירה דודאי בכה"ג א"א לדור עמה בכפיפה אחת לכפותו בכל שעה אלא ע"כ דהיינו דיכפוהו הבית דין שיתן לה מעות כל שלשים יום כדרך שנותנין לאלמנה כדאיתא לקמן דף צ"ז. או שימכרו הבית דין מנכסיו ויתנו לה מעות ואפשר דהיינו דקאמר שם שמואל דרך לשון צחות אכסוה שערי לאלעזר עד שכופין אותו וכו'. ר"ל דאי משום דסבר רב דצריך שיתן לה מזונות ממש שלא תצטרך לטרוח דבהא בודאי א"א לכופו זה אינו דהא קתני במתניתין דידן דפוסק לה שעורים אע"ג דאינם ראוים לאכילה כלל כדאיתא בר"פ כיצד מברכין. ועכ"פ צריכה לטרוח וה"ה דיכול ליתן לה מעות דאין לחלק בין טורח לטורח. וזהו יכולים הבית דין לכפותו. וק"ל: ועיין קונטרס אחרון:

5 פירש"י ד"ה מתכוונין להקל וכו'. ובעירובין דף פ"ב ע"ב פירש"י ז"ל לר' יהודה משום דאוכל בשבת ג' סעודות אינו אוכל הרבה בכל סעודה ונראה הא דלא פי' הכא כן מדקחשיב לקמן בין לרבנן ובין לר' חידקא הסעודות דחול ושבת בשוה ע"כ צ"ל דהא דמחלק התם בין סעודת חול לסעודת שבת אינו אלא משום שאוכל מעדנים בשבת משא"כ הכא דאין נותן לה אלא כדי חייה בעני שבישראל אין חילוק בין סעודת חול לסעודת שבת משא"כ לפירש"י דהתם. אך לכאורה קשה מאי מקשה הש"ס שיתסר הוא דילמא הא דחשיב שם לר' יוחנן בן ברוקה תמניא סעודה לקב היינו לענין ערוב דוקא להקל כדשמעינן לר' מאיר ור' יהודה דזה וזה מתכוונין להקל ושמעינן נמי לר"ש אף דס"ל שתי ידות לככר אפ"ה לענין בית המנוגע ס"ל דחציה לבית המנוגע א"כ יש לומר דזה השיעור לסעודת שבת אבל בחול צריך יותר מכ"ש ענייה זו שאפילו בשבת אינה אוכלת מעדנים וליכא רק י"ד או ט"ו. וצ"ל דהקושיא הוא לר"מ דס"ל דבשבת צריך יותר א"כ ע"כ אי ס"ל כר' יוחנן בן ברוקה ע"כ שיעורא דריב"ב הוא במזוני לחול ושפיר מקשה דשיתסר הוי. ולפ"ז יש ליישב קצת קושית התוס' ד"ה כמאן וכו'. וא"ת לדידה מי ניחא וכו' דיש לומר דהצריכו בג' סעודות בשבת ברויח דהא קאי אליבא דר"מ כנ"ל משא"כ לרבנן דר' חידקא נצטרך לומר כפליים בשבת מבחול וזה אין במשמעות דברי ר' מאיר. וק"ל: