הפלאה על כתובות ט״ז

מהדורה: ספר הפלאה, למברג תר"כ

« הפלאה על כתובות ט״ו ע״ב הפלאה על כתובות י״ז ע״א »

1 תוספות על כתובות פתח ↗

דאי רבן גמליאל הא אמר איהי מהימנא - נראה דלמ"ד הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום פריך דלמ"ד דמצי טעין פרעתי הכא נאמן הבעל אפילו לר"ג לומר אלמנה נשאתיך במגו דאי בעי אמר פרעתי:

2 תוספות פתח ↗

הכי נמי מסתברא - פי' בקונטרס הכי נמי מסתברא דמתני' אתיא כרבן גמליאל כדמשנינן דבברי וברי מודה מדקתני ומודה ר' יהושע כו' וקשה לפי' דכי לא איירי נמי ר"ג במודה אתי שפיר ומודה רבי יהושע כלומר אע"ג דברישא פליגנא עלך בסיפא מודינא לך אע"ג דרישא וסיפא אינן מענין אחד כי היכי דאתיא ליה שפיר ומודה רבי יהושע אי איירי ר"ג במודה אע"ג דמודה דר' גמליאל אינו מענין ומודה דרבי יהושע ויש ליישב דודאי כי איירי ר"ג במודה שייך למיתני שפיר ומודה רבי יהושע אע"ג דלא הוי מענין אחד כלומר דאגב דתנא מילתא דמודה ר"ג תני נמי מילתא דמודה בה רבי יהושע אבל אי לא איירי רבן גמליאל במודה לא שייך למיתני ומודה רבי יהושע לאשמועינן אע"ג דפליג ברישא מודה בסיפא כיון דרישא וסיפא אינם מענין אחד אבל קשה דלא הוה ליה למימר אמגו קאי דעד השתא נמי לפ"ה אמגו הוי קאי ונראה לר"י דה"פ הכי נמי מסתברא דכברי ושמא דמי ולא בא לומר דפליג רבן גמליאל ברישא אלא אע"ג דכברי ושמא דמי מודה ר"ג משום דלאו שמא ממש הוא מדקאמר ומודה רבי יהושע אי אמרת בשלמא איירי ר"ג במודה כלומר אע"ג דכברי ושמא דמי מודה ר"ג דבעל נאמן היינו דקתני ומודה רבי יהושע דבהאי ברי נאמן דס"ד דטעמא דרבי יהושע משום ברי ושמא דזה אינו תובעו כדפי' בקונט' והשתא הוה מודה דר"ג ומודה דר"י מענין אחד אלא אי אמרת דרישא בברי וברי גמור הוא ולא איירי רבן גמליאל במודה דפשיטא דכיון דברי וברי הוא דלא פליג ר"ג מאי ומודה וקאמר מי סברת דארישא קאי וטעמא דר"י משום ברי ושמא אמגו קאי דטעמא דר' יהושע משום מגו ונאמן אפי' הלה תובעו ואפירקין קמא קאי:

2 תוספות על כתובות פתח ↗

4 תוספות על כתובות פתח ↗

כמאן אי כר"ג אפילו ברוב פסולין נמי מכשר - וא"ת והא לא מכשר ברוב פסולין אלא כשטוענת ברי ואית לה מיגו דאי בעיא אמרה לא נבעלתי או בלא מגו היכא דאיכא למימר בודקת ומזנה אבל הכא אפילו טוענת ברי הא לית לה מגו וליכא למימר בודקת ומזנה דהא נאנסה ואפי' אם נאמר דהכא לא ראוה שנאנסה אלא היא אמרה כן דאית לה מגו א"כ תקשי הלכתא אהלכתא דלקמן פסיק רב הלכה כר' יוסי ולעיל פסיק רב יהודה אמר שמואל הלכה כר"ג ואין נראה לומר דפליגי דא"כ מאי מייתי אעובדא דארוס וארוסתו מרב יהודה אמר שמואל וכן לעיל כתובות דף יג. פריך הלכתא אהלכתא קי"ל כרב נחמן בדיני כו' ואדרבה הא רב פסיק כר' יהושע וקי"ל כרב באיסורי ויש לומר דהכי פירושו כמאן אי כר"ג ובטוענת ברי ובלא ראוה שנאנסה דאיכא מגו אפילו ברוב פסולים נמי מכשר ואיירי נמי כשראוה מדברת דאי לא ראוה מדברת מאי פריך אי כרבי יהושע אפילו ברוב כשרים נמי פסול ומשני אמר רב בקרונות של צפורי היה מעשה כו' פי' לעולם דלא טענה ברי ור' יוחנן בן נורי בתרוייהו היכא דלא טענה ברי לכ"ע בעינן תרי רובי והא דלא קאמר בשינויא לעולם דלא טענה ברי משום דבאתקפתא לא קאמר אי בטוענת ברי כו' אי נמי נוכל לפרש דבשינויא נמי איירי בברי ודאיכא מגו ולא תקשי הלכתא אהלכתא דדוקא דיעבד פסיק שמואל כר"ג כדאמר לעיל ואת לא תעביד עובדא עד דאיכא רוב כשרין אף על גב דלעיל משמע דברוב אחד שרי לכתחלה רב חייא בר אשי סבר דלכתחלה בעינן תרי רובי ומתני' קתני הרי זו תנשא דמשמע לכתחלה:

5 שבועות פתח ↗

אַחַת שְׁבוּעַת הָעֵדוּת וְאַחַת שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן, וַאֲפִילּוּ שְׁבוּעַת שָׁוְא; הָיָה אֶחָד מֵהֶן מְשַׂחֵק בְּקוּבְיָא, וּמַלְוֶה בְּרִבִּית, וּמַפְרִיחֵי יוֹנִים, וְסוֹחֲרֵי שְׁבִיעִית – שֶׁכְּנֶגְדּוֹ נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל. הָיוּ שְׁנֵיהֶן חֲשׁוּדִין – חָזְרָה הַשְּׁבוּעָה לִמְקוֹמָהּ, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: יַחְלוֹקוּ. וְהַחֶנְוָנִי עַל פִּנְקָסוֹ – כֵּיצַד? לֹא שֶׁיֹּאמַר לוֹ: ״כְּתוֹב עַל פִּנְקָסִי שֶׁאַתָּה חַיָּיב לִי מָאתַיִם זוּז״, אֶלָּא אוֹמֵר לוֹ: ״תֵּן לִבְנִי סָאתַיִם חִטִּין״, ״תֵּן לְפוֹעֲלַי סלע בְּסֶלַע מָעוֹת״. הוּא אוֹמֵר ״נָתַתִּי״, וְהֵן אוֹמְרִים ״לֹא נָטַלְנוּ״ – הוּא נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל, וְהֵן נִשְׁבָּעִין וְנוֹטְלִין. אָמַר בֶּן נַנָּס: כֵּיצַד אֵלּוּ וְאֵלּוּ בָּאִין לִידֵי שְׁבוּעַת שָׁוְא? אֶלָּא הוּא נוֹטֵל שֶׁלֹּא בִּשְׁבוּעָה, וְהֵן נוֹטְלִין שֶׁלֹּא בִּשְׁבוּעָה. אָמַר לַחֶנְוָנִי: ״תֵּן לִי בְּדִינָר פֵּירוֹת״, וְנָתַן לוֹ; אָמַר לוֹ: ״תֵּן לִי אוֹתוֹ דִּינָר״, אָמַר לוֹ: ״נְתַתִּיו לָךְ וּנְתַתּוֹ בְּאוּנְפָּלִי״ – יִשָּׁבַע בַּעַל הַבַּיִת שֶׁנָּתַן לוֹ אֶת הַדִּינָר. אָמַר לוֹ: ״תֵּן לִי אֶת הַפֵּירוֹת״, אָמַר לוֹ: ״נְתַתִּים לָךְ וְהוֹלַכְתִּים לְתוֹךְ בֵּיתְךָ״ – יִשָּׁבַע חֶנְוָנִי. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כׇּל שֶׁהַפֵּירוֹת בְּיָדוֹ – יָדוֹ עַל הָעֶלְיוֹנָה. אָמַר לַשּׁוּלְחָנִי: ״תֵּן לִי בְּדִינָר מָעוֹת״, וְנָתַן לוֹ; אָמַר לוֹ: ״תֵּן לִי אֶת הַדִּינָר״, אָמַר לוֹ: ״נָתַתִּי לְךָ וּנְתַתּוֹ בְּאוּנְפָּלִי״ – יִשָּׁבַע בַּעַל הַבַּיִת. נָתַן לוֹ אֶת הַדִּינָר; אָמַר לוֹ: ״תֵּן לִי אֶת הַמָּעוֹת״, אָמַר לוֹ: ״נְתַתִּים לָךְ וְהִשְׁלַכְתָּ לְתוֹךְ כִּיסְךָ״ – יִשָּׁבַע שׁוּלְחָנִי. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין דֶּרֶךְ שׁוּלְחָנִי לִיתֵּן אִיסָּר עַד שֶׁיִּטּוֹל דִּינָר. כְּשֵׁם שֶׁאָמְרוּ: הַפּוֹגֶמֶת כְּתוּבָּתָהּ – לֹא תִּפָּרַע אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה; וְעֵד אֶחָד מְעִידָהּ שֶׁהִיא פְּרוּעָה – לֹא תִּפָּרַע אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה; מִנְּכָסִים מְשׁוּעְבָּדִים וּמִנִּכְסֵי יְתוֹמִים – לֹא תִּפָּרַע אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה; וְהַנִּפְרַעַת שֶׁלֹּא בְּפָנָיו – לֹא תִּפָּרַע אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה. וְכֵן הַיְּתוֹמִים – לֹא יִפָּרְעוּ אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא פְּקָדַנוּ אַבָּא, וְלָא אָמַר לָנוּ אַבָּא, שֶׁלֹּא מָצִינוּ בֵּין שְׁטָרוֹתָיו שֶׁל אַבָּא שֶׁשְּׁטָר זֶה פָּרוּעַ״. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר: אֲפִילּוּ נוֹלַד הַבֵּן לְאַחַר מִיתַת הָאָב – הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: אִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁאָמַר הָאָב בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ: ״שְׁטָר זֶה אֵינוֹ פָּרוּעַ״ – הוּא נוֹטֵל שֶׁלֹּא בִּשְׁבוּעָה. וְאֵלּוּ נִשְׁבָּעִין שֶׁלֹּא בְּטַעֲנָה: הַשּׁוּתָּפִין, וְהָאֲרִיסִין, וְהָאַפּוֹטְרוֹפִּין, וְהָאִשָּׁה הַנּוֹשֵׂאת וְהַנּוֹתֶנֶת בְּתוֹךְ הַבַּיִת, וּבֶן הַבַּיִת. אָמַר לוֹ: ״מָה אַתָּה טוֹעֲנֵינִי?״ ״רְצוֹנִי שֶׁתִּשָּׁבַע לִי״ – חַיָּיב. חָלְקוּ הַשּׁוּתָּפִין וְהָאֲרִיסִין – אֵין יָכוֹל לְהַשְׁבִּיעוֹ. נתגלגל נִתְגַּלְגְּלָה לוֹ שְׁבוּעָה מִמָּקוֹם אַחֵר – מְגַלְגְּלִין עָלָיו אֶת הַכֹּל. וְהַשְּׁבִיעִית מְשַׁמֶּטֶת אֶת הַשְּׁבוּעָה. גְּמָ׳ כׇּל הַנִּשְׁבָּעִין שֶׁבַּתּוֹרָה נִשְׁבָּעִין וְלֹא מְשַׁלְּמִין. מְנָלַן? דְּאָמַר קְרָא: ״וְלָקַח בְּעָלָיו וְלֹא יְשַׁלֵּם״ – מִי שֶׁעָלָיו לְשַׁלֵּם, לוֹ שְׁבוּעָה. וְאֵלּוּ נִשְׁבָּעִין וְנוֹטְלִין כּוּ׳. מַאי שְׁנָא שָׂכִיר דְּתַקִּינוּ לֵיה רַבָּנַן דְּמִשְׁתְּבַע וְשָׁקֵיל? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכוֹת גְּדוֹלוֹת שָׁנוּ כָּאן. הֲלָכוֹת? הָנֵי הִלְכְתָא נִינְהוּ?! אֶלָּא אֵימָא: תַּקָּנוֹת גְּדוֹלוֹת שָׁנוּ כָּאן. גְּדוֹלוֹת – מִכְּלָל דְּאִיכָּא קְטַנּוֹת?! אֶלָּא אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל: תַּקָּנוֹת קְבוּעוֹת שָׁנוּ כָּאן – עַקְרוּהָ רַבָּנַן לִשְׁבוּעָה מִבַּעַל הַבַּיִת, וְשַׁדְיוּהָ אַשָּׂכִיר; מִשּׁוּם כְּדֵי חַיָּיו. מִשּׁוּם כְּדֵי חַיָּיו דְּשָׂכִיר – קָנְסִינַן לֵיהּ לְבַעַל הַבַּיִת?! בַּעַל הַבַּיִת גּוּפֵיהּ נִיחָא לֵיהּ דְּמִשְׁתְּבַע שָׂכִיר וְשָׁקֵיל, כִּי הֵיכִי דְּאִיתַּגְרוּן דְּלִיתַּגְרוּן לֵיהּ פּוֹעֲלִין. אַדְּרַבָּה, שָׂכִיר נִיחָא לֵיהּ דִּלְשְׁתְּבַע בַּעַל הַבַּיִת, וְנִפְקַע, כִּי הֵיכִי דְּלֵיגְרֵיהּ בַּעַל הַבַּיִת! בַּעַל הַבַּיִת עַל כּוּרְחֵיהּ אָגַר. שָׂכִיר נָמֵי עַל כּוּרְחֵיהּ מִיתְּגַר! אֶלָּא בַּעַל הַבַּיִת טָרוּד בְּפוֹעֲלָיו הוּא. וְלִיתֵּב לֵיהּ בְּלָא שְׁבוּעָה! כְּדֵי לְהָפִיס דַּעְתּוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת. וְלִיתֵּב לֵיהּ בְּעֵדִים! טְרִיחָא לֵיהּ מִילְּתָא. וְלִיתֵּב לֵיהּ מֵעִיקָּרָא! שְׁנֵיהֶן רוֹצִין בְּהַקָּפָה. אִי הָכִי, אֲפִילּוּ קָצַץ נָמֵי! אַלְּמָה תַּנְיָא: אוּמָּן אוֹמֵר ״שְׁתַּיִם קָצַצְתָּ לִי״, וְהַלָּה אוֹמֵר ״לֹא קָצַצְתִּי לְךָ אֶלָּא אַחַת״ – הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ עָלָיו הָרְאָיָה? קְצִיצָה וַדַּאי מִידְכָּר דְּכִיר לֵיהּ. אִי הָכִי, אֲפִילּוּ עָבַר זְמַנּוֹ נָמֵי! אַלְּמָה תַּנְיָא: עָבַר זְמַנּוֹ וְלֹא נָתַן לוֹ – הֲרֵי זֶה אֵינוֹ נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל? חֲזָקָה אֵין בַּעַל הַבַּיִת עוֹבֵר בְּ״בַל תָּלִין״. וְהָאָמְרַתְּ: בַּעַל הַבַּיִת טָרוּד בְּפוֹעֲלָיו הוּא! הָנֵי מִילֵּי – מִקַּמֵּי דְּלִימְטֵי זְמַן חִיּוּבָא הוּא; כִּי מָטֵי זְמַן חִיּוּבָא – רָמֵי אַנַּפְשֵׁיהּ וּמִידְּכַר. וְכִי שָׂכִיר עוֹבֵר מִשּׁוּם ״בַּל תִּגְזוֹל״?! גַּבֵּי בַּעַל הַבַּיִת אִיכָּא תְּרֵי חֲזָקֵי: חֲדָא דְּאֵין בַּעַל הַבַּיִת עוֹבֵר בְּ״בַל תָּלִין״, וַחֲדָא דְּאֵין שָׂכִיר מְשַׁהֶא שְׂכָרוֹ. אָמַר רַב נַחְמָן, אָמַר שְׁמוּאֵל: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁשְּׂכָרוֹ בְּעֵדִים, אֲבָל שְׂכָרוֹ שֶׁלֹּא בְּעֵדִים – מִתּוֹךְ שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר לוֹ: ״לֹא שְׂכַרְתִּיךָ מֵעוֹלָם״, יָכוֹל לוֹמַר לוֹ: ״שְׂכַרְתִּיךָ, וְנָתַתִּי לְךָ שְׂכָרְךָ״. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יִצְחָק: יִישַׁר, וְכֵן אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן. מִכְּלָל דִּפְלִיג עֲלֵיהּ רֵישׁ לָקִישׁ? אִיכָּא דְּאָמְרִי מִישְׁתָּא הֲוָה שָׁתֵי לֵיהּ וְשָׁתֵיק לֵיהּ, וְאִיכָּא דְּאָמְרִי מִישְׁהָא הֲוָה שָׁהֵי לֵיהּ וּשְׁתֵיק לֵיהּ. אִיתְּמַר נָמֵי: אָמַר רַב מְנַשְּׁיָא בַּר זְבִיד, אָמַר רַב: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁשְּׂכָרוֹ בְּעֵדִים, אֲבָל שְׂכָרוֹ שֶׁלֹּא בְּעֵדִים – מִתּוֹךְ שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר לוֹ: ״לֹא שְׂכַרְתִּיךָ מֵעוֹלָם״, יָכוֹל לוֹמַר לוֹ: ״שְׂכַרְתִּיךָ, וְנָתַתִּי לְךָ שְׂכָרֶךָ״. אָמַר רָמֵי בַּר חָמָא: כַּמָּה מְעַלְּיָא הָא שְׁמַעְתָּא! אֲמַר לֵיהּ רָבָא: מַאי מְעַלְּיוּתָא? אִם כֵּן, שְׁבוּעַת שׁוֹמְרִין דְּחַיֵּיב רַחֲמָנָא – הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ? מִתּוֹךְ שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר לוֹ ״לֹא הָיוּ דְבָרִים מֵעוֹלָם״, יָכוֹל לוֹמַר לוֹ ״נֶאֶנְסוּ״! דְּאַפְקֵיד לֵיהּ בְּעֵדִים. מִתּוֹךְ שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר לוֹ ״הֶחְזַרְתִּיו לָךְ״, יָכוֹל לוֹמַר לוֹ ״נֶאֶנְסוּ״! דְּאַפְקֵיד לֵיהּ בִּשְׁטָרָא. מִכְּלָל דְּתַרְוַיְיהוּ סְבִירָא לְהוּ: הַמַּפְקִיד אֵצֶל חֲבֵירוֹ בְּעֵדִים – אֵין צָרִיךְ לְהַחְזִיר לוֹ בְּעֵדִים; בִּשְׁטָר – צָרִיךְ לְהַחְזִיר לוֹ בְּעֵדִים. קָרֵי רָמֵי בַּר חָמָא עֲלֵיהּ דְּרַב שֵׁשֶׁת: ״וַיָּשֶׂם דָּוִד אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּלִבּוֹ״. דְּאַשְׁכְּחֵיהּ רַב שֵׁשֶׁת לְרַבָּה בַּר שְׁמוּאֵל, אֲמַר לֵיהּ: תָּנֵי מָר מִידֵּי בְּשָׂכִיר? אֲמַר לֵיהּ: אִין, תְּנֵינָא: שָׂכִיר בִּזְמַנּוֹ – נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל. כֵּיצַד – בִּזְמַן שֶׁאָמַר לוֹ: ״שְׂכַרְתַּנִי וְלֹא נָתַתָּ לִי שְׂכָרִי״, וְהַלָּה אוֹמֵר: ״שְׂכַרְתִּיךָ וְנָתַתִּי לְךָ שְׂכָרֶךָ״; אֲבָל אָמַר לוֹ: ״שְׁתַּיִם קָצַצְתָּ לִי״, וְהַלָּה אוֹמֵר: ״לֹא קָצַצְתִּי לְךָ אֶלָּא אֶחָת״ – הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. הָא מִדְּסֵיפָא בִּרְאָיָה הָוֵי – רֵישָׁא בְּלֹא רְאָיָה. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק:

5 בבא בתרא פתח ↗

טַעְמָא דְּאִיכָּא עֵדִים, הָא לֵיכָּא עֵדִים – לָא; וְאַמַּאי? לֵימָא: הַלֵּךְ אַחַר רוֹב הַנָּשִׁים, וְרוֹב נָשִׁים – בְּתוּלוֹת נִישָּׂאוֹת!

6 תוספות פתח ↗

וזו הואיל ואין לה קול איתרע לה רובא - תימה דתנן בפירקין לקמן כתובות כח. אלו נאמנים להעיד בגודלן מה שראו בקטנותן זכורני בפלונית שיצאה בהינומא וראשה פרוע וקאמר בגמ' מ"ט כיון דרוב נשים בתולות נישאות גילוי מילתא בעלמא הוא והשתא היכי מיירי אם יש לה קול למה צריך שום עדות לרב ניזיל בתר רובא כדפריך הכא ואי אין לה קול א"כ איתרע לה רובא ויצטרך שני עדים כשרים וכי תימא דכשמעיד הוא שראה בקוטנו ואחר עמו חשבינן קול הא פריך הכא סהדי שקרי נינהו ויש לומר דרוב נשים בתולות נישאות עדיף מרוב נשים הנישאות בתולות יש לה קול וכי אין לה קול לא יתרע כל כך רוב דבתולות נישאות שלא יועיל עדות דראה בקוטנו ואחר עמו:

7 כתובות פתח ↗

אָמַר רַב: בִּמְקוֹם שֶׁאֵין כּוֹתְבִין כְּתוּבָּה עָסְקִינַן. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אַף בְּמָקוֹם שֶׁכּוֹתְבִין כְּתוּבָּה.

8 תוספות על כתובות פתח ↗

יכול לומר גירשתיה ונתתי כו' - ואם תאמר ומאי מיגו הוא זה דאם יאמר לא גירשתיך יתחייב בשאר וכסות ועכשיו דאמר פרעתי פוטר עצמו ויש לומר דכשאמר לא גירשתיך נמי פטור גם משאר וכסות דדמו לטענו חטין והודה לו בשעורים דקי"ל דפטור שבועות דף לח: וא"ת בפ' בתרא לקמן כתובות קז: דאמרי' האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים ובאה ואמרה כו' גירשני בעלי מתפרנסת והולכת עד כדי כתובתה ואמאי ניחוש שמא בעלה היה אומר לא גירשתיך והוי טענו חטין והודה לו בשעורין ופטור ויש לחלק דשמא אם היה בא בעלה היה מודה לדבריה:

9 תוספות על כתובות פתח ↗

מאי איבדה איבדה באור - וא"ת א"כ אפי' במקום שכותבין הוה ליה לאוקמי ומאי דוחקא לאוקמי במקום שאין כותבין וכתב לה איהו ואור"ת דבמקום שכותבין ונשרפה איכא למיחש שכתב לה כתובה אחרת דאסור להשהותה בלא כתובה מיהו הוה מצי לאוקומה במקום שכותבין ונשרפה אחר הגירושין דליכא למיחש שמא כתב לה אחרת אלא שנראה לו דוחק:

10 כתובות פתח ↗

וְאִיכָּא דְּמַתְנֵי לַהּ אַמַּתְנִיתִין: בְּתוּלָה, אַלְמָנָה, גְּרוּשָׁה חֲלוּצָה מִן הַנִּישּׂוּאִין — כְּתוּבָּתָן מָנֶה, וְאֵין לָהֶן טַעֲנַת בְּתוּלִין. בְּתוּלָה מִן הַנִּישּׂוּאִין הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ? כְּגוֹן שֶׁנִּכְנְסָה לְחוּפָּה וְלֹא נִבְעֲלָה.

1 גמרא לימא תנן סתמא וכו'. לכאורה הוי מצי לחלק כדמשני הש"ס לעיל דף י"ב ע"ב עד כאן לא קאמר ר"ג אלא היכא דאיכא מיגו וכו'. וצ"ל דהקושיא הוא לר' יוחנן דס"ל לעיל דף י"ג במאתים ומנה פליגי וכמ"ש התוס' לעיל שם ד"ה אלא דאיכא מיגו וכו' ע"ש דלדידיהו לא שייך הך שינויא וצ"ל כאידך שינויא מטעמא דחזקה. וה"נ איכא חזקה דבתולה נשאה. ובזה אתיא שפיר טפי מ"ש התוס' ד"ה דאי ר"ג וכו' דהקושיא הוא למ"ד הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום דבאמת הכי ס"ל לר' יוחנן בבבא מציעא דף י"ז ע"ב ולפ"ז כל שקלי וטריא דשמעתין אינו אלא לר' יוחנן. וצ"ל דהא דקאמר לקמן בשלמא לר' אלעזר דאמר במנה ולא כלום וכו' לאו דוקא לר"א דהא לדידיה אין צ"ל כלל דאפרקין קמא קאי דיש לומר דאיירי במודה ר"ג משום דליכא מיגו כנ"ל. אלא דלסברת ר' אלעזר יש לומר כן. ובזה יש להבין דיקדוק הלשון של הש"ס דקאמר בשלמא לר"א ולא קאמר הניחא כלשון הש"ס לעיל מזה הניחא לזעירי וכו' משום דלעיל שייך שפיר לשון הניחא אי ס"ל לר' יוחנן כזעירי. משא"כ הכא דלא שייך זה. וע"כ צ"ל בשלמא לסברת ר"א אבל אין בזה ניחותא לר' יוחנן דקיימא הש"ס אליביה. ועיין בסמוך. ודוק:

2 תוס' ד"ה דאי ר"ג וכו' דלמ"ד דמצי טעין וכו'. הוא הדין דהוי מצי למימר דהקושיא לרב פפא דמוקי לקמן מתניתין במקום שאין כותבין כתובה דלכ"ע לא מהימן לומר פרעתי כמ"ש התוס' להדיא לקמן דף צ"ו ד"ה יתומים וכו'. לכאורה היה נראה דע"כ צ"ל כן בקושיות הש"ס לקמן וכיון דרוב נשים בתולות נשאות כי לא אתו עדים מאי הוי וכו' וכתבו התוס' שם דלרב פריך ולא משני דמהימן במיגו דפרעתי דהא רב גופא ס"ל דיכול לטעון אחר מעשה ב"ד. וע"כ צ"ל דבמקום שאין כותבין כתובה מודה רב דאינו יכול לומר פרעתי ומשמע ליה דרב ס"ל כרב פפא ומוקי מתניתין במקום שאין כותבין דהא רב ס"ל בפרק גט פשוט דאין כותבין שובר וע"כ משני כרב פפא. אך זה אינו דלרב דס"ל לקמן דף פ"ט דגט גובה עיקר וכתובה גובה תוספת אין צריך לשנויא במקום שאין כותבין כתובה כדמשמע לקמן דף פ"ט וצ"ל דקושיות הש"ס הוא דהא מתניתין סתמא קתני אפילו נקיטא גיטא דאינו יכול לטעון פרעתי אליבא דרב. שוב מצאתי בתוס' ריש פרק המוכר פירות שפירשו כן לרב דהקושיא הוא מגרושה. אך לפמ"ש לקמן כסברת בעל המאור דקושיות הש"ס אפילו לשמואל א"כ לפמ"ש התוס' לקמן דף פ"ט דשמואל ס"ל דיכול לטעון אחר מעשה ב"ד ולית ליה נמי גט גובה עיקר ע"כ צ"ל דאינו נאמן במיגו דפרעתי משום דבמקום שאין כותבין כתובה מיירי דהא ס"ל נמי דאין כותבין שובר וק"ל:

3 עוד נראה לכאורה לולי דברי תוס' ז"ל דאפילו למ"ד הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום ואינו נאמן לומר פרעתי לא א"ש. דמ"מ כיון דאבידה הכתובה ואתרע למה תאומן אפילו לר"ג כיון דאתרע חזקתה ומנ"ל להקשות. ונהי דלקמן דפריך לרב כמ"ש התוס' יש לומר דכיון דס"ל גט גובה עיקר לא אתרע כלל העיקר בשביל שנאבידה הכתובה אבל הכא דוחק לפרש כן. ולפמ"ש דהקושיא למאן דמוקי למתניתין במקום שאין כותבין א"ש טפי. מיהו לפמ"ש בסמוך דעיקר הקושיא הכא לר"י דוקא ור"י הא ס"ל כותבין שובר ויכול לשנויא במקום שכותבין ואתרע. וצ"ל דלא ניחא להש"ס לאוקמי מתניתין דוקא במקום שכותבין ואין לה עדים שנאבד כתובתה דאתרע דכל כי האי ה"ל למתניתין לפרושי. ועיין מ"ש לקמן בזה. וק"ל:

4 תוס' ד"ה כיון דרוב וכו'. בעל המאור כתב דהקושיא הוא לכ"ע משום דהכא איכא רובא וחזקת הגוף וכה"ג אף שמואל מודה. וכן נראה לענ"ד דמוכח מדקאמר לעיל דף י"ב ע"ב דס"ל לשמואל הלכה כר"ג משום דאיכא ברי וחזקה כ"ש רובא וחזקה כמ"ש לעיל סוף פרק קמא דמוכח דרובא עדיף מברי. מדקאמר לעיל דמהני לר"ג תרי רובא אפילו בנאנסה לענין יוחסין ולא מהני ברי ורובא ע"ש דף י"ד ע"ב תוס' ד"ה כמאן וכו' וע"כ צ"ל הא דקאמר לעיל בסוגיא זו עד כאן לא קאמר רבן גמליאל אלא בברי היינו למסקנא דלא שייך כאן רוב נשים בתולות נשאות. ולפ"ז יש ליישב מה שטוען עליו הרמב"ן מריש פרק המוכר פירות דפריך התם לרב ממתניתין ולא לשמואל דלפמ"ש דהא דמהני לשמואל רובא וחזקה מוכח מהא דס"ל הלכה כר"ג בברי וחזקה א"כ למאי דמשני לעיל די"ב ע"ב דעד כאן לא קאמר ר"ג אלא דאיכא מיגו יש לומר דרובא וחזקה גם כן לא מהני משא"כ הכא כבר כתבנו לעיל בכל הסוגיא דידן דדחוק לאוקמי מתניתין כר"ג אינו אלא לשנויא דחזקה שפיר מקשה התם אפילו לשמואל:

5 והנה הסמ"ע בח"מ סימן ל"ה ס"ק י"א כתב גבי קטן שמעיד שיצאה בהינומא וז"ל ומ"מ בעינן עדות זה ולא סמכינן ארובא לחוד משום דאיכא ריעותא קצת דאמרינן בגמרא רוב נשים בתולות יש לו קול עכ"ל. ולכאורה דבריו אינם מובנים דהא כתבו התוס' הכא דהקושיא אינו אלא לרב וכן הוא מפורש בב"ב ר"פ המוכר פירות. וצ"ל דס"ל כשיטת בעל המאור הכא דהקושיא גם לשמואל. עוד היה נראה דס"ל דאפילו לשמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב מ"מ מתניתין דנקט האשה שנתארמלה דמיירי ביורשים לא טענינן להו דהא קי"ל בח"מ סימן ק"ח דלא טענינן ליתמי מלתא דלא שכיחא. והכא נמי כיון דרוב נשים בתולות נשאות והיא אומרת ברי לא טענינן ליתמי שמא היתה אלמנה אלא דאפ"ה הש"ס לא מצי להקשות בב"ב על שמואל משום דאיכא למימר דליורשין טענינן דשמא היה אביהם טוען פרעתי מנה והיה נאמן במיגו דאלמנה נשאתיך כדאיתא בח"מ שם דאף דלא טענינן ליורשים נאנסו משום דלא שכיחא טענינן החזרתי במיגו דנאנסו. וה"נ אפילו במקום שאין כותבין כתובה דאינו נאמן לומר פרעתי מ"מ נאמן במיגו דאלמנה. ואין להקשות דא"כ למה צריכין במתניתין עדים שיצאה בהינומא אפילו בעד אחד סגי. דתו לא הוי מהימן אביהן במיגו דאלמנה דהוי ליה כנסכא דר' אבא כדאיתא בח"מ סימן ע"ה. זה אינו דהא אמרינן בשבועות דף מ"ה דשמואל פליג על הא דר' אבא וס"ל דחזרה שבועה לסיני. אבל לפי מאי דקי"ל כר' אבא שפיר מקשה הכא הש"ס סתמא אליבא דהלכתא. וצריך לשנויי משום ריעותא דלית ליה קלא. ואתי שפיר דברי הסמ"ע אליבא דהלכתא. ועוד נראה דנהי דהמקשה דלא ידע מסברא דקלא שפיר מקשה דוקא לרב. אבל לפי מאי דמסיק דרוב הנשאות בתולות יש לו קול ע"כ אי אפשר לפרושי הכי דמיירי באמת דאיכא קול דא"כ לא שייך לומר ביורשים דטענינן דהוי מהימן אביהן לומר פרעתי מנה במיגו דאלמנה דכיון דאיכא קול אין זה מיגו להכחיש את הקול כדאיתא בפרק חזקת גבי עובדא דרבה בר שרשום וכמ"ש בח"מ סימן ק"נ ס"ה. א"כ ע"כ צ"ל דמיירי במקום דליכא קלא וממילא דא"צ לדחוקי דטענינן להו פרעתי במיגו דאלמנה אלא דשפיר טענינן להו דאלמנה היתה כיון דאיתרע ליה רובא. גם יש לומר דלא מצי להקשות ממתניתין על שמואל דהוי מצי לשנויא דמיירי שהבעל אמר בעצמו קודם מותו אלמנה נשאתיך ובהכי א"ש טפי לישנא דמתניתין והוא אומר אלמנה נשאתיך וא"צ לדחוק דאנתגרשה קאי כדפירש"י במתניתין. ודוק: ועיין מ"ש לקמן בסמוך:

6 תוס' ד"ה וזו הואיל וכו'. ויש לומר דרוב נשים וכו'. לכאורה סברא זו מוכרחת אליבא דרב. אבל לשמואל דס"ל אין הולכין בממון אחר הרוב ואיכא לאוקמי מתניתין דלקמן ואלו נאמנין ביש לה קול איכא למימר דהיכא דליכא קלא איתרע ליה רובא ובאמת אין הקטן נאמן. ולפ"ז קשה על הרמב"ם וטוש"ע באה"ע סימן צ"ו ובח"מ סימן ל"ה דכתבו סתמא דקטן נאמן משמע אפילו דליכא קלא. וכן נראה להדיא מלשון הסמ"ע שכתבנו בסמוך דמנ"ל הא. ואדרבא מלשון מתניתין דכאן דנקט אם יש עדים משמע טפי דאין הקטן נאמן אלא היכא דאיכא קלא. אבל היכא דאין לה קול בעינן עדים גמורים ואפילו לפמ"ש לעיל דביורשים לא טענינן להו דנשאה כשהיא אלמנה אלא היכא דלית לה קלא אבל בבעל עצמו אפילו היכא דאיכא קלא מהימן ולכך בעינן עדות הקטן. מזה נראה דהרמב"ם וטוש"ע כולהו ס"ל כשיטת בעל המאור דהקושיא אף לשמואל משום דהוי ליה רובא וחזקה וע"כ צריך לשנויא דש"ס דמיירי במקום דליכא קלא וע"כ הא דצריך לעדות הקטן היינו היכא דליכא קלא:

7 מיהו אכתי קשה לי דלפמ"ש לעיל דאף לשיטת בעל המאור ז"ל אין הקושיא לשמואל דניזל בתר רובא וחזקה אלא משום דס"ל לשמואל אין כותבין שובר וצריך לאוקמי במקום שאין כותבין כתובה דלכ"ע אינו נאמן לומר פרעתי ואין לו לבעל מיגו דפרעתי וכן צ"ל במתניתין דקטן נאמן להעיד שיצאה בהינומא דמיירי במקום שאין כותבין כתובה דאל"כ אין הבעל צריך לשלם כיון דאינה מוציאה הכתובה וס"ל לשמואל דאין כותבין שובר. וא"כ מוכח שפיר כדברי התוס' דמיירי במקום שאין קול. אבל למאי דקי"ל כותבין שובר שפיר איכא לאוקמי' מתניתין במקום שכותבין כתובה. וכיון דפסקו הרי"ף והרמב"ם כשמואל דלקמן דף פ"ט דבמקום שכותבין כתובה יכול לטעון פרעתי אחר מעשה ב"ד. א"כ יש לומר דמתניתין דקטן מיירי בדאיכא קלא. והא דצריך לעדות הקטן משום דהבעל נאמן במיגו דפרעתי. אבל היכא דליכא קלא יש לומר דאין הקטן נאמן כנ"ל. אך דלפמ"ש לעיל דאפילו לר' יוחנן דס"ל דאין יכול לטעון אחר מעשה ב"ד מ"מ הוי מצי לאוקמי במקום שכותבין. ואע"ג דלית ליה מיגו דפרעתי. מ"מ כיון דאיתרע שאינה מוציאה הכתובה יכול לטעון דאלמנה היתה כיון דאיתרע חזקתה שאבידה כתובתה. אלא דלא ניחא להש"ס לאוקמי מתניתין דוקא במקום שאין לה עדים שנאבידה כתובתה ואיתרע חזקתה דהא סתמא נקטא מתניתין. א"כ יש לתרץ נמי לשיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל דיכול לטעון אחר מעשה ב"ד דהא כתב הרמ"א ז"ל בסימן ק' סעיף ו' בהג"ה דאפילו לדעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל אם יש עדים שנאבידה כתובתה אינו יכול לטעון פרעתי. א"כ אי אפשר לאוקמי מתניתין דקטן במקום שכותבין ומשום מיגו דפרעתי. וצריך לתרץ כדברי התוספות. ודוק:

8 תוס' ד"ה וליחוש וכו' או אם יהיה במקום שאין מכירין וכו'. הקשו המפרשים דהא לקמן דף פ"ט כתבו התוס' דאין חשש בזה דהא יהיה נאמן במיגו דלא גרשתי אפילו אם יהיה כתובתה בידה. ובספר פני יהושע תירץ לפמ"ש התוס' דף פ"ט ע"ב דאם יאמר לא גרשתיך לא יתחייב בשאר וכסות משום דה"ל טענו בחיטין והודה לו בשעורין והכי קושיות הש"ס למאי דמוקי מתניתין לעיל כר"ג דמחייב בטענו חיטין והודה לו בשעורין. והוא דוחק חדא וכי משום דמהדר לאוקמי מתניתין אף כר"ג משום דהלכתא כוותיה נימא בהכרח דבכל מילי אתיא כר"ג במאי דלא קי"ל כוותיה. אדרבא הא מצינו דסתם רבי מילתא דחכמים בסתם בפרק שבועות הדיינין. ותו לפמ"ש התוס' בס"פ המניח אפילו ר"ג מודה דפטור משעורין אלא דמחייב שבועה. ויותר היה נראה לומר כיון דקי"ל הטעם דפטור משעורין בח"מ סימן פ"ח או משום דיכול לומר משטה הייתי בך בהודאת שעורין או מטעם מחילה בשעורין דמדלא תבעו מחלה לו. והכא לא שייך משטה וכיון דממ"נ חייב או כתובה או שאר וכסות. וע"כ צ"ל מטעם מחילה וכיון דסתם מתניתין ר' מאיר דס"ל דלא מהני מחילה בשאר וכסות כדאיתא לקמן דף נ"ו א"כ אם יאמר לא גרשתיך יתחייב בשאר וכסות. ובלא"ה צ"ל ע"כ דהקושיא משום דסתם מתניתין ר"מ מדלא מוקי מתניתין במקום שכותבין ונשרף כתובה בעדים וע"כ צ"ל כמ"ש התוס' ד"ה מאי איבדה וכו' דבמקום שכותבין אפילו נשרפה איכא למיחש שמא כתב לה כתובה אחרת משום דאסור להשהותה בלא כתובה וזו דברי ר' מאיר כדאיתא בפרק אעפ"י דף נ"ז. מיהו אין אנו צריכין לכל זה כמבואר בחדושינו באריכות לקמן דף פ"ט בס"ד ושם יתבאר מה שיש עוד לעיין בדבריהם אלו. ודוק:

9 תוס' ד"ה ותו איבדה וכו'. אע"ג וכו' לולי דבריהם ז"ל נלע"ד דהאי ותו היינו קושיא אפילו למ"ד כותבין שובר דכיון דקתני הטמינה כתובתה כותבין שובר כ"ש באבידה. בשלמא הא דקתני נשרפה יש לומר לפמ"ש לעיל דקושיות הש"ס וכיון דרוב נשים בתולות נשאות וכו' אין הקושיא אלא היכא דלא איתרע אבל היכא דאיתרע שאינה מוציאה הכתובה לפנינו יכול לטעון שלא היתה בתולה א"כ טובא קמ"ל הא דקתני נשרפה אע"ג דלא איתרע כיון שיש עדים שנשרפה אפ"ה בעינן עדים שרקדו בפניה כדמשני הש"ס לעיל הואיל ואין לה קול איתרע רובא. אבל איבדה קשה כיון דקתני הטמינה למה ליה איבדה. ולפ"ז צריך להבין מאי משני דאיבדה כהטמינה למ"ד כותבין שובר. ויש ליישב לפמ"ש במתניתין דאפילו ביש עידי הינומא מ"מ במקום דאיתרע מצי טעין דפרע לה או מחלה לו הכתובה וכתב לה כתובה אחרת על מנה כמ"ש הב"ש באה"ע סימן ס"ו ס"ג וא"כ יכול לפרש איבדה כי הטמינה לאו משום דאין כותבין שובר אלא משום דאינו מועיל העדים שרקדו לפניה כיון דאיתרע יכול לטעון פרעתי כנ"ל. ולפ"ז צ"ל דהאי אלא כל איבדה היא סתירה לדברי ר' אבהו דאמר זאת אומרת כותבין שובר דאדרבא בברייתא קתני אבידה כי הטמינה דמשמע דאין כותבין שובר. ונהי דיש ליישב כנ"ל מ"מ אין הוכחה דכותבין שובר דיותר יש לומר כפשטיה. ומנשרפה אין ראיה דהא יש לומר דנשרפה אחר גירושין כמ"ש התוס' ד"ה מאי וכו'. גם יש לומר דבאמת למאי דמסיק אלא כל איבדה כי הטמינה ס"ל להברייתא דאין כותבין שובר דהא פלוגתא דתנאי היא בב"ב וכן צ"ל ע"כ לר' יוחנן דס"ל דאינו יכול לטעון אחר מעשה ב"ד אפילו היכא דאיתרע כמ"ש תוס' והרא"ש וס"ל נמי דכותבין שובר א"כ איך יפורש איבדה כי הטמינה ע"כ צ"ל דאתיא כתנא דאין כותבין שובר והיינו דקאמר מאן דמתני אמתניתין אבל אברייתא לא כי קושין רצה לומר קושיא דאיבדה למה לי דליכא לאוכוחי מהך ברייתא דכותבין שובר ודוק:

10 שם גמרא אלמנה מי לא אכלה בתרומה. נראה מפירש"י בד"ה ראוי היתה וכו' דבתולה שלימה נמצאת ולא בעולה שתפסל לכהונה וכו' דלפי הס"ד היה סימן זה לאחר שנמצאו לה בתולים להודיע שהיא כשרה לכהונה וממילא הוא ראיה דנשאת כשהיא בתולה. ולפ"ז צ"ל דהא דמקשה אלמנה מי לא אכלה בתרומה רצה לומר דלפי מאי דאיתא לעיל דף י"ב דאפילו באלמנה שנכנסה לחופה ולא נבעלה פריך וניחוש שמא תחתיו זינתה דאפ"ה לענין כהונה חיישינן שנבעלה אע"ג דכתובתה מנה א"כ שפיר פריך דיש לומר דהיתה אלמנה שנכנסה לחופה ולא נבעלה והודיע שהיא כשרה לכהונה ואפ"ה יש לומר דכתובתה מנה. ומשני שזה ראשית ועשו סימן זה בשעת נשואין קודם הבעילה להודיע שכתובתה מאתים. ועיין מ"ש לקמן גבי ארמלתא לית לה כסני. וק"ל:

2 תוספות על בבא בתרא פתח ↗

ואמאי לימא הלך אחר רוב נשים כו'. וא"ת נימא דנאמן במיגו דאי בעי אמר פרעתי ועל כרחך בדליכא כתובה איירי דאי איכא כתובה ניחזי מאי דכתב בה וי"ל דאליבא דרב קיימי דאמר בשילהי הכותב כתובות דף פט. ושם דגט גובה עיקר כתובה גובה תוספת:

5 שולחן ערוך, חושן משפט פתח ↗

הוציא על היורשים שטר עיסקא החצי יש לו דין מלוה ונשבע ונוטל והחצי אינו נוטל אפי' בשבועה שכיון שאילו היה אביהם קיים היה נאמן לומר החזרתי במגו דנאנסו וטוענין להו: הגה הבית דין ודוקא אם אין להם אפוטרופסים אבל אם יש להם אפוטרופסים רואין תחלה אם האפוטרופסים יטעון להם ואם לאו טוען להם הב"ד ר"ן פ' שני דייני גזירות ואין עליהם שבועה אלא חרם סתם אבל אם אין אנו יכולים לטעון להם שהחזיר כגון שהודה אביהם שלא החזיר או שמת תוך זמן או שהאמין לבעל העיסקא אם יאמר שלא החזיר אין טוענים להם שנאנסו ויש אומרים שטוענים להם שנאנסו ואם יש מהעסק בעין ויש עדים שהוא מאותו עסק או חליפיו נוטל המלוה בלא שבועה ואם יש ריוח נוטלי' בו יורשי הלוה חלקם: הגה וכבר נתבאר בסמוך שאין מקבלין העדות לפני יתומים קטנים אם לא נתקבל העדות בחיי אבוהון ב"י וע"ל סי' ק"י ס' ט':

6 תוספות על כתובות פתח ↗

8 תוספות על בבא קמא פתח ↗

לימא תיהוי תיובתא דרבה בר נתן - וא"ת ואמאי לא מוקי לה כר"ג דאמר בפ' שבועת הדיינין שבועות דף מ. ושם טענו חטין והודה לו בשעורין פטור ור"ג מחייב וי"ל דמהדר לאוקמי כרבנן ועוד י"ל דרבה בר נתן אמרה למילתיה ככולי עלמא ולא מחייב ר"ג אלא שבועה דאי הוה מחייב בדמי שעורים מנליה לרבה בר נתן דרבנן פליגי עליה בהא דלמא לענין שבועה דוקא פליגי דכתיב כי הוא זה דבעינן הודאה ממין הטענה וכי תימא דרבה בר נתן סבר דמהאי טעמא דפטרי רבנן שבועה לא הויא נמי הודאה להתחייב שעורין הא ליתא דהא אמרינן בשבועת הדיינין שם דף מ: טענו חטים ושעורים והודה לו באחד מהן פטור והתם ודאי לכ"ע חייב במה שטענו ואפ"ה פטור משבועה ע"כ נראה דרבה בר נתן לכ"ע פוטר מדמי שעורים דמשמע ליה דסברא הוא שהוא פטור כיון שהודה לו שאין חייב לו שעורין ומחל לו ובשבועה דוקא פליגי אי בעינן ממין הטענה:

« הפלאה על כתובות ט״ו ע״ב הפלאה על כתובות י״ז ע״א »