הפלאה על כתובות י׳

מהדורה: ספר הפלאה, למברג תר"כ

« הפלאה על כתובות ט׳ ע״ב הפלאה על כתובות י״א ע״א »

1 תוספות על כתובות פתח ↗

חזקה אין אדם טורח כו' - תימה תינח באשת כהן או בפחותה מג' דמיתסרא עליה הילכך כיון דמפסידה נאמן ולמ"ד נמי לקמן כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה כתובה כלל ניחא דהשתא נמי מפסידה שהרי מקח טעות הוא אבל למ"ד יש לה כתובה מנה לא מפסיד מידי אלא שבא להפסידה מכתובתה מנה אבל הסעודה לא מפסיד ואמאי מהימן ונראה דלא מהימן:

3 תוספות פתח ↗

אמר רב נחמן אמר שמואל חכמים תיקנו כו' - משמע דכתובה דרבנן וכן בהאשה רבה יבמות פט. ושם גבי אין לה כתובה קאמר מאי טעמא תקינו לה רבנן כתובה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה כו' אלמא סתמא דהש"ס סבר דכתובה דרבנן וקשה דנהגו לכתוב בכתובה כסף זוזי מאתן דחזו ליכי מדאורייתא ואור"ת דסמכינן ארשב"ג דמתני' דפרק בתרא דף קי: דמייתי לה נמי בסמוך דאמר נותן לה ממעות קפוטקיא דקסבר כתובה דאורייתא וקי"ל כרשב"ג במשנתנו ועוד אור"י דלא קיימא לן כר"נ דאשכחנא רב אשי דהוא בתראה דפליג עליה כדמתרץ לקמן ברייתא כתובות דף יב. תני כל שלא מושמש אינו יכול לטעון טענת בתולים אלמא דחייש לשמא משקר ולא אמרינן חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה וכן פי' רבינו יצחק בן רבינו מאיר דרב אשי פליג אדרב נחמן והא דאמרינן בהאשה רבה יבמות פט. ושם מ"ט תקינו רבנן כתובה ה"פ מ"ט תקינו רבנן כתובה היכא דתקינו כגון באלמנה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ה"נ תקינו שלא יהא לה כדי שתהא קלה בעיניו להוציאה:

4 תוספות על כתובות פתח ↗

5 כתובות פתח ↗

מַתְנִי׳ לֹא כָּתַב לָהּ כְּתוּבָּה — בְּתוּלָה גּוֹבָה מָאתַיִם, וְאַלְמָנָה מָנֶה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא תְּנַאי בֵּית דִּין. כָּתַב לָהּ שָׂדֶה שָׁוֶה מָנֶה תַּחַת מָאתַיִם זוּז, וְלֹא כָּתַב לָהּ ״כֹּל נְכָסִים דְּאִית לִי אַחְרָאִין לִכְתוּבְּתִיךְ״ — חַיָּיב, שֶׁהוּא תְּנַאי בֵּית דִּין. לֹא כָּתַב לָהּ: ״אִם תִּשְׁתְּבַאי, אֶפְרְקִינִּךְ וְאוֹתְבִינִּךְ לִי לְאִינְתּוּ״, וּבְכֹהֶנֶת: ״אַהְדְּרִינִּךְ לִמְדִינְתִּךָ״ — חַיָּיב, שֶׁהוּא תְּנַאי בֵּית דִּין. נִשְׁבֵּית — חַיָּיב לִפְדּוֹתָהּ. וְאִם אָמַר: הֲרֵי גִּיטָּהּ וּכְתוּבָּתָהּ, וְתִפְדֶּה אֶת עַצְמָהּ — אֵינוֹ רַשַּׁאי. לָקְתָה — חַיָּיב לְרַפְּאוֹתָהּ. אָמַר: ״הֲרֵי גִּיטָּהּ וּכְתוּבָּתָהּ, תְּרַפֵּא אֶת עַצְמָהּ״ — רַשַּׁאי.

6 תוספות על כתובות פתח ↗

והלכתא אחד זה ואחד זה מן הנשואין - תימה לרבינו יצחק דהשתא מסקינן דאחד זה ואחד זה מן הנשואין אע"ג דאוסיף לה ופליגא אדרב נחמן דאמר לעיל אי אוסיף דיקלא לתוספת אדעתא דתוספת כתביה ולא ביטל שני את הראשון וזהו תימה דהלכתא כרב נחמן בדיני ורפרם ורב אחא איפלגו אליביה ודייקינן נמי בשילהי הכותב לקמן כתובות דף פט: ושם כוותיה ואור"י דהכא אע"ג דאיכא תוספת ביטל את הראשון וטעמא משום דליכא שטר כתובה באירוסין אלא מתנאי ב"ד הלכך נתבטל תנאי ראשון ע"י שטר אבל לעיל דאיכא שני שטרות כשהוסיף בשני לא ביטל את הראשון הואיל והוא בידו עדיין וא"ת וכיון דאיירי מילתייהו דרב הונא ורב אסי בדלא כתב לה א"כ תפשוט מהכא הא דבעי בפ"ק דב"מ דף יז: ושם אי ארוסה אית לה כתובה בדלא כתב לה וי"ל שאינו רוצה לפשוט אלא מן המשנה או מברייתא ואע"ג דאיכא לאוכוחי ממילתא דר' אלעזר ב"ר שמעון ורבנן הא נמי מימרא היא דרב יהודה אמר שמואל אמרה משמיה ואינה ברייתא וממתניתין דהמארס את בתו ליכא לאוכוחי דאיכא לאוקמה בדכתב לה וא"ת ותפשוט מהא דתניא לעיל מודה ר' יהודה במארס את בתו ובגרה ונשאת שאין לאביה רשות בה וע"כ בדלא כתב לה מיירי דאי כתב לה הויא שלו הואיל וברשותו נכתבה כדאמר לעיל ואי ארוסה אין לה כתובה פשיטא דאין לו בה כלום ונראה לרשב"א דלעולם איכא לאוקמה בדכתב לה ומיירי כגון שהוסיף לה בשעת נשואין דסלקא דעתא הואיל ומנה מאתים שלו תוספת נמי שלו קמ"ל:

7 כתובות פתח ↗

אִיתְּמַר, אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר: חֲכָמִים תִּקְּנוּ לָהֶם לִבְנוֹת יִשְׂרָאֵל, לִבְתוּלָה מָאתַיִם, וּלְאַלְמָנָה מָנֶה. וְהֵם הֶאֱמִינוּהוּ, שֶׁאִם אָמַר ״פֶּתַח פָּתוּחַ מָצָאתִי״ — נֶאֱמָן. אִם כֵּן — מָה הוֹעִילוּ חֲכָמִים בְּתַקָּנָתָם?

10 כתובות פתח ↗

וְנִבְדּוֹק מֵעִיקָּרָא בְּגַוַּוהּ? גְּמָרָא הֲוָה שְׁמִיעַ לֵיהּ, מַעֲשֶׂה לָא הֲוָה חָזֵי, וְסָבַר דִּלְמָא לָא קִים לֵיהּ בְּגַוַּוהּ דְּמִלְּתָא שַׁפִּיר, וְלָאו אוֹרַח אַרְעָא לְזַלְזוֹלֵי בִּבְנוֹת יִשְׂרָאֵל.

11 תוספות על כתובות פתח ↗

בתולה אלמנה גרושה חלוצה - נראה לפרש דלרבותא נקט חלוצה דסלקא דעתך אמינא כיון דשומרת יבם לא מיחסרא כניסה לחופה שהרי יבמה יבא עליה בעל כרחה וה"א דכנשואה דמיא קמ"ל:

12 תוספות פתח ↗

אלמנה דכתיבא באורייתא מאי איכא למימר - והא ליכא למימר דתפשוט מהכא דכתובת אלמנה מנה מדאורייתא דהא מנה לא היה בימי משה דלא הזכירה תורה אלא ככר והא דאמרינן בבכורות דף ה. ושם משה רבינו נאמן היה ובקי בחשבונות אלא שמנה של קודש כפול היה לא שהיה מנה בימי משה אלא כלומר כמו שמנה של קודש בימי יחזקאל כפול היה כך היה ככר של קודש כפול בימי משה:

12 רש"י על כתובות פתח ↗

דכתיבא באורייתא - ועדיין לא נתקנו כתובות:

13 סנהדרין פתח ↗

וְנֵימָא: מִדְּאִיקְּבוּר צַדִּיקֵי? מִנְהֲגָא בְּעָלְמָא! מִדְּקַבְרֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה? דְּלָא לִישְׁתַּנֵּי מִמִּנְהֲגָא.

15 זבחים פתח ↗

מַתְנִי׳ פָּרַת חַטָּאת שֶׁשְּׂרָפָהּ חוּץ מִגִּתָּהּ, וְכֵן שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ שֶׁהִקְרִיב בַּחוּץ – פָּטוּר. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ״ – כֹּל שֶׁאֵין רָאוּי לָבֹא אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, אֵין חַיָּיבִין עָלָיו. הָרוֹבֵעַ, וְהַנִּרְבָּע, וְהַמּוּקְצֶה, וְהַנֶּעֱבָד, וְהַמְּחִיר, וְהָאֶתְנַן, וְהַכִּלְאַיִם, וְהַטְּרֵיפָה, וְיוֹצֵא דּוֹפֶן; שֶׁהִקְרִיבָן בַּחוּץ – פָּטוּר. שֶׁנֶּאֱמַר: ״לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה׳״ – כֹּל שֶׁאֵין רָאוּי לָבֹא לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה׳, אֵין חַיָּיבִין עָלָיו. בַּעֲלֵי מוּמִין – בֵּין בַּעֲלֵי מוּמִין קְבוּעִין, בֵּין בַּעֲלֵי מוּמִין עוֹבְרִין; שֶׁהִקְרִיבָן בַּחוּץ – פָּטוּר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: בַּעֲלֵי מוּמִין קְבוּעִין – פָּטוּר, בַּעֲלֵי מוּמִין עוֹבְרִין – חַיָּיב בְּלֹא תַעֲשֶׂה. תּוֹרִים שֶׁלֹּא הִגִּיעַ זְמַנָּן, וּבְנֵי יוֹנָה שֶׁעָבַר זְמַנָּן, שֶׁהִקְרִיבָן בַּחוּץ – פָּטוּר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: בְּנֵי יוֹנָה שֶׁעָבַר זְמַנָּן – פָּטוּר, וְתוֹרִים שֶׁלֹּא הִגִּיעַ זְמַנָּן – בְּלֹא תַעֲשֶׂה. אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ וּמְחוּסַּר זְמַן – פָּטוּר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הֲרֵי זֶה בְּלֹא תַעֲשֶׂה; שֶׁרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כׇּל שֶׁהוּא רָאוּי לָבֹא לְאַחַר זְמַן – הֲרֵי זֶה בְּלֹא תַּעֲשֶׂה וְאֵין בּוֹ כָּרֵת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כֹּל שֶׁאֵין בּוֹ כָּרֵת – אֵין בּוֹ לֹא תַעֲשֶׂה. מְחוּסַּר זְמַן – בֵּין בְּגוּפוֹ, בֵּין בִּבְעָלָיו. אֵיזֶהוּ מְחוּסַּר זְמַן בִּבְעָלָיו? הַזָּב וְהַזָּבָה וְהַיּוֹלֶדֶת וְהַמְּצוֹרָע, שֶׁהִקְרִיבוּ חַטָּאתָם וַאֲשָׁמָם בַּחוּץ – פְּטוּרִין. עוֹלוֹתֵיהֶן וְשַׁלְמֵיהֶן בַּחוּץ – חַיָּיבִין. הַמַּעֲלֶה מִבְּשַׂר חַטָּאת, מִבְּשַׂר אָשָׁם, מִבְּשַׂר קׇדְשֵׁי קָדָשִׁים, מִבְּשַׂר קָדָשִׁים קַלִּים, וּמוֹתַר הָעוֹמֶר, וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, וְלֶחֶם הַפָּנִים, וּשְׁיָרֵי מְנָחוֹת; וְהַיּוֹצֵק, וְהַפּוֹתֵת, וְהַבּוֹלֵל, וְהַמּוֹלֵחַ, וְהַמֵּנִיף, וְהַמַּגִּישׁ; וְהַמְסַדֵּר אֶת הַשּׁוּלְחָן, וְהַמֵּטִיב אֶת הַנֵּרוֹת, וְהַקּוֹמֵץ, וְהַמְקַבֵּל דָּמִים בַּחוּץ – פָּטוּר. וְאֵין חַיָּיבִין עָלָיו לֹא מִשּׁוּם זָרוּת, וְלֹא מִשּׁוּם טוּמְאָה, וְלֹא מִשּׁוּם מְחוּסַּר בְּגָדִים, וְלֹא מִשּׁוּם שֶׁלֹּא רְחוּץ יָדַיִם וְרַגְלַיִם. עַד שֶׁלֹּא הוּקַם הַמִּשְׁכָּן – הָיוּ הַבָּמוֹת מוּתָּרוֹת, וַעֲבוֹדָה בִּבְכוֹרוֹת; וּמִשֶּׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן – נֶאֶסְרוּ הַבָּמוֹת, וַעֲבוֹדָה בַּכֹּהֲנִים. קׇדְשֵׁי קֳדָשִׁים נֶאֱכָלִין לִפְנִים מִן הַקְּלָעִים, וְקָדָשִׁים קַלִּים בְּכׇל מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל. בָּאוּ לַגִּלְגָּל – הוּתְּרוּ הַבָּמוֹת; קׇדְשֵׁי קֳדָשִׁים נֶאֱכָלִין לִפְנִים מִן הַקְּלָעִים, וְקָדָשִׁים קַלִּים בְּכׇל מָקוֹם. בָּאוּ לְשִׁילֹה – נֶאֶסְרוּ הַבָּמוֹת. וְלֹא הָיָה שָׁם תִּקְרָה; אֶלָּא בֵּית אֲבָנִים בִּלְבָד מִלְּמַטָּן, וְהַיְּרִיעוֹת מִלְּמַעְלָן; וְהִיא הָיְתָה ״מְנוּחָה״. קׇדְשֵׁי קֳדָשִׁים נֶאֱכָלִין לִפְנִים מִן הַקְּלָעִים, וְקָדָשִׁים קַלִּים וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי בְּכׇל הָרוֹאֶה. בָּאוּ לְנוֹב וְגִבְעוֹן – הוּתְּרוּ הַבָּמוֹת. קׇדְשֵׁי קֳדָשִׁים נֶאֱכָלִין לִפְנִים מִן הַקְּלָעִים, וְקָדָשִׁים קַלִּים בְּכׇל עָרֵי יִשְׂרָאֵל. בָּאוּ לִירוּשָׁלַיִם – נֶאֶסְרוּ הַבָּמוֹת וְלֹא הָיָה לָהֶן הֶיתֵּר, וְהִיא הָיְתָה ״נַחֲלָה״. קׇדְשֵׁי קֳדָשִׁים נֶאֱכָלִין לִפְנִים מִן הַקְּלָעִים, קָדָשִׁים קַלִּים וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי לִפְנִים מִן הַחוֹמָה. כׇּל הַקֳּדָשִׁים שֶׁהִקְדִּישָׁן בִּשְׁעַת אִיסּוּר הַבָּמוֹת, וְהִקְרִיבָן בִּשְׁעַת אִיסּוּר הַבָּמוֹת מִבַּחוּץ – הֲרֵי אֵלּוּ בַּעֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה, וְחַיָּיבִין עָלָיו כָּרֵת. הִקְדִּישָׁן בִּשְׁעַת הֶיתֵּר הַבָּמוֹת, וְהִקְרִיבָן בִּשְׁעַת אִיסּוּר הַבָּמוֹת בַּחוּץ – הֲרֵי אֵלּוּ בַּעֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה, וְאֵין חַיָּיבִין עֲלֵיהֶן כָּרֵת. הִקְדִּישָׁן בִּשְׁעַת אִיסּוּר הַבָּמוֹת, וְהִקְרִיבָן בִּשְׁעַת הֶיתֵּר הַבָּמוֹת – הֲרֵי אֵלּוּ בַּעֲשֵׂה, וְאֵין בָּהֶן לֹא תַעֲשֶׂה. וְאֵלּוּ קָדָשִׁים קְרֵבִין בַּמִּשְׁכָּן: קָדָשִׁים שֶׁהוּקְדְּשׁוּ לְמִשְׁכָּן, קׇרְבְּנוֹת צִיבּוּר קְרֵבִין בַּמִּשְׁכָּן, וְקׇרְבְּנוֹת הַיָּחִיד בְּבָמָה. קׇרְבְּנוֹת הַיָּחִיד שֶׁהוּקְדְּשׁוּ לַמִּשְׁכָּן – יַקְרִיבוּ בַּמִּשְׁכָּן, וְאִם הִקְרִיבָן בְּבָמָה – פָּטוּר. וּמָה בֵּין בָּמַת יָחִיד לְבָמַת צִיבּוּר? סְמִיכָה, וּשְׁחִיטַת צָפוֹן, וּמַתַּן סָבִיב, וּתְנוּפָה, וְהַגָּשָׁה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין מִנְחָה בְּבָמָה, וְכִיהוּן, וּבִגְדֵי שָׁרֵת, וּכְלֵי שָׁרֵת, וְרֵיחַ נִיחוֹחַ, וּמְחִיצָה לְדָמִים, וְרִיחוּץ יָדַיִם וְרַגְלַיִם. אֲבָל הַזְּמַן, הַנּוֹתָר וְהַטָּמֵא – שָׁוִין בָּזֶה וּבָזֶה. גְּמָ׳ מַאי חוּץ מִגִּתָּהּ? אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: חוּץ מִמָּקוֹם הַבָּדוּק לָהּ. אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹחָנָן: וַהֲלֹא כׇּל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בְּדוּקָה הִיא! אֶלָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כְּגוֹן שֶׁשְּׁחָטָהּ לִפְנִים מִן חוֹמַת יְרוּשָׁלַיִם. וְלוֹקְמַהּ כְּגוֹן שֶׁשְּׁחָטָהּ חוּץ לַחוֹמָה שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד הַפֶּתַח! דְּאָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: שְׁחָטָהּ שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד הַפֶּתַח – פְּסוּלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְשָׁחַט... וְהִזָּה״ – מָה הַזָּאָתָהּ כְּנֶגֶד הַפֶּתַח, אַף שְׁחִיטָתָהּ כְּנֶגֶד הַפֶּתַח. וְכִי תֵּימָא דְּלָא מַקֵּישׁ, וְהָא אִתְּמַר: שְׁחָטָהּ שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד הַפֶּתַח – רַבִּי יוֹחָנָן אוֹמֵר: פְּסוּלָה – ״וְשָׁחַט... וְהִזָּה״. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: כְּשֵׁרָה – ״אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְשָׁחַט״. וְאִיתְּמַר נָמֵי, שְׂרָפָהּ שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד הַפֶּתַח – רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: פְּסוּלָה, וְרַבִּי אוֹשַׁעְיָא אָמַר: כְּשֵׁרָה. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר פְּסוּלָה – ״וְשָׂרַף... וְהִזָּה״. וְרַבִּי אוֹשַׁעְיָא אָמַר כְּשֵׁרָה – ״עַל פִּרְשָׁהּ יִשְׂרֹף״; מְקוֹם שֶׁפּוֹרֶשֶׁת לְמִיתָה, שָׁם תְּהֵא שְׂרֵיפָתָהּ. אָמְרִי: לָא מִיבַּעְיָא קָאָמַר; לָא מִיבַּעְיָא חוּץ לַחוֹמָה – דְּרַחוֹקֵי רַחֲקַהּ; אֶלָּא אֲפִילּוּ לִפְנִים מִן הַחוֹמָה – דְּקָרוֹבֵי קָרְבַהּ, וְאֵימָא תִּתַּכְשַׁר – קָא מַשְׁמַע לַן. אָמַר מָר, אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹחָנָן: וַהֲלֹא כׇּל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בְּדוּקָה הִיא. בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? מָר סָבַר: יָרַד מַבּוּל לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וּמָר סָבַר: לֹא יָרַד. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, וּשְׁנֵיהֶם מִקְרָא אֶחָד דָּרְשׁוּ: ״בֶּן אָדָם אֱמׇר לָהּ אַתְּ אֶרֶץ לֹא מְטֹהָרָה הִיא לֹא גֻשְׁמָהּ בְּיוֹם זָעַם״. רַבִּי יוֹחָנָן סָבַר, אַתְמוֹהֵי מַתְמַהּ קְרָא: אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, מִי לָא מְטוֹהָרָה אַתְּ?! כְּלוּם יָרְדוּ עָלַיִךְ גְּשָׁמִים בְּיוֹם זָעַם?! וְרֵישׁ לָקִישׁ סָבַר: כִּפְשָׁטֵיהּ – אָרֶץ לֹא מְטוֹהָרָה אַתְּ; מִי לֹא יָרְדוּ עָלַיִךְ גְּשָׁמִים בְּיוֹם זָעַם?! אֵיתִיבֵיהּ רֵישׁ לָקִישׁ לְרַבִּי יוֹחָנָן: חֲצֵירוֹת הָיוּ בִּירוּשָׁלַיִם בְּנוּיוֹת עַל הַסֶּלַע, וְתַחְתֵּיהֶן חָלוּל מִפְּנֵי קֶבֶר הַתְּהוֹם, וּמְבִיאִין נָשִׁים מְעוּבָּרוֹת וְיוֹלְדוֹת, וּמְגַדְּלוֹת שָׁם בְּנֵיהֶם לַפָּרָה. וּמְבִיאִין שְׁוָורִים, וְעַל גַּבֵּיהֶן דְּלָתוֹת, וְתִינוֹקוֹת יוֹשְׁבִין עֲלֵיהֶן, וְכוֹסוֹת שֶׁל אֶבֶן בְּיָדָן, וּמִלְּאוּ וְיָשְׁבוּ בִּמְקוֹמָן. אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: מַעֲלָה עָשׂוּ בַּפָּרָה. אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְרֵישׁ לָקִישׁ: פַּעַם אֶחָד מָצְאוּ עֲצָמוֹת בְּלִשְׁכַּת דִּיר הָעֵצִים, וּבִקְּשׁוּ לִגְזוֹר טוּמְאָה עַל יְרוּשָׁלַיִם. עָמַד רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ עַל רַגְלָיו וְאָמַר: לֹא בּוּשָׁה וּכְלִימָּה הִיא לָנוּ, שֶׁנִּגְזוֹר טוּמְאָה עַל עִיר אֲבוֹתֵינוּ?! אַיֵּה מֵתֵי מַבּוּל? אַיֵּה מֵתֵי נְבוּכַדְנֶצַּר? מִדְּקָאָמַר הָכִי, לָאו לְמֵימְרָא דְּלָא הֲווֹ? וּלְטַעְמָיךְ, הֲרוּגֵי נְבוּכַדְנֶצַּר הָכִי נָמֵי דְּלָא הֲווֹ?! אֶלָּא הֲווֹ, וּפַנִּינְהוּ; הָכָא נָמֵי – הֲווֹ וּפַנִּינְהוּ. וְאִי אִפַּנּוֹ, הָא אִיפְּנוֹ! נְהִי דְּאִיפַּנּוֹ מִירוּשָׁלַיִם, מִכּוּלַּהּ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לָא אִיפַּנּוֹ. אִיכָּא דְּאָמְרִי, אֵיתִיבֵיהּ רֵישׁ לָקִישׁ לְרַבִּי יוֹחָנָן: אַיֵּה מֵתֵי מַבּוּל? אַיֵּה מֵתֵי נְבוּכַדְנֶאצַּר? מַאי, לָאו מִדְּהָנֵי הֲווֹ – הָנֵי נָמֵי הֲווֹ? מִידֵּי אִירְיָא?! הָא כִּדְאִיתֵיהּ וְהָא כִּדְאִיתֵיהּ. אֵיתִיבֵיהּ: ״מִכֹּל אֲשֶׁר בֶּחָרָבָה מֵתוּ״ – בִּשְׁלָמָא לְדִידִי, דְּאָמֵינָא יָרַד מַבּוּל לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל – מִשּׁוּם הָכִי מֵתוּ. אֶלָּא לְדִידָךְ, אַמַּאי מֵתוּ? מִשּׁוּם הַבְלָא. כִּדְרַב חִסְדָּא, דְּאָמַר רַב חִסְדָּא: בְּרוֹתְחִין קִלְקְלוּ, וּבְרוֹתְחִין נִידּוֹנוּ; דִּכְתִיב הָכָא: ״וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם״, וּכְתִיב הָתָם: ״וַחֲמַת הַמֶּלֶךְ שָׁכָכָה״. אִיכָּא דְּאָמְרִי, אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְרֵישׁ לָקִישׁ: ״מִכֹּל אֲשֶׁר בֶּחָרָבָה מֵתוּ״ – בִּשְׁלָמָא לְדִידִי, דְּאָמֵינָא לֹא יָרַד מַבּוּל לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל – מִשּׁוּם הָכִי הֲוַי חָרָבָה. אֶלָּא לְדִידָךְ, מַאי חָרָבָה? חָרָבָה שֶׁהָיְתָה מֵעִיקָּרָא. וְאַמַּאי קָרֵי לֵיהּ חָרָבָה? כִּדְרַב חִסְדָּא. דְּאָמַר רַב חִסְדָּא: בְּדוֹר הַמַּבּוּל לֹא נִגְזְרָה גְּזֵרָה עַל דָּגִים שֶׁבַּיָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מִכֹּל אֲשֶׁר בֶּחָרָבָה מֵתוּ״ – וְלֹא דָּגִים שֶׁבַּיָּם. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר לֹא יָרַד מַבּוּל לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל – הַיְינוּ דְּקָם רֵימָא הָתָם. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר יָרַד, רֵימָא הֵיכָא קָם? אָמַר רַבִּי יַנַּאי: גּוּרִיּוֹת הִכְנִיסוּ בַּתֵּיבָה. וְהָאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: לְדִידִי חֲזֵי לִי אוּרְזִילָא דְּרֵימָא בַּת בַּר יוֹמֵאּ, וְהָוֵי כְּהַר תָּבוֹר. וְהַר תָּבוֹר כַּמָּה הָוֵיא – אַרְבְּעִין פַּרְסֵי; מְשָׁכָא דְּצַוְּארֵיהּ – תְּלָתָא פַּרְסֵי, מַרְבַּעְתָּא דְּרֵישָׁא – פַּרְסָא וּפַלְגָא, רְמָא כַּבָּא וּסְכַר יַרְדְּנָא. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: רֹאשׁוֹ הִכְנִיסוּ לַתֵּיבָה. וְהָאָמַר מָר: מַרְבַּעְתָּא דְּרֵישָׁא פַּרְסָא וּפַלְגָא! אֶלָּא רֹאשׁ חוֹטְמוֹ הִכְנִיסוּ לַתֵּיבָה. וְהָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא יָרַד מַבּוּל לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל! לְדִבְרֵי רֵישׁ לָקִישׁ קָאָמַר. וְהָא קָסָגְיָא תֵּיבָה! אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: קַרְנָיו קָשְׁרוּ בַּתֵּיבָה. וְהָאָמַר רַב חִסְדָּא: אַנְשֵׁי דּוֹר הַמַּבּוּל בְּרוֹתְחִין קִלְקְלוּ וּבְרוֹתְחִין נִידּוֹנוּ! וּלְטַעְמָיךְ, תֵּיבָה הֵיכִי סָגְיָא? וְעוֹד, עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן הֵיכָא קָאֵי? אֶלָּא נֵס נַעֲשָׂה לָהֶם, שֶׁנִּצְטַנְּנוּ בְּצִידֵּי הַתֵּיבָה. וּלְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ – נְהִי נָמֵי דְּיָרַד מַבּוּל לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל; וְהָא לָא פָּשׁ! דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: לָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ ״מְצוּלָה״? שֶׁכׇּל מֵתֵי מַבּוּל נִצְטַלְּלוּ שָׁם. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: לָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ ״שִׁנְעָר״? שֶׁכׇּל מֵתֵי מַבּוּל נִנְעֲרוּ שָׁם. אִי אֶפְשָׁר דְּלָא אִידְּבַקוּ. אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: לָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ ״שִׁנְעָר״? שֶׁמְּנַעֶרֶת עֲשִׁירֶיהָ. וְהָא קָחָזֵינַן דְּהָווּ! תְּלָתָא דָּרֵי לָא מָשְׁכִי. אָמַר רַבִּי אַמֵּי: כָּל הָאוֹכֵל מֵעֲפָרָהּ שֶׁל בָּבֶל – כְּאִילּוּ אוֹכֵל בְּשַׂר אֲבוֹתָיו. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: כָּל הָאוֹכֵל מֵעֲפָרָהּ שֶׁל בָּבֶל – כְּאִילּוּ אוֹכֵל בְּשַׂר אֲבוֹתָיו. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: כְּאִילּוּ אוֹכֵל שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים. שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ. וּרְמִינְהִי: אוֹ ״קׇרְבָּן״ – שׁוֹמֵעַ אֲנִי אֲפִילּוּ קׇדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת שֶׁנִּקְרְאוּ קׇרְבָּן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַנַּקְרֵב אֶת קׇרְבַּן ה׳״? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ״ – מִי שֶׁרָאוּי לָבֹא בְּאֹהֶל מוֹעֵד; יָצְאוּ קׇדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת – שֶׁאֵינָן רְאוּיִן. אוֹצִיא אֶת אֵלּוּ – שֶׁאֵינָן רְאוּיִן; וְלֹא אוֹצִיא אֶת שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ – שֶׁהוּא רָאוּי לָבֹא אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד! תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לַה׳״ – לְהוֹצִיא שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ, שֶׁאֵינוֹ מְיוּחָד לַה׳. לָא קַשְׁיָא; כָּאן קוֹדֶם הַגְרָלָה, כָּאן לְאַחַר הַגְרָלָה. אַחַר הַגְרָלָה נָמֵי, הָאִיכָּא וִידּוּי! אֶלָּא אָמַר רַב מַנִּי: לָא קַשְׁיָא; כָּאן קוֹדֶם וִידּוּי, כָּאן לְאַחַר וִידּוּי. הָרוֹבֵעַ וְהַנִּרְבָּע. וְהָא נָמֵי תִּיפּוֹק לִי מִ״פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד״! בִּשְׁלָמָא רוֹבֵעַ וְנִרְבָּע – מַשְׁכַּחַתְּ לֵיהּ דְּאַקְדְּשִׁינְהוּ מֵעִיקָּרָא, וַהֲדַר רבעו אִירְבַעוּ. אֶלָּא מוּקְצֶה וְנֶעֱבָד – אֵין אָדָם אוֹסֵר דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ! בְּקָדָשִׁים קַלִּים, וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי – דְּאָמַר: קָדָשִׁים קַלִּים מָמוֹן בְּעָלִים הוּא. דְּתַנְיָא: ״וּמָעֲלָה מַעַל בַּה׳״ – לְרַבּוֹת קֳדָשִׁים קַלִּים, שֶׁהֵן מָמוֹנוֹ. דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי. הִלְכָּךְ, רוֹבֵעַ וְנִרְבָּע – דְּבַר עֶרְוָה. מוּקְצֶה וְנֶעֱבָד – עֲבוֹדָה זָרָה, בְּקָדָשִׁים קַלִּים. אֶתְנַן, וּמְחִיר, כִּלְאַיִם, יוֹצֵא דּוֹפֶן – בִּוְלָדוֹת קָדָשִׁים. קָסָבַר: וַלְדֵי קָדָשִׁים – בַּהֲוָיָיתָן הֵן קְדוֹשִׁים. בַּעֲלֵי מוּמִין וְכוּ׳, אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ וְכוּ׳. וּצְרִיכִי; דְּאִי תְּנָא בַּעֲלֵי מוּמִין – מִשּׁוּם דִּמְאִיסִי; אֲבָל תּוֹרִין, דְּלָא מְאִיסִי – אֵימָא לָא, דְּמוֹדוּ לֵיהּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן; וְאִי תְּנָא תּוֹרִין – מִשּׁוּם דְּלָא חזו אִיחֲזוֹ וְאִידְּחוֹ; אֲבָל בַּעֲלֵי מוּמִין, דְּאִיחֲזוֹ וְאִידְּחוֹ – אֵימָא לָא, דְּמוֹדֵה לְהוּ רַבִּי שִׁמְעוֹן לְרַבָּנַן; וְאִי תְּנָא הָנֵי תַּרְתֵּי – מִשּׁוּם דִּפְסוּלָא דְּגוּפַיְיהוּ; אֲבָל אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ, דִּפְסוּלָא מֵעָלְמָא קָאָתֵי לַהּ – אֵימָא מוֹדוּ לֵיהּ רַבָּנַן לְרַבִּי שִׁמְעוֹן; צְרִיכָא. שֶׁהָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן? אָמַר רַבִּי אִילְעָא אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, דְּאָמַר קְרָא: ״לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עוֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם״ – אֲמַר לְהוּ מֹשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל: כִּי עָיְילִיתוּ לָאָרֶץ – יְשָׁרוֹת תַּקְרִיבוּ, חוֹבוֹת לֹא תַּקְרִיבוּ. וְגִלְגָּל לְגַבֵּי שִׁילֹה מְחוּסַּר זְמַן הוּא, וְקָאָמַר לְהוּ מֹשֶׁה: ״לֹא תַעֲשׂוּן״. אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה לְרַבִּי זֵירָא: אִי הָכִי, מִילְקֵי נָמֵי לִילְקֵי! אַלְּמָה אָמַר רַבִּי זֵירָא: הַכָּתוּב נִתְּקוֹ לַעֲשֵׂה? הָנֵי מִילֵּי לְרַבָּנַן, לְרַבִּי שִׁמְעוֹן הָכִי נָמֵי. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: פְּנִים דְּגִלְגָּל לְגַבֵּי שִׁילֹה – כְּחוּץ דָּמֵי. רַבָּה אָמַר: טַעְמֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן – כִּדְתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מִנַּיִן לַזּוֹבֵחַ פֶּסַח בְּבָמַת יָחִיד בִּשְׁעַת אִיסּוּר הַבָּמוֹת, שֶׁהוּא בְּלֹא תַעֲשֶׂה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לֹא תוּכַל לִזְבֹּחַ אֶת הַפָּסַח״. יָכוֹל אַף בִּשְׁעַת הֶיתֵּר הַבָּמוֹת כֵּן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ״ – לֹא אָמַרְתִּי לְךָ אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁכׇּל יִשְׂרָאֵל נִכְנָסִין בְּשַׁעַר אֶחָד. אֵימַת? אִי נֵימָא אַחַר חֲצוֹת – כָּרֵת נָמֵי מִחַיַּיב! אֶלָּא לָאו קוֹדֶם חֲצוֹת? לְעוֹלָם לְאַחַר חֲצוֹת, וּבִשְׁעַת הֶיתֵּר הַבָּמוֹת קָאֵי. וְהָא בִּשְׁעַת אִיסּוּר הַבָּמוֹת קָאָמַר! אִיסּוּר בָּמָה לוֹ, הֶיתֵּר בָּמָה לַחֲבֵירוֹ. מְחוּסַּר זְמַן כּוּ׳. וְהָנֵי בְּנֵי אֲשָׁמוֹת נִינְהוּ?! אָמַר זְעֵירִי: תְּנִי מְצוֹרָע בַּהֲדַיְיהוּ. עוֹלוֹתֵיהֶן וְשַׁלְמֵיהֶן. וְהָנֵי בְּנֵי שְׁלָמִים נִינְהוּ?! אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: תְּנִי נָזִיר. דִּזְעֵירִי קַבְעוּהָ תַּנָּאֵי, דְּרַב שֵׁשֶׁת לָא קַבְעוּהָ תַּנָּאֵי. אָמַר רַבִּי חִלְקִיָּה דְּבֵי רַב טוֹבִי: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לִשְׁמוֹ; אֲבָל שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ – חַיָּיב, הוֹאִיל וְרָאוּי לְשֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ בִּפְנִים. אִי הָכִי, לִשְׁמוֹ נָמֵי נִיחַיַּיב – הוֹאִיל וְרָאוּי לְשֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ בִּפְנִים! בָּעֵי עֲקִירָה. מַתְקֵיף לַהּ רַב הוּנָא: וְכִי יֵשׁ לְךָ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ כָּשֵׁר לִשְׁמוֹ, וְכָשֵׁר שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ?! וְלֹא?! וַהֲרֵי פֶּסַח בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה – דְּאֵינוֹ כָּשֵׁר לִשְׁמוֹ, וְכָשֵׁר שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ! פֶּסַח בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה – שְׁלָמִים נִינְהוּ. לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ: יָכוֹל שֶׁאֲנִי מוֹצִיא אַף עוֹלַת מְחוּסַּר זְמַן בִּבְעָלִים, וַאֲשַׁם נָזִיר וַאֲשַׁם מְצוֹרָע? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״שׁוֹר״ – מִכׇּל מָקוֹם, ״כֶּשֶׂב״ – מִכׇּל מָקוֹם, ״עֵז״ – מִכׇּל מָקוֹם. וְאִילּוּ חַטָּאת – שַׁיְּירַהּ; בְּמַאי עָסְקִינַן? אִילֵימָא בִּזְמַנּוֹ – מַאי אִירְיָא אָשָׁם? אֲפִילּוּ חַטָּאת נָמֵי! אֶלָּא שֶׁלֹּא לִזְמַנּוֹ. וּבְמַאי? אִילֵימָא לִשְׁמוֹ – אָשָׁם אַמַּאי חַיָּיב? אֶלָּא לָאו שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ? לְעוֹלָם בִּזְמַנּוֹ וְשֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ; וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר הִיא, דְּאָמַר: מַקְּשִׁינַן אָשָׁם לְחַטָּאת. וּתְנָא טָפֵל, וְהוּא הַדִּין עִיקָּר. תָּא שְׁמַע: יָכוֹל שֶׁאֲנִי מְרַבֶּה עוֹלַת מְחוּסַּר זְמַן – בְּגוּפָהּ, וְחַטָּאת – בֵּין בְּגוּפָהּ בֵּין בִּבְעָלִים? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד״ – כֹּל שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לָבֹא בְּפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד, אֵין חַיָּיבִין עֲלֵיהֶן. וְאִילּוּ אָשָׁם – שַׁיְּירֵהּ; בְּמַאי עָסְקִינַן? אִילֵימָא לִשְׁמוֹ – אָשָׁם נָמֵי לִיפְטְרֵיהּ! אֶלָּא לָאו שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ? לְעוֹלָם שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ, וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר הִיא – דְּמַקֵּישׁ אָשָׁם לְחַטָּאת. תְּנָא עִיקָּר, וְכׇל שֶׁכֵּן לְטָפֵל. תָּא שְׁמַע: דְּכִי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר, תָּנָא דְּבֵי רַבִּי לֵיוַאי: יָכוֹל שֶׁאֲנִי מוֹצִיא אַף עוֹלַת מְחוּסַּר זְמַן בִּבְעָלִים, אֲשַׁם נָזִיר וַאֲשַׁם מְצוֹרָע; מִנַּיִן? וְנָסֵיב לְהוּ תַּלְמוּדָא לְחִיּוּבָא, וְלָא יָדַעְנָא מַאי הִיא. מַאי תַּלְמוּדָא? אָמַר רָבִינָא: ״שׁוֹר״ – מִכׇּל מָקוֹם, ״כֶּשֶׂב״ – מִכׇּל מָקוֹם, ״עֵז״ – מִכׇּל מָקוֹם. הָא מַאי רוּמְיָא? כִּדְאָמְרַתְּ! אָמַר רַב נַחְמָן: מִשּׁוּם דְּרָמֵי דְּתָנָא דְּבֵי רַבִּי לֵיוַאי אַדְּתָנֵי לֵוִי: אֲשַׁם נָזִיר וַאֲשַׁם מְצוֹרָע שֶׁשְּׁחָטָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן – כְּשֵׁירִין, וְלֹא עָלוּ לַבְּעָלִים לְשׁוּם חוֹבָה. שְׁחָטָן מְחוּסַּר זְמַן בִּבְעָלִים, אוֹ שֶׁהָיוּ בְנֵי שְׁתֵּי שָׁנִים וּשְׁחָטָן – פְּסוּלִין. וּמְשַׁנֵּי רַב דִּימִי: לָא קַשְׁיָא; כָּאן לִשְׁמוֹ, כָּאן שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ. רַב אָשֵׁי רָמֵי מַתְנִיתִין אַבָּרַיְיתָא, וּמְשַׁנֵּי: כָּאן לִשְׁמוֹ, וְכָאן שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ. לֵימָא תֶּיהְוֵי תְּיוּבְתֵּיהּ דְּרַב הוּנָא? אָמַר לְךָ רַב הוּנָא: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁהִפְרִישׁ שְׁתֵּי אֲשָׁמוֹת לְאַחְרָיוּת, דְּחַד מִינַּיְיהוּ מֵעִיקָּרָא עוֹלָה הִיא; כִּדְרַב הוּנָא אָמַר רַב. דְּאָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: אָשָׁם שֶׁנִּיתַּק לִרְעִיָּה, וּשְׁחָטוֹ סְתָם – כָּשֵׁר לָעוֹלָה. הַמַּעֲלֶה מִבְּשַׂר חַטָּאת וְכוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: מִנַּיִן לַמַּעֲלֶה מִבְּשַׂר חַטָּאת, וּמִבְּשַׂר אָשָׁם, וּמִבְּשַׂר קׇדְשֵׁי קָדָשִׁים, וּמִבְּשַׂר קָדָשִׁים קַלִּים, וּמִמּוֹתַר הָעוֹמֶר, וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, וְלֶחֶם הַפָּנִים, וּשְׁיָרֵי מְנָחוֹת – שֶׁפָּטוּר? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״עוֹלָה״ – מָה עוֹלָה שֶׁהִיא רְאוּיָה לְהַעֲלָאָה, אַף כֹּל שֶׁרְאוּיָה לְהַעֲלָאָה. מִנַּיִן שֶׁאַף הַיּוֹצֵק, וְהַבּוֹלֵל, וְהַפּוֹתֵת, וְהַמּוֹלֵחַ, וְהַמֵּנִיף, וְהַמַּגִּישׁ, וְהַמְסַדֵּר הַשֻּׁלְחָן, וְהַמֵּטִיב אֶת הַנֵּרוֹת, וְהַקּוֹמֵץ, וְהַמְקַבֵּל בַּחוּץ – שֶׁפָּטוּר? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֲשֶׁר יַעֲלֶה עוֹלָה אוֹ זָבַח״ – מָה הַעֲלָאָה שֶׁהִיא גְּמַר עֲבוֹדָה, אַף כֹּל שֶׁהוּא גְּמַר עֲבוֹדָה. עַד שֶׁלֹּא הוּקַם הַמִּשְׁכָּן וְכוּ׳. יָתֵיב רַב הוּנָא בַּר רַב קַטִּינָא קַמֵּיהּ דְּרַב חִסְדָּא, וְקָא קָרֵי: ״וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״. אֲמַר לֵיהּ, הָכִי אָמַר רַבִּי אַסִּי: קָרְבוּ וּפָסְקוּ. סְבַר לְאוֹתוֹבֵיהּ מִמַּתְנִיתִין; שַׁמְעֵיהּ דְּקָאָמַר מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: עוֹלָה שֶׁהִקְרִיבוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר – אֵינָהּ טְעוּנָה הֶפְשֵׁט וְנִיתּוּחַ; אוֹתְבֵיהּ בָּרַיְיתָא דְּשָׁוְיָא בְּכוּלְּהוּ. דְּתַנְיָא: עַד שֶׁלֹּא הוּקַם הַמִּשְׁכָּן – הַבָּמוֹת מוּתָּרוֹת, וַעֲבוֹדָה בִּבְכוֹרוֹת, וְהַכֹּל כְּשֵׁירִין לְהִקָּרֵיב; בְּהֵמָה, חַיָּה וָעוֹף, זְכָרִים וּנְקֵבוֹת, תְּמִימִין וּבַעֲלֵי מוּמִין, טְהוֹרִין אֲבָל לֹא טְמֵאִין. וְהַכֹּל קָרְבוּ עוֹלוֹת. וְעוֹלָה שֶׁהִקְרִיבוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר – טְעוּנָה הֶפְשֵׁט וְנִיתּוּחַ. וְגוֹיִם בִּזְמַן הַזֶּה רַשָּׁאִין לַעֲשׂוֹת כֵּן. תַּנָּאֵי הִיא; דְּתַנְיָא: ״וְגַם הַכֹּהֲנִים הַנִּגָּשִׁים אֶל ה׳ יִתְקַדָּשׁוּ״ – רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קׇרְחָה אוֹמֵר: זוֹ פְּרִישׁוּת בְּכוֹרוֹת. רַבִּי אוֹמֵר: זוֹ פְּרִישׁוּת נָדָב וַאֲבִיהוּא. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר זוֹ פְּרִישׁוּת נָדָב וַאֲבִיהוּא – הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה׳ לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ״. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר זוֹ פְּרִישׁוּת בְּכוֹרוֹת – הֵיכָא רְמִיזָא? דִּכְתִיב: ״וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי״ – אַל תִּקְרֵי ״בִּכְבוֹדִי״, אֶלָּא ״בִּמְכוּבָּדַיי בִּכְבוּדַיי״. דָּבָר זֶה אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה וְלֹא יָדְעוּ, עַד שֶׁמֵּתוּ בְּנֵי אַהֲרֹן. כֵּיוָן שֶׁמֵּתוּ בְּנֵי אַהֲרֹן, אָמַר לוֹ: אַהֲרֹן אָחִי, לֹא מֵתוּ בָּנֶיךָ אֶלָּא לְהַקְדִּישׁ שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. כֵּיוָן שֶׁיָּדַע אַהֲרֹן שֶׁבָּנָיו יְדוּעֵי מָקוֹם הֵן, שָׁתַק וְקִבֵּל שָׂכָר; שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּדֹּם אַהֲרֹן״. וְכֵן בְּדָוִד הוּא אוֹמֵר: ״דּוֹם לַה׳ וְהִתְחוֹלֵל לוֹ״ – אַף עַל פִּי שֶׁמַּפִּיל לְךָ חֲלָלִים חֲלָלִים, אַתְּ שְׁתוֹק. וְכֵן בִּשְׁלֹמֹה הוּא אוֹמֵר: ״עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר״ – פְּעָמִים שֶׁשּׁוֹתֵק וּמְקַבֵּל שָׂכָר עַל הַשְּׁתִיקָה, פְּעָמִים מְדַבֵּר וּמְקַבֵּל שָׂכָר עַל הַדִּבּוּר. וְהַיְינוּ דְּאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, מַאי דִּכְתִיב: ״נוֹרָא אֱלֹהִים מִמִּקְדָּשֶׁךָ״? אַל תִּיקְרֵי ״מִמִּקְדָּשֶׁךָ״ אֶלָּא ״מִמְּקוּדָּשֶׁיךָ״ – בְּשָׁעָה שֶׁעוֹשֶׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דִּין בִּקְדוֹשָׁיו, מִתְיָירֵא וּמִתְעַלֶּה וּמִתְהַלֵּל. אֶלָּא קַשְׁיָא עוֹלָה! תְּרֵי תַּנָּאֵי הִיא; דְּתַנְיָא, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: כְּלָלוֹת נֶאֶמְרוּ בְּסִינַי, וּפְרָטוֹת בְּאֹהֶל מוֹעֵד. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: כְּלָלוֹת וּפְרָטוֹת נֶאֶמְרוּ בְּסִינַי, וְנִשְׁנוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד, וְנִשְׁתַּלְּשׁוּ בְּעַרְבוֹת מוֹאָב. אָמַר מָר: הַכֹּל כְּשֵׁירִין לְהַקְרִיב. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַב הוּנָא, דְּאָמַר קְרָא: ״וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַה׳ וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִכׇּל עוֹף הַטָּהוֹר״; בְּהֵמָה – כְּמַשְׁמָעוֹ. חַיָּה – בִּכְלַל בְּהֵמָה. זְכָרִים וּנְקֵבוֹת, תְּמִימִין וּבַעֲלֵי מוּמִין – דְּאָמַר מָר: תַּמּוּת וְזַכְרוּת בִּבְהֵמָה, וְאֵין תַּמּוּת וְזַכְרוּת בְּעוֹפוֹת. וְאִיתַּקַּשׁ בְּהֵמָה לְעוֹף. תְּמִימִין וּבַעֲלֵי מוּמִין – לְאַפּוֹקֵי מְחוּסַּר אֵבֶר, דְּלָא. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִנַּיִן לִמְחוּסַּר אֵבֶר שֶׁנֶּאֱסַר לִבְנֵי נֹחַ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וּמִכׇּל הָחַי מִכׇּל בָּשָׂר״ – אָמְרָה תּוֹרָה: הָבֵא בְּהֵמָה שֶׁחַיִּין רָאשֵׁי אֵיבָרִין שֶׁלָּהּ. וְדִילְמָא לְמַעוֹטֵי טְרֵיפָה? הָהוּא מִ״לְּחַיּוֹת זֶרַע״ נָפְקָא. הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר טְרֵיפָה אֵינָהּ יוֹלֶדֶת, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר טְרֵיפָה יוֹלֶדֶת – מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? הָאָמַר קְרָא: ״אִתָּךְ״ – בְּדוֹמִין לָךְ. וְדִילְמָא נֹחַ גּוּפֵיהּ טְרֵיפָה הֲוָה? ״תָּמִים״ כְּתִיב בֵּיהּ. וְדִילְמָא תָּמִים בִּדְרָכָיו? ״צַדִּיק״ כְּתִיב בֵּיהּ. וְדִילְמָא ״תָּמִים״ – בִּדְרָכָיו, ״צַדִּיק״ – בְּמַעֲשָׂיו? אִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ דְּנֹחַ גּוּפֵיהּ טְרֵיפָה הֲוָה, מִי קָאָמַר לֵיהּ לְנֹחַ: דִּכְוָותָךְ עַיֵּיל, שְׁלֵמִים לָא תְּעַיֵּיל?! וּמֵאַחַר דְּנָפְקָא לַן מֵ״אִתָּךְ״, ״לְחַיּוֹת זֶרַע״ לְמָה לִי? מַהוּ דְּתֵימָא: ״אִתָּךְ״ – לְצַוְתָּא בְּעָלְמָא, אֲפִילּוּ זָקֵן אֲפִילּוּ סָרִיס; קָמַשְׁמַע לַן. טְהוֹרִין אֲבָל לֹא טְמֵאִין. וּמִי הֲווֹ טְמֵאִין וּטְהוֹרִין בְּהַהִיא שַׁעְתָּא?! אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: מֵאוֹתָן שֶׁלֹּא נֶעֶבְדָה בָּהֶן עֲבֵירָה. מְנָא הֲווֹ יָדְעִי? כִּדְרַב חִסְדָּא. דְּאָמַר רַב חִסְדָּא: הֶעֱבִירָן לִפְנֵי הַתֵּיבָה; כֹּל שֶׁהַתֵּיבָה קוֹלַטְתָּן – בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא טָהוֹר, אֵין הַתֵּיבָה קוֹלַטְתָּן – בְּיָדוּעַ שֶׁהֵן טְמֵאִין. רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר, אָמַר קְרָא: ״וְהַבָּאִים זָכָר וּנְקֵבָה״ – הַבָּאִין מֵאֲלֵיהֶן. אָמַר מָר: וְהַכֹּל קָרְבוּ עוֹלוֹת. עוֹלוֹת אִין, שְׁלָמִים לָא. וְהָא כְּתִיב: ״וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַה׳ פָּרִים״! אֶלָּא אֵימָא: הַכֹּל קָרְבוּ עוֹלוֹת וּשְׁלָמִים. וְהָתַנְיָא: אֲבָל שְׁלָמִים לָא, כִּי אִם עוֹלוֹת. עוֹלוֹת אִין, שְׁלָמִים לָא! כְּמַאן דְּאָמַר לֹא קֵרְבוּ שְׁלָמִים בְּנֵי נֹחַ – דְּאִיתְּמַר: רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא, חַד אָמַר: קֵרְבוּ שְׁלָמִים בְּנֵי נֹחַ, וְחַד אָמַר: לֹא קֵרְבוּ. מַאי טַעְמָא דְּמַאן דְּאָמַר קֵרְבוּ שְׁלָמִים בְּנֵי נֹחַ? דִּכְתִיב: ״וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכוֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן״ – אֵיזֶהוּ דָּבָר שֶׁחֶלְבּוֹ קָרֵב לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ, וְאֵין כּוּלּוֹ קָרֵב לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ? הֱוֵי אוֹמֵר: זֶה שְׁלָמִים. מַאי טַעְמָא דְּמַאן דְּאָמַר לֹא קֵרְבוּ? דִּכְתִיב: ״עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן״ – תִּתְנַעֵר אוּמָּה שֶׁמַּעֲשֶׂיהָ בַּצָּפוֹן, וְתָבוֹא אוּמָּה שֶׁמַּעֲשֶׂיהָ בַּצָּפוֹן וּבַדָּרוֹם. וּמָר נָמֵי, הָכְתִיב: ״וּמֵחֶלְבֵיהֶן״! מִשַּׁמִּנֵיהוֹן דִּידְהוּ. וּמָר נָמֵי, הָכְתִיב: ״עוּרִי צָפוֹן״! הָהוּא בְּקִיבּוּץ גָּלִיּוֹת הוּא דִּכְתִיב. וְהָא כְּתִיב: ״וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה גַּם אַתָּה תִּתֵּן בְּיָדֵינוּ זְבָחִים וְעֹלֹת וְעָשִׂינוּ לַה׳ אֱלֹהֵינוּ״! זְבָחִים לַאֲכִילָה, וְעוֹלוֹת לְהַקְרָבָה. וְהָא כְּתִיב: ״וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה עוֹלָה וּזְבָחִים״! הַהוּא לְאַחַר מַתַּן תּוֹרָה הוּא דִּכְתִיב. הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר: יִתְרוֹ אַחַר מַתַּן תּוֹרָה הָיָה; אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר: יִתְרוֹ קוֹדֶם מַתַּן תּוֹרָה הָיָה – מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? דְּאִיתְּמַר: בְּנֵי רַבִּי חִיָּיא וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי; חַד אָמַר: יִתְרוֹ קוֹדֶם מַתַּן תּוֹרָה הָיָה, וְחַד אָמַר: יִתְרוֹ אַחַר מַתַּן תּוֹרָה הָיָה. לְמַאן דְּאָמַר יִתְרוֹ קוֹדֶם מַתַּן תּוֹרָה הָיָה – קָסָבַר שְׁלָמִים הִקְרִיבוּ בְּנֵי נֹחַ. כְּתַנָּאֵי: ״וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן״ – מָה שְׁמוּעָה שָׁמַע, וּבָא וְנִתְגַּיֵּיר? רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: מִלְחֶמֶת עֲמָלֵק שָׁמַע, שֶׁהֲרֵי כְּתִיב בְּצִדּוֹ: ״וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב״. רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר: מַתַּן תּוֹרָה שָׁמַע וּבָא, שֶׁכְּשֶׁנִּיתְּנָה תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל הָיָה קוֹלוֹ הוֹלֵךְ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, וְכׇל מַלְכֵי אוּמּוֹת הָעוֹלָם אֲחָזָתַן רְעָדָה בְּהֵיכְלֵיהֶן וְאָמְרוּ שִׁירָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבְהֵיכָלוֹ כּוּלּוֹ אוֹמֵר כָּבוֹד״. נִתְקַבְּצוּ כּוּלָּם אֵצֶל בִּלְעָם הָרָשָׁע, וְאָמְרוּ לוֹ: מָה קוֹל הֶהָמוֹן אֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ? שֶׁמָּא מַבּוּל בָּא לָעוֹלָם אָמַר לָהֶם – ״ה׳ לַמַּבּוּל יָשָׁב״? אָמַר לָהֶם: ״וַיֵּשֶׁב ה׳ מֶלֶךְ לְעוֹלָם״ – כְּבָר נִשְׁבַּע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁאֵינוֹ מֵבִיא מַבּוּל לָעוֹלָם. אָמְרוּ לוֹ: מַבּוּל שֶׁל מַיִם אֵינוֹ מֵבִיא, אֲבָל מַבּוּל שֶׁל אֵשׁ מֵבִיא – שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי הִנֵּה בָּאֵשׁ ה׳ נִשְׁפָּט״. אָמַר לָהֶן: כְּבָר נִשְׁבַּע שֶׁאֵינוֹ מַשְׁחִית כׇּל בָּשָׂר. וּמֶה קוֹל הֶהָמוֹן הַזֶּה שֶׁשָּׁמַעְנוּ? אָמַר לָהֶם: חֶמְדָּה טוֹבָה יֵשׁ לוֹ בְּבֵית גְּנָזָיו, שֶׁהָיְתָה גְּנוּזָה אֶצְלוֹ תְּשַׁע מֵאוֹת שִׁבְעִים וְאַרְבָּעָה דּוֹרוֹת קוֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם; וּבִיקֵּשׁ לִיתְּנָהּ לְבָנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״ה׳ עוֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן״. מִיָּד פָּתְחוּ כּוּלָּם וְאָמְרוּ: ״ה׳ יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם״. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: קְרִיעַת יַם סוּף שָׁמַע וּבָא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי כִשְׁמֹעַ כׇּל מַלְכֵי הָאֱמֹרִי״. וְאַף רָחָב הַזּוֹנָה אָמְרָה לִשְׁלוּחֵי יְהוֹשֻׁעַ: ״כִּי שָׁמַעְנוּ אֵת אֲשֶׁר הוֹבִישׁ ה׳ אֶת מֵי יַם סוּף״. מַאי שְׁנָא הָתָם, דַּאֲמַר לֵיהּ ״וְלֹא הָיָה בָם עוֹד רוּחַ״; וּמַאי שְׁנָא הָכָא, דְּקָאָמַר: ״וְלֹא קָמָה עוֹד רוּחַ בְּאִישׁ״? דַּאֲפִילּוּ אִקַּשּׁוֹיֵי נָמֵי לָא אִקַּשּׁוּ. וּמְנָא יָדְעָה? דְּאָמַר מָר: אֵין לָךְ כׇּל שַׂר וְנָגִיד שֶׁלֹּא בָּא עַל רָחָב הַזּוֹנָה. אָמְרוּ: בַּת עֶשֶׂר שָׁנִים הָיְתָה כְּשֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, וְזִנְּתָה כׇּל אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר. אַחַר חֲמִישִּׁים שָׁנָה נִתְגַּיְּירָה, אָמְרָה: ״יְהֵא מָחוּל לִי בִּשְׂכַר חֶבֶל חַלּוֹן וּפִשְׁתִּים״. אָמַר מָר: וְגוֹיִם בִּזְמַן הַזֶּה רַשָּׁאִין לַעֲשׂוֹת כֵּן. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ – בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מְצוּוִין עַל שְׁחוּטֵי חוּץ, וְאֵין הַגּוֹיִם מְצוּוִין עַל שְׁחוּטֵי חוּץ. לְפִיכָךְ כָּל אֶחָד וְאֶחָד בּוֹנֶה לוֹ בָּמָה לְעַצְמוֹ, וּמַקְרִיב עָלֶיהָ כׇּל מַה שֶּׁיִּרְצֶה. אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אַחָא אָמַר רַב אַסִּי: אָסוּר לְסַיְּיעָן וְלַעֲשׂוֹת שְׁלִיחוּתָן. אָמַר רַבָּה: וּלְאוֹרֹיִנְהוּ שְׁרֵי. כִּי הָא דְּאִיפְרָא הוֹרְמִיז אִימֵּיהּ דְּשַׁבּוּר מַלְכָּא שַׁדַּרָה קוּרְבָּנָא לְרָבָא, שְׁלַחָה לֵיהּ: ״אַסְּקוּהּ נִיהֲלֵיהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם״. אֲמַר לְהוּ לְרַב סָפְרָא וּלְרַב אַחָא בַּר הוּנָא: זִילוּ וּדְבַרוּ תְּרֵי עוּלֵמֵי גּוּלָאֵי, וַחֲזוֹ הֵיכָא דְּמַסְּקָא יַמָּא שִׂירְטוֹן; וּשְׁקֻלוּ צִיבֵי חַדְתֵי, וְאַפִּיקוּ נוּרָא מִמָּרָא חַדְתָּא, וְאַסְּקוּהּ נִיהֲלֵיהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: כְּמַאן – כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ. דְּתַנְיָא, רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ אוֹמֵר: מָה מִזְבֵּחַ – שֶׁלֹּא יִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ הֶדְיוֹט, אַף עֵצִים – שֶׁלֹּא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן הֶדְיוֹט. וְהָא מוֹדֶה רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ בְּבָמָה! דְּתַנְיָא, כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ״וַיִּתֵּן דָּוִד לְאׇרְנָן בַּמָּקוֹם שִׁקְלֵי זָהָב מִשְׁקָל שֵׁשׁ מֵאוֹת וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״וַיִּקֶן דָּוִד אֶת הַגֹּרֶן וְאֶת הַבָּקָר בְּכֶסֶף שְׁקָלִים חֲמִשִּׁים״; הָא כֵּיצַד? גּוֹבֶה מִכׇּל שֵׁבֶט וָשֵׁבֶט חֲמִשִּׁים, שֶׁהֵן שֵׁשׁ מֵאוֹת. רַבִּי אוֹמֵר מִשּׁוּם אַבָּא יוֹסֵי בֶּן דּוֹסְתַּאי: בָּקָר וְעֵצִים וּמְקוֹם מִזְבֵּחַ בַּחֲמִשִּׁים, וְכׇל הַבַּיִת כּוּלּוֹ בְּשֵׁשׁ מֵאוֹת. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ אוֹמֵר: בָּקָר וְעֵצִים וּמְקוֹם מִזְבֵּחַ בַּחֲמִשִּׁים, וְכׇל הַבַּיִת כּוּלּוֹ בְּשֵׁשׁ מֵאוֹת; דִּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה אֶל דָּוִד: יִקַּח וְיַעַל אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ הַטּוֹב בְּעֵינָיו, רְאֵה הַבָּקָר לָעֹלָה וְהַמֹּרִגִּים וּכְלֵי הַבָּקָר לָעֵצִים״. וְרָבָא אָמַר לָךְ: הָתָם נָמֵי בְּחַדְתֵי. מַאי מוֹרִיגִּים? אָמַר עוּלָּא: מִטָּה שֶׁל טוּרְבֵּל. מַאי מִטָּה שֶׁל טוּרְבֵּל? אָמַר אַבָּיֵי: עִיזָּא דְּקֻרְקְסָא דְּדָיְישָׁן דִּישָׁאֵי. אָמַר אַבָּיֵי: מַאי קְרָא? ״הִנֵּה שַׂמְתִּיךְ לְמוֹרַג חָרוּץ חָדָשׁ בַּעַל פִּיפִיּוֹת״. מַקְרֵי לֵיהּ רָבָא לִבְרֵיהּ, וְרָמֵי לֵיהּ קְרָאֵי אַהֲדָדֵי; כְּתִיב: ״וַיִּתֵּן דָּוִד לְאׇרְנָן וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״וַיִּקֶן דָּוִד וְגוֹ׳״; הָא כֵּיצַד? גּוֹבֶה מִכׇּל שֵׁבֶט וָשֵׁבֶט חֲמִשִּׁים, שֶׁהֵן שֵׁשׁ מֵאוֹת. וְאַכַּתִּי קַשְׁיָין אַהֲדָדֵי – הָתָם כֶּסֶף, הָכָא זָהָב! אֶלָּא הָכִי קָאָמַר: גּוֹבֶה כֶּסֶף בְּמִשְׁקַל שֵׁשׁ מֵאוֹת זָהָב. קָדָשִׁים קַלִּים נֶאֱכָלִים בְּכׇל מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל. אָמַר רַב הוּנָא: בְּכׇל מְקוֹמוֹת יִשְׂרָאֵל, אֲבָל מַחֲנֶה לָא הָוֵי. אֵיתִיבֵיהּ רַב נַחְמָן לְרַב הוּנָא: וּמַחֲנוֹת בְּמִדְבָּר לָא הֲוַאי?! וְהָא תַּנְיָא: כְּשֵׁם שֶׁמַּחֲנֶה בַּמִּדְבָּר, כָּךְ מַחֲנֶה בִּירוּשָׁלַיִם; מִירוּשָׁלַיִם לְהַר הַבַּיִת – מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל, מֵהַר הַבַּיִת לְשַׁעַר נִקָּנוֹר – מַחֲנֵה לְוִיָּה, מִכָּאן וְאֵילָךְ – מַחֲנֵה שְׁכִינָה, וְהֵן הֵן קְלָעִים שֶׁבַּמִּדְבָּר. אֶלָּא אֵימָא: בְּכׇל מְקוֹם מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: אִיפְּסִלוּ בְּיוֹצֵא; קָא מַשְׁמַע לַן. וְאֵימָא הָכִי נָמֵי! אָמַר קְרָא: ״וְנָסַע אֹהֶל מוֹעֵד״ – אַף עַל פִּי שֶׁנָּסַע, אֹהֶל מוֹעֵד הוּא. תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: עוֹד אַחֶרֶת הָיְתָה, וְחֵיל עֶזְרַת נָשִׁים הִיא, וְלֹא הָיוּ עוֹנְשִׁין עָלֶיהָ. וּבְשִׁילֹה לֹא הָיוּ אֶלָּא שְׁנֵי מַחֲנוֹת בִּלְבַד. הֵי מִינַּיְיהוּ לָא הֲוָה? אָמַר רַבָּה: מִסְתַּבְּרָא דְּמַחֲנֵה לְוִיָּה הֲוַאי; דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ מַחֲנֵה לְוִיָּה לָא הֲוַאי – נִמְצְאוּ זָבִין וּטְמֵאֵי מֵתִים מִשְׁתַּלְּחִין חוּץ לְמַחֲנֶה אַחַת, וְהַתּוֹרָה אָמְרָה: ״וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם״ – תֵּן מַחֲנֶה לָזֶה וּמַחֲנֶה לָזֶה. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: אֶלָּא מַאי, מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל לָא הֲוַאי?! נִמְצְאוּ זָבִין וּמְצוֹרָעִין מִשְׁתַּלְּחִין לְמָקוֹם אֶחָד, וְהַתּוֹרָה אָמְרָה: ״בָּדָד יֵשֵׁב״ – שֶׁלֹּא יֵשֵׁב טָמֵא אַחֵר עִמּוֹ! אֶלָּא לְעוֹלָם כּוּלְּהוּ תְּלָתָא הָווּ; וּמַאי לֹא הָיוּ אֶלָּא שְׁתֵּי מַחֲנוֹת – לִקְלִיטָה. מִכְּלָל דִּבְמִדְבָּר הֲוַאי קָלְטָה מַחֲנֵה לְוִיָּה? אִין; וְהָא תַּנְיָא: ״וְשַׂמְתִּי לְךָ מָקוֹם״ – בְּחַיֶּיךָ מָקוֹם, מְקוֹמֶךָ; ״אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה״. מְלַמֵּד שֶׁמַּגְלִין בַּמִּדְבָּר. לְהֵיכָן גּוֹלִין? לְמַחֲנֵה לְוִיָּה. מִכָּאן אָמְרוּ: בֶּן לֵוִי שֶׁהָרַג – גּוֹלֶה מִפֶּלֶךְ לְפֶלֶךְ, וְאִם גָּלָה לְפִלְכּוֹ – פִּלְכּוֹ קוֹלְטוֹ. מַאי קְרָא? אָמַר רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא: ״כִּי בְעִיר מִקְלָטוֹ יֵשֵׁב״ – עִיר שֶׁקְּלָטַתּוּ כְּבָר. בָּאוּ לַגִּלְגָּל. תָּנוּ רַבָּנַן: כׇּל נִידָּר וְנִידָּב – הָיָה קָרֵב בְּבָמָה, שֶׁאֵין נִידָּר וְנִידָּב – אֵין קָרֵב בְּבָמָה. מִנְחָה וּנְזִירוּת – קְרֵיבִין בְּבָמָה. דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא קֵרְבוּ יָחִיד אֶלָּא עוֹלוֹת וּשְׁלָמִים בִּלְבָד. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כֹּל שֶׁהַצִּבּוּר וְהַיָּחִיד מַקְרִיבִין בְּאֹהֶל מוֹעֵד שֶׁבַּמִּדְבָּר – מַקְרִיבִין בְּאֹהֶל מוֹעֵד שֶׁבַּגִּלְגָּל. וּמַה בֵּין אֹהֶל מוֹעֵד שֶׁבַּמִּדְבָּר לְבֵין אֹהֶל מוֹעֵד שֶׁבַּגִּלְגָּל? אֹהֶל מוֹעֵד שֶׁבַּמִּדְבָּר לֹא הָיוּ בָּמוֹת מוּתָּרוֹת, אֹהֶל מוֹעֵד שֶׁבַּגִּלְגָּל הָיוּ הַבָּמוֹת מוּתָּרוֹת. וּבָמָתוֹ שֶׁבְּרֹאשׁ גַּגּוֹ לֹא הָיָה מַקְרִיב עָלֶיהָ אֶלָּא עוֹלָה וּשְׁלָמִים. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כֹּל שֶׁהַצִּבּוּר מַקְרִיבִין בְּאֹהֶל מוֹעֵד שֶׁבַּמִּדְבָּר – מַקְרִיבִין בְּאֹהֶל מוֹעֵד שֶׁבַּגִּלְגָּל; וְכָאן וְכָאן לֹא קָרְבוּ יָחִיד אֶלָּא עוֹלָה וּשְׁלָמִים בִּלְבַד. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אַף צִבּוּר לֹא הִקְרִיבוּ אֶלָּא פְּסָחִים וְחוֹבוֹת שֶׁקָּבוּעַ לָהֶן זְמַן. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי מֵאִיר? דְּאָמַר קְרָא: ״לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם״ – אָמַר לָהֶן מֹשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל: כִּי עָיְילִיתוּ לָאָרֶץ ישראל – יְשָׁרוֹת תַּקְרִיבוּ, חוֹבוֹת לֹא תַּקְרִיבוּ. מְנָחוֹת וּנְזִירוֹת – יְשָׁרוֹת נִינְהוּ. וְרַבָּנַן – אֵין מִנְחָה בְּבָמָה; נְזִירוֹת חוֹבוֹת נִינְהוּ. אָמַר שְׁמוּאֵל: מַחְלוֹקֶת בְּחַטָּאת וְאָשָׁם, אֲבָל בְּעוֹלוֹת וּשְׁלָמִים – דִּבְרֵי הַכֹּל יְשָׁרוֹת נִינְהוּ, וְקָרְבִי. מוֹתֵיב רַבָּה: חָזֶה וָשׁוֹק וּתְרוּמַת לַחְמֵי תוֹדָה – נוֹהֲגִין בְּבָמָה גְּדוֹלָה, וְאֵין נוֹהֲגִין בְּבָמָה קְטַנָּה. וְאִילּוּ הַזְּרוֹעַ בְּשֵׁלָה – שַׁיְּירַהּ; אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא בְּעוֹלָה וּשְׁלָמִים פְּלִיגִי, הָא מַנִּי – רַבָּנַן הִיא. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ בְּחַטָּאת וְאָשָׁם פְּלִיגִי, הָא מַנִּי? אֶלָּא אִי אִיתְּמַר, הָכִי אִיתְּמַר – אָמַר שְׁמוּאֵל: מַחְלוֹקֶת בְּעוֹלָה וּשְׁלָמִים, אֲבָל בְּחַטָּאת וְאָשָׁם – דִּבְרֵי הַכֹּל חוֹבוֹת נִינְהוּ, וְלָא קָרְבִי. אָמַר מָר, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כֹּל שֶׁהַצִּבּוּר מַקְרִיבִין בְּאֹהֶל וְכוּ׳. מַאי טַעְמַיְיהוּ דְּרַבָּנַן? אָמַר קְרָא: ״אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה״; אִישׁ – יְשָׁרוֹת הוּא דְּלִיקְרוּב, חוֹבוֹת לָא לִיקְרוּב; וְצִבּוּר – אֲפִילּוּ חוֹבוֹת לִיקְרוּב. וְרַבִּי יְהוּדָה אָמַר לָךְ: כִּי כְּתִיב – ״הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו״ הוּא דִּכְתִיב; אֲבָל בְּבָמָה גְּדוֹלָה – אֲפִילּוּ חוֹבוֹת נָמֵי לִיקְרוּב. אֶלָּא הָא כְּתִיב ״אִישׁ״ – לָאו לְמֵימְרָא דְּאִישׁ יְשָׁרוֹת הוּא דְּלִיקְרוּב, הָא חוֹבוֹת לָא לִיקְרוּב? כִּי כְּתִיב ״אִישׁ״ – לְהַכְשִׁיר אֶת הַזָּר. זָר – מִ״וְּזָרַק הַכֹּהֵן אֶת הַדָּם עַל מִזְבַּח ה׳״ נָפְקָא! מַהוּ דְּתֵימָא לִיבְעֵי קִדּוּשׁ בְּכוֹרוֹת כְּמֵעִיקָּרָא; קָא מַשְׁמַע לַן. חֲכָמִים הַיְינוּ תַּנָּא קַמָּא! אָמַר רַב פָּפָּא: קָרְבוּ נְסָכִים בְּמִדְבָּר אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ. אָמַר מָר: רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר וְכוּ׳. מַאי טַעְמֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן? דִּכְתִיב: ״וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַפֶּסַח בַּגִּלְגָּל״. פְּשִׁיטָא! אֶלָּא הָא קָא מַשְׁמַע לַן – דְּחוֹבוֹת כְּעֵין פֶּסַח הוּא דְּקָרֵב, הָא לָאו כְּעֵין פֶּסַח לָא קָרֵב. וְאִידַּךְ – מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְרַבִּי יוֹחָנָן, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי בַּנָּאָה: עָרֵל – מְקַבֵּל הַזָּאָה. תָּנֵי תַּנָּא קַמֵּיהּ דְּרַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: אֵין בֵּין בָּמָה גְּדוֹלָה לְבָמָה קְטַנָּה, אֶלָּא פֶּסַח וְחוֹבוֹת הַקָּבוּעַ לָהֶן זְמַן. אֲמַר לֵיהּ: יָחִיד – חוֹבוֹת שֶׁקָּבוּעַ לָהֶן זְמַן מְנָא לֵיהּ? אֲמַר לֵיהּ: אֶסְמְיַיהּ? אֲמַר לֵיהּ: תִּתַּרְגַּם מַתְנִיתָךְ בְּעוֹלַת חוֹבָה, דְּאִיכָּא עוֹלַת נְדָבָה. דְּאִי חַטַּאת יָחִיד הוּא – חוֹבוֹת דִּקְבִיעַ לֵיהּ זְמַן מִי אִיכָּא?! וְלוֹקְמַהּ בְּמִנְחַת חוֹבָה – דְּהָא אִיכָּא חֲבִיתִּין! קָא סָבַר: אֵין מִנְחָה בְּבָמָה. בָּאוּ לְשִׁילֹה וְכוּ׳. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ״וַתְּבִאֵהוּ בֵּית ה׳ שִׁילֹה״, וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ״וַיִּטֹּשׁ אֶת מִשְׁכַּן שִׁילֹה אֹהֶל שִׁכֵּן בָּאָדָם״, וּכְתִיב ״וַיִּמְאַס בְּאֹהֶל יוֹסֵף וּבְשֵׁבֶט אֶפְרַיִם לֹא בָחָר״. הָא כֵּיצַד? לֹא הָיְתָה שָׁם תִּקְרָה, אֶלָּא אֲבָנִים מִלְּמַטָּן וִירִיעוֹת מִלְּמַעְלָן, וְהִיא הָיְתָה ״מְנוּחָה״. קׇדְשֵׁי קֳדָשִׁים. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא, דְּאָמַר קְרָא: ״הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ בְּכׇל מָקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה תִּרְאֶה״ – בְּכׇל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה אִי אַתָּה מַעֲלֶה, אֲבָל אַתָּה אוֹכֵל בְּכׇל מָקוֹם שֶׁאַתָּה רוֹאֶה. אֵימָא: בְּכׇל מָקוֹם שֶׁאַתָּה רוֹאֶה אִי אַתָּה מַעֲלֶה, אֲבָל אַתָּה זוֹבֵחַ בְּכׇל מָקוֹם שֶׁתִּרְאֶה! אָמַר רַבִּי יַנַּאי, אָמַר קְרָא: ״שָׁם תַּעֲלֶה... וְשָׁם תַּעֲשֶׂה״. רַבִּי אַבְדִּימִי בַּר חַסָּא אָמַר, אָמַר קְרָא: ״וְלוֹ תַּאֲנַת שִׁילֹה״ – מָקוֹם שֶׁכׇּל הָרוֹאֶה אוֹתוֹ מִתְאַנֵּחַ עָלָיו עַל אֲכִילַת קָדָשִׁים שֶׁלּוֹ. רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר, אָמַר קְרָא: ״בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן״ – עַיִן שֶׁלֹּא רָצְתָה לִזּוֹן וְלֵיהָנוֹת מִדָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ, תִּזְכֶּה וְתֹאכַל כִּמְלֹא עֵינֶיהָ. רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא אָמַר: ״וּרְצוֹן שֹׁכְנִי סְנֶה״ – עַיִן שֶׁלֹּא רָצְתָה לֵיהָנוֹת מִדָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ, תִּזְכֶּה וְתֹאכַל בֵּין הַשְּׂנוּאִין. תָּנָא: רוֹאֶה שֶׁאָמְרוּ – רוֹאֶה כּוּלּוֹ, וְלֹא הַמַּפְסִיק בֵּינוֹ לְבֵינוֹ. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְיָקִים לְרַבִּי אֶלְעָזָר, אַסְבְּרָא לָךְ: כְּגוֹן בֵּי כְנִישְׁתָּא דְּמָעוֹן. אָמַר רַב פָּפָּא: רוֹאֶה שֶׁאָמְרוּ – לֹא רוֹאֶה כּוּלּוֹ, אֶלָּא רוֹאֶה מִקְצָתוֹ. בָּעֵי רַב פָּפָּא: עוֹמֵד וְרוֹאֶה, יוֹשֵׁב וְאֵינוֹ רוֹאֶה – מַאי? בָּעֵי רַבִּי יִרְמְיָה: עוֹמֵד עַל גַּבֵּי הַנַּחַל וְרוֹאֶה, יוֹשֵׁב בְּתוֹךְ הַנַּחַל וְאֵינוֹ רוֹאֶה – מַאי? תֵּיקוּ. כִּי אֲתָא רַב דִּימִי, אָמַר רַבִּי: בִּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת שָׁרְתָה שְׁכִינָה עַל יִשְׂרָאֵל – בְּשִׁילֹה, וְנוֹב וְגִבְעוֹן, וּבֵית עוֹלָמִים; וּבְכוּלָּן לֹא שָׁרְתָה אֶלָּא בְּחֵלֶק בִּנְיָמִין. שֶׁנֶּאֱמַר: ״חֹפֵף עָלָיו כׇּל הַיּוֹם״ – כׇּל חֲפִיפוֹת לֹא יְהוּ אֶלָּא בְּחֶלְקוֹ שֶׁל בִּנְיָמִין. כִּי אָזֵיל אַבָּיֵי, אַמְרַהּ קַמֵּיהּ דְּרַב יוֹסֵף. אָמַר: חַד בְּרָא הֲוָה לֵיהּ לְכַיְילִיל, וְלָא מִיתְּקַן. וְהָכְתִיב: ״וַיִּטֹּשׁ אֶת מִשְׁכָּן שִׁילוֹ״, וּכְתִיב: ״וַיִּמְאַס בְּאֹהֶל יוֹסֵף וּבְשֵׁבֶט אֶפְרַיִם לֹא בָחָר״! אָמַר רַב אַדָּא: מַאי קָא קַשְׁיָא לֵיהּ? דִּלְמָא שְׁכִינָה בְּחֵלֶק בִּנְיָמִין, וְסַנְהֶדְרִי גְּדוֹלָה בְּחֵלֶק יוֹסֵף; מִדְּמָצִינוּ בְּבֵית עוֹלָמִים דִּשְׁכִינָה בְּחֶלְקוֹ שֶׁל בִּנְיָמִין, וְסַנְהֶדְרִין בְּחֵלֶק יְהוּדָה! אֲמַר לֵיהּ: הָכִי הַשְׁתָּא?! הָתָם – מִיקָרְבָן נַחֲלוֹת גַּבֵּי הֲדָדֵי; הָכָא – מִי מְקָרְבָן?! הָכָא נָמֵי מְקָרְבָן. כִּדְאָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: רְצוּעָה הָיְתָה יוֹצֵאת מֵחֶלְקוֹ שֶׁל יְהוּדָה וְנִכְנֶסֶת לְחֶלְקוֹ שֶׁל בִּנְיָמִין, וּבָהּ הָיָה מִזְבֵּחַ בָּנוּי, וְהָיָה בִּנְיָמִין הַצַּדִּיק מִצְטַעֵר עָלֶיהָ לְבׇלְעָהּ. הָכָא נָמֵי – רְצוּעָה הָיְתָה יוֹצֵאת מֵחֶלְקוֹ שֶׁל יוֹסֵף, לְחֶלְקוֹ שֶׁל בִּנְיָמִין. וְהַיְינוּ דִּכְתִיב: ״תַּאֲנַת שִׁילֹה״. כְּתַנָּאֵי: ״חֹפֵף עָלָיו״ – זֶה מִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן, ״כׇּל הַיּוֹם״ – זֶה מִקְדָּשׁ שֵׁנִי, ״וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן״ – אֵלּוּ יְמוֹת הַמָּשִׁיחַ. רַבִּי אוֹמֵר: ״חוֹפֵף עָלָיו״ – זֶה הָעוֹלָם הַזֶּה, ״כׇּל הַיּוֹם״ – אֵלּוּ יְמוֹת הַמָּשִׁיחַ, ״וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן״ – זֶה הָעוֹלָם הַבָּא. תָּנוּ רַבָּנַן: יְמֵי אֹהֶל מוֹעֵד שֶׁבַּמִּדְבָּר – אַרְבָּעִים שָׁנָה חָסֵר אַחַת. יְמֵי אֹהֶל מוֹעֵד שֶׁבַּגִּלְגָּל – אַרְבַּע עֶשְׂרֵה; שֶׁבַע שֶׁכִּבְּשׁוּ, וְשֶׁבַע שֶׁחִלְּקוּ. יְמֵי אֹהֶל מוֹעֵד שֶׁבְּנוֹב וְגִבְעוֹן – חֲמִשִּׁים וָשֶׁבַע. נִשְׁתַּיְּירוּ לְשִׁילֹה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְשִׁבְעִים חָסֵר אַחַת. יְמֵי אֹהֶל מוֹעֵד שֶׁבַּמִּדְבָּר – אַרְבָּעִים חָסֵר אַחַת. מְנָלַן? דְּאָמַר מָר: שָׁנָה רִאשׁוֹנָה – עָשָׂה מֹשֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן, שְׁנִיָּה – הוּקַם הַמִּשְׁכָּן וְשָׁלַח מֹשֶׁה מְרַגְּלִים. שֶׁבַּגִּלְגָּל אַרְבַּע עֶשְׂרֵה – שֶׁבַע שֶׁכִּבְּשׁוּ וְשֶׁבַע שֶׁחִלְּקוּ. מְנָלַן? דְּקָאָמַר כָּלֵב: ״בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה אָנֹכִי בִּשְׁלֹחַ מֹשֶׁה עֶבֶד ה׳ אוֹתִי מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לְרַגֵּל אֶת הָאָרֶץ, וָאָשֵׁב אוֹתוֹ דָּבָר כַּאֲשֶׁר עִם לְבָבִי״; וּכְתִיב: ״וְעַתָּה הִנֵּה אָנֹכִי הַיּוֹם בֶּן חָמֵשׁ וּשְׁמֹנִים שָׁנָה״. כִּי עַבְרֵיהּ לְיַרְדֵּן בַּר כַּמָּה הָוֵי – בַּר שִׁבְעִין וְתַמְנֵי, וְקָאָמַר: ״בֶּן חָמֵשׁ וּשְׁמוֹנִים שָׁנָה״; הֲרֵי שֶׁבַע שֶׁכִּבְּשׁוּ. וְשֶׁבַע שֶׁחִלְּקוּ מְנָלַן? אִיבָּעֵית אֵימָא: מִדְּשֶׁבַע שֶׁכִּבְּשׁוּ, שֶׁבַע נָמֵי שֶׁחִלְּקוּ; וְאִיבָּעֵית אֵימָא: מִדְּלָא מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ בְּאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה ״אַחַר אֲשֶׁר הֻכְּתָה הָעִיר״. אֹהֶל מוֹעֵד שֶׁבְּנוֹב וְגִבְעוֹן – חֲמִשִּׁים וָשֶׁבַע. מְנָא לַן? דִּכְתִיב: ״וַיְהִי כְּהַזְכִּירוֹ אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים״; וְתָנָא: כְּשֶׁמֵּת עֵלִי הַכֹּהֵן – חָרְבָה שִׁילֹה, וּבָאוּ לְנוֹב; כְּשֶׁמֵּת שְׁמוּאֵל הָרָמָתִי – חָרְבָה נוֹב, וּבָאוּ לְגִבְעוֹן. וּכְתִיב: ״וַיְהִי מִיּוֹם שֶׁבֶת הָאָרוֹן בְּקִרְיַת יְעָרִים, וַיִּרְבּוּ הַיָּמִים וַיִּהְיוּ עֶשְׂרִים שָׁנָה, וַיִּנָּהוּ כׇּל בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי ה׳״; הָנֵי עֶשְׂרִים שָׁנָה – עֶשֶׂר שָׁנָה שֶׁמָּלַךְ שְׁמוּאֵל בְּעַצְמוֹ, וְשָׁנָה שֶׁמָּלַךְ שְׁמוּאֵל וְשָׁאוּל, וּשְׁתַּיִם שֶׁמָּלַךְ שָׁאוּל, וְשֶׁבַע דְּדָוִד – דִּכְתִיב: ״וְהַיָּמִים אֲשֶׁר מָלַךְ דָּוִד עַל יִשְׂרָאֵל – אַרְבָּעִים שָׁנָה; בְּחֶבְרוֹן מָלַךְ שֶׁבַע שָׁנִים וְגוֹ׳״. וּבִשְׁלֹמֹה כְּתִיב: ״וַיָּחֶל לִבְנוֹתוֹ בִּשְׁנַת אַרְבַּע לְמַלְכוּתוֹ״. נִשְׁתַּיְּירוּ לְשִׁילֹה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְשִׁבְעִים חָסֵר אֶחָת. בָּאוּ לְנוֹב וְגִבְעוֹן וְכוּ׳. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״כִּי לֹא בָּאתֶם עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה״; ״אֶל הַמְּנוּחָה״ – זוֹ שִׁילֹה, ״נַחֲלָה״ – זוֹ יְרוּשָׁלַיִם. לָמָּה חִלְּקָן? כְּדֵי לִיתֵּן הֶיתֵּר בֵּין זֶה לָזֶה. אֲמַר לֵיהּ רֵישׁ לָקִישׁ לְרַבִּי יוֹחָנָן: מַעֲשֵׂר שֵׁנִי נָמֵי לִיתְנֵי! אֲמַר לֵיהּ: מַעֲשֵׂר – ״שָׁם״–״שָׁם״ מֵאָרוֹן קָא יָלְפִי; כֵּיוָן דְּאָרוֹן לָא הֲוָה, מַעֲשֵׂר נָמֵי לָא הֲוַאי. אִי הָכִי, פֶּסַח וְקָדָשִׁים נָמֵי – דְּ״שָׁם״–״שָׁם״ מֵאָרוֹן יָלְפִי; דְּכֵיוָן דְּאָרוֹן לָא הֲוָה, אִינְהוּ נָמֵי לָא הֲווֹ! אֲמַר לֵיהּ: דַּאֲמַר לָךְ הָא, מַנִּי – רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, דְּאָמַר: אַף צִבּוּר לֹא הִקְרִיבוּ אֶלָּא פֶּסַח וְחוֹבוֹת הַקָּבוּעַ לָהֶן זְמַן, אֲבָל חוֹבוֹת שֶׁאֵין קָבוּעַ לָהֶם זְמַן – הָכָא וְהָכָא לָא קְרוּב. מַעְשַׂר בְּהֵמָה – חוֹבוֹת שֶׁאֵין קָבוּעַ לָהֶן זְמַן הוּא, וְאִיתַּקַּשׁ מַעְשַׂר דָּגָן לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה. מִכְּלָל דִּלְרַבִּי יְהוּדָה קְרוּב? אִין; דְּהָאָמַר רַב אַדָּא בַּר מַתְנָה: מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וּמַעְשַׂר בְּהֵמָה נֶאֱכָלִין בְּנוֹב וְגִבְעוֹן לְדִבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וְהָא בָּעֵי בִּירָה! וְלָאו תָּנֵי רַב יוֹסֵף: שָׁלֹשׁ בִּירוֹת הֵן – שִׁילֹה, וְנוֹב וְגִבְעוֹן, וּבֵית עוֹלָמִים? הוּא תָּנֵי לַהּ וְהוּא אָמַר לַהּ: לַאֲכִילַת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה. בָּאוּ לִירוּשָׁלַיִם וְכוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: ״כִּי לֹא בָּאתֶם עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה״ – ״מְנוּחָה״ זוֹ שִׁילֹה, ״נַחֲלָה״ זוֹ יְרוּשָׁלַיִם. וְאוֹמֵר: ״הָיְתָה לִּי נַחֲלָתִי כְּאַרְיֵה בַיָּעַר״, וְאוֹמֵר: ״הַעַיִט צָבוּעַ נַחֲלָתִי לִי הַעַיִט סָבִיב עָלֶיהָ״. דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: ״מְנוּחָה״ זוֹ יְרוּשָׁלַיִם, ״נַחֲלָה״ זוֹ שִׁילֹה. וְאוֹמֵר: ״זֹאת מְנוּחָתִי עֲדֵי עַד פֹּה אֵשֵׁב כִּי אִוִּיתִיהָ״, וְאוֹמֵר: ״כִּי בָחַר ה׳ בְּצִיּוֹן אִוָּהּ לְמוֹשָׁב לוֹ״. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר ״מְנוּחָה״ זוֹ שִׁילֹה – הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה״. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר ״מְנוּחָה״ זוֹ יְרוּשָׁלַיִם, ״נַחֲלָה״ זוֹ שִׁילֹה – ״אֶל הַנַּחֲלָה וְאֶל הַמְּנוּחָה״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! הָכִי קָאָמַר: לָא מִיבַּעְיָא ״מְנוּחָה״ דְּלָא מְטֵיתוּ, אֶלָּא אֲפִילּוּ לְ״נַחֲלָה״ נָמֵי לָא מְטֵיתוּ. תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: זוֹ וְזוֹ שִׁילֹה. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר: זוֹ וְזוֹ יְרוּשָׁלַיִם. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר ״מְנוּחָה״ זוֹ שִׁילֹה ״נַחֲלָה״ זוֹ יְרוּשָׁלַיִם, אִי נָמֵי אִיפְּכָא – הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה״. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר זוֹ וָזוֹ שִׁילֹה, אוֹ זוֹ וָזוֹ יְרוּשָׁלַיִם – ״מְנוּחָה נַחֲלָה״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! קַשְׁיָא. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר זוֹ וָזוֹ שִׁילֹה; ״מְנוּחָה״ – דְּנָחוּ מִכִּיבּוּשׁ, ״נַחֲלָה זוֹ״ – דִּפְלַגוּ הָתָם נַחֲלוֹת, דִּכְתִיב: ״וַיְחַלֵּק לָהֶם יְהוֹשֻׁעַ וַיַּפֵּל לָהֶם גּוֹרָל בְּשִׁילֹה עַל פִּי ה׳״. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר זוֹ וָזוֹ יְרוּשָׁלַיִם; בִּשְׁלָמָא ״נַחֲלָה״ – נַחֲלַת עוֹלָמִים. אֶלָּא ״מְנוּחָה״ – מַאי מְנוּחָה? מְנוּחַת אָרוֹן, דִּכְתִיב: ״וַיְהִי כְּנוֹחַ הָאָרוֹן״. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר זוֹ וָזוֹ יְרוּשָׁלַיִם, אֲבָל שִׁילֹה הֲווֹ שריא שַׁרְיָאן בָּמוֹת – הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״וַיִּקַּח מָנוֹחַ אֶת גְּדִי הָעִזִּים וְאֶת הַמִּנְחָה וַיַּעַל עַל הַצּוּר לַה׳״. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר זוֹ וָזוֹ שִׁילֹה, וּבָמוֹת הֲווֹ אֲסִירָן – מַאי ״וַיִּקַּח מָנוֹחַ״? הוֹרָאַת שָׁעָה הָיְתָה. תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי, דְּאָמַר: זוֹ וָזוֹ יְרוּשָׁלַיִם. וְסִימָנָיךְ: משכי מַשְׁכִינְהוּ גַּבְרָא לְגַבְרֵי. כׇּל הַקֳּדָשִׁים וְכוּ׳. אָמַר רַב כָּהֲנָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בִּשְׁחִיטָה, אֲבָל בְּהַעֲלָאָה – כָּרֵת נָמֵי מִיחַיַּיב. מַאי טַעְמָא? דְּאָמַר קְרָא: ״וַאֲלֵהֶם תֹּאמַר״ – עַל הַסְּמוּכִין תֹּאמַר. מַתְקֵיף לַהּ רַבָּה: מִי כְּתִיב ״וַעֲלֵיהֶם תֹּאמַר״?! ״אֲלֵהֶם״ כְּתִיב, וַ״אֲלֵיהֶם״ קָרֵינַן! וְעוֹד תַּנְיָא, אַרְבָּעָה כְּלָלוֹת הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר בְּקָדָשִׁים: הִקְדִּישָׁן בִּשְׁעַת אִיסּוּר הַבָּמוֹת, וְשָׁחַט וְהֶעֱלָה בִּשְׁעַת אִיסּוּר הַבָּמוֹת בַּחוּץ – הֲרֵי הֵן בַּעֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה, וְיֵשׁ בָּהֶן כָּרֵת. הִקְדִּישָׁן בִּשְׁעַת הֶיתֵּר הַבָּמוֹת, וְשָׁחַט וְהֶעֱלָה בִּשְׁעַת אִיסּוּר הַבָּמוֹת – הֲרֵי הֵן בַּעֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה, וְאֵין בָּהֶן כָּרֵת. הִקְדִּישָׁן בִּשְׁעַת אִיסּוּר הַבָּמוֹת, וְשָׁחַט וְהֶעֱלָה בַּחוּץ בִּשְׁעַת הֶיתֵּר הַבָּמוֹת – הֲרֵי הֵן בַּעֲשֵׂה, וְאֵין בָּהֶן בְּלֹא תַעֲשֶׂה. הִקְדִּישָׁן בִּשְׁעַת הֶיתֵּר הַבָּמוֹת, וְשָׁחַט וְהֶעֱלָה בִּשְׁעַת הֶיתֵּר הַבָּמוֹת – פָּטוּר מִכְּלוּם. תְּיוּבְתָּא דְּרַב כָּהֲנָא! תְּיוּבְתָּא. וְאֵלּוּ קֳדָשִׁים וְכוּ׳. סְמִיכָה – דִּכְתִיב: ״לִפְנֵי ה׳ וְסָמַךְ״. שְׁחִיטַת צָפוֹן – דִּכְתִיב: ״צָפוֹנָה לִפְנֵי ה׳״. מַתָּנוֹת סָבִיב – דִּכְתִיב: ״וְזָרַק עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב סָבִיב״. תְּנוּפָה – דִּכְתִיב: ״וְהֵנִיף הַכֹּהֵן לִפְנֵי ה׳״. הַגָּשָׁה – דִּכְתִיב: ״וְהִגִּישָׁהּ אֶל הַמִּזְבֵּחַ״. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין מִנְחָה בְּבָמָה. אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: לְדִבְרֵי הָאוֹמֵר יֵשׁ מִנְחָה בְּבָמָה – יֵשׁ עוֹפוֹת בְּבָמָה. לְדִבְרֵי הָאוֹמֵר אֵין מִנְחָה בְּבָמָה – אֵין עוֹפוֹת בְּבָמָה. ״זְבָחִים״ – וְלֹא מְנָחוֹת, ״זְבָחִים״ – וְלֹא עוֹפוֹת. וְכֹהֵן – דִּכְתִיב: ״וְזָרַק הַכֹּהֵן״. בִּגְדֵי שָׁרֵת – ״לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ״. וּכְלֵי שָׁרֵת – ״אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ בָם בַּקֹּדֶשׁ״. לְרֵיחַ נִיחוֹחַ – דִּכְתִיב: ״לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַה׳״. מְחִיצָה בְּדָמִים – דִּכְתִיב: ״וְהָיְתָה הָרֶשֶׁת עַד חֲצִי הַמִּזְבֵּחַ״. רִיחוּץ יָדַיִם – דִּכְתִיב: ״וּבְקׇרְבָתָם אֶל הַמִּזְבֵּחַ יִרְחָצוּ״. אָמַר רָמֵי בַּר חָמָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּקׇדְשֵׁי בָּמָה קְטַנָּה, וְהִקְרִיבוּם בְּבָמָה קְטַנָּה; אֲבָל בְּקׇדְשֵׁי בָּמָה קְטַנָּה דְּקָרְבִינְהוּ בְּבָמָה גְּדוֹלָה – יֵשׁ חִיצּוּי. מוֹתֵיב רַבָּה: חָזֶה וָשׁוֹק, תְּרוּמַת לַחְמֵי תוֹדָה – נוֹהֲגִין בְּקׇדְשֵׁי בָּמָה גְּדוֹלָה, וְאֵין נוֹהֲגִין בְּקׇדְשֵׁי בָּמָה קְטַנָּה. אֵימָא: נוֹהֲגִין בְּבָמָה גְּדוֹלָה, וְאֵין נוֹהֲגִין בְּבָמָה קְטַנָּה. אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רָמֵי בַּר חָמָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּקׇדְשֵׁי בָּמָה גְּדוֹלָה, וְהִקְרִיבָן בְּבָמָה גְּדוֹלָה; אֲבָל בְּקׇדְשֵׁי בָּמָה קְטַנָּה – אַף עַל גַּב דְּקָרְבִינְהוּ בְּבָמָה גְּדוֹלָה, אֵין חִיצּוּי. לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ: חָזֶה וָשׁוֹק וּתְרוּמַת לַחְמֵי תוֹדָה – נוֹהֲגִין בְּקׇדְשֵׁי בָּמָה גְּדוֹלָה, וְאֵין נוֹהֲגִין בְּקׇדְשֵׁי בָּמָה קְטַנָּה. אֵימָא: נוֹהֲגִין בְּבָמָה גְּדוֹלָה, וְאֵין נוֹהֲגִין בְּבָמָה קְטַנָּה. וּפְלִיגָא דְּרַבִּי אֶלְעָזָר, דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: עוֹלַת בָּמַת יָחִיד שֶׁהִכְנִיסָהּ בִּפְנִים – קְלָטוּהָ מְחִיצוֹת לְכׇל דָּבָר. בָּעֵי רַבִּי זֵירָא: עוֹלַת בָּמַת יָחִיד, שֶׁהִכְנִיסָהּ לִפְנִים וְהוֹצִיאָהּ לַחוּץ – מַהוּ? מִי אָמְרִינַן: כֵּיוָן דַּעֲיַילָא – קָלְטָה לַהּ מְחִיצְתָּא; אוֹ דִלְמָא, כֵּיוָן דַּהֲדַר – הֲדַר? לָאו הַיְינוּ פְּלוּגְתָּא דְּרַבָּה וְרַב יוֹסֵף? דִּתְנַן: קׇדְשֵׁי קָדָשִׁים שֶׁשְּׁחָטָן בַּדָּרוֹם – מוֹעֲלִין בָּהֶן, וְאִם עָלוּ לֹא יֵרְדוּ. וְאִיבַּעְיָא לְהוּ: יָרְדוּ, מַהוּ שֶׁיַּעֲלוּ? רַבָּה אָמַר: לֹא יַעֲלוּ, וְרַב יוֹסֵף אָמַר: יַעֲלוּ. תִּיבְּעֵי לְרַבָּה, תִּיבְּעֵי לְרַב יוֹסֵף. תִּיבְּעֵי לְרַבָּה: עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבָּה – אֶלָּא בְּמִזְבֵּחַ; דַּחֲזֵי לֵיהּ מְקַדֵּשׁ, דְּלָא חֲזֵי לָא מְקַדֵּשׁ; אֲבָל מְחִיצָה, אַף עַל גַּב דְּלָא חֲזֵי לַיהּ – קָלְטָה. אוֹ דִלְמָא, אֲפִילּוּ לְרַב יוֹסֵף – עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַב יוֹסֵף הָתָם, אֶלָּא דְּחַד מָקוֹם הוּא; אֲבָל הָכָא, דִּתְרֵי מְקוֹמוֹת נִינְהוּ – לָא. אוֹ דִלְמָא לָא שְׁנָא? תֵּיקוּ. מִילְּתָא דִּפְשִׁיטָא לֵיהּ לְרַבָּה בְּחַד גִּיסָא, וּלְרַב יוֹסֵף בְּחַד גִּיסָא – מִיבְּעֵי לֵיהּ לְרַבִּי יַנַּאי. דְּבָעֵי רַבִּי יַנַּאי: אֵבְרֵי עוֹלַת בָּמַת יָחִיד, שֶׁעָלוּ לַמִּזְבֵּחַ וְיָרְדוּ – מַהוּ? הֵיכָא דְּלֹא מָשְׁלָה בָּהֶן הָאוּר – לָא תִּיבְּעֵי לָךְ; כִּי תִּיבְּעֵי לָךְ – הֵיכָא דְּמָשְׁלָה בָּהֶן הָאוּר. מַאי? תֵּיקוּ. אִיתְּמַר: שְׁחִיטַת לַיְלָה בְּבָמַת יָחִיד – רַב וּשְׁמוּאֵל; חַד אָמַר: כְּשֵׁרָה, וְחַד אָמַר: פְּסוּלָה. וְקָא מִיפַּלְגִי בִּדְרַבִּי אֶלְעָזָר; דְּרַבִּי אֶלְעָזָר רָמֵי קְרָאֵי אַהֲדָדֵי – כְּתִיב: ״וַיֹּאמֶר בְּגַדְתֶּם גֹּלּוּ אֵלַי הַיּוֹם אֶבֶן גְּדוֹלָה״, וּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר שָׁאוּל פֻּצוּ בָעָם וַאֲמַרְתֶּם לָהֶם הַגִּישׁוּ אֵלַי אִישׁ שׁוֹרוֹ וְאִישׁ שְׂיֵהוּ, וּשְׁחַטְתֶּם בָּזֶה וַאֲכַלְתֶּם, וְלֹא תֶחֶטְאוּ לַה׳ לֶאֱכוֹל עַל הַדָּם. וַיַּגִּשׁוּ כׇל הָעָם אִישׁ שׁוֹרוֹ בְיָדוֹ הַלַּיְלָה, וַיִּשְׁחֲטוּ שָׁם״. מָר מְשַׁנֵּי: כָּאן בְּחוּלִּין, כָּאן בְּקָדָשִׁים. וּמַר מְשַׁנֵּי: כָּאן בְּקׇדְשֵׁי בָּמָה גְּדוֹלָה, כָּאן בְּקׇדְשֵׁי בָּמָה קְטַנָּה. אִיתְּמַר: עוֹלַת בָּמַת יָחִיד – רַב אָמַר: אֵין טְעוּנָה הֶפְשֵׁט וְנִיתּוּחַ, וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: טְעוּנָה הֶפְשֵׁט וְנִיתּוּחַ. וְקָא מִיפַּלְגִי בִּדְרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי – דְּתַנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: עוֹלָה שֶׁהִקְרִיבוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר – אֵין טְעוּנָה הֶפְשֵׁט וְנִיתּוּחַ; שֶׁאֵין הֶפְשֵׁט וְנִיתּוּחַ אֶלָּא מֵאֹהֶל מוֹעֵד וְאֵילָךְ. מָר סָבַר: מֵאֹהֶל מוֹעֵד וְאֵילָךְ – לָא שְׁנָא בָּמָה גְּדוֹלָה, וְלָא שְׁנָא בָּמָה קְטַנָּה. וּמָר סָבַר: בְּבָמָה גְּדוֹלָה אִין, בְּבָמָה קְטַנָּה לָא. תַּנְיָא כְּוָתֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: דְּבָרִים שֶׁבֵּין בָּמָה גְּדוֹלָה לְבָמָה קְטַנָּה – קֶרֶן וְכֶבֶשׁ וִיסוֹד וְרִיבּוּעַ בְּבָמָה גְּדוֹלָה, וְאֵין קֶרֶן וִיסוֹד וְכֶבֶשׁ וְרִיבּוּעַ בְּבָמָה קְטַנָּה. כִּיּוֹר וְכַנּוֹ בְּבָמָה גְּדוֹלָה, וְאֵין כִּיּוֹר וְכַנּוֹ בְּבָמָה קְטַנָּה. חָזֶה וָשׁוֹק בְּבָמָה גְּדוֹלָה, וְאֵין חָזֶה וָשׁוֹק בְּבָמָה קְטַנָּה. דְּבָרִים שֶׁשָּׁוְותָה בָּמָה גְּדוֹלָה לְבָמָה קְטַנָּה: שְׁחִיטָה בְּבָמָה גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה, הֶפְשֵׁט וְנִיתּוּחַ בִּגְדוֹלָה וּקְטַנָּה, דָּם מַתִּיר וּמְפַגֵּל בִּגְדוֹלָה וּקְטַנָּה, מוּמִין וּזְמַן בִּגְדוֹלָה וּקְטַנָּה. אֲבָל נוֹתָר וְהַזְּמַן וְהַטָּמֵא – שָׁוִין בָּזֶה וּבָזֶה. תָּנוּ רַבָּנַן: מִנַּיִן לַעֲשׂוֹת זְמַן בְּבָמָה קְטַנָּה כְּבָמָה גְּדוֹלָה? אָמְרָה תּוֹרָה: לָן יִשָּׂרֵף, וּפִיגּוּל יִשָּׂרֵף; מָה פִּיגּוּל – פָּסוּל בְּבָמָה, אַף לָן – פָּסוּל בְּבָמָה. אוֹ כְּלָךְ לְדֶרֶךְ זוֹ – דְּהָא אָמְרָה תּוֹרָה: לָן יִשָּׂרֵף, וְיוֹצֵא יִשָּׂרֵף; מָה יוֹצֵא – כָּשֵׁר בְּבָמָה, אַף לָן – כָּשֵׁר בְּבָמָה. וְלָאו קַל וָחוֹמֶר הוּא מֵעוֹפוֹת: מָה עוֹפוֹת, שֶׁאֵין הַמּוּם פּוֹסֵל בָּהֶן – זְמַן פּוֹסֵל בָּהֶן; קׇדְשֵׁי בָּמָה קְטַנָּה, שֶׁהַמּוּם פּוֹסֵל בָּהֶן – אֵינוֹ דִּין שֶׁזְּמַן פּוֹסֵל בָּהֶן?! מָה לְעוֹפוֹת – שֶׁכֵּן אֵין הַזָּר כָּשֵׁר בָּהֶן; תֹּאמַר בְּבָמָה קְטַנָּה, שֶׁהַזָּר כָּשֵׁר בָּהּ – לֹא יְהֵא זְמַן פָּסוּל בָּהּ?! תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְזֹאת תּוֹרַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים״ – לַעֲשׂוֹת זְמַן בָּמָה קְטַנָּה כִּזְמַן בָּמָה גְּדוֹלָה. הֲדַרַן עֲלָךְ פָּרַת חַטָּאת, וּסְלִיקָא לַהּ מַסֶּכֶת זְבָחִים

16 תוספות על זבחים פתח ↗

שיכור - פירש בקונטרס שתוי יין ולא משמע כן בפרק מומין אלו פסולין באדם בכורות דף מה: אלא שיכור בשאר דברים המשכרים ודלא כר' יהודה דאמר מחלי עבודה מיהו שיכור דתנן התם ודאי לא הוי שתוי יין כדפרי' התם בהדי מומין דמחלי עבודה בעי למיחשבה אבל שיכור דהכא פשטיה משמע שתוי יין והא כדאיתא והא כדאיתא ולכולי עלמא מחלל לעבודה כדפריך התם בפשיטות אחולי מיחל עבודה הוא:

1 גמרא אתמר אמר רב נחמן וכו'. היקשו הרא"ה והר"ן ז"ל דמה צריך לחזקה דאין אדם טורח כיון דטוען ברי שלא נתחייב וקי"ל המוציא מחבירו עליו הראיה. והר"ן תירץ משום קושיא דבסמוך מה הועילו חכמים בתקנתם היה ראוי שלא להאמינו. אך מפירש"י ז"ל לא משמע כן שכתב דאי הוי כתובה דאורייתא לא מהימן. משמע דמצד הדין לא מהימן. והרא"ה ז"ל תירץ משום דרוב נשים בתולות נשאות מסייע לחזקה דידה וחזקה ורובא עדיף מחזקת ממון ונראה דנקיט האי לשנא כדמצינו לקמן בר"פ ב' דרוב נשים בתולות נשאות. אבל באמת כוונתו דרוב נשים בתולות נמצאות דאל"כ הא במתניתין דמשארסתני נאנסתי מוקי רבא לקמן דף ע"ה ביש שהות אחר הנשואין ואפ"ה ס"ל לר' יהושע דהיא בחזקת בעולה עד שלא תתארס ולא אמרינן דהוי אחר הנשואין מטעם דרוב נשים בתולות נשאות וכיון דהוי רובא וחזקת הגוף וברי ודאי לא פליג ר' יהושע. וכן לעיל דמקשה לר"א והא ס"ס הוא ספק אינו תחתיו. וכבר כתבנו לעיל בריש מכילתין בתוס' ד"ה שאם היה וכו' דלרבא דס"ל לקמן דף מ"ה ביש שהות אחר הנשואין אמרינן כאן נמצא כאן היה א"כ אסורה ביש שהות רק דהקושיא היא לר"א דפליג התם על רבא. ולסברת הרא"ה אכתי נימא ביש שהות אחר הנשואין מוקמינן ארובא דנשים בתולות נשאות וחזקת הגוף דהיה אחר הנשואין. ומאי מקשה והא ספק ספיקא הוא דלמא ביש שהות מיירי. אך העיקר דדוקא הכא שמכחשת ואומרת בתולה הייתי כשאר נשים שייך רוב נשים וכו' אבל כשנמצאת בעולה איתרע כבר רובא דרוב נשים בתולות נמצאות. וקצת יש להביא ראיה לשיטת הרא"ה דאל"כ לא משכחת קנס דאונס ומפתה דהא יוכל לפטור עצמו ולומר בעולה היתה שלא מצא דם ודוחק גדול לומר שצריכה להביא עדים שיצא דם וכ"ש לדעת הרמב"ם דס"ל דיכול לטעון פתח פתוח מצאתי אפילו יצא דם. א"כ יכול לומר פתח פתוח מצאתי ואפילו אם הוא מודה יש לומר דהוי ליה מודה בקנס כיון דיכול לפטור את עצמו בטענה זו. ותו דלא מצינו בשום מקום שיכול לפטור עצמו בטענה זו. ולדברי הרא"ה ניחא כיון דאיכא רובא דרוב נשים בתולות נמצאות וחזקת הגוף עדיף מחזקת ממון. מיהו קשה לי דאכתי לא מתרצא דהא קושיא זו קשה נמי לקמן דף ע"ה ע"ב גבי מומין דאם נמצא ברשות הבעל עליו להביא ראיה משמע דברי דידיה לא מהני כמו שדייקו התוס' שם בד"ה רישא מנה לאבא בידך ע"ש. והתם לא שייך סברת הרא"ה והר"ן. ועמ"ש לעיל בשיטת רש"י דס"ל כמ"ש המפרשים. דהא דלא מהימן הוא מדאורייתא היינו משום חזקה דאין אשה מעיזה. ואתא שפיר גם בדף ע"ה דלא מהני ברי דידיה. והעיקר נלפענ"ד דלרבא דמשני לקמן שם דטעמא דעל הבעל להביא ראיה משום דכאן נמצא כאן היה. והכי ס"ל לשמואל שם למסקנא א"כ אפילו כשהוא טוען ברי אינו נאמן להחזיקה במומין מרשות לרשות. והוא הדין הכא כיון דהיא טוענת בתולה הייתי אין להחזיקה בנבעלת מרשות לרשות. וצ"ל משום חזקה דאין אדם טורח. מיהו לפ"ז דוקא באין שהות אחר החופה. אבל אם יש שהות יכול לומר דכיון דודאי היא משקרת אף דנבעלה תחתיו מ"מ שמא ברצון זינתה. וליכא למימר דהוי איני יודע אם פרעתי כמ"ש לעיל בתוס' ד"ה אי למיתב וכו' דהכא כיון שהיא משקרת בודאי לפי דבריו. א"כ אין ברי דידה נחשב לכלום. וקי"ל באיני יודע אם פרעתי כשהמלוה גם כן אומר איני יודע פטור ודוקא כשהמלוה טוען ברי שלא נפרע אבל הכא שטוען ברי שהיא משקרת אין כאן ברי דלפי טענתו הוא פטור ויבואר יותר בס"ד בקונטרס אחרון. ובזה מיושב קושיות ספר פ"י שהקשה מהא דס"ל לר' מאיר טענת בתולים כל שלשים יום והא ר"מ ס"ל כתובה דאורייתא ולמה נאמן. ולפמ"ש אתא שפיר דהא ר"מ מיירי בדאיכא שהות ובזה נאמן מדאורייתא שנבעלה תחתיו וטוען שמא ברצון. מיהו יש לומר דלפי מה דאיתא בח"מ ריש סימן פ"ב דבשטר אפילו טוענים שניהם ספק פרעון אוקי השטר על חזקתו. א"כ ה"נ יש לומר דליכא ברי דידה מ"מ אוקי הכתובה אחזקתה מיהו יש לומר כמ"ש הב"ש באה"ע סימן ס"ח ס"ק כ"ב דכיון דלא מצא בתולים איתרע שטרא ע"ש. ודוק: וע"פ סברא זו נלענ"ד שיטה אחרת בדברי רב נחמן ויבואר בתוס' ד"ה חזקה וכו'. ועיין בקונטרס אחרון שכתבנו עוד ישוב על קושיות ספר פני יהושע הנ"ל:

2 והנה נלענ"ד דלשיטת הרמב"ם דמפרש טענת פתח פתוח אפילו ביצא דם אלא דתלינן בד' לילות או בדם נדה או בדם צדדין כמו שיבואר בס"ד באריכות בקונטרס אחרון. ואתי שפיר טפי ולא קשה קושיות הרא"ה ור"ן כלל דאף שטוען ברי מ"מ כיון שנמצא דם וצריך לתלות בד' לילות או בשאר מידי דלא שכיחא כמ"ש הפוסקים. א"כ הוי ליה רובא וחזקה דגופא דקי"ל דעדיף מחזקת ממון. ולכך צ"ל דהם אמרו והם אמרו. וע"ז שפיר קאמר דמה הועילו חכמים בתקנתם דלפירש"י צ"ל בדוחק קצת דמה הועילו בדורקטי או בנאבידה המפה. ולפיר"ח בבוגרת. משא"כ להרמב"ם דבכל הנשים יכול לטעון פריך שפיר דמה הועילו אפילו ימצא דם יאמר פתח פתוח מצאתי. ולפ"ז ממילא מתורץ קושיות פני יהושע לר' מאיר דס"ל כתובה דאורייתא דכיון דהתם מיירי שטוען שלא מצא דם אלא שהיא אומרת שכבר בא עליה אפילו בדאורייתא מהימן. ונלענ"ד דמזה הוכרח הרמב"ם ז"ל לפרש כן. ועיין קונטרס אחרון. ודוק:

3 תוס' ד"ה אמר רב נחמן וכו' משמע דכתובה דרבנן וכו' ועוד אומר ר"י וכו'. לכאורה משמע דכוונתם דכיון דרב אשי פליג אדר"נ היינו משום דס"ל כתובה דאורייתא וקי"ל כוותיה דרב אשי. מיהו ז"א דהא רב אשי מפרש הכי לקמן דף י"ב ברייתא דאמר רבי יהודה ביהודה וכו' ורבי יהודה שמעינן ליה לקמן דף נ"ו ע"ב דס"ל כתובה דרבנן. וע"כ צ"ל דרב אשי פליג אסברת ר"נ אפילו למ"ד כתובה דרבנן וא"כ אין ראיה דכתובה דאורייתא. וצ"ל דכוונתם דהא דסמכינן ארשב"ג דלא כר"נ היינו משום דבלא"ה לית הלכתא כוותיה בהך מימרא ועמ"ש לעיל דלשיטת רש"י יש לומר דלא פליג רב אשי אדר"נ כלל. ועיין לקמן דף י"ב ושם הארכנו בס"ד וק"ל: ונראה דלשיטת הר"ח והרי"ף יש לתרץ דרב אשי דס"ל תני כל שלא מושמש לא פליג על רב נחמן דס"ל דהבעל נאמן לומר פתח פתוח מצאתי. דלדידהו יש לומר דוקא בטענת פתח פתוח נאמן דליכא מיגו דמ"ע שפתחה נעול כמ"ש התוס' לעיל. אבל התם דמיירי בטענת דמים יש לה מיגו דמ"ע אני תחתיך. ואין לומר דאכתי יאומן הבעל במיגו דפתח פתוח מצאתי יש לומר דמיירי התם בבחור דאינו יכול לטעון פתח פתוח מצאתי כדמשני רב אחאי בסמוך. וכ"ש לשנויא קמא דמהימן. ומסבינן ליה כופרי דליכא מיגו דיאמר פתח פתוח. ואפשר דלכ"ע אין זה מיגו דעכ"פ צריך להעיז פניו וכן צ"ל ע"כ לשיטת הרמב"ם דאפילו יצא דם יכול לטעון פתח פתוח מצאתי. א"כ מה הועילו במשמוש החתן הא יכול לטעון פתח פתוח מצאתי ועיין בקונטרס אחרון. ודוק:

4 תוס' ד"ה חזקה וכו' תימא תינח וכו' אין להקשות על שיטת התוס' מסוגיא דלקמן דף ל"ו בחרשת ושוטה דמוקי רב ששת הא כר"ג הא כר' יהושע והא ברייתא דהתם מיירי בפתח פתוח לפירש"י שם ורב ששת ס"ל דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה לקמן דף י"א ע"ב וא"כ אינו נאמן אלא כשנאסרת עליו. והכא בחרשת ושוטה אינה נאסרת עליו לא מיבעיא באשת ישראל דלא גרעא מקטנה דפתויה אונס אלא אפילו באשת כהן הא הוי ליה ס"ס ספק אינו תחתיו וספק מוכת עץ כמו שהקשו התוס' לעיל ד"ה ואבע"א דבחרשת ושוטה לא שייך תירוצם שם מדלא טענה. ומיהו לפמ"ש הרא"ה דבאשת כהן איכא שני ספיקות להיפך דאפילו אינו תחתיו שמא לפסול נבעלה שפיר אסורה. אבל התוס' לעיל ד"ה ואבע"א לא ס"ל כשיטת הרא"ה כמ"ש לעיל וצ"ל דבחרשת ושוטה דלא שייך חזקה דבודקת ומזנה מודים התוס' דיש לחוש שנבעלה לפסול לה כמ"ש כ"ז לעיל בריש הסוגיא. ונראה יותר דהתוס' לא כתבו דלא מהימן אלא בטוענת ברי. אבל בחרשת ושוטה דליכא ברי דידה מהימן הוא כיון שטוען ברי. דנהי דאם היתה מכחשת היתה נאמנת כיון דלא שייך חזקה דאין אדם טורח. מ"מ אנן לא טענינן להו. ודוק: וכן כתבנו לעיל בריש הסוגיא בשיטת רש"י ז"ל:

5 אמנם אלולי דבריהם נלענ"ד לתרץ קושיתם הכא וגם מה שהקשו לעיל דהכא משמע דכתובה דרבנן. ואנן נוהגין לכתוב בכתובה דחזי ליכי מדאורייתא. וגם קושיות הרא"ה והר"ן דלמה לא מהימן הבעל בלא שום חזקה כיון דטוען ברי. ומלתא חדתא קא אמינא דאדרבא יש לומר דס"ל לרב נחמן דכנסה בחזקת בתולה ונמצאה בעולה יש לה כתובה מנה ואפ"ה ס"ל הכא בטוען פתח פתוח והיא טוענת בתולה אני דמפסידה הכתובה לגמרי ומשום זה הוצרך לומר דהאמינוהו משום דכתובה דרבנן ומשום חזקה אין אדם טורח. והוא דכבר כתבנו לעיל דהא דמודה ר' יהושע למ"ד מקח טעות ממאתים אבל מנה אית לה. הוא מטעם דבמנה הוי ס"ס כמ"ש התוס' לעיל. או מטעם שכתבנו לעיל כיון דארוסה אית לה כתובה הוי ליה כאינו יודע אם פרעתי ואפילו נימא דארוסה לית לה כתובה או כיון דאחליה לשיעבודא קמא בשעת נשואין. הוי ליה התחלת החיוב משעת חופה. מ"מ כיון דר"ג ס"ל דמוקמינן אחזקת הגוף ה"נ מוקמינן לה אחזקת הגוף שהיה אחר הנשואין בדאיכא שהות. וכיון דעכ"פ כבר נתחייב משעת חופה הוי ליה כאינו יודע אם פרעתי. אך כל זה היכא דאיכא ברי דידה כמ"ש לעיל דבס"ס צריך ג"כ להיות ברי ושמא הא לאו הכי אין מוציאין ממון. וכן באינו יודע אם פרעתי דקי"ל דחייב לשלם היינו דוקא כשהתובע טוען ברי. אבל כששניהם אינם יודעים מבואר בח"מ סימן ע"ה דפטור לשלם. א"כ כיון דהכא מהימן הבעל שמצא פתח פתוח וע"כ מה שאומרת בתולה אני היא משקרת. וא"כ אזיל לה ברי דידה כיון דמחזקינן לה בשיקרא א"כ אפילו איכא ס"ס ואינו יודע אם פרעתי אפ"ה פטור כיון דליכא ברי ושפיר קאמר דנאמן להפסידה לגמרי אף מנה שניה משום חזקה דאין אדם טורח מחזקינן לה בשיקרא ואזיל לה ברי דידה. וא"כ ממילא מתורץ הכל דמנה ראשונה אף אי קי"ל כתובה דאורייתא יכול להפסידה מטעם ברי וברי רק דמנה שניה שיש לה אפילו נבעלה קודם שנתארסה ואין להפסידה רק מטעם שזינתה ברצון דבזה הוי ליה ס"ס ואינו יודע אם פרעתי לזה צריך הם אמרו והם אמרו. והטעם דהא כתובת בעולה לכ"ע היא מדרבנן דבקרא לא כתיב אלא מוהר הבתולות נמצא כיון דהס"ס הוא שיש לה מנה אפילו לא נבעלה תחתיו הוא מדרבנן שפיר שייך הם אמרו. ותו דמ"ש דהוי ליה אינו יודע אם פרעתי כיון שכבר נתחייב משעת חופה הוא ג"כ מדרבנן דמדאורייתא אין החיוב בא אלא בשעת ביאה כמ"ש לקמן דף נ"א בר"פ אעפ"י וכ"ש בכתובת ארוסה וכיון שהוא טוען שמא זינתה ברצון קודם שבא עליה ה"ל מדינא דאורייתא איני יודע אם הלויתני ובזה אתי שפיר הלשון חכמים תקנו לבתולה וכו' ולאלמנה וכו' לכאורה ולאלמנה מיותר הוא הכא. ולפמ"ש אתי שפיר דהא דקאמר חכמים תקנו לבתולה מאתים היינו בנכנס לחופה כמ"ש לקמן דף נ"א במתניתין דנקיט מפני שהוא תנאי ב"ד לר' מאיר דס"ל כתובה דאורייתא משום כתובה שבשעת חופה א"כ מדאורייתא לא הוי ליה אינו יודע אם פרעתי. וגם מטעם ס"ס נאמן לומר שמשקרת הואיל דספק אינו תחתיו הוא כתובת בעולה והיינו כתובת אלמנה דהיא מדרבנן ומתורץ הכל בס"ד ודוק היטב:

6 בא"ד ולמ"ד לקמן כנסה וכו'. אף דאמר לקמן דף ע"ד סוף ע"א הכל מודים בקידשה על תנאי ובעל צריכה גט משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וקאי שם על שמואל ושמואל ס"ל לקמן דף נ"ז הלכה כר' מאיר דאמר כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה הרי זו בעילת זנות. א"כ ע"כ נתחייב במנה. מיהו הר"ן כתב לקמן דף ע"ג דאף לר"מ יש לומר דביאה אירוסין עושה וארוסה לית לה כתובה. ויש לומר דבאמת ס"ל הכי לשמואל דארוסה לית לה כתובה ועיין לקמן דף מ"ד בתוס' ד"ה והלכתא וכו' ועיין בסמוך:

7 בגמרא והם האמינוהו כתב הרא"ש וחזינן לגאון דקאמר ה"מ לענין מנה ומאתים. אבל לענין תוספת לא מהימן וטעמא דמסתבר הוא דלא תקינו רבנן אלא מנה ומאתים אבל תוספת איהו כתב לה וכו'. אבל מתוך הסברא נראה דמהימן גם לענין התוספת דדבר ידוע דלשם חיבת חופה וביאה הוסיף לה. וכי היכי דאמרינן לענין מנה ומאתים חזקה אין אדם טורח ואם היה שונאה היה מגרשה ולא היה טורח בסעודה אעפ"י שמרויח בטורח הסעודה פטור ממאתים של כתובה. גם לענין תוספת שמוסיף לה בשעת חופה איך נאמר שבשעת חופה כתב לה ולמחר בבקר נתחרט ומגרשה וכו' דבריו אינם מובנים ואיך מיישב דיקדוק הגאון דמשמע משום דחכמים תיקנו. ונלע"ד לפרש דס"ל דהיכא דאיכא הוכחה מעליותא דודאי לא שייך דאתמול כתב לה ובזמן מועט נתחדש לו שנאה אין צריך לומר כלל משום דהם האמינוהו. והא דהוצרך הש"ס לומר משום דהם האמינוהו דלא נימא דמאתמול שנא אותה וערומי קא מערים להפסידה ואפ"ה אמרו חזקה אדם טורח בשביל הערמה זו וכיון דלא אלימא חזקה זו כל כך הוצרך לומר משום דהם האמינוהו אבל לענין תוספת שחייב את עצמו בשעת חופה ודאי נאמן. ולפ"ז צ"ל דארוסה יש לה כתובה ויש לפרש להיפך דלפמ"ש לעיל מוכח מדברי התוס' דס"ל לשמואל ע"כ הכא דארוסה לית לה כתובה. א"כ קשה דלמה הוצרך לומר חזקה אין אדם טורח והיינו ע"כ משום דלא שייך לומר דלאחר הטורח נתחדש לו שנאה בזמן מועט דאל"ה מה מועיל חזקה זו שמא אחר הטורח נתחדש לו השנאה א"כ בלא חזקה דאין אדם טורח ע"כ לא הוי שנאה מאתמול דכיון דארוסה לית לה כתובה היה יכול לגרשה מאתמול בלא כתובה. וצ"ל דמיירי באמת בכתב לה כתובה מן האירוסין. א"כ מוכח להדיא דלא כדברי הגאון דכיון דכתב לה ואפ"ה יכול להפסידה מטעם חזקה הוא הדין לענין תוספת. וע"כ צ"ל הא דקאמר חכמים תיקנו היינו דלא נימא דתקנת חכמים עדיפא טפי דא"כ מה הועילו ועכ"פ מוכח דמיירי נמי בכתב לה כתובה מן האירוסין ודוק:

8 מיהו נראה דהגאון מוקי לה בלא כתב לה וארוסה אית לה כתובה ולית ליה סברת התוס' דס"ל כנסה בחזקת בתולה אין לה כלום כנ"ל. אלא כמ"ש לעיל דר' נחמן ס"ל דמפסידה לגמרי אפילו למ"ד יש לה כתובה מנה וכמו שנתבאר באריכות ובאמת יש מדברי הגאון ראיה לדברינו הנ"ל. ובזה אתי שפיר לשון הגאון ה"מ לענין מנה ומאתים דלשון מנה אינו מובן אלא לפי הפירוש שכתבנו דמפסידה אפילו מנה שניה מטעם שמא ברצון ודוק:

9 גיהוץ שלנו וכו'. לכאורה צ"ל דע"כ הבדיקה היה לטובתה דודאי אין לחייבו כתובה כשלא מצא דם או להתירה באשת כהן מטעם זה דשמא יש טיפת דם וחיפהו שכבת זרע. אף דקי"ל לענין בועל בעילת מצוה ופורש אפילו לא מצא דם כמ"ש הרא"ש והרשב"א וכמה גאונים מדקאמר הש"ס סתם בועל בעילת מצוה ופורש לחומרא אבל להתיר באשת כהן אפילו לעשות מזה ספק לענין ספק ספיקא משום דהוי ספק חסרון ידיעה וכ"ש להוציא ממנו הכתובה ודאי לא אמרינן והיינו שהשמיטו הרי"ף והרא"ש עובדא זו דלא נ"מ לדידן. אך לפ"ז צ"ל אכתי הא דלא עבדינן הכא לטובתה דשמא ימצא דם ע"י כיבוס דידן או גיהוץ וכיון ששאלו אנן נמי נעביד הכי לטובתה אין התשובה מספקת. וצ"ל דאטרוחי בכדי לא מטריחנן ודוחק. וכ"ש לפמ"ש הר"ן והש"ע בא"ח סימן תקנ"א דאפשר דכיבוס שלנו ככיבוס של ארץ ישראל ודוקא גיהוץ דבבל ככיבוס דארץ ישראל. ואפשר לפרש דמה ששאלו אנן נמי נעביד הכי היינו לענין בועל בעילת מצוה ופורש דחיישינן אפילו לא מצא דם שמא חיפוהו שכבת זרע ואמאי נבדוק על ידי כיבוס ואם לא ימצא תטהר ועל זה שפיר השיבו דהכיבוס שלנו אפשר דאינו מעביר הש"ז ושמא חיפוהו והגיהוץ שמא מעביר גם הדם ואין לסמוך להקל:

10 שם בגמרא וליבדוק מעיקרא. הלשון מעיקרא אינו מדוקדק. ותו דלמה ליה למימר משום זילזול אלא הול"ל למימר דלא קים ליה שפיר. ונראה דודאי ידע המקשן דלא קים ליה ונסה בשפחות. אלא דהקושיא דנבדוק אותה בתחלה אם ריחה נודף ולא נצטרך אח"כ לנסות אלא ע"י שפחה אחת דאם לא תהיה ריחה נודף יבדוק אח"כ ע"י שפחה בעולה אם ימצא ריחה נודף ידע בבירור דבתולה היא ואם תהיה ריחה נודף יבדוק אח"כ ע"י שפחה בתולה וכשלא תהיה ריחה נודף ידע בבירור דבעולה היא. ותו דקשה אי ס"ל לר"ג דהיכא דליכא לברורי הבעל מהימן כיון שטוען ברי משום חזקה דאין אדם טורח בסעודה א"כ כל הבדיקה היה להכחישו ואם יבדוק אותה מעיקרא ותהיה ריחה נודף תו אין צריך ליקח שום שפחה שאף לא קים ליה ואינו יכול לבדקה הרי הבעל מהימן ואי ס"ל דהיא נאמנת משום דיש לומר שהטה ולא ידע כמ"ש הב"ש בסימן ס"ח דהוי ליה כברי ושמא. קשה להיפך דיבדוק אותה תחלה דאם תמצא שאין ריחה נודף תו אין צריך לבדיקת שום שפחה דממ"נ אם אינו יכול לבדוק הרי היא נאמנת. ואפילו נימא שהיה במקום שאסורה לו כמ"ש לקמן וס"ל דנאמן לאוסרה ולא להפסידה כתובתה והיה הבדיקה לשני הצדדים דאם תמצא בתולה תהיה מותרת לו דע"כ טעה. ואם תמצא בעולה תפסיד כתובתה. אכתי קשה שיבדקנה תחלה וסגי בשפחה אחת כנ"ל. ועל זה קאמר כיון דלא קים ליה חשש שמא תמצא השפחה בדומה לה. נמצא דזה הנסיון אינו כלום ויהיה בתולה ובעולה שוין וזילזל בחנם בבת ישראל. וק"ל: ונלע"ד הא דלא צוה ר"ג ברבי לבדוק ע"י שיבעול עוד הפעם כההיא דלעיל דאתי לקמיה דר"ג. וכן רבי לקמן בשני בצורת. ודוחק לומר שהיתה אשת כהן או קדשה פחותה מג' שנים דאסורה לו. ויותר נראה דלעיל דוקא בפתח פתוח חקר ר"ג שמא אינו בקי כמ"ש הרא"ש משא"כ הכא בטענת דמים לא חיישינן להטיה ובהא דרבי שאני שהיה שנת בצורת שראה שפניהם שחורים הא לאו הכי אף אם ימצא דם אח"כ יש לתלות בדם נדה אע"ג דדם נדה לא שכיח הא קי"ל בר"פ התנוקת בעל ולא מצא דם ואח"כ בעל ומצא דם טמאה דאם איתא דהוי דם בתולים מעיקרא הוי אתי ולא תלינן בהטיה. וה"נ כיון שהבעל אומר שלא הטה אף אם ימצא דם יש לומר שהוא דם נדה. משא"כ בשנת בצורת דמוכחא מילתא. מיהו ברמב"ם וש"ע סימן ס"ח משמע דלעולם חוזר ובועל ועמ"ש שם בקונטרס אחרון באריכות:

11 תוס' ד"ה בתולה וכו'. והא דנקט בסיפא חלוצה מן הנשואין עיין מ"ש בקונטרס אחרון:

12 תוס' ד"ה אלמנה דכתיבא וכו' והא ליכא למימר וכו'. נראה דאין קושיתם על המקשה דהא מפורש בברייתא לעיל דכתובת אלמנה היא מדברי סופרים אלא קושיתם אליבא דאמת דנילף מהכא דכתובת אלמנה היא מן התורה דאין לנו לומר דנכתב על שם העתיד אלא היכא דמוכרח לומר כן. ועל זה תירצו דכיון דלא היה מנה בימי משה ע"כ קרא זה על שם העתיד נאמר ומ"ש דלא הזכירה תורה אלא ככר רצה לומר דמצינו בתורה בפרשת פקודי ויהי זהב התנופה תשע ועשרים ככר ושבע מאות ושלשים שקל הרי דצירף השקלים לככרים ולא צירפם למנים. מיהו מלשון רש"י ד"ה דכתיבא באורייתא ועדיין לא נתקנו הכתובות משמע דאין הקושיא כמ"ש התוס' משום דלא היה מנה בימי משה אלא משום דלא נתקנו הכתובות ונראה מדבריו דלא קשיא דנימא באמת דכתובת אלמנה מדאורייתא מדכתיב באורייתא אלמנה דאפילו אם היה התיקון בשעת מתן תורה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. מ"מ בשביל שנקראת אלמנה מחמת התיקון וכתבה התורה זה השם אלמנה כפי לשון בני אדם אכתי בשביל זה לא יהיה נתינת הכתובה מן התורה. תדע דאף לפי דברי התוס' דלא היה מנה באותו הפעם ג"כ נזכר בזה השם נתינת האלמנה ואפ"ה אמרינן דשמא בעלמא אדכרא רחמנא כמו זה יש לומר אפילו היה התקון באותו הפעם ולא דמי למוהר הבתולות דיליף מיניה דכתובת בתולה מדאורייתא דהתם כתיבה הנתינה מפורש בתורה. וצ"ל לפירש"י ז"ל דמצד הסברא קאמר דלא נתקנה הכתובות בימי משה. ועוד יש לומר דאפילו אם נימא דמשעה שנאמרה פרשת גרושין עשו התקנה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה מ"מ הא מצינו אלמנה קודם מתן תורה דכתיב בתמר שבי אלמנה בית אביך וקודם מתן תורה לא שייך כלל שלא תהא קלה בעיניו להוציאה כיון דאין גרושין לבני נח. ומה שפירש רש"י גבי ולבני הפילגשים אשר לאברהם נשים בכתובה פילגשים בלא כתובה וכן גבי וקח לי משם שני גדיי עזים פי' כך כתב לה יצחק בכתובתה צ"ל דהיינו כתובת בתולות לפ"ז יש לומר לפירש"י דהא דכתב קרא על שם העתיד היינו דעכ"פ היה בימי משה תיקון כתובת אלמנה. ונכתב בתמר ע"ש העתיד שיהיה בימי משה ממילא מתורץ בזה מה שהקשו תוס' בד"ה ותנא וכו' אבל קשה וכו'. וק"ל:

13 ויש להביא קצת ראיה למ"ש דס"ל לרש"י ז"ל דאף דכתבו התורה השם כפי המנהג אפ"ה אינו מדאורייתא ממה שפירש"י במגילה דף כ"ב ע"ב בר"ח שאין בו ביטול מלאכה מדכתיב בקרא ביום המעשה מכלל דר"ח לאו יום המעשה והרי אין לנו שום אוסר לעשות מלאכה בר"ח מדברי קבלה הרי דאף דנקרא כן מפני המנהג אין בזה שום איסור וה"נ כן הוא. וכה"ג איתא בסנהדרין דף מ"ו ע"ב דאין להביא ראיה לקבורה מן התורה מדאקבור צדיקי ומשאר מילי דדילמא מנהגא הרי דאף דנכתב המנהג בתורה אפ"ה אינו מדאורייתא:

14 שם בתוס' ד"ה ותנא וכו' אבל קשה וכו'. כבר כתבנו דיש לפרש דגם במנה דאלמנה כבר היה המנהג בימי משה אלא דכתב בתמר אף שהיה קודם המנהג ע"ש העתיד שהיה בימיו והיינו דומיא דאשור. ומ"ש התוס' ולא אצל אשור שהיה בימי משם. וכתב מהרש"א בחידושי אגדות דמנ"ל שהיה אשור בימי משה יש לומר כיון דכתיב בקרא משה יצא אשור ויבן את ננוה וגו' הרי שהיה ארץ אשור שידוע לנו שהוא ננוה כמפורש בקרא. וגם בנבואות בלעם כתיב וענו אשור עד מה אשור תשבך משמע שהיה כבר אשור על מקומו:

15 שם מזבח מזיח מזין. כתב מהרש"א בחידושי אגדות דמזין שנאמר לחמי כפירש"י ובב"ב סוף פרק חזקת משמע שם דקאמר לא נאכל לחם שבטלו מנחות משמע דעיקר המזון שהוא הלחם היה בזכות המנחות. ויש לפרש הא דקאמר בריש ברכות שאמר להם דוד לכו והתפרנסו זה מזה ואמרו אין הקומץ משביע את הארי ואין הבור מתמלא מחוליתו ע"ש מ"ש תוספות בבור מתמלא רצה לומר דאי אפשר לפרנס זה מזה שיחסר לזה מה שיתן לזה. אבל בהקומץ משביע את הארי לא מפרשי תוס'. ויש לפרש מפני שהמזון היה בזכות המנחות ובנוב וגבעון בימי דוד ס"ל לחכמים דאין מנחה קריבה בהן כדאיתא בפרק פרת חטאת. וזה שאמר שאין הקומץ קרב על המזבח שנקרא איריאל ואמר דלכך הם חסירים פרנסה שאין הברכה שורה בו וממילא אין הבור וכו' ויש לנו בס"ד פירוש אחר בזה ואין כאן מקומו:

16 תוס ד"ה אמר רב וכו' וא"ת וכו'. נלע"ד דלפי מה שפסק הרמב"ם ריש הלכות ביאת מקדש דין ב' היה שכור משאר משקין אסור לכנוס למקדש ואם נכנס וכו' הרי זה לוקה ועבודתו כשרה וכו' ופירש דבריו הרשב"א בתשובה והביאו הכסף משנה שם דאף דאמר בש"ס הלכה כר"א ס"ל דר"א לא פליג על ר' יהודה בשאר דברים המשכרים והא דאוקימנא ברייתא דאכל דבילה קעילית כר"י היינו משום דלר"א בעינן שיעור הראוי לשכר ממילא מיושב קושיות התוספות. והנה הכ"מ תמה שם דלא פסק כסתם מתניתין דבפרק אלו מומין דמפרש הש"ס שם מתניתין דחשיב שכור בין הני דפסולים ואינם מחללין עבודה דמיירי בשאר דברים המשכרים ודלא כר"י. ואיך פסק הרמב"ם דלא כסתם מתניתין. ותירוצו דחוק מאוד ע"ש. ולדידי קשיא טובא טפי דלפי מאי דס"ל להרמב"ם דר' יהודה גופיה דס"ל באזהרה אפ"ה עבודתו כשרה. א"כ למה מוקי הש"ס שם מתניתין דלא כר' יהודה הא אדרבא לר"י אתיא מתניתין שפיר טפי דשאר דברים המשכרים אסור מדאורייתא ואינו מחלל עבודה. ונראה דהרמב"ם מפרש דהש"ס מדייק שם מדנקט לשון שכור משמע דשתה שיעור הראוי לשכר כמו שדייקו התוס' שם. והיינו דלא כר"י דלר' יהודה אפילו בשאר דברים לא בעינן שיעור הראוי לשכר וע"כ תנא דמתניתין ס"ל דלא כר"י אלא כר"א כנ"ל. והא דלא קאמר שם מתניתין ר"א היא. היינו משום דודאי ת"ק דמתניתין שם לאו ר"א עצמו הוא מדקתני בסיפא שם ר"א אומר אף בעלי הדלדולים מיהו אית דגרסי שם ר"א בן יעקב ע"ש בתי"ט א"כ פסק הרמב"ם הוא כסתם מתניתין דסוף פרק אלו מומין ומוכח מדברי רב דהכא ג"כ כותיה. אלא דלכאורה קשה דהא בברייתא דזבחים דף י"ד ע"ב נקט נמי לשון שכור ומשמע נמי שיעור הראוי לשכור וע"כ מיירי בשאר דברים כמ"ש התוס' שם ומשמע דמחלל עבודה מדנקט גבי זר ואונן. מיהו אין בזה קושיא כל כך דדוקא בס"פ אלו מומין מדייק הש"ס שפיר מדחשיב מתניתין הני דמחללין עבודה בפני עצמו והני דלא מחללין בפני עצמו. אבל בברייתא שם יש לומר דאינו מדקדק. מיהו יותר נראה דלפי מאי דפסיק הרמב"ם דבנתן לתוך היין מים ושתה יותר מרביעית מחלל עבודה והראב"ד שם חולק עליו דהא דקאמר הש"ס ביותר מרביעית חייב אפילו רמי ביה מיא היינו באזהרה ולא מחלל עבודה. ונראה דהרמב"ם מדייק ליה מדלא מוקי הש"ס מתניתין דס"פ אלו מומין ביין מזוג דאינו חייב ברביעית ולהכי נקט שכור ולא שתוי יין דהוי משמע ברביעית אלא ע"כ דבזה נמי מחלל עבודה וממילא אתי שפיר ברייתא דזבחים דמיירי ביין מזוג נמצא דברי הרמב"ם מוכרחים בש"ס ומ"ש התוס' דמתניתין דס"פ אלו מומין הוא איסור מדרבנן אף למאן דפליג על ר"י לכאורה יותר הוי להו להביא ראיה מר"א עצמו מדקאמר ר"א בסיפא שם אף בעלי הדלדולין משמע דמודה לת"ק בשכור מדקאמר אף. מיהו יש לומר דאף אאחרינא קאי כדמפרש הש"ס בקידושין דף ל"ז גבי ר"א אומראף החדש מיהו קשה לי דמשמע מן הש"ס דכריתות שם דאין איסור בהוראה אלא במאי דחייב מן התורה בעבודה מדפריך שם על רב אשי דלא אורי מיומא טבא לחבריה מרב דאמר הלכה כר"א. וקשה הא ר"א פטור קאמר משמע דלכתחלה אסור כמ"ש הראב"ד שם בהשגות. וצ"ל דקושיות הש"ס הוא משום דכיון דליכא חיוב מדאורייתא בעבודה מותר בהוראה אפילו לכתחלה כמ"ש הראב"ד שם א"כ אכתי לא מתרצה הא דרב הכא ויש ליישב. ודוק:

5 שולחן ערוך, חושן משפט פתח ↗

אם המלוה והלו' צריכין לברר הטענות וכל דיני המחויב שבועה מן התורה או מדרבנן ומי שאינו יכול לישבע וכל שטוען התובע ונתבע ברי ושמא. ובו כה סעיפים:התובע את חבירו בב"ד מנה לי בידך בית דין אומרים לו ברר דבריך ממה חייב לך הלוית אותו או הפקדת בידו או הזיק ממונך שאפשר שהוא חושב שחייב לו ואינו חייב לו וכן הנתבע אם משיב אין לך בידי כלום או איני חייב לך כלום צריך לברר דבריו דשמא טועה וסובר שאינו חייב לו והוא חייב לו ואפי' היה חכם גדול אומרים לו אין לך הפסד שתשיב על טענתו ותודיענו כיצד אין אתה חייב לו: הגה ואם אינו רוצה לברר דבריו אם נראה לדיין שיש רמאות בדבר יפסיד ואם לאו אלא שנראה לדיין שאינו יכול לברר וכיוצא בזה אין מחייבים אותו משום שאינו מברר דבריו דאין אומרים לו ברר דבריך אלא משום כדי להוציא הדין לאמיתו משום דנפישי רמאים מרדכי פ"ק דב"מ והרא"ש בתשו' כלל ק"ז וע"ל מ"ש סימן ע"ב סעיף י"ז: מנה לי בידך אין לך בידי אלא חמשים חייב לישבע מן התורה שאינו חייב לו אלא חמשים ונותן החמשים שהודה ואם יש א' שמסייעו י"א שפוטרו משבועה וי"א שאינו פוטרו וע"ל סי' פ"ז סעיף ו': אם לא תבעו אדם אלא הוא מעצמו אומר מנה היה לאביך בידי ונתתי לו חמשים ונשאר לו חמשי' פטור אף שבועת היסת בעה"ת שער ז' ושער ל"ח ורמב"ם פ"ד מהל' טוען דין זה: כפר בכל ועדים מעידים שחייב לו חמשי' ישלם חמשים וישבע מן התורה על השאר שלא תהא הודאת פיו גדול' מהעדאת עדים: הגה וי"א דוקא שהעדים מעידים על פה ובלא קנין אבל אם כתבו שטר או שיש כאן קנין אין עדים מחייבין אותו שבועה דשטר הוי כהילך מרדכי פ' הנשבעין ויש מי שחולק ב"י בשם הר"ן פ' הדיינים וע' לקמן ריש סי' פ"ז בד"א כשתבעו מלוה אבל אם תבעו חפצים שוה מנה פקדון והלה אומר אין לך בידי כלום ועדים מעידים שראו בידו כשנתבע מאותם חפצים שוה חמשים הוחזק כפרן והתובע נשבע ונוטל: מנה לי בידך מהלוא' פלונית ומנה מהלואה אחרת שהלויתיך בזמן אחר כך וכך והנתבע משיבו אין לך בידי כלום לפי שמהלואה ראשונ' פרעתיך כך וכך ומהלוא' שניה פרעתיך כך וכך ומתוך טענתם הכירו הב"ד שעדיין חייב לו מאותם שתי הלואות עשרים דינרין הו"ל כשנים מעידים אותו שיש בידו חמשים שהרי הב"ד עדים במה שהודה שנשאר עליו וישבע שבועה מן התורה על השאר: הגה ודוקא שהכירו הב"ד שהודה עדיין במקצת לפי חשבונו אבל אם נתחייב במקצת לפי שאינו נאמן בדבריו לא מיקרי הודאה במקצת ב"י בשם רשב"א ועיין לקמן סי' פ"ז סעיף ה': המודה במקצת ונתנו מיד ואמר אין לך בידי אלא כך והילך פטור משבועת התורה אבל נשבע היסת וע"ל סי' פ"ז כל זה: מנה לי בידך אין לך בידי כלום או שטען יש לי בידך כנגדו כסות או כלים או שאמר אמת היה לך בידי אבל אתה מחלתו או נתתו לי במתנה כיון שכופר בכל פטור משבועת התורה ונשבע היסת ואפי' שנים מעידים שהלוהו ואינם יודעים שפרעו נאמן בשבועת היסת לומר יש לי בידך כנגדן או מחלת לי ועיין לקמן סי' פ"ז כל חלוקי שבועת היסת: ע"ל סי' שס"ד ס"ה מנה לי בידך שגזלתני והלה אומר לא היו דברים מעולם משביעים אותו היסת ואם הודה מקצתו או שעד א' מעיד שגזלו משביעין אותו שבועת התורה: מנה לי בידך שהלויתיך או שהפקדתי בידך והלה אומר איני יודע אם הלויתני או אם הפקדת בידי ישבע היסת שאינו יודע ופטור ואם בא לצאת ידי שמים ישלם ואפי' אם טען תחל' טענת ברי אין לך בידי וכשחייבוהו לישבע היסת חזר וטען איני יודע אם הלויתני או אם הפקדת אצלי נשבע היסת שאינו יודע ופטור מנה לי בידך שהלויתיך או שהפקדתי בידך והלה אומר יודע אני שהלויתני מנה או שהפקדת אצלי ואיני יודע אם החזרתי לך אם לאו חייב לשלם ואין התובע צריך לישבע אפי' שבועת היסת אבל אם ירצה יחרים חרם סתם על כל מי שנוטל ממונו שלא כדין ואם חזר אח"כ ואמר נזכרתי שפרעתיך נאמן בשבועה מרדכי פ"ק דכתובות משערי רב אלפס . לא תבעו אדם אלא מעצמו אמר לחבירו הלויתני או הפקדת אצלי או גזלתיך ואיני יודע אם החזרתי לך פטור ואם בא לצאת ידי שמים חייב לשלם אבל אם אמר איני יודע אם הלויתני או אם הפקדת אצלי או אם גזלתיך הואיל ובלא תביעת אדם אמר כן פטור אף לצאת ידי שמים: אמר ליה חייב אני לך מנה והלה אומר ודאי לי שאינך חייב לי כלום פטור אע"פ שיודע בודאי שהוא חייב דהוי כאילו מחל לו: מנה לי בידך שהלויתיך והלה אומר איני יודע אם הלויתני ועד אחד מעיד שהלוהו או שאמר הנתבע איני יודע אם פרעתיך הוה ליה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם: מנה הלויתיך והרי ע"א והלה אומר כן הוא אבל פרעתיך או שאומר לו אתה חייב לי כנגד אותו מנה אם זה העד מעיד שלא פרעו אותו מנה כגון שלא זזה ידו מתוך ידו או שהוא מעיד שהוא תוך זמנו וכן אם טען תחלה להד"ם ואח"כ הוציא עליו עד אחד וחזר ואמר לויתי ופרעתי בכל אלו הו"ל מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם: הגה אבל במקום שיכול לומר פרעתי או החזרתי לא אמרינן הו"ל מחויב שבועה ואינו יכול לישבע דנאמן במיגו כן הסכימו האחרונים ז"ל המגיד פ"ד דטוען וריב"ש סוף סימן שצ"ב טענו חטפת חפץ ויש לו עד אחד שחטפו והוא אומר ודאי חטפתי אבל שלי הוא הוה ליה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם: הגה י"א דוקא כהאי גוונא שהעד מעיד שלא בא לידו בתורת משכון אבל אם מעיד שבא לידו בתורת משכון ואינו זוכר כמה הלוה עליו המלוה נאמן בשבועתו לומר כמה הלוה עליו ולא אמרי' ה"ל מחויב שבועה וכו' הואיל ובא לידו בדין הרשב"א בתשובה סי' אלף מ' וסי' תתקצ"ח ויש חולקין הרמב"ן בתשו' סי' פ"ד וכמ"ש לעיל סי' ע"ב סעיף י"ח מנה לי בידך אין לך בידי אלא חמשים והשאר איני יודע מתוך שאינו יכול לישבע משלם והתובע אינו צריך לישבע אלא אם ירצה הלוה יחרים סתם על מי שנוטל ממונו שלא כדין אבל אם השיבו נ' לויתי ממך ופרעתיך וחמשים האחרי' איני יודע אם לויתי אם לאו ישבע היסת שפרע החמשים ושאינו יודע מהחמשים שתבעו בהם: לא אמרינן מחויב שבועה שאינו יכול לישבע משלם אלא בשבועה דאורייתא אבל אם מן התור' הוא פטור משבוע' אע"פ שמדרבנן חייב לא מקרי מחוייב שבועה. יש אומרים דלא אמרינן בשבוע' הבאה ע"י גלגול מתוך שאינו יכול לישבע משלם בין שלא היה יכול לישבע על עיקר שבועה הבאה עליה גלגול וצריך לשלם אלא ישבע כו' על הגלגול או מהפכה על שכנגדו טור בין שיכול לישבע על עיקר השבועה ושעל ידי גלגול אינו יכול לישבע וי"א שכיון שנתחייב שבועה מן התורה על הכפיר' והוא טוען על הגלגולים איני יודע קרינן ביה שפיר מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם: התובע ליורש הלוה מלוה על פה לא שנא אם אמר היורש איני יודע אם לוה אם לאו ויש עדים שלוה ל"ש אמר איני יודע אם פרע אם לאו לא שנא אמר חמשים ידענא וחמשים לא ידענא פטור אפי' בלא שבועת היורשים אלא שמחרים סתם על כל מי שיודע שמורישו חייב לו כלום אבל אם הודה בחמשים וכפר בחמשים שאמר חמשים חייב לך ולא יותר הרי הוא כשאר מודה במקצ' ונשבע שבועה דאורייתא: כל טענת ספק אין משביעין עליה כלל כיצד אמר לו כמדומה לי שיש לי אצלך מנה או מנה שהלויתי לך כמדומ' לי שלא פרעתני פטור אף משבועת היסת ואפי' לצאת ידי שמים אינו מחוייב כיון שתובע אומר שמא והנתבע אינו מודה לו ואומר ברי וכן אם אמר לחבירו נתחייבת לי מנה מפני שהודית לי שלקחת משלי אבל לא היתה ההודאה בעדים אין זה טענת ברי שאין זה יודע שחייב לו אלא בהודאת פיו והודאה שלא בעדים או אפי' בעדים ולא אמר אתם עידי אינו כלום שיכול לומר משטה אני בך אבל אם טען לחבירו הודית לי מעצמך שאתה חייב לי כך וכך ואמרתי לעדים אתם עדי או אתה אמרת אתם עידי ואין העדים כאן זהו טענת ברי ויכול להשביעו היסת שלא אמר לעדים אתם עידי ואם יהפכנה עליו ישבע הטוען שהודה לו באתם עידי ויטול: הגה וי"א דמשביעין היסת על טענת שמא כשיש רגלים לדבר כגון שהיה שמעון בבית ראובן ומצא ראובן תיבתו פרוצה וניטל ממנה מה שהיה בתוכה והוא חושד לשמעון יכול להשביעו היסת מרדכי פרק הדיינים ותשובת מיימוני סוף קנין ס"ו וכן נ"ל להורות צ"ע דבתשו' מיימוני שם קאי אבא ליטול וכדלקמן סי' צ"א ס"ג בהג"ה ואין עניינו לכאן ע"ש: טענו שניהם ספק כגון שטענו הלותיך ואיני יודע כמה והשיבו אמת שהלויתני ואיני יודע כמה אין הנתבע נשבע אפי' היסת ומשלם לו מה שברור לו ויוצא בו אף ידי שמים וי"א שכיון שזוכר שלוה אינו יוצא י"ש עד שיתפשר עם המלוה במה שיוכל ובין כך ובין כך יכול המלו' להחרים סתם על כל מי שיודע שהוא חייב לו ואינו פורעו: טענו איני יודע כמה הלויתיך אבל לפחות הלויתיך שתי כסף ופרוטה או שטענו מנה והלה אומר אמת לויתי ממך ואיני יודע כמה יש לב"ד לחקור ולשאול לו אע"פ שאינך יודע הסכום אתה יודע לכל הפחות שאתה חייב לו פרוט' ואם הודה הרי הודה במקצת ומתוך שאינו יכול לישבע משלם ודוקא שטענו דבר שהוא אמוד בו ומחרים סתם על מי שלקח מה שאינו חייב לו ואם אומר אפי' בפחות משוה פרוטה איני יודע בודאי הרי זה נשבע היסת ונפטר מדיני אדם וי"א שאפי' לא שאלוהו ב"ד חייב לשלם שהרי אין הודאתו פחות משוה פרוט': טענו סבור אני שיש לאבא בידך מנה בין שתובע ללוה עצמו בין שתובע ליורשיו אין לו עליהם שבועה כלל אלא חרם סתם אבל אם טענו ברי לי שמנה לאבא בידך אם הודה מקצת נשבע שבועת התורה ואם כפר הכל נשבע היסת בין תבעו ללו' עצמו בין תבעו ליורשיו טור: האומר לחבירו אמר לי אבא שיש לו בידך מנה והלה אומר אין לו בידי אלא חמשים י"א שפטור אף משבועת היסת ויש אומרים שחייב לישבע שבועת התורה ועיין סי' זה לקמן סעיף כ"ב: אמר מצאתי כתוב בפנקסו של אבא שאת' חייב לו מנה וברור לי שהוא כתב ידו יש מי שאומר שמשביעין אותו היסת: טענו בספק על פי העד כגון פלוני אמר לי שנטלת משלי מנה והוא כופר והביא העד משביעו שבועה דאורייתא כאלו היה טוענו טענת ברי: הגה אבל אם אין העד לפנינו להעיד לא מיקרי טענת ברי מה שאמר ששמע מפי אחרים ואין משביעין על טענה זו דהוי טענת ספק טור בשם הראב"ד וי"א דכל שאומר שהוגד לו מפי נאמן אפי' קרוב שלו משביעין אותו היסת טור בשם הרי"ף והרמב"ם והרא"ש וב"י בשם הרמב"ן והר"ן ונ"י פרק הדיינים וכן נ"ל להורות ודוקא שאותו שאומר מפיו אין נוגע בעדות ת"ה סי' ש"ח: האומר לחבירו מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום או פרעתיך ואמר התובע השבע לי היסת והשיב הנתבע הלא יש לך שטר עלי ואתה רוצה להשביעני תחלה ואח"כ תוציא השטר הפרוע ותגבה בו אומרים לו הבא השטר ואם אמר התובע לא הי' לי שטר מעולם או היה לי שטר ואבד אומרים למלו' בטל כל שטר שיש לך עליו קודם לזמן הזה ואח"כ תשביעהו היסת או תחרים סתם ואח"כ צא ובקש השטר: אמר הנתבע איני נשבע עד שתבטל כל עדי' שיש לך עלי מתביע' זו אין שומעין לו:

12 תוספות על כתובות פתח ↗

15 ברכות פתח ↗

דָּוִד, סִימָנָא הֲוָה לֵיהּ, דְּאָמַר רַב אַחָא בַּר בִּיזְנָא, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן חֲסִידָא: כִּנּוֹר הָיָה תָּלוּי לְמַעְלָה מִמִּטָּתוֹ שֶׁל דָּוִד, וְכֵיוָן שֶׁהִגִּיעַ חֲצוֹת לַיְלָה, בָּא רוּחַ צְפוֹנִית וְנוֹשֶׁבֶת בּוֹ וּמְנַגֵּן מֵאֵלָיו, מִיָּד הָיָה עוֹמֵד וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה עַד שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר. כֵּיוָן שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר נִכְנְסוּ חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל אֶצְלוֹ. אָמְרוּ לוֹ: אֲדוֹנֵינוּ הַמֶּלֶךְ, עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל צְרִיכִין פַּרְנָסָה. אָמַר לָהֶם: לְכוּ וְהִתְפַּרְנְסוּ זֶה מִזֶּה. אָמְרוּ לוֹ: אֵין הַקּוֹמֶץ מַשְׂבִּיעַ אֶת הָאֲרִי, וְאֵין הַבּוֹר מִתְמַלֵּא מֵחוּלְיָתוֹ. אָמַר לָהֶם: לְכוּ וּפִשְׁטוּ יְדֵיכֶם בִּגְדוּד.

« הפלאה על כתובות ט׳ ע״ב הפלאה על כתובות י״א ע״א »