הפלאה על כתובות קי״א

1 ור' יהודה כתיב קרא אחרינא וכו'. לכאורה משמע מדמייתי קרא קמא בבלה יבאו ושמה יהיו דהטעם הוא משום מעלת בבל שהוא מקום תורה ומקום השראת שכינה כדאיתא בסוף מגילה בבי כנישתא דשף ויתיב וכו'. והא דנקט כל העולה מבבל לא"י לרבותא נקט. וכ"ש שלא לצאת לשאר הארצות וכדאמר רב יהודה אמר שמואל לקמן דאסור לצאת מבבל לשאר ארצות ואע"ג דאמר לקמן דאסור לצאת מא"י לבבל היינו אותו הנולד שם דאין לו להניח קדושת הארץ אבל הנולד בבבל אין להניח קדושת התורה וקדושת השכינה ששורה שם ובזה א"ש דודאי לא פליג רב יהודה אסתמא דמתניתין דקתני הכל מעלין לא"י ומפרש דהיינו משאר ארצות חוץ מבבל וכדפירש"י בריש גיטין המביא גט ממדינת הים דהיינו לבר מבבל אע"ג דנקט ממדינת הים סתמא והיינו דיליף מקרא דכתיב בכלי שרת ושמה יהיו דלא הל"ל אלא בבלה יובאו וביום פקדי אותם והעליתים והשיבותים אל המקום הזה אלמא דקפיד קרא שיהיו שם בבבל דוקא ולא בשאר ארצות והיינו לפי שכבוד השכינה והתורה שם ומזה יליף דמאי דקאמר השבעתי אתכם היינו מטעם שלא להניח הקדושה ששורה בבבל משא"כ משאר ארצות ומ"ש מהרש"א בח"א דלפי דברי ר"י שמה יהיו לשון ציווי הוא ולא לשון נבואה דהא איכא כמה דסליקו ואי קאי אכלי שרת ע"כ לשון נבואה הוא דהא לאו בידים הוי וצ"ע דא"כ גבי כלי שרת קשה דהא מצינו שניטלו מבבל והובאו לשושן כדאמר במגילה דאפיק מאני מקדשא ואשתמש בהו. ומשמעתו לשון ציווי הוא והיינו שאפילו אם יותן להם רשות לא יוציאו אותו מבבל:

2 שם בגמרא שלא יגלו את הקץ וכו' עפ"ז יש לפרש מה שאיתא בנדרים דף פ"א אר"י אמר רב מאי דכתיב מי האיש החכם * ויבן את זאת ואשר דבר פי ד' אליו ויגידה על מה אבידה הארץ נצתה כמדבר מבלי עובר ויאמר ה' על עזבם את תורתי ולא שמעו בקולי דבר זה נשאל לחכמים ולא פרשוהו. ולנביאים ולא פירשוהו עד שפירשו הקב"ה וכו'. היינו לא שמעו בקולי והיינו לא הלכו בה אר"י אמר רב שלא ברכו בתורה תחלה כי ענין נצתה כמדבר הוא הפקר כמדבר והוא מה שאמר כאן אני מתיר את בשרכם ופירש"י לשון הפקר והנה זה בעבור שעברו על השבועה. וידוע שלא עברו ישראל שלא עלו בחימה ולא מרדו באומות ע"כ שאלו לחכמים אם לא גלו סודי התורה לאומות ולא פירשוהו שלא עברו על שבועתם ושאלו לנביאים אם לא גלו את הקץ כפירש"י על נביאים שביניהם ולא פרשוהו שלא עברו על שבועתם וגלה הקב"ה שעברו על השבועה שהרחיקו את הקץ בעון ביטול תורה וכדאיתא בפ' חלק כל העוסק בתורה לשמה מקרב את הגאולה שנאמר ואשים דברי וגו' ולאמור לציון עמי אתה. ויש לפרש מה שאמר נצתה כמדבר מבלי עובר ר"ל מבלי עובר על שבועתם והענין שאמר עד שפירשו הקב"ה בעצמו על עזבם את תורתי מפני שאמרו חז"ל תחלת דינו של אדם על דברי תורה והנה מצינו שאמרו חז"ל שהקב"ה מעביר ראשון ראשון שהוא מסתיר אותו ע"כ ביטול תורה לא ידעו עד שהקב"ה פירשוהו כמ"ש ועון עצמו אינו נמחק וכתבנו בחידושינו מפני שהתורה מתקיימת במחשבה כמ"ש והגית בו יומם ולילה ונאמר ובתורתו יהגה יומם ולילה ענין הגיון הוא לשון מחשבה בלב כמ"ש והגות לבי תבונות ונאמר והגיון לבי לפניו וגו' ומחשבה אינו ידוע אלא להקב"ה בעצמו יודע מחשבות ע"כ ברחמים מעבירו תחלה והוא הרחקת הקץ מחמת ביטול תורה וכמ"ש דפורקנא בתרייתא באורייתא תלינן ויש לפרש מ"ש לא הלכו בה שלא ברכו בתורה תחלה ע"ד מ"ש הרא"ש בברכות דף י"א ע"ב שמה שאין מברכין בכל שעה שיושב ללמוד ברכת התורה מפני שאפילו כשמפסיק והולך לעסקיו תמיד דעתו על למודו וממהר עסקיו ע"ש וז"ש כיון שלא הלכו בה כמ"ש בכל דרכך דעהו ממילא ה"ל הפסק ואפילו אם לומד אח"כ הוא בלא ברכה תחלה:

3 שם א"ר אליעזר כל הדר בא"י שרוי בלא עון וכו'. יש לפרש ע"פ מ"ש בדף ע"ה בפי' הפסוק דברו על לב ירושלים וגו' כי שנרצה עונה דהוא קאי על עון עכובינו בח"ל ורחקנו את הקץ כמ"ש ומפני מה גרים מעונים מפני ששהו לכנוס תחת כנפי השכינה אבל בירושלים לא יהיה כן ואדרבא העון יהיה נחשב לזכיות כמ"ש גדולה תשובה שזדונות נחשבים לזכיות וזהו כי נרצה עוונה שיעלה לרצון וכמ"ש לעיל בפסוק והיו בארצם משנה יירשו. ויש לפרש בפסוק תהלים סימן פ"ה רצית ה' ארצך שבת שבות יעקב נשאת עון עמך כסית וגו' ר"ל שירצה ה' ארצו ויקבל תשובותינו עד שישא עון לגמרי ולא יחשב אפילו כשגגות וזהו כסית כל חטאתם כאלו לא עבר וממילא הוא כזכיות כמפורש בחידושינו במקום אחר במאמר חז"ל וכל היושב ולא עבר נותנים לו שכר כעושה מצוה וז"ש בל יאמר שכן כפירש"י שלא יאמר האיש השוכן בירושלים חליתי צר לי על שנתעכב ושהה לכנוס כי העם היושב בה נשוא עון שהי"ת נושא עוונו ומהפכו לזכות ובזה נכון דסמיך בתר ההיא דלעיל שלא ירחקו הקץ ורב אשי מפרש ליה בסובלי חלאים שהמקבלם באהבה הוא נקרא שכן להשי"ת כמ"ש חז"ל בפ"ק דשבת שהשכינה למעלה מראשותיו של חולה וכל המתישב דעתו בזה נשוא עון שממרק עונו ונהפכו לזכות ועיין בסמוך:

4 שם אמר רב ענן כל הקבור וכו'. כבר כתב מהרש"א ז"ל ע"ד שאחז"ל שהאדם ממקום כפרתו נברא והוא מקום המזבח. ואני אפרש דבריו יותר שמה שאחז"ל שנברא אדם הראשון ראשו מא"י והוא שמקום המזבח הוא שורש כל א"י ונכלל בו שהרי מצינו ביעקב ששכב במקום המזבח ונקפל תחתיו כל ארץ ישראל כמ"ש הארץ אשר אתה שוכב עליה ובחידושי תורה כתבנו בפסוק מי מנה עפר יעקב ר"ל מי יכול למנות ולמדוד עפר א"י שצמצם א"ע ומרחיב לאין ערך ומספר את רבע ישראל יש לומר רבע לשון רביצה שבמקום שכיבתו צמצם שם כל ארץ ישראל והרי שהמזבח הוא שרשו שם כל א"י. ויש לפרש בזה מ"ש דוד המלך ע"ה בתהילים סימן קל"ט אחור וקדם צרתני שהאדם נברא אחור למעשה בראשית כמ"ש חז"ל יתוש קדמך במעשה בראשית וקדם שנברא ממקום המזבח דנברא קודם העולם כמ"ש חז"ל שהוא מז' דברים שקדמו לעולם. ויש לפרש ותשת עלי כפכה ר"ל שהאדם הוא כף המשקל המכריע את כולם לזכות ולחובה משום שהוא ראשון ואחרון להם כולם נכללים בו. ואמרו עוד איבריו משאר ארצות ויש לפרש בזה מה שאמרה אסתר בתהילים סימן י"ח סבבוני כלבים עדת מרעים הקיפוני כארי ידי ורגלי ר"ל כא"י שהוא שרשו במקום המזבח שנקרא איריאל על שם האש שהוא כארי על המזבח והוא באמצע העולם והקיפוה בארץ העמים שמשם נבראו ידיו ורגליו של אדם וכשאדם מתקדש ע"י קדושת הארץ מחזיר גופו ונשמתו לשרשו והוי כאלו קבור תחת המזבח מקום כפרה ואפשר דהיינו דקאמר לעיל שהם נשואי עון מפני שרשו שהוא מקום כפרה ובזה יש להבין יותר מ"ש לעיל בפסוק רצית ה' וגו' כמו שביעקב נכלל כל א"י במקום המזבח כן אתה תשיב שבות ועי"ז נשאת עון עמך:

5 שם ולר"א צדיקים שבח"ל וכו'. נראה דתמיהתו דהא אמרינן בפרק חלק מקרא ונתת ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן רמז מן התורה לתחיית המתים וכן אמרו שם מאז ישיר משה ובני ישראל וכן מפסוק הנך שוכב עם אבותיך וקם אע"ג דלא באו לא"י ומשני ע"יי גלגול ר"ל דכוונת ר"א אינו שלא יחיו כלל אלא שאינן חיים בהיותם שם אלא הם באים תחלה לארץ ישראל ושם נותן נשמה בהם כמ"ש לקמן בפסוק ויציצו מעיר וגו':

6 שם דברים בגו יודע היה יעקב אבינו שצדיק גמור פירש"י וא"צ לזכות א"י. ר"ל מ"ש למעלה כאלו קבור במקום המזבח שקבורת קדושת א"י מכפרת ומהרש"א ז"ל פי' דלר"א אינן חיים בח"ל אלא צדיקים גמורים והיינו דקאמרינן שצדיק גמור הוא ובודאי יחיה ולענ"ד אין המשמעות כן דהרי כבר אמר לעיל דכוונת ר"א אינו אלא שבאים תחלה לא"י ושם יחיו כדמוכח מצדיקים כמ"ש לעיל וא"כ לא נרמז כדברי ר"א לחלק בח"ל בין צדיקים גמורים ומנ"ל לאפושי פלוגתייהו ובאמת כל הנקברים בח"ל אפילו אינן צדיקים גמורים מסתמא כיון דקיבלו כבר ענשם ה"ה צדיקים ועולים לר"א על ידי גלגול. וע"כ עיקר הקושיא שיודע היה שצדיק גמור הוא וא"צ לכפרת המזבח ומה דפשיטא ליה יודע יעקב אע"ג דאחז"ל בפסוק ויירא יעקב מאוד אף שהבטיח לו השי"ת שאמר שמא יגרום החטא היינו דהתם נסתפק כמ"ש חז"ל שנענש במכירת יוסף על שלא קיים מצות כיבוד כ"ב שנה אבל כשכבר קיבל ענשו לא ידע בעצמו שום חטא:

7 והנה הרא"ש ומהרש"א ז"ל הקשו דהא פירש"י בריש פרשת ויחי עוד טעמים בזה שצוה לישא אותו לא"י משום שמא יעשוהו ע"ז ושיהפוך עפרה לכנים ולי קשיא טובא במה שאמרו ואם מתים שבח"ל חיים למה הטריח וכו' דמשמע דאם ח"ו אינם חיים היה מתיירא שלא יעלה אפילו לעת התחיה הא כבר הובטח מן השי"ת שאמר לו אל תירא מרדה מצרימה אנכי ארד עמך ואנכי אעלך גם עלה וע"כ שיעלהו השי"ת עכ"פ בעת התחיה וא"ל דהיה מתיירא שמא יגרום החטא דהא קאמר דידע דצדיק גמור הוא. ונראה לענ"ד לתרץ חדא מיגו חדא דודאי מהא שהובטח מהשי"ת יש לומר דהיה מתיירא שמא יקיים ה' דברו לעת התחיה והוא רצה לעלות מיד מטעמים שכתב רש"י ז"ל וקרנא היינו דקשיא ליה אם מתים שבח"ל חיים א"כ למה הוצרך השי"ת להבטיח ואנכי אעלך הלא כל המתים עולים לעת התחיה אלא על כרחך שהבטיחו כמו ששאר מתים עולים לעת התחיה כן יעלהו השי"ת מיד לאחר מותו א"כ כיון שהשי"ת יעלהו למה הוצרך להטריח את בניו הלא מעצמו יעלה בהבטחתו. ע"ז קאמר שלא קיבל עליו צער גלגול מחילות ממילא אם יעלהו הי"ת יעלהו כדרך שאר מתים ובזה מתורץ מה שהקשו המפרשים על ר"ח שהקשה על יוסף שהטריח את אחיו ולא הקשה על יעקב שהטריח את בניו ולפמ"ש א"ש דרב חנינא לא ניחת להקשות על יעקב מחמת מבטחה ומקשה על יוסף כפשטיה כיון דבדידיה לא שייך טעמא שכתב רש"י ז"ל שהרי נשאר במצרים עד שיצאו ולמה הטריח הא יעלה בעת התחיה כנ"ל וק"ל:

8 כל המשתמש באור תורה וכו'. כתב מהרש"א ז"ל שנרמז בכאן התורה שנאמר תזל כטל אמרתי ע"ש ויש לומר בדרך רמז כי אורות מלא גימטריא תרי"ג ואורת חסר עם ד' אותיות גימטריא תורה והנה אורות התורה והמצות נכללים באחד כמ"ש כי נר מצוה ותורה אור והוא האחדות האמיתי כמ"ש חז"ל שבדיבור אנכי ה' אלהיך נכללו בו עשרת הדברות וכל התורה כולה. והוא מה שאמרו חז"ל שבק"ש שחרית וערבית יש בו בחינת כל התורה. והנה ידוע ששני תיבות אלו ידוד אחד עולה ט"ל והוא רמז להטל המחיה רמז לדבר בציצית שנאמר בו וזכרתם את כל מצות ה' והוא מנין כל המצות. והכריכות הם ט"ל כמנין ה' אחד כדאיתא בא"ח סימן י"א וכמו שבקבלת התורה מסרו נפשם בדביקות להשי"ת וירד עליהם ט"ל והחיי' כן האדם בעסקו בתורה לשמה ומיחד כל איבריו וכל עצמות בחינותיו בעין השכלי לאמתות אחדות הבורא יתברך שורש נשמתו אז הטל הוא מחייה ומתפשט בכל בחינותיו ובכל איבריו חיות פנימי והוא שאמר הכתוב ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום ר"ל כולכם כל בחי' רמ"ח איברים ושס"ה גידים מתפשט בהן מצות עשין ולאוין כמ"ש חז"ל את האלקים ירא זו מצות ל"ת ואת מצותיו שמור זו מצות עשה כי זה כל האדם באיבריו וגידיו ומחייה אותם ומ"ש היום הוא ענין שאמר עולמך תראה בחייך שמרגיש בנפשו חיות פנימי הוא בחינת התחיה אשר יהיה לעתיד נגלה לעין כל. והנה כמו שהאדם נכלל כולו בנפש השכלי ונשמתו המיוחדת כמ"ש דוד המלך ע"ה בתהילים סימן כ"ב מיד כלב יחידתי כן כל ישראל הם אחדות אמיתי כמ"ש הן עם לבדד ישכון ונאמר גוי אחד בארץ והת"ת נקראים ראשי אלפי ישראל שהם בחי' שכלי ומהם מתפשט החיות לכל גוף ישראל בחינת האברים וז"ש ואתם הדבקים וגו' וכי אפשר לדבק וכו' ואין הקושיא על הת"ח עצמם כמ"ש לעיל בר"פ אלמנה ניזונת דהם דבקים ע"יי תורה אלא שמשה רבינו ע"ה אמר זה לכל ישראל דהם דבקים ע"י הת"ח כענין יששכר וזבולון כמו שכל האיברים מצווים לשמור ולעשות כפי השכל המורה אותם ומלמדם מה לעשות ומחויבים לשמור כלי השכל הדקים מאוד לבל יאונה להם כל פגע כן מצווים כל עם ה' לשמור מצות חכמי ישראל ולשמור פקודתם ולהספיק צרכיהם לבל יטרדו ולהיות מגן בעדם מכל פגעי הזמן ואז הם מקבלים חיות בכל מעשיהם והצלחה בכל משלח ידם והוא העומד להם להחיותם לעת התחיה:

9 שם אר"ח בר יוסף עתידים צדיקים שיעמדו בלבושיהן. עמ"ש התוס' שהוא בלבושים הנקברים בהם. ויש לפרש בזה הא דאיתא בנדה דף ע' ע"ב ששאלו אנשי אלכסנדרים את ר"י מתים לעתיד דבא צריכים הזאה ג' וז' וכו' ויש לדקדק למה לא שאלו אם יצטרכו טבילה ונראה משום דבאמת עיקר שאלתם משום שהם נוגעים בעצמם בשעת התחיה וכענין שאמרו בבגדי מדרס אינו טמא מגע מדרס מפני שנגע בעצמו אבל כיון שיעמדו צדיקים בלבושיהם קשה הא בל"ז יטמאו שהרי יטמאו הבגדים במגען תחלה ואח"כ יטמאו הם מבגדיהם אלא דנ"מ דאם יטמאו בלבושיהן הם אינם אלא ראשון שהבגדים נעשו אב הטומאה והנוגע בהם אינו אלא טומאת ערב וא"צ הזאת ג' וז' משא"כ בנגעם בעצמם אך זהו לדעת הר"ש בריש אהלות דמ"ש בחלל חרב ה"ה כחרב היינו דוקא כלי מתכות אבל לפמ"ש הרמב"ם שם דה"ה לכל הבגדים נעשים כמת עצמו א"כ קשה דמה שאלו הא עכ"פ צריכים הזאה ג' וז' מחמת נגיעתן בבגדיהם וצ"ל דס"ל כמ"ש התוס' דיעמדו בלבושיהן לאו היינו מלבושים שנקברו עמו ולפ"ז מתורץ מה שהקשו התוס' שם בנדה דלמה שאלו ממתים לעתיד לבא ולא שאלו על בן שונמית. דבבן שונמית לא שייך שאלה זו דכתיב ותשכיבהו על מיטת איש וגו'. נמצא עכ"פ צריך הזאה ג' וז' משום נגיעת הכלים. וק"ל

10 שם עתידה הארץ שתוציא גלוסקאות וכו'. יש לפרש מפני שזה שנתקללה האדמה קוץ ודרדר תצמיח הוא בחטא אדם הראשון שנגזר עליו בזעת אפך תאכל לחם להיות לו כמה יגיעות כמ"ש חז"ל כמה יגיעות יגע אדם הראשון וכו' ולעתיד שיתוקן חטא אדם הראשון ובלע המות לנצח ממילא תתבטל קללה ההיא ותוציא גלוסקאות ועפ"ז כתבתי בחידושינו לפרש הא דאיתא בילקוט פרשת תזריע שאל טורנסרופוס הרשע את ר"ע איזה מעשים נאים של הקב"ה או של בשר ודם למה אתם מלים. הביא לו שיבולת וגלוסקאות. אלו מעשה הקב"ה ואלו מעשה בשר ודם אין אלו נאים מאלו. אמר לו למה אינו מהול ממעי אמו. אמר לו לפי שלא נתן הקב"ה המצות לישראל אלא לצרוף וכן אמר דוד אמרת ה' צרופה. יש לפרש למה דוקא שיבולת וגלוסקאות. ונראה ענינו הוא דודאי חלילה לומר שר"ע השיב שמעשה בשר ודם הם נאים יותר אלא שהתשובה היתה כך ודאי בריאות הקב"ה היה ביפיו וטובו אלא האדם שמקלקל הדברים אולת אדם תסלף דרכו להתיגע לתקן את קלקולו וזהו שבחטא אדם הראשון קלקל שלא תוציא הארץ לחם הראוי לאכילה והוצרך בזעת אפו לכמה יגיעות עד שיכשירו להיות מתוקן לאכילה ואינו אלא מתקן קלקולו וכן הוא האדם דאיתא בפרקי רבי אליעזר שאדם הראשון נברא מהול וכן איתא בגמרא אדם הראשון משוך בערלתו היה שבאמת נברא מהול ובחטאו נמשך ערלתו ואנו צריכים לתקן וזה שהראה לו שיבולת וגלוסקאות דוקא. וע"ז הקשה לו תינח אדם הראשון עצמו שהוא יציר כפו של הקב"ה אבל הדורות שאחריו שנולדים ממעי אמם יהיה ראוי שנבראו מהולים. ע"ז השיב שכל המצות לא נתנו אלא לצרוף ולברר חטא אדם הראשון עד לעתיד אינו מתוקן. וז"ש אמרת ה' צרופה א"כ צריכים להוליד בלי תיקון ולתקן עד שיתקן חטא אדם הראשון. וזה ששאל יעקב אבינו ע"ה ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש היינו שיתוקן החטא ולא יצטרך ליגיעת אדם הראשון אלא לחם לאכול מוכן ובגד מוכן ללבוש שתוציא הארץ גלוסקאות וכלי מילת. ויש לפרש בזה מ"ש הכתוב ועמך כולם צדיקים והיינו לעתיד לעולם ירשו ארץ שיקוים בלע המות לנצח ואז יהיה נצר מטעי ר"ל שלא יצטרכו לתיקון ע"י יגיעה ועמל כ"א נצר מטעי ר"ל כפי אשר נטע ה' גן בעדן מקדם וזהו מעשי ידי להתפאר דודאי מעשה הקב"ה נאים יותר ממעשה בשר ודם כשיתוקן חטא אדם הראשון: