הפלאה על כתובות צ״ח

1 תוס' ד"ה מוכרת וכו'. ואיכא למימר וכו'. נראה מבואר דבריהם דס"ל כשיטת הי"מ שהבאנו לעיל שכתב הר"ן דלר' שמעון נמי אלמנה מן הנשואין מוכרת שלא בבית דין אפילו לכתובה לכך הוכרחו לאוקמא באלמנה מן האירוסין ולפ"ז לרש"י ז"ל שפירש לעיל בדברי ר"ש מן הנשואין שהיא מוכרת למזונות משמע דס"ל דלכתובה אינה מוכרת אפילו מן הנשואין לר"ש א"כ אין הכרח לפירושו הכא דהשבועה הוא שלא גבתה יותר ולא שבועת צררי דלדידיה אין הכרח מקושית התוס' דאיכא לאוקמי הך דגיטין כר' שמעון דהא אפילו מן הנשואין אינה מוכרת לכתובה וצריך לומר כמ"ש התוס' דדוחק לאוקמי כר"ש ומה שהקשה מהרש"א דאי ס"ד מן האירוסין אם כן קשה קושית התוס' לעיל דף פ"ז ד"ה מקשין וכו'. דהא גרושה בעיא חן יותר מאלמנה מן האירוסין נראה דלק"מ דלא מיבעיא לפמ"ש התוס' לעיל ד"ה אלמנה מן האירוסין וכו'. דהא דגרושה נפיש חן דידה הוא משום תוספת יש לומר דה"א דמתניתין דלעיל דף פ"ז מיירי בגרושה מן האירוסין דליכא תוספת וגריעא מאלמנה מן האירוסין אלא אפילו לתירוצם שני דגרושה בעיא חן טפי משום שהיא בזויה יותר. א"כ קשה בל"ז אפילו אי מיירי באלמנה מן הנשואין וע"כ צ"ל דכיון דאיכא למימר דאלמנה חן בעי טפי ואיכא למימר דגרושה בעיא חן טפי לכך איצטריך תרוייהו. א"נ יש לומר דכיון דבחינא גופא נחלקו בו דהיינו לפיר"ח לעיל דף פ"ד שיהיה לנשים חן. בזה שייך יותר בגרושה דבזויה יותר ולטעמא דרש"י שיהיה לאנשים חן יש לומר דבאלמנה יותר שייך טעמא דחן דהא כל עיקר כתובת אלמנה הוא משום חינא א"כ כיון דאפשר לומר הכי ואפשר לומר הכי איצטרכי תרווייהו. עוד יש לומר לפמ"ש לעיל דף צ"ו ע"ב דלשיטת הרמב"ם דבניסת לאחר לא שייך משום חינא ממילא ה"ה דאינה מוכרת אלא בבית דין א"כ נהי דמתנות דגיטין א"א לאוקמי בניסת כבר לאחר מדקתני שם בסיפא נמנעו מלהשביעה התקין ר"ג שתהא נודרת וכו'. אמר שם בגמרא א"ר הונא ל"ש אלא שלא ניסת אבל ניסת אין מדירין אותה אבל מתניתין דהכותב שפיר הוי מצי למידחי דה"א דמיירי בניסת וליכא לאוכוחי מזה דלא מיירי באירוסין. וק"ל:

2 בא"ד אלא אומר רבי דהך שבועה וכו' ולא מבעיא ליה וכו' אלא נראה לרבי וכו'. הנה לכאורה מבואר דבריהם ז"ל דס"ל דצריכה שבועה קודם המכירה דלא כשיטת הרי"ף בש"ע סימן צ"ו ס"ה דיכולה למכור ואח"כ תשבע. ובזה נראה לפרש המשך דבריהם. משום דקשיא להו דכיון דבל"ז צריכה לישבע שלא התפיסה צררי פשיטא דיכול לגלגל עליה כל מה שירצה. ומאי מיבעיא להו לכך פירשו דשבועה זו אינו אלא לאחר המכירה ושבועת האלמנה הוא קודם המכירה. וכן צ"ל ע"כ במ"ש שם דלא מיירי בשבועה למזונות משום שתשבע בסוף ולא תשבע בתחלה. ואי מיירי ע"י גלגול שפיר יש לומר כשמכרה למזונות שלא בבית דין ואח"כ היא באה לגבות כתובתה צריכה לישבע שלא גבתה יותר ושלא זלזלה בשעת מכירת מזונות. אלא על כרחך ס"ל דהכא בשבועה בפני עצמה מיבעיא ליה אבל היכא דצריכה לישבע בל"ז פשיטא שיכול לגלגל ובהכי א"ש המשך דבריהם. בתחלה תירצו דהך שבועה לאו משום תפיסת צררי אלא שלא גבתה יותר. והוי קשיא להו ע"ז דפשיטא דיכול לגלגל. וע"ז כתבו דאין לפרש במוכרת למזונות דא"צ שבועה משום צררי. ואפ"ה כשחוזרת ומוכרת למזונות צריכה לישבע שלא גבתה יותר ושלא זלזלה במכירה ראשונה דהא משמע דמשום שבועה אין מזקיקין אותה עד שעת גביית כתובה וע"ז כתבו אלא נראה לרבי וכו' דתחלה קודם גביית הכתובה וכו' ולא שייך גלגול. ויותר יש לומר דהתוס' לאו מטעם גלגול קשיא להו דיש לומר דהא גופא קמ"ל דיכול לגלגל עליה. דהא קי"ל בח"מ סימן צ"ד סעיף ב' דבטענת ספק של התובע אין מגלגלים אא"כ יש רגלים לדבר כמו בשבועת השותפים אלא דקשיא להו לפי פירש"י שלא גבתה יותר הא בל"ז צריכה לישבע שלא תפסה בעצמה צררי כמ"ש התוס' בב"ב דף קנ"ח דאפילו במת פתאום דלא שייך שהתפיסה צררי מ"מ צריכה שבועה שלא תפסה בעצמה. לכך הוצרכו התוס' דהכא שבועה בפני עצמה היא דאל"כ שבועה שלא גבתה יותר היינו שבועה זו עצמה שלא תפסה צררי לא בחייו ולא במותו. ולפ"ז מאי שכתבו התוס' בסוף דבריהם ועוד אומר רבי דהך שבועה לא כפי' הקונטרס אלא שלא זלזלה. דהיינו אפילו אם לא לקחה מעות יותר אלא שזלזלה במכירה והיתה יכולה למצוא לוקח שהיה נותן יותר נמצא שמכרה יותר מן הצורך לה. וזה אינו בכלל שבועת תפיסת צררי כלל שפיר יש לומר שנשבעת גם שבועת צררי לאחר המכירה ומגלגלים עליה שלא זלזלה. והך שבועה דזלזול לא מצינו בשום מקום. לא גבי משכון בסימן ע"ג ולא גבי פקדון. אלא הכא באלמנה כיון שמכרה שלא בבית דין הטילו עליה שבועה זו שלא זלזלה. ולפ"ז יש ומר למסקנת התוס' דהשבועה הוא שלא זלזלה באמת ס"ל נמי כהריף. ולפ"ז יש לומר במסקנא דאפילו במוכרת למזונות מ"מ בשעת גביית כתובה מגלגלים עליה שלא זלזלה במכירת מזונות. אך ממה שכתבו בד"ה אלא לאו וכו' משמע דס"ל דלמזונות א"צ שבועה כלל. ועיין בסמוך ועיין קונטרס אחרון מש"ש בלשון הרא"ש ז"ל:

3 תוס' ד"ה אלא לאו וכו'. תימא לי וכו'. הקשה מהרש"א דה"ל להקשות מהא דאמרינן לעיל דלמזוני מזבנינן בלא אכרזתא. ונראה דמזה אין ראיה דיש לומר דדוקא לבית דין נתנו חכמים רשות למזבן בלא הכרזה דבל"ז הב"ד מדקדקים במכירה בשביל יתומים. אבל באלמנה כשמוכרת שלא בבית דין יש לומר דדמי לכתובה ואי משום דלפעמים צריכה למזונות מיד הלא תוכל למכור ע"פ בית דין ולכך הקשו משבועה ואפ"ה תירצו דלא מפליג מיהו בעיקר קושיתם כבר כתבנו בסמוך דיש לומר דאין חילוק דאפילו למזונות צריכה שבועה לבסוף שלא זלזלה אלא דאפילו מוכרת כמה פעמים אין להשביע אלא לבסוף כשמכרה לכתובה וכן משמע לעיל דף צ"ו מהא דאמר ר' יוסי מוכרת וכותבת סתם וכן כחה יפה ומפרש בירושלמי שהביא הרא"ש דאי בעיא אמרה לכתובה מכרתי ואי בעיא אמרה למזונות מכרתי א"כ משמע דאין חילוק בין מכירה למזונות למכירה לכתובה דאל"ה לא שייך וכן כוחה יפה כיון דלמזוני א"צ הכרזה וכשמוכרת סתם תצטרך להכריז דאל"ה לא תוכל לומר לכתובה מכרתי וה"ל למיפשט מהתם וצ"ע וק"ל:

4 בגמרא מ"ש מאתים במנה וכו' לכאורה אין הלשון מדוקדק דלמאי דס"ד דהריוח להשליח אין הטעם משום דההפסד נמי להשליח דהא בשליח שטעה המקח חוזר אלא טעמא דמאן דס"ל דהריוח להשליח הוא משום דאמרינן דדעת הלוקח ליתן להשליח הריוח וה"ל להקשות בסתמא דתימא אנא ארווחנא. ויש ליישב קצת ע"פ מ"ש התוס' בד"ה כאן שנה רבי וכו' אין לדחות לפי הירושלמי וכו' דא"כ גבי שוה מאתים במנה נמי וכו' נמצא דאין הקושיא אלא משום דמ"ש מאתים במנה ויבואר שם בס"ד וק"ל ועיין מ"ש עוד בישוב לשון הש"ס:

5 פירש"י ד"ה כדתניא וכו' וסתם ליה וכו' לכאורה נראה דגם רש"י ז"ל ס"ל כסברת התוס' בד"ה כאן שנה רבי וכו' לחלק אליבא דר' יהודה בין הוספה על המקח לזולא ויוקרא במקח עצמו כמו שהוכיח התוס' משום דאל"כ קשיא דר' יהודה אדר"י מהך דחלוק אלא דס"ל דכל שיודע הלוקח שיווי המקח והוא נותן יותר ס"ל לר' יהודה דלשליח ומשמע ליה לרש"י ז"ל דגם במתניתין מיירי שלא בטעות בין במכרה שוה מנה במאתים בין במכרה שוה מאתים במנה אלא שזלזלה במקח או שהרויח הלוקח מדעת דהא ר' נחמן עצמו ס"ל בב"מ דף ל"ב דצריכה למכור בבית דין הדיוטות דבקיאי בשומא ולא שייך כל כך לומר שטעו בפלגא ויש לומר דקשיא ליה לרש"י דהא ר' נחמן עצמו ס"ל בהזהב דף נ"ז דקרקעות אין להם אונאה אבל ביטול מקח יש להן א"כ קשה לדידיה קושית הירושלמי ויחזור המקח וס"ל לרש"י דלא שייך נמי לומר דר' נחמן נמי מתרץ כשהוזיל המקח משום דא"כ לא מוכח ממתניתין דהכל לבעל המעות כמ"ש התוס' בד"ה כאן שנה רבי וכו' דיש לדחות לפי הירושלמי דמוקי בשהוזיל והוקיר. ותירוץ התוס' לא ניחא לרש"י ז"ל כמו שיבואר לקמן שם בס"ד. מהך טעמא ס"ל לרש"י דבאמת ר' נחמן מוקי למתניתין בלא טעות כלל דהא צריכה למכור בשומת בית דין כנ"ל ובודאי מיירי שידעו המקח והוסיפו או פיחתו מדעת ואין להקשות דא"כ מאי קמ"ל מתניתין במכרה שוה מאתים במנה כיון דזלזלה מדעת זה אינו דטובא קמ"ל דה"א כיון שלא כוונו לשם קבלת כתובתה אלא להפסיד ליתומים ותו דאפילו אלמנה ששמה לעצמה לא עשתה ולא כלום א"כ נימא כיון דמכרה שלא כדין יתבטל המקח וקמ"ל דכיון שהוא כדי כתובתה אמרינן דהמקח קיים וחשבינן הזלזול על כתובתה וזהו דקאמר נתקבלה כתובתה וכן משמעות הסוגיא דלקמן דפריך הא מדרישא שמעת מיניה היתה כתובתה מאתים וכו' ואמאי הא קי"ל כר' יוחנן ור' נחמן דביטול מקח יש להן ע"כ צריך לאוקמא רישא כדר' יוחנן בירושלמי בשהוזיל המקח א"כ ברישא באמת היה המקח בטל ואיך נשמע דמכרה קיים ועמ"ש לקמן מזה אלא על כרחך דהסוגיא דידן מוקי להמתניתין כולה בשידעה המקח והוזיל מדעת ובזה מיושב קצת מה שדקדקנו לעיל בלשון הש"ס דקאמר מ"ש מאתים במנה וכו' דהוא מיותר ולפמ"ש עיקר הקושיא הוא משום דבמאתים במנה ע"כ מיירי בלא טעות דהא צריכה שומא בבית דין ותו דבהא דחוק מאוד תירוץ הירושלמי בשהוזיל המקח כמ"ש התוס' בסוף דבריהם ד"ה אלמנה וכו' וטעמא דנתקבלה כתובתה גבי מכרה שוה מאתים במנה תימה קצת אע"ג דהוזיל המקח וכו' והוכרח הש"ס מזה דמתניתין מיירי בלא טעות ויש לומר דדברי המקשן הוא מדברי ר' נחמן בעצמו כמ"ש התוס' בפרק אלו מציאות ובכמה דוכתי בכה"ג שהכריח מזה סברתו כאן שנה רבי וכו' ודוק:

6 ובזה יש ליישב נמי מה שדקדקו התוס' דהמ"ל הא מני ר' יוסי הוא משום דאף שכתבנו דר' נחמן הכריח דמתניתין לא מיירי בטעות משום דס"ל דביטול מקח יש להן מכל מקום מודה הוא אליבא דר' יהודה דס"ל דאפילו ביטול אין להם כמו שהכריח התוס' בב"מ דף נ"ז מדברי ר' יהודה דאמר אף המוכר ס"ת אין לו אונאה מפני שאין לו קצבה מדקאמר אף משמע דבקרקעות נמי ס"ל הכי א"כ הוי מצי לאוקמי סתמא דתניתין בטעות ואליבא דרבי יהודה דס"ל ע"כ דביטול מקח אין להם אלא דלא בעי לאוקמי סתמא דמתניתין דלא כהלכתא דס"ל דביטול מקח יש להן א"כ לא שייך לומר הא מני ר' יוסי היא דהא מצי אתיא נמי כר' יהודה לפי שיטתו עצמו אלא דרב נחמן ניחא ליה לאוקמא מתניתין אליבא דהלכתא ובאמת כאן שנה רבי הכל לבעל המעות. וק"ל:

7 עוד יש לומר בישוב שיטת רש"י ז"ל באופן אחר דהא דלא קאמר הא מני ר' יוסי היא משום דהמ"ל דטעמא דר' יהודה דס"ל ג"כ דה"ל ספק למי הריוח כדס"ל לר' יוסי בדבר שיש לו קצבה וס"ל דמספיקא אין להוציא מיד השליח אם כן יש לומר למאי דס"ל לדר' יהודה לעיל דף צ"ו דנכסי בחזקת יתמי קיימא אין להוציא מיד היתומים אבל ר' נחמן בעי לאוקמי אליבא דהילכתא דקי"ל כר' יוסי לעיל דנכסי בחזקת אלמנה קיימי לכך קאמר דגם כאן שנה רבי הכל לבעל המעות אבל לא שייך לומר הא מני ר' יוסי היא דהא מצי אתיא אף כר' יהודה לפי שיטתו ובזה מתורץ נמי קושית התוס' דר' יהודה אדר"י דיש לומר דהתם גבי חלוק מספיקא אין לחייב את הבעה"ב בקרבן מעילה. וק"ל. ועמ"ש לקמן דף צ"ט עוד בישוב קושית התוס' לפירש"י

8 תוס' ד"ה אלמנה שמכרה וכו'. כשהוזיל המקח וכו'. בירושלמי שלפנינו לא הזכיר כלל שהוזיל המקח אלא בשהוקיר המקח. באמת צריך להבין הירושלמי שלפנינו אמאי משני יותר בשהוקיר דוקא ולא נקט נמי בשהוזיל. ולכאורה היה נראה מפי' ר"ת שכתבו התוס' לקמן שלא הגיע האונאה עד כדי דמי חפץ והיינו בשוה מנה במאתים אז הוי אונאה עד כדי דמי חפץ אבל בשוה מאתים במנה דהוי חציו דמי חפץ אפשר דמודה ר"י לר"ל דאין בזה אונאה לקרקעות כיון דהוי חצי דמי מקח ובתר מקח אזלינן ולא בתר המעות כמו שמצינו חילוק זה גבי אונאה בב"מ דף מ"ט ע"ב. אבל באמת התוס' ס"ל דאין חילוק כנראה מדבריהם לקמן. ועיין לקמן דף ק' ע"ב שהארכנו בזה בס"ד. והעיקר נראה לפענ"ד דעיקר הקושיא הוא בשוה מנה במאתים דלמא נתקבלה כתובתה כיון דהמקח בטל וצריכה להחזיר המעות להלוקח האיך שייך לומר דהיא כבר קנאתו במאתים ותפסיד מנה הא כי היכי דהמכירה חוזרת לגבי לוקח. ה"נ יחזור המקח שלה מיתומים דודאי אדעתא דהכי קיבלה במאתים מפני שלקחה מן הלוקח מאתים. וכי משום דנתכוונה לעשות טובה ליתומים תפסיד משא"כ בסיפא דמכרה שוה מאתיים במנה שפיר יש לומר כיון שהקרקע שוה מאתיים קנאתו בשויה והוי כאלו מכרה את שלה בחצי דמיו וכשהיא חוזרת חוזר המקח עליה ושפיר נתקבלה כתובתה. אלא דאכתי קשה קצת דמאי נפקא מיניה בהא דנתקבלה כתובתה כיון ששוה מאתים. ואפשר דמשום זה כתבו תוס' דנ"מ בשהוזיל המקח דברשותה אוזיל וההפסד עליה ולפ"ז א"צ לומר שהוזל במנה אלא אפילו הוזל קצת איכא נפקותא דברשותה אוזיל וההפסד עליה וה"ה דנ"מ בשהוקיר אח"כ הריוח ג"כ לה דברשותה אתיקר אלא התוס' כתבו בשהוזיל משום דמתניתין מיירי הכל בטובת היתומים וא"כ א"ש טפי הגירסא שלפנינו דמשני בשהוקיר המקח דהיינו במכרה שוה מנה במאתיים צ"ל שהוקיר ועמד במאתים דאל"כ יחזור הלוקח וכן היא תבטל המקח שלה כנ"ל אבל בסיפא שמכרה שוה מאתים במנה א"צ לומר אלא שהוזיל קצת או הוקיר קצת כנ"ל או נפקא מיניה טובא במה דאמרינן שכבר קיבלה כל כתובתה לענין מזונות וכיוצא בה ודוק:

9 יצא לנו מזה דאין הדין שוה ברישא ובסיפא דהיכא שמכרה שוה מנה במאתים המקח חוזר גם אצלה וחוזר המקח ליתומים והיינו מאי דמשני בירושלמי בשהוקיר דברשות היתומים נתייקר וכיון דהלוקח עומד במקחו הואיל ונתייקר נתקבלה כתובתה אבל בסיפא שמכרה שוה מאתים במנה אמרינן דכבר קנאתו כשהיה שוה מאתים וכשהיא חוזרת המקח אצלה ומה שהוזל ברשותה הוזל ובזה א"ש הא דקאמר לקמן מרישא שמעת מינה דבדידה מכרה קיים וכבר כתבנו לעיל דלפי הירושלמי דמוקי הרישא בדאוזיל אח"כ באמת המקח בטל לא נשמע ולפמ"ש א"ש דעכ"פ ילפינן מרישא דאצלה המקח מהיתומים קיים וברשותה אוזיל ממילא נדע הדין דאם אין האונאה אלא מעט דאין דינה כשליח אלא כאדם המוכר קרקע שלו דאין אונאה לקרקעות עד פלגא ושפיר קאמר מרישא שמעינן אלא דלפ"ז הוא לכאורה נגד דברי התוס' שכתבו לקמן ד"ה כאן שנה רבי וכו' אין לדחות לפי הירושלמי וכו' אלא ודאי הכא והכא קנאתן ולפמ"ש אדרבא במכרה שוה מנה במאתים לא קנאתה ולהכי ברשות היתומים נתייקר וקושיתם שם מעיקרא לק"מ דשפיר מוכח דהכל לבעל המעות נמצא כשמכרה במאתים היה הריוח ליתומים והמקח חוזר גם אצלה כנ"ל וכשנתייקר ברשות היתומים נתייקר אבל אי נימא דהריוח לשליח נמצא כשמכרה שוה מנה במאתים אין זה טובה ליתומים אלא טובתה דקיבלה הקרקע בשויה במנה א"כ כמו דבסיפא קנאתו בשויה במאתים ה"נ קנאתו בשויה במנה וכשנתייקר ברשותה נתייקר כי היכי דבסיפא אמרי דברשותה הוזל אלא על כרחך מוכח דהריוח לבעל המעות וצ"ל דבאמת כוונת התוס' כן דמ"ש אלא ודאי הכא והכא קנאתן היינו אי נימא דאין הריוח לבעל המעות באמת לא קנאתו ובזה מתורץ היטב קושית מהרש"א שם על מה שכתבו התוס' דהכא והכא קנאתן דהא משווינן לה הכא כשליח ולפמ"ש א"ש דמ"ש התוס' הכא והכא קנאתן היינו אי נימא דאין הריוח לבעל המעות:

10 שם בא"ד הא דקאמר ר"י בירושלמי אם היה דבר מופלג יש לו אונאה לאו דוקא דה"ה בטול מקח כדפרישית וטעמא דנתקבלה וכו'. הנה מ"ש כדפרישית ר"ל שכתבו לעיל דהיינו סברת ר' נחמן דביטול מקח יש להן דמשמע דהמקח בטל ולא אמרינן דקנה ומחזיר אונאה כלשון אונאה בכל מקום וכן ס"ל לר' יוחנן עצמו בפרק הזהב דביטול מקח יש להן ולכאורה קשה דהאיך אפשר לפרש כלל דפירוש אונאה היינו דהמקח קיים ומחזיר אונאה דא"כ מאי משני בשהוקיר דכיון דהמקח קיים ברשות הלוקח נתייקר וצריכה להחזיר מנה להלוקח דהיינו שיעור אונאה ולמה תפסיד כיון דבשעה שמכרה לא היה שוה אלא מנה צריכה להחזיר מנה יתירה להלוקח ואפשר דהוי מצי לומר לפי מאי דמקשה הש"ס לקמן במכרה לזה במנה ולזה במנה ה"ל אפושי שטרא ומשני בדקטיני א"כ המ"ל דהיינו דמשני בשהוקיר וניחא ליה ללוקח במקחו ואם יתבע האונאה ממילא שיבטלו היתומים המקח מטעם שמכרה רק במנה דה"ל אפושי שטרא דרישא דמתניתין לא מיירי בקטיני וכיון שהוקיר ניחא ליה ללוקח שלא יבטל המקח ועמ"ש בזה לקמן מיהו אם נפרש כן ע"כ צ"ל דמאי דנקט בירושלמי בשהוקיר היינו דלא קשיא ליה רק על הרישא אבל בסיפא אין קושיא דכיון דהשדה שוה מאתים נתקבלה כתובתה אע"ג שכתבנו לעיל דהתוס' שכתבו בדאוזיל היינו לאשכוחי נפקותא לענין מאי נתקבלה כתובתה כיון דשוה מאתים אבל לפי מאי דקיימינן השתא אי אפשר לומר נפקותא זו בשהוזיל דהא ברשות הלוקח הוזל. ובאמת איכא לאשכוחי נפקא מיניה אחרינא במאי דקתני נתקבלה כתובתה כנ"ל ובזה א"ש סמיכות דבריהם וטעמא דנתקבלה כתובתה תימא קצת ר"ל דאי הוי אמרינן דיש לו אונאה והמקח קיים באמת אינה מפסדת אבל לפי מה שהוכיחו התוס' דהמקח בטל וס"ל דבזה א"ש גם הסיפא בשהוזל דמפסדת מנה על זה שפיר כתבו דתימא קצת ודוק ומה שיש עוד לבאר בזה נכתוב לקמן:

11 תוס' ד"ה כאן שנה רבי וכו'. לכאורה היה נראה לפענ"ד ליישב קושיתם דר' יהודה אדר"י משום די"ל דס"ל לר"י דהיכא דעשה השליח שליחותו באמת הריוח למשלח אבל היכא דשינה בשליחות קנה הריוח לעצמו כדאמרינן בב"ק דף ק"ב דהיכא דעשה השליח שליחותו הריוח לבעה"ב כגון חיטים וחיטים אבל חיטים ושעורים הריוח לשליח או לאמצע כדאיתא שם א"כ יש לומר כיון דס"ל לר' יהודה לקמן בקנה חלוק שוה שש בשלש דה"ל שינוי משום דהיה לו לקנות בכל השש דהוי שוה תריסר נמצא דכשקנה בשלש ה"ל שינוי א"כ יש לומר דהכא מיירי שלא הביא עם ההוספה שעליו אלא כשיעור שאמר לו לקנות נמצא ה"ל שינוי לר' יהודה דכ"ש אם היה קונה בכל המעות היה שוה טפי וכיון דה"ל שינוי ס"ל דהריוח לשליח כדס"ל התם דלא מעל בעה"ב מטעם זה משום דלא עשה שליחותו אבל באמת אם היה קונה בכל הסך שפיר היה הריוח למשלח כדס"ל לר"י גבי חלוק. ולפ"ז אתיא מתניתין כר' יהודה נמי דבמתניתין אין בו שינוי דאין שייך לומר דהיה לה למכור במאתים שהיו היתומים מרויחין טפי שהרי לא לה שליח שתמכור במאתים דנימא שהיה לה למכור במאתים דכ"ש שהיו נותנין לה ארבע מאות זוז דכיון דאין כתובתה אלא במאתים למה היה לה למכור בכפליים וכ"ש למאי דמוקי סיפא דמתניתין לקמן בדקטיני מסתמא רישא דמתניתין נמי מיירי בהכי שמכרה שדה שלימה ולא שייך שהיה למכור שני השדות ביחד אך נראה דא"א לתרץ בהכי דברי ר' יהודה דהא ס"ל נמי בברייתא קמייתא דמוקי לקמן בדבר שיש לו קיצבה דהכל לשליח ובדבר שיש לו קיצבה לא הוי שינוי כדאמרינן לקמן דמודה ר' יהודה בקיטניות וכו' וע"כ סבירא ליה לר' יהודה מצד הסברא דהכל לשליח ולא מצי אתיא מתניתין כר' יהודה ובזה יש להבין הא דמייתי בתחלה הך ברייתא דס"ל לר' יוסי דחולקין בדבר שיש לו קצבה דהא עיקר שינויא הוא מהך ברייתא דס"ל לר' יוסי דהכל לבעל המעות ואי בעי לרמוי ברייתות אהדדי ה"ל לרמוי בתר הכי ולשנויא ולפי מ"ש דכוונת הש"ס הוא דכאן שנה רבי כר' יוסי כפירש"י דלא כר' יהודה. ולכך צריך לרמוי בתחלה הברייתות דמוכח מברייתא קמייתא דמיירי בדבר שיש לו קצבה דס"ל לר' יהודה דאפילו בלא שינוי הכל לשליח ומוכח דסתם לן תנא דלא כוותיה וע"כ צריך לשנוי דר' יהודה אדר' יהודה באופן אחר שכתבנו לעיל לפירש"י ואף דאכתי המ"ל כנ"ל וטעמא דר' יהודה בדבר שיש לו קיצבה הוא משום דפשיטא ליה דבדבר שיש לו קצבה דהמתנה לשליח אבל בדבר שאין לו קיצבה מחלק כנ"ל מ"מ לא ניחא ליה לחלק בכך. ודוק:

12 ולפי זה נראה דיש לפרש הא דאמר ר' פפא הילכך וכו' משום דבאמת הוי מצי לומר לר' יוסי להיפך דברייתא דלעיל דס"ל חולקין היינו בדבר שאין לו קיצבה והיינו משום דס"ל דכיון דאיכא שינוי כנ"ל הריוח לאמצע כדאיתא בב"ק שם. וברייתא שניה מיירי בדבר שיש לו קיצבה כיון דאינו שינוי הכל למשלח אבל ר' פפא ל"ל האי סברא לחלק משום שינוי דאל"כ אפילו לר' יהודה הוי מצי לחלק כן. דכיון דס"ל לר' יוסי חולקין בדבר שאין לו קצבה. וצ"ל דהטעם משום שינוי. א"כ אפילו לר"י יש לומר כן דס"ל דמשום שינוי כל הריוח לשליח לבד. והיינו דקאמר דקמ"ל לשינויא דשנינן שינויא הוא ר"ל דמתניתין סתם ליה כר' יוסי כפירש"י. ודוק:

13 עוד יש לומר בפשטות הא דמייתי הש"ס בתחלה ברייתא דס"ל לר"י דחולקין. משום דהמ"ל דטעמא דר' יוסי דס"ל בברייתא שניה הכל לבעל המעות היינו דס"ל דהמתנה היא למשלח וא"כ ה"נ במתניתין המתנה ליתומים וכיון דלאו במכירת השדה הוא ממש וה"ל כמתנה אחרת ליורשים לא גרע ממטלטלי דיתמי דלא משתעבדי לבע"ח וכ"ש לכתובה דאפילו בחייו לא גביא מטלטלי וא"כ לא שייך למיתני במתניתין דנתקבלה כתובתה דעדיפא ה"ל למיתני דאם אין קרקעות אחרים אינה יכולה לגבות רק מנה והמותר ליורשים. לכך מייתי בתחילה הך ברייתא דס"ל לר' יוסי דחולקין. הרי דס"ל דאפילו בדבר שיש לו קיצבה מספיקא חולקין א"כ ע"כ דס"ל דבאין לו קיצבה הכל לבעל המעות היינו משום דס"ל דמחמת המקח הוא וה"ל כל הדמים דמי השדה ושפיר גובה מהם כתובתה. וק"ל:

14 שם גמרא מאי לאו דזבין שוה דינר במנה ודינר וכו'. לכאורה יש לדקדק דה"ל למידק מרישא דמתניתין דקתני שהיתה כתובתה מאתים ומכרה שוה מנה במאתים נתקבלה כתובתה והיינו דקמ"ל דהכל לבעל המעות דיותר הוי רבותא אי הוי נקיט בהיתה כתובתה מנה כמו במציעתא מכרה שוה מנה במאתים שמחויבת להחזיר מנה ליורשים אע"ג שהיא מוחזקת כדס"ל לר' יוסי גבי שליח שהוסיפו לו אלא ודאי דבזה ה"ל מעביר על דבריו דכיון דהריוח למשלח היתה יכולה למכור בפחות שיעלו דמי מקח מנה כשיעור כתובתה ה"ל כאמר זבין לי ליתכא ואזיל וזבין כורא דהמקח בטל. מיהו זה אינו דאפילו אי מוסיף על דבריו א"ש דודאי אפילו מוסיף על דבריו הוי אין המקח מתקיים אלא בשיעור שהיה לו למכור וא"כ בכה"ג שהיתה כתובתה מנה ומכרה שוה מנה במאתים אין המקח מתקיים אלא בחצי השדה דהיינו שיעור מנה א"כ הדר ה"ל כמכרה שוה חמשין במנה והיינו דינא דמתניתין דמה לי שהיתה כתובתה מאתים ומכרה שוה מנה במאתים או שהיתה כתובתה מנה ומכרה שוה חמשים במנה. וליכא רבותא טפי. אך אכתי קשיא לי לפ"ז למאי דס"ד דמציעתא מיירי במכרה שוה מנה ודינר במנה ודינר ה"ל לאשמעינן במכרה שוה מנה במנה ודינר דג"כ המכר בטל אי מעביר על דבריו הוי משום דהיה לה למכור בפחות מעט כדי שיעלה דמי המקח מנה כשיעור כתובתה. כמו שהוכחנו מרישא ונלע"ד דבאמת צריך להבין מהו הטעם דבטל המקח בדאוזיל כדמשני דאפילו אי מוסיף על דבריו הוי כיון שהיא רוצה להחזיר הדינר בקרקע ליתומים למה יגרע יותר ממכרה שוה מנה ודינר במנה ודינר דמהני כשמחזר' בקרקע. ונראה דהטעם הוא דבדאוזיל אפילו כשהוא מחזיר הדינר בקרקע נעשה שינוי מקח בכל השדה דמה שקנה בזול נשתנה עכשיו פיסוק הדמים בכל חלק וחלק מהשדה משא"כ במכרה שוה מנה ודינר במנה ודינר כשמחזיר המותר הוא עומד בפיסוק הדמים דמעיקרא והיינו דפירש"י במתניתין בד"ה מכרה בטל וכו' נמצא שכל המכר טעות וכו' נמצא לפ"ז הוי רבותא טפי כשמוכרת שוה מנה ודינר במנה ודינר ממכרה שוה מנה במנה ודינר דאפילו כשמחזיר הדינר בקרקע נשתנה המקח על כל השדה ושפיר אשמעינן רבותא טפי במכרה שוה מנה ודינר במנה ודינר ולפ"ז הוי נ"מ לדינא בהיתר כתובתה מנה ומכרה שוה מנה במנה ודינר דכל המקח בטל. ולא הוזכר בדברי הפוסקים וצ"ע. ודוק: