הפלאה על כתובות פ״א

1 גמרא א"ל הכי קאמינא וכו' מאן שמעת ליה וכו' והא בעינן כשתנשאי וכו'. פירש"י אלעיל פריך וכו'. לכאורה תמוה מה דהוסיף להקשות והא בעינן לכשתנשאי כיון דכבר הקשה ומשני. ונראה לפרש בזה ע"פ פשוטו דבאמת פשיט לעיל להילכתא דעל היבם לקברה ממתניתין דר"פ אלמנה ניזונת ובאמת קושית רבא להילכתא משום דקי"ל גבי ארוסה כב"ש ואביי הבין דקשה ליה על מתניתין דמייתי דבעינן לאוקמי לכ"ע אפילו כב"ש לכך השיב לו דלב"ש בל"ז לק"מ דס"ל שטר העומד לגבות כגבוי דמי ואתיא ככ"ע ואח"כ מקשה דלהלכתא לא מתרץ מידי דהא בזה קי"ל כב"ש גבי ארוסה ובעומד לגבות לא קי"ל כוותיה וזהו דמקשה והא בעינן נמצא קשה להילכתא. ובלימוד הישיבה אמרתי דיש לפרש דהא התוס' הקשו עוד דהכא ב"ה מודה דלגרוע כח בעל השטר דרש"י מדרש כתובה ואיך קאמר מאן שמעת ליה ותו דחוק דלמאי דמשני יבם כאחר דמי א"כ כל פלפולא דאביי ורבא נפל בבירא ונראה דיש לפרש דרבא דהקשה מב"ש דלא ניתנה לגבות מחיים היינו דמסופק רבא באמת בהך סברא דיבם כאחר דמי אלא דהוכיח הך סברא דלא ניתנה לגבות משום דקשיא ליה כנ"ל דמה הוא יורש כיון שלא נשבעה א"ל כתובה וכמ"ש לעיל דמשמע דמתניתין דר"פ אלמנה ניזונת לא מיירי בארוסה. ומזה הוכיח דע"כ צ"ל כמ"ש לעיל משום דיבמה הוי כתוך זמנו דיבם לאו כאחר דמי וזהו דקאמר אח אני יורש ממ"נ דהרי לא נשבעה ואי משום כתובה ע"כ משום דבתוך זמנו הוא א"כ לא ניתנה לגבות מחיים. ועל זה השיב לו אביי דאם אתה אומר הטעם משום דתוך זמנו לא בעינן שבועה ע"כ אתה צריך לאוקמי כב"ש דא"כ אתה דורש מדרש כתובה למעליותא דלב"ה לא דרשינן למעליותא ויש לחוש לצררי א"כ כיון דמוקמינן כב"ש אין אתה צריך לומר כלל משום מדרש כתובה אלא דב"ש ס"ל שטר העומד לגבות כגבוי דמי ולא אמרינן כלל אין אדם מוריש שבועה לבניו כדאיתא בשבועות דף מ"ח בהדיא דלב"ש דס"ל שטר העומד לגבות כגבוי יורשים גובים אפילו מת לוה בחיי מלוה. ואח"כ מקשה דנהי דלא מוכח סברתו משבועה מכל מקום הא ס"ל לב"ש ע"כ דבעינן לכשתנשאי דהא דריש מדרש כתובה ומשני כיון דליכא הוכחא אמרינן דיבם כאחר דמי. ולפ"ז צ"ל בפשטות דלעיל מיירי בארוסה כמ"ש לעיל דלא בעינן שבועה אלא דמתניתין א"א לפרש אלא בנשואה כמ"ש לעיל ועמ"ש לקמן ודוק. אלא דלפ"ז אכתי דחוק דצריך לאוקמי מתניתין דר"פ אלמנה כב"ש משום שבועה כנ"ל ומחוורתא כמ"ש לעיל בשיטת הרמב"ם והראב"ד ז"ל:

2 שם ואמאי ספיקא הוא וכו'. לכאורה קשה דמה בכך דספיקא הוא הא קי"ל באיני יודע אם פרעתי אפילו היכא דלא ה"ל למידע חייב לשלם והכא נמי הרי בודאי נתחייב כתובה וספק זנאי והפסידה ואדרבה לבית הלל קשה מאי טעמא. ולכאורה היה נראה דכיון דדרשינן מדרש כתובה דאין החיוב אלא לכשתנשאי ואם כן בחיי הבעל אין התחלת החיוב ואם זינתה ה"ל כאינו יודע אם הלויתני דבמקום דלא ה"ל למידע כ"ע מודים דפטור כמ"ש התוס' לעיל דף י"ב ע"ב והיינו דקאמר אביי מאן שמעת דדריש מדרש כתובה ב"ש ואם כן קשה עליו דאין ספק מוציא מידי ודאי וע"כ צ"ל דכגבוי דמי וכאלו תפסה היא וליכא חזקה דממונא גבי הבעל נגד ברי דידה ולא דמי לאיני יודע אם הלויתני דאיכא חזקת ממון כדלעיל דף י"ב ע"ב. ולפ"ז הוי א"ש טפי הא דפריך בתר הכי והא בעינן לכשתנשאי לפי' התוס' דאב"ה פריך דהא צ"ל טעמא דב"ה משום זה דה"ל כאיני יודע אם הלותני וע"כ צ"ל דלגרוע מודה ב"ה דדרשינן מדרש כתובה מיהו אינו נראה לפרש כן דודאי משמע בדוכתא טובא דחיוב הכתובה מתחיל משעת נשואין היא כמו שאר חובות אלא דלא הגיע זמנה לפרוע ובאינו יודע אם פרעתי חייב. ונראה עיקר דהך ספק זנאי לא הוי ליה כודאי כל זמן שלא שתתה כדאמרינן בסוטה דעשה הכתוב כודאי וכמ"ש התוס' ביבמות דף י"א ע"א וא"כ ע"כ היא צריכה לומר דאם היה בעלה חי היתה שותה והיה מתברר דלא זנאי א"כ ספק זה אינו מוציא מידי ודאי שעשה הכתוב והיינו דקרי ליורשים ודאי וא"כ דברי ב"ה נכונים בטעמם ועל ב"ש קשה. ובזה יש ליישב מה שדקדקו התוס' ד"ה שותת וכו'. ותימא דהתם עיקר מילתיה דלפמ"ש הוא צורך ההוכחה לאביי דלא נימא טעמא דב"ה כדלעיל משום דה"ל כאיני יודע אם הלויתני דס"ל גם כן מדרש כתובה איהו בעי למימר מאן שמעית ליה דדריש מדרש כתובה דוקא ב"ש וע"ז קאמר דעיקר הטעם הוא מתוך שלא שותה הוי ליה כודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי והיינו דקאמר ב"ה או שותה ר"ל דכל זמן שאינה שותה ה"ל כודאי. ולפ"ז צ"ל דטעמא דב"ש משום דכגבוי דמי דכיון שהוא כבידה מועיל ברי דידה להחזיק דלא עדיף מה שעשו כודאי מטענת ברי דידה. א"נ יש לומר דהיינו כמ"ש התוס' ביבמות דף י"א דהא דעשה התורה הספק כודאי היינו להחמיר ולא להקל א"כ כיון דקי"ל בכל מקום במילתא דממונא דקולא לנתבע א"כ ה"נ כיון דס"ל שטר העומד לגבות כגבוי דמי אמרינן לקולא לדידה ולא הוי ליה כודאי והוי ליה כאינו יודע אם פרעתי ועיין מ"ש בסמוך. ודוק:

3 שם גמרא והא בעינן לכשתנשאי וכו'. קצת קשה דה"ל להקשות אמתניתין דלמה ליה למימר כתובה בחזקת יורשי הבעל תיפוק ליה דלא ניתנה לגבות כלל לסברת המקשה דיבם לאו כאחר דמי. ולפמ"ש התוס' דהקושיא על ב"ש דוקא א"ש טפי דמה"ל דהיינו טעמא באמת דלא מפרש ב"ש דין הכתובה כדקאמר ביבמות שם אליבא דב"ש מה יעשה בכתובתה ושבקא משום דלב"ש אין צריך לחקור עליו כלל כיון דלא מטי זימניה. אך לפמ"ש התוס' דהקושיא על ב"ה ג"כ או לפמ"ש דהקושיא לדידן דקי"ל להילכתא כב"ש במדרש כתובה גבי ארוסה ולא קי"ל כוותיה בשטר העומד לגבות א"כ ה"ל להקשות אמתניתין מיהו לפמ"ש התוס' ביבמות דבל"ז המ"ל משום דאין אדם מוריש שבועה לבניו לב"ה ותירצו דבאמת היינו דקאמר כתובה בחזקת יורשי הבעל ולאו כגבוי דאי הוי כגבוי לא הוי אמרינן אין אדם מוריש שבועה לבניו כמו לב"ש א"כ ה"נ יש לומר כיון דקאמר כבר דלב"ש דס"ל כגבוי דמי לא קשה מידי אף דכתב לכשתנשא לאחר והקושיא לב"ה או לדידן כנ"ל א"כ ממילא א"ש דהוצרך לומר בחזקת הבעל דלאו כגבוי דמי. וק"ל:

4 שם שלח ליה וכו' אם ישראל הוא וכו'. לכאורה נראה דהטעם דבישראל לא מהני פיוס משום דאמרינן לעיל דף נ"ו דבכתובה עביד רבנן חיזוק דלא מהני מחילה בין לר' מאיר בין לרבנן אע"ג דלר' יהודה מהני בכותבת לו התקבלתי היינו דאמרינן דהוי כאלו קיבלה מעות על כתובתה משא"כ הכא וכ"ש דלר"מ לא מהני כתובה לדעת קצת הפוסקים בש"ע סימן ס"ו ובתוס' לעיל דף נ"א אך אמרינן ביבמות דף ל"ו במעוברת חבירו דג"כ עשו חיזוק ואמרינן שם מי עביד רבנן תקנתא לכהן וכו' וקאמר שם היכא דלא אפשר עבדינן כרבנן וכו'. א"כ ה"נ כיון דלר' יוסי מהני מחילה ע"ש א"כ בכהן סמכינן עליו ובהא ניחא הא דמהני בישראל כשמגרשה ומחזירה דודאי בתחלת נשואין שני' שהיא מתרצה ואדעתיה דהכי ניסת לו ובזה בודאי מועיל מחילה לאחר גירושין אפילו על כל הכתובה כמ"ש הב"ש סימן ס"ו ע"ש ועמ"ש עפ"ז בתוס' ד"ה מגרשה וכו'. מיהו לפמ"ש לעיל דף נ"א לר"מ מהני מחילה באחריות דלא עשו חיזוק בדרבנן מ"מ למאי דקי"ל כר' יהודה יש לומר כן אלא דלכאורה אכתי תקשה הניחא לרב יוסף וכדקי"ל להילכתא דס"ל דאי עבד וזבין הוי זבינא וכ"ש לפמ"ש לקמן דיש לומר דהא דר' יוסף גופא מטעם חיזוק הוא א"כ שפיר יש לומר דאף שכתבנו לעיל בפרק אע"פ בכמה דוכתי דבכל מקום שעשו חיזוק דאף דאין מחילה מועיל היינו שיכולה לחזור בה אבל כל זמן שאינה חוזרת מועיל לכ"ע דלא עדיף מעונה דלכ"ע א"י למחול כדאיתא לעיל דף נ"ו ואפ"ה אמרינן בדף ס"א ברשות כמה דבעי מ"מ ה"נ יש לומר כן דמה בכך שיעשה סעודה ויפייס שמא תחזור בה ותבטל המכירה אבל לאביי דס"ל אי זבין זביני זביניה א"כ מה בכך שתחזור בה הא כבר זבינא זבינא וכ"ש לפמ"ש לקמן דלאביי צ"ל דלא עשו חיזוק בזה ותו דאף לרב יוסף נראה דאע"ג דעשו חיזוק שיכולה לחזור היינו אם היתה חוזרת קודם המכירה אבל כשנתרצתה בשעת המכירה שוב אינה יכולה לחזור בה וכן מוכח מהא דקאמר דף צ"ה אליבא דר"י כתבה לשני וחתמה לו הרי דמועיל מחילה בשיעבוד לר"י כיון דמוחלת בשעת מכירה ועמ"ש לקמן ר"פ הכותב בכה"ג. מיהו העיקר בזה דהוא רוצה שיהיה לו רשות למכור בכל פעם כדפי' רש"י בד"ה מגרשה בגט וכו' א"כ אף לאביי הוא רוצה שימכור לכתחלה בכל פעם ולא תוכל לחזור בה. וק"ל:

5 תוס' ד"ה הרוצה למכור וכו' ויש לומר דמפסדת וכו' דאל"ה וכו'. מבואר מדבריהם דכל היכא דאיכא משעבדי מאחיו לא תיקנו משני והוא תמוה שסותרים דבריהם ביבמות דף ל"ט ע"א בד"ה אשה הקנו וכו' שכתבו להדיא דלא טרפא ממשעבדי כל היכא דאיכא בני חרי לשני דאל"כ תהא קלה בעיניו להוציאה ולדבריהם שם צ"ל דמפסדת שאם ישתדפו הנכסים הנשארים מאחיו אף דתקינו משני היינו מאותו שעה שישתדפו משום דאסור להשהות בלא כתובה תקינו רבנן משני מאותו שעה. א"כ מפסדת אם ישתדפו לאחר גירושין ומיתה דשני קודם גבייתה דאז אין לה משני כלל ותצטרך לחזור על משועבדים ויותר נראה דאפילו בחיים אם ישתדפו הנשארים כיון דס"ל דאין החיוב בבעל שני מתחיל אלא מאותו שעה שנשתדפו א"כ עכ"פ מפסדת דגרועה היא משאר נשים דהא אין יכולה לטרוף מלקוחות של השני שקנו ממנו קודם דאשתדוף כמ"ש התוס' שם. ותו דבעלי חובות של השני דהיינו שחייב היבם לאחרים קודם שאשתדף יהיו קודמין לה. וכ"ז הוצרכו לר"מ דס"ל דאסור להשהות בלא כתובה אבל לרבנן דס"ל דלא היה התקנה אלא בשעת נשואין אבל אח"כ אין איסור כדאיתא בב"ק בהחובל דף צ' א"כ לפי מאי דס"ל דהיכא דאשתדף מתחיל החיוב באותו הפעם לר"מ יש לומר נמי דלרבנן דר"מ אינו מחויב כלל כיון דלא היה התקנה משני בשעת יבום דהא היה לה מראשון יש לומר דלא התקינו אח"כ משני אפילו אשתדף אחר יבום נכסי המת. ולפ"ז א"ש טפי לר"מ דא"צ לדחוקי אם ישתדפו לאחר גירושין דזה דחוק קצת דהא יכולה לגבות מיד אחר גירושין ומיתה אלא דלר"מ נמי אין איסור אלא להשהותה עמו אבל אם רוצה לגרשה אין צריך ליתן לה כתובה א"כ אם ישתדפו ויגרשה מיד לא נתחייב היבם כלל ותצטרך לחזור על משועבדים. וה"ה דה"מ למימר דלר"מ אהנו מה שכתובתה על הראשון דהא ס"ל לר"מ בר"פ הנזקין דכתובת אשה בינונית. א"כ נשאר מן המת זיבורית דוחה אותה אצל זיבורית של הראשון אלא דעדיפא תירצו. ותו דאנן קי"ל בהא כר"מ דאסור להשהות וקי"ל דכתובת אשה בזיבורית. וה"ה דהמ"ל דלר"מ דס"ל לעיל דף נ"א דלא אמרינן בכתובה אחריות טעות סופר. אם כן היכא דלא כתב אחריות פשיטא דאיכא טעמא רבה דאינו יכול למכור דהא לא תוכל כלל לגבות אם ישתדפו אותן בני חורין שישייר וא"צ לדחוקי משום טירחא דידה כ"ז כתבתי לדבריהם שם אבל דבריהם דהכא צ"ע חדא דקשה קושי' התוס' שם דאם נימא דהיכא דאיכא משעבדי דאחיו אינו גובה משני א"כ תהא קלה בעיניו להוציאה ודוחק לומר דכיון דלא נחתי הכא לסברא דאין החיוב השני מתחיל אלא משעה דאשתדף א"כ ס"ל דאכתי אינה קלה בעיניו להוציאה דחושש שמא ישתדפו משעבדי דאחיו וחזר החיוב עליו למפרע. ותו קשה לי דהא עכ"פ חזינן דאף ר"מ מודה בהך תקנתא דלא ימכור בנכסי אחיו כדאיתא במתניתין דאיירי ר"מ בפירות מחוברין. ולר"מ בודאי א"א לומר דהיכא דאיכא משעבדי לא תקינו משני דהא ר"מ לית ליה אחריות טעות סופר כלל בכתובה וא"כ דודאי חוזרת עליו ומאי מפסדת וצ"ל דס"ל דודאי אף ר"מ לא פליג אתקנת שמעון בן שטח דכל נכסיו אחראין אלא דס"ל דצריך לכתוב בפירוש ולא אמרינן בזה דאפילו לא כתב הוי כאלו כתב כמ"ש בזה בדף נ"א ע"ב ע"ש. א"כ מסתמא כותבין כן בפירוש אחריות והוצרכו לתקן שלא תפסיד. א"נ יש לומר דס"ל הכא דלר"מ עצמו בל"ז לק"מ דכיון דס"ל לר"מ כתובה דאורייתא א"כ בל"ז נכסי אחיו משועבדים לה מדאורייתא ולא הוצרכו לטעם דלא כתב לה דקנאי ודקנינא אלא למאי דקי"ל דכתובה תקנתא דרבנן א"כ צריך טעמא למה התקינו כן ועמ"ש לקמן בזה. ויותר נלע"ד דיש להסכים דבריהם הכא ודהתם דמ"ש הכא דאפילו אי ל"ל מראשון אלא משעבדי ר"ל אם היה רשאי למכור בנכסי אחיו א"כ היה הדין נותן אם אשתדפו בני חרי דאחיו צריכה לחזור על משועבדים אלו שמכר הוא בנכסי אחיו אבל מודים דממשעבדי שמכר אחיו בחייו אינה יכולה לטרוף אי אית ליה לשני דהיינו היבם בני חרי או משעבדי דידיה משיבמה דאל"ה תהא קלה בעיניו להוציאה אבל למשועבדים אלו שמכר הוא בעצמו יכול הוא לדחותה מטעם דאינם יכולים לומר הנחתי על נכסי היבם משום דאכתי לא התחיל החיוב אלא משעה דאשתדפו וכלו נכסי המת וכמ"ש שם ובזה לא תהא קלה בעיניו להוציאה דודאי לקוחות אלו לכשיקחו ממנו יחושו על זה ולא יקנו אלא באחריות. מ"מ תצטרך היא לחזור על הלקוחות ורצונה בזה דדחיקא להו מ"ש שם דהיא חוששת פן ישתדפו לאחר מיתה וגירושין דהא יכולה לטרוף מיד אחר גירושין ומיתה וגם דוחק משום דגריע משאר נשים לענין לקוחות הבעל מקודם דאשתדף כנ"ל וגם דוחק לומר משום שמא יגרשה מיד כשישתדפו הנכסים כנ"ל. לכך ניחא להו דכיון דאין החיוב מתחיל אלא לאחר דאשתדף אם כן אם ימכור קודם יוכל לדחותה אליהם אפילו אם יהיו לו בני חורין והא ודאי פשיטא דאינה יכולה למכור הכל בלא שיור דיש לחוש שמא ימות או יגרשה ואין עליו שום חיוב ותצטרך לחזור על הלקוחות אלא אפילו אם ישייר אפ"ה חוששת שמא ישתדף ותצטרך לחזור על הלקוחות ומ"ש דאל"ה מאי אהני ליה א"א לפרש דאהני לדחותה על משועבדים שמכר הוא דהא באמת תיקנו שאין יכול למכור כלל אלא ר"ל דע"כ אהנו כמ"ש שם לענין שאין החוב מתחיל אלא לאחר דאשתדף ונ"מ לענין אשתדף לאחר מיתה וגירושין או ללקוחות דידיה קודם דאשתדף כמ"ש לעיל וע"כ החיוב מתחיל מדאשתדף ואם כן יכול לדחותה אצל אלו משועבדים אם היה יכול למכור דאינם יכולים לומר הנחתי אך דאכתי לר"מ עצמו א"א לומר כן דהא ס"ל אחריות לאו ט"ס בכתובה וצ"ל שמא ישתדף לאחר מיתה א"נ כנ"ל משום דמסתמא כותבין א"נ משום דלר"ט עצמו כתובה דאורייתא ועמ"ש לקמן עוד בזה כנלע"ד דיש ליישב דבריהם דהכא ודהתם. ודוק:

6 תוס' ד"ה מי מגרשה וכו' אין אנו יכולים לכופה לימחול דינה וכו'. הקשה מהרש"א ז"ל דלמה לא יאמר לא ניחא לי בתקנתא דרבנן ולכאורה נראה דיש ליישב בפשטות דכיון דאין החיוב מתקנתא דרבנן אלא שהוא יכתוב לה א"כ תצטרך לשמור כתובתה דהא יכול לכפור אח"כ שלא אמר כן ולא כתב לה דאינו כטוען אחר מעשה בית דין כיון דמתקנתא דרבנן כתובה על נכסי בעלה הראשון לכך אינו יכול לכופה. ותו נלענ"ד דא"צ לזה דכיון דקי"ל דעבוד רבנן חיזוק בדרבנן כדלעיל דף נ"ו דלא מהני ביה מחילה ויכול לחזור בו בכל עת כמ"ש לעיל בסוגיא א"כ נראה דה"ה כמו כן בתקנתא דידיה דכתובה על בעלה הראשון עבוד נמי חיזוק א"כ לא היה מועיל כלל מחילה דידיה הכא אף אם יאמר לא ניחא לי בתקנתא דרבנן ויכול לחזור בו ומפסדת ואף אם נאמר דכיון דעכ"פ אדם יכול לשעבד נכסיו לשום אדם שירצה א"כ אם יכתוב דקנאי ודקנינא לא יכול לחזור בו ולאו משום דמחיל תקנתא דידיה אלא מחמת חיוב בפ"ע כענין שכתבנו לעיל בהתקבלתי לר' יהודה דמועיל דהוי כאלו קיבלה באמת דיכול אדם לחייב עצמו בשטר עכ"פ יפה כתבו התוס' דמהיכא תיתא נוכל לכופה על זה כיון שהיא אינה רוצה בחיוב דידיה אלא כתובה כמו שתקנו חז"ל ממילא מחילתו אינו כלום ויכול לחזור בו וכ"ש דא"ש לדעת הפוסקים בח"מ סימן קי"ב בכותב דאקני יכול לחזור בו קודם שקנה כמו במקנה לאחר ל' יום א"כ בל"ז לק"מ קושיות התוס' דמה בכך שיתחייב כיון דכתבנו דאינו יכול למחול זכותו למיהוי תקנתא דרבנן כמו שאר נשים אלא מחיובא דידיה א"כ הוי דבר שלא בא לעולם ויכול לחזור בו קודם שיקנה. ודוק:

7 בא"ד והא דלא קאמר למעוטי שאר נכסים דאין מקחו בטל וכו'. לולי דבריהם ז"ל א"צ לזה דלא שייך הך מילתא כלל באותו משנה דיסקריקיה דמתניתין שם מיירי הכל בענין דמועיל המחילה דנגזל ודאשה ואי בעי לאשמעינן דאין מקחו בטל בשאר נכסים ה"ל לאשמעינן במתניתין דפירקין דכל נכסיו אחראין. גם מה שהקשה הרשב"א דהא מקמא דמוקמי ליה התם וכו'. לא ידענו מזה קושיא על רש"י דאדרבא התם בעי למילף בנכסי מלוג שמכרה לבעלה דתוכל לומר נחת רוח עשיתי לבעלי ממתניתין דלקח מן האיש ובעי לדמות שמקחו בטל מיד כמו במתניתין דלקח מן האיש ועל זה מקשה דהא אמרינן התם לא אמרו אלא בג' שדות וא"א לומר דבא למעט שאר נכסים דלא ניליף מהכא בענינא דידהו דהיינו שתוכל לגבות לאחר מיתה וקמ"ל דלא שייך בזה טענת נחת רוח כיון דבחייו הוא יכול למכור ולא נפקא מיניה השתא בחיי בעלה. ע"ז קאמר דכ"ש הוא דהרי יאמר עיניך נתת בגירושין וע"כ דמעט נכסי מלוג וזה ברור:

8 מיהו נלע"ד דכל עיקר דברי רש"י ז"ל דבאשה בעלמא אין המקח בטל לאו מהכרח דשמעתין דמועיל הגירושין והחזרה לימכור אלא מסוגיא דעלמא דאדם מוכר שלא מדעת אשתו דאי משום הא ודאי דהוי מצי לפרש לפמ"ש לעיל דהא דבישראל אינו מועיל פיוס דאי ס"ד דמועיל פיוס למה יגרש ויחזיר הא ע"כ אינו מחזירה אלא לרצונה יותר היה לפייס מיד אלא משום דאינו מועיל המחילה דידה בישראל משום חיזוק א"כ הוי מצי לפרש כנ"ל דבאמת כשמחזירה היא מתרצה שימכור כנ"ל ואז מועיל המחילה בתחלת נשואין. ותו נלענ"ד דלפי מאי דקאי השתא בקושיא דרבא על אביי ומי ניתנה כתובה לגבות מחיים וכו'. דכ"ש דהוי מצי לפרש הא דמועיל הגירושין והחזרה היינו משום דכשמגרשה ומטא זמן גביא אף שמחזירה כבר. הוא יכול לייחד לה שיעור כתובה והיינו דקאמר בסמוך אלא דר' אבא קשה דל"ל משום עצה טובה דא"כ מה מועיל החזרה ע"כ שייחד לה אם כן נייחד מהשתא אלא העיקר כמ"ש דרש"י ז"ל כתב כן מסוגיא דעלמא. ודוק:

9 גמרא אמר ר"י כיון דאמר רחמנא לא לזבין וכו'. לכאורה היה נראה דטעמא דרב יוסף משום דעשו חז"ל חיזוק לדבריהם מיהו קשה הא דקאמר לקמן דילמא ר"מ היא דאמר מטלטלין וכו'. ואפ"ה ס"ל דעשו חיזוק ואמאי הא לר"מ דס"ל דבדרבנן לא עשו חיזוק וא"ל דהאי תנא ס"ל בהכי כר"מ דמטלטלין משתעבדי וכר' יהודה דבדרבנן עשו חיזוק א"כ ה"ל תרי חומרא בכתובה זה אינו דיש לומר דר' מאיר מודה בזה הואיל ועיקר הכתובה דאורייתא לדידיה כמ"ש התוס' לעיל דף נ"ו ע"ב לענין כתובת אלמנה לר"מ. אך לפ"ז תקשה דמאי מקשה אביי מהא דאלו ואלו מודים שמכרה ונתנה קיים הא התם לא שייך חיזוק כדאמר אביי עצמו לעיל דף נ"ו ע"ב בפירות דנכסי מלוג לא שכיח מודה ר"י דלא עשו חיזוק. ואין ליישב לפמ"ש שם דבאמת פירות הוי מצוי כקושית מהרש"ל שם אלא דפירות הרבה שיהיו יותר מחיוב פרקונה לא שכיח דזה שכיח שיהיה לה קצת נכסי מלוג ואפ"ה לא עשו חיזוק. זה אינו דכבר כתבנו בריש פירקין דגם במכרה ונתנה קיים לא מחויב בפרקונה א"כ הוו החיזוק במידי דלא שכיח. ויותר נראה דטעמא דרב יוסף דס"ל כרבא בריש תמורה דכל מילי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ועיין בח"מ סימן ר"ח דאפילו בדרבנן קי"ל הכא דלא הוי מכירה. ולפ"ז אביי לשיטתיה דס"ל שם בריש תמורה דאי עביד מהני ודוק:

10 בגמרא הרי שהיה נושה וכו'. צריך להבין לפמ"ש התוס' דעדיפותא דיבמה שתקנו דלא ימכור בנכסי אחיו הוא משום דיכול לדחותה אצל משעבדי ותצטרך לחזור על הלקוחות אף אם יהיו לו נכסים בני חורין אם כן קשה הכא דהוא הבע"ח עצמו מאחיו א"כ ממילא תוכל לחזור עליו מצד החוב ואדרבא לקוחות יוכלו לומר הנחתי על זה החוב וכי היכא דגביא השתא תגבה אח"כ ממנו מה לי מחמת הכתובה או מחמת החוב שחייב לאחיו המת ולמה תהיה עדיפא משאר נשים ואפילו לפמ"ש לעיל דלשיטת התוס' בשמעתין צ"ל דלר"מ דל"ל אחריות טעות סופר בסתם כתובה הא דאסור למכור הוא משום דס"ל כתובה דאורייתא אפ"ה צ"ל דה"נ כיון דבל"ז מוקמינן לה כדר"מ דס"ל מטלטלין משעבדי אם כן ה"נ יש לומר דס"ל להך ברייתא כתובה דאורייתא כר"מ. אך זה אינו לפי' רש"י לקמן דלא מחמרינן תרי חומרא בכתובה ופירש"י משום דכתובה דרבנן וע"כ צ"ל דס"ל דהא גופא ה"ל תרי חומרי לומר דס"ל דכתובה דאורייתא וכן קשה לכאורה לפמ"ש התוס' ביבמות דף ל"ט דהריעותא הוא משום שמא ישתדפו נכסי בני חורין דמת לאחר מיתה או לאחר גירושין לית לה משני כלום או לפמ"ש לעיל דגריע משאר נשים אפילו ישתדפו בהיותם תחתיו דיבם מ"מ כיון דס"ל התם דאין החיוב מתחיל אלא משעה דאשתדפו היא גריע משאר נשים לענין לקוחות שקנו ממנו או בעלי חובות שלו קודם דאשתדף שיקדמו לה א"כ קשה דהכא לא שייך כל זה דעכ"פ הוא חוב מוקדם מחמת זה החוב שחייב לאחיו ונלע"ד דלשיטת הפוסקים החולקים על ר"ת וס"ל מטלטלי דיתמי משתעבדי לכתובה יש לומר כפשטיה דהריעותא משאר נשים הוא אם תתאלמן מן היבם ויפלו נכסי יבם לפני היורשים ולא ישאר קרקעות רק מטלטלין דשאר נשים כיון שיבואו בכח כתובה מגבה מטלטלין אבל היבמה לשיטתם כאן ידחה אצל משעבדי הראשון ולא יוכלו לומר הנחתי על זה החוב דהא לגבי החוב שיש לראשון על היבם ה"ל מטלטלין דיתמי אף דס"ל מטלטלי דיתמי משתעבדי לכתובה מ"מ הא היא באה לגבות מחמת החוב של אחיו וה"ל כבעל חוב אחר דלא גבי ממטלטלין דיתמי ולא עדיפא מאם היה אחיו קיים וכ"ש דאתי שפיר לשיטת התוספות ביבמות דהחשש משום אשתדוף דס"ל דאין החוב מתחיל משני אלא משעה דאשתדוף א"ש בפשיטות דאם ישתדפו נכסי דמת הראשון לאחר מיתת היבם לא תוכל לחזור על היתומים מחמת חוב הראשון מטעם מטלטלי דיתמי כנ"ל. אך לר"ת דס"ל דכתובה לא גביא ממטלטלי דיתמי א"כ אם לא ישייר ממנו קרקעות עדיפא משאר נשים. ונראה לענ"ד לתרץ דגם לר"ת א"ש ואיפכא מן הנ"ל כגון שיניח היבם קרקעות דוקא. נמצא שאר נשים יוכלו לגבות קרקעות אבל היבמה גריע דקי"ל בח"מ סימן ק"ד דאף דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי מ"מ אם היורש רוצה לסלק במטלטלי הרשות בידו ואפילו ממטלטלי דידיה יכול לסלק חוב אחיו ויחזיק הקרקעות לעצמו נמצא יוכלו היורשים לומר שהם ישלמו זה החוב שחייב היבם למת במטלטלין וכיון שלא נשאר אצל המת הראשון אלא ממטלטלין לא תוכל לגבות מהם אם ישתדפו הנכסים בני חורין דמת לאחר מיתת היבם דהא לשיטת ר"ת כתובה לא גביא ממטלטלי דיתמי וכיון דהם עצמם הם יורשי המת הראשון ג"כ יפטרו לשלם נמצא מפסידה שלא תוכל לגבות מזה החוב זו לשיטת התוס' דכאן תדחה אצל משעבדי הראשון דלא יוכלו לומר הנחתי על חוב זה דהא מטלטלי דמת הראשון לא משעבדי לכתובה לשיטת הר"ת נמצא היוצא מדברינו דלשיטת הר"ת הריעותא משאר נשים דוקא בהניח קרקעות ולשיטת החולקים עליו הוא איפכא דאין ריעותא משאר נשים אלא באם לא מניח רק מטלטלין גם י"ל לפמ"ש התוס' בד"ה לא יאמר וכו'. דאם ימחול לעצמו יתחייב מדינא דגרמי א"כ יש לומר כשימות ימחלו יורשיו לעצמה ואף דיתחייבו משום מזיק. מ"מ יהיו שאר חובים דאביהם קודמין לחוב עצמן מנכסי היבם. ודוק:

11 אך לפמ"ש לעיל להכניס דבריהם דהכא ודהתם כאחד והוא דגם הכא ס"ל דאין יוכל לגבות ממשעבדי אחיו רק ממה שמכר הוא מנכסי אחיו אם יהיה לו רשות למכור ורצו בזה כמ"ש לעיל דדחיקא להו לומר דהחשש הוא משום שמא ישתדפו לאחר מיתה שיכולה לגבות מיד אחר מיתה או לענין קדימת הלקוחות קודם דאשתדף לכך כתבו דהריעותא הוא דאפילו היא עצמה יכול לדחותה כנ"ל א"כ קשה הכא דמאי ריעותא יש הכא משאר נשים ולמה מוציאין ממנו השתא ונלענ"ד דצ"ל דהכא שאני דיש לומר דהחוב גופיה ה"ל כאשתדף לאחר מיתה דאם לא יוציא ממנו כיון דבחייו הוא מחויב לשלם החוב אפילו ממטלטלי כמ"ש התוס' והם משועבדים לה לכתוב ליה נמצא הוי כאית ליה מראשון וכשימות ולא תוכל לגבות ממטלטלי הוי ליה כאשתדף לאחר מיתה א"כ מפסידה כתובתה דהא כיון שמת כבר אין לה חוב על היורשים מחמת שני. ולפ"ז יש לתרץ היטב קושית התוס' בד"ה לא יאמר וכו' דימחול לעצמו דזה טוב לפנים שאז יהיה כתובה על היבם כיון דל"ל מראשון ולא תהיה גריע משאר נשים ועיקר ריעותא דידה הוא מחמת זה החוב דאית לה מראשון לא נשתעבד השני. וכשימות יהיו מטלטלי דיתמי דלא משתעבדי לבע"ח ותפסיד כתובתה ורוצה היא בכך שימחול לעצמו ויתקנו לה משני כדרך כל הנשים אלא שצ"ע עוד בדין זה שיהיה דינו כאשתדף. ודוק:

12 ויותר נראה דא"ש כמ"ש לעיל דהיא יריאה שאם לא יגבו ממנו ימחלו היורשים לעצמם החוב לאחר מיתת בעלה היבם. ואז ודאי הוי כאשתדיף לאחר מיתה ואף אם יתחייבו מדינא דגרמי לא ניחא לה בזה כנ"ל. וכ"ש דא"ש לפי מה שיבואר בסמוך דהא דאינו מוחל לעצמו משום דמלוה הוי ראוי לגבי יבם דמיירי דאיכא אב דהוא היורש כל זמן שלא נגבה א"כ היא יריאה דאם ימותו האב והיבם אז יורשי היבם ימחלו לעצמם וה"ל אשתדיף לאחר מיתה ותפסיד לגמרי אפילו אם יהיו קרקעות ליבם ודוק:

13 תוס' ד"ה לא יאמר וכו'. הואיל ואינו יורש אלא מכוחה וכו'. לכאורה נלענ"ד לפרש דמיירי שיש יורשים אחרים כגון שיש להם אב והוא ראוי לירש אלא מחמת שהוא יבם זוכה בנכסי אחיו אלא דאפ"ה אין בזה טעם דאין זה מכחה דכיון דאמר רחמנא יקום על שם אחיו לנחלה הרי הוא כיורש אחר. ונראה לפרש דס"ל כיון דיבם אינו יורש בראוי כבמוחזק וקיימא לן דמלוה הוי ראוי לגבי יבם א"כ היה ראוי שירשו יורשים אחרים את החוב כגון שיש אב אלא שאינם יכולים לירש מחמת שהוא משועבד לכתובתה ואם כן אינו יורש אלא מכוחה מיהו לפי מאי שיבואר לקמן בס"ד דע"כ ליכא למימר הכי בין לשיטת ר"ת לקמן בין לחולקים עליו משום דא"כ ה"ל כמלוה ביד אחרים דקי"ל כר"ע לקמן דינתנו ליורשים ולמה תזכה בהן. ונראה דיש לומר דס"ל כמ"ד בב"ב דף קכ"ז גבו מעות יש לו משום דזוזי אוזפיה וזוזי משלם מ"מ כל זמן שלא נגבה אינו זוכה בהן דה"ל ראוי אלא כשנגבה ה"ל למפרע כמוחזק משום האי טעמא דזוזי אוזפיה וזוזי משלם נמצא אינו יכול למחול דכל זמן שאינו משלם לאו דידיה הוא כלל ואפילו יש לו קרקעות והם משועבדים לכתובה מדרבי נתן מ"מ הדר ה"ל יורש מכוחה ואינו יכול למחול ממ"נ כמ"ש התוס' וא"ל דא"כ מאי קאמר הואיל ואני יורש החזקה הא אכתי לאו דידיה הוא זה אינו דעכ"פ בידו לשלם המעות בכל פעם ולזכות בהן ולמה יוציאו ממנו בע"כ. ותו דהא גופא קמ"ל שלא יאמר הואיל והוא יורש ה"ל כמוחזק בידו וקמ"ל דאפילו מלוה שעמו לא ה"ל כמוחזק. ועיין לקמן בסמוך. ודוק:

14 תוס' ד"ה רבי מאיר היא וכו'. דא"כ אפילו ל"ל דרבי נתן וכו'. דבריהם ז"ל צריכין ביאור. חדא מה שהקשה מהרש"א ז"ל דאכתי צריך לדר"נ כמ"ש הרא"ש לבתר תקנת הגאונים. ותו אינו מובן כלל דמה חילוק יש ולמה אי מטלטלי דיתמי לא משתעבדי רק ביבם צריך יותר לדר"נ. ולכאורה היה נראה לפרש דס"ל כשיטת הפוסקים בח"מ סימן קונטרס אחרון דשטרות עצמן בני גביה נינהו וא"צ לדר"נ. אך לפמ"ש בסמוך דכל זמן שלא נגבה מחויב הויא ליה ראוי ואין היבם יורש כלל דלהכי אינו יוכל למחול לעצמו כנ"ל. אם כן כל זמן שלא נגבה הוא בחזקת יורשים אחרים הוי ליה מטלטלי דיתמי ולא מצי גביא כלל אלא כשמשלם הוי ליה דיבם כמ"ש לעיל וא"כ לא שייך גביה בשטר וצריך לדר"נ שפיר הוכיח ר"ת. אך לפ"ז קשה על הרא"ש ז"ל דס"ל דשטרות בני גביה כדאיתא בח"מ שם ואפ"ה כתב דצריך לדר"נ לאחר תקנת הגאונים ודוחק לומר דלדברי הראב"ד כתב כן. ותו דצריך לדחוקי דמיירי במלוה בשטר דוקא. והעיקר נלענ"ד דדבריהם מבוארים במה שכתבו לקמן בד"ה לא אשכחן וכו' יש לומר דשאני התם וכו' לכך א"צ לדר"נ וכו'. וטעמם ונימוקם יבואר היטב בס"ד בדבריהם בסמוך דהנה לכאורה קשה דלמה קאמר דאינה משנה ומשבש לברייתא כיון דבאמת קי"ל דמלוה ראוי הוא ובמלוה שעמו פליגי כדאיתא בב"ב דף קכ"ו ולסברת כמה פוסקים שכתבו הטעם שם משום דהש"ס שם מסתפק בזה א"כ למה לא נאמר באמת דס"ל להך תנא בפשיטות דמלוה ראוי הוא אפילו במלוה שעמו וזהו דקאמר שלא יאמר הואיל ואני יורש החזקתי ר"ל כיון שהוא מלוה שעמו הרי הוא מוחזק בהן ולא ה"ל ראוי אלא קמ"ל שהוא שייך ליורשים והוי ליה ממש מטלטלין שביד אחרים דלא צריכי לדר"נ כמ"ש התוס' לקמן וצ"ל דס"ל להש"ס דא"א לפרש הכי דא"כ כ"ש דאינו משועבד לה כלל דע"כ לא קאמר ר"מ אלא במטלטלי דיבם אבל בשל יורשים אחרים מודה דאין כתובה גובה. א"כ הא קי"ל לקמן דפ"ד כר"ע דינתנו ליורשים שכולן צריכין שבועה ואפשר דאפילו מ"ד לכתובה משום חינא מודה הכא משום דאפילו אי לית נכסים אחרים כלל הא אי לית ליה מראשון תקינו לה משני וכ"ש ביש נכסים אחרים עכ"פ יש מקום לגבות א"כ יפה הוכיח ר"ת דע"כ מטלטלי דיתמי אחרים לא משתעבדי לכתובה ושפיר הוכיח הש"ס דליכא לפרושי הכי וכיון דע"כ גביא מיבם שהוא מוחזק בהם שפיר צריך לדר"נ כדבריהם לקמן וממילא מתורץ היטב קושיות מהרש"א ז"ל דודאי ביורשים אחרים א"צ לדר"נ כמ"ש לקמן בהדיא וממילא דא"ש מ"ש הרא"ש דלבתר תקנת הגאונים ה"ל תרי חומרא דכיון דהרא"ש ז"ל מיירי דליכא יורשים אחרים דהא קי"ל דמלוה הוי ראוי אפילו גבו מעות וקי"ל כר"ע דינתנו ליורשים א"כ שפיר ה"ל תרי חומרא. ודוק:

15 אמנם לפמ"ש לעיל דף פ"א דיש לומר דיבמה ה"ל כתוך זמנו דא"צ שבועה א"כ יש לומר דהכא אי ה"ל דיורשים איהי קדמה משום חינא דלא שייך טעמא דר"ע שכולן צריכין שבועה מיהו כבר כתבתי דיש לומר דהכא לא שייך חינא. ותו דזהו לרבא דס"ל דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים משא"כ לאביי שם כמו שכתבתי שם בס"ד ואפשר דהיינו דקאמר רבא א"כ היינו דשמענא ליה לאביי זו אינה משנה. ועוד נראה דלפי מאי דקאמר בירושלמי שם הגע עצמך הרי שפטרה משבועה ומשני דזו תורה וזו אינה תורה אם כן אפילו א"צ שבועה היורשים קודמים ועיין לקמן דף פ"ד מה שפי' שם דיש לומר דוקא בנאמנות קאמר דזו אינה תורה ולא בתוך זמנו מיהו הכא דמיירי בכתובה דהוי מדרבנן ודאי אמרו דזו אינה תורה ואפשר דהיינו דפירש"י לקמן בד"ה אלא וכו' שהרי הוא מדברי סופרים וכו'. דאי הוי מדאורייתא לא הוי צריך למחוק הברייתא כנ"ל דזה וזה תורה ודוק: