הפלאה על כתובות ל״ז

1 תוס' ד"ה שבויה וכו' דקתני במתניתין יתירות וכו'. הא דלא הוכיחו מלישנא דר' יהודה עצמו דקאמר אעפ"י שגדולה משמע דכ"ש קטנה. וכן מברייתא דנקט בהדיא בת עשר שנים. משום דפשיטא להו דכשהגיע לעונת הפעוטות דהיינו כבת ט' ועשר ודאי יכולה לשמור עצמה שהרי אמרו בגיטין דף ס"ה דמתגרשת בקידושי אביה משום שיכולה לשמור עצמה כדאיתא ריש פרק חרש לכך הוכיחו מלישנא יתירות על בת שלש וקטנה כזו אינה יכולה לשמור עצמה דמש"ה אינה מתגרשת. ועל זה תירצו דקטנה לגמרי וכו'. אלא דלפ"ז הוי קשיא לי לפי מאי דאמרינן שם בגיטין צרור וזרקו אגוז ונטלו שהיא כבת שש ושבע מתקדשת למיאון והטעם שתיקנו קידושין בקטנה שלא ינהגו בה מנהג הפקר משיודעת טעם ביאה א"כ לכאורה מבת שבע עד עשר מוסרת עצמה לביאה ואינה יודעת לשמור עצמה א"כ מ"ט דר' יהודה בהא. ולגירסת הרי"ף והרמב"ם דגרסי איפכא דבצרור וזרקו מתגרשת ובעונת הפעוטות מתקדשת אתי שפיר. אבל לגירסת רש"י שם קשה. ואין לומר דבאמת כן דדוקא נקיט בברייתא כבת עשר והא דמשמע דקאי ר' יהודה במתניתין על לישנא דת"ק יתירות מבת שלש היינו פחותה מבת ששה דא"כ מאי מקשי לעיל מפודה את השבויה ולא מוקי בפחותה מבת עשר. מיהו יש לומר כיון דבל"ז ע"כ צ"ל הא דמקשה מהא דקאמר ר' יהודה לא ישאנה אע"ג דר"י מודה דשבויה אסורה לכהן אלא משום דבמתניתין מחמירי רבנן טפי והכא רבי יהודה מיקל טפי א"כ אפילו נימא בפחותה מבת עשר אכתי תקשי דמחמיר יותר מת"ק. אך הא קשה דמקשה ורמי שבויה אשבויה ולא מוקי בפחותה מבת עשר. ואין לתרץ משום דקתני בברייתא לשון יתירות מבת שלש כמו שדקדקו התוס' מהך לישנא ממתניתין דע"כ זה אינו דהא בגיורת אין לה אב ואין מתקדשת למיאון עד שתהיה בת ששה כנ"ל ולא שייך הא דקאמר ר' יוסי מתיר לארס ולינשא מיד. מיהו לשיטת התוס' לקמן דלא גרסי יתירות מבת שלש. ולא גזרו בקטנה אתי שפיר דמיירי בגדולה. ותו יש לומר דשפיר מקשה אפילו לפי' רש"י דלא שייך למיגזר קטנה אטו גדולה כיון דגדולה מינטרה נפשה ועדיין צ"ע. וק"ל":

2 בגמרא מידי שמיעא לך בהא וכו'. משמע מלשון בהא דלא הדר משנויא קמא דגיורת לא מינטרה נפשה. ולפ"ז הא דנקיט בברייתא שניה גיורת ושבויה לא הוי בחדא גוונא דבגיורת לא בעינן ראוה שנבעלה ולפמ"ש התוס' ד"ה צריכות וכו' דהא דר' יהודה גזר הכא קטנה אטו גדולה היינו דוקא בראוה שנבעלה אתא שפיר דאף בגיורת בקטנות בעינן ראוה שנבעלה מיהו הא דבאמת לא הדר משנויא קמא לאוקמי גם ברייתא קמייתא בראוה שנבעלה יש לומר לפמ"ש התוס' לעיל ד"ה וסבר וכו' דע"כ סברת המקשה דמדמה גיורת לשבויה צ"ל דמתניתין בשעת קטנות לא מינטרא נפשה משום דאינה ראויה להתעבר א"כ למאי דמסיק טעמא דר' יהודה בראוה שנבעלה אע"ג דמתהפכת שמא לא נתהפכה יפה יפה. אע"ג דהא דמתהפכת הוא בשביל זה שלא תתעבר מ"מ חיישינן דשמא סברה שכבר נתהפכה יפה א"כ ממילא בגיורת גדולה אין לחלק בין ראוה שנבעלה ללא ראוה דהא כיון דע"כ אינה שומרת עצמה אלא משום שלא תתעבר כדמוכח ממתניתין א"כ יש לומר שמא סומכה עצמה שתתהפך אח"כ ולא נתהפכה יפה ואין חילוק בין קטנה לגדולה. וק"ל. ועמ"ש בסמוך עוד בזה.

3 שם בראוה שנבעלה. לכאורה משמע דמיירי שראוה שנבעלה סמוך לגירות ושחרור ממש מדצריכה להמתין שלשה חדשים שלימים משעה שנפדית. אך זה דוחק וליכא לפרושי הכי כמו שיבואר. והעיקר נראה דהפירוש הוא דכיון שראינו שנבעלה אפילו מזמן רחוק כבר אזלא חזקת שימור דידה וחיישינן שנבעלה עוד אפ"ה פריך שפיר מ"ט דר' יוסי. דודאי כיון דלאו בחזקת שימור קיימא וראינו שנבעלה פעם אחת ממילא יש לחוש שנבעלה ג"כ סמוך לשחרור. ובזה אתא שפיר הא דנקט גיורת ומשוחררת ואי בראוה שנבעלה סמוך לגירות היינו אנוסה ומפותה דצריכה להמתין לר' יהודה ולמה נקיט דוקא גיורת ומשוחררת. ודוחק לומר דה"א דבאנוסה ומפותה דוקא משום דגזר זנות אטו נשואין כדאמר ביבמות בס"פ ארבעה אחין אליבא דשמואל ע"ש. ולפמ"ש אתי שפיר דטובא קמ"ל דהיא בחזקת בעולה אפילו שלא ראינו שנבעלה סמוך לגירות. ובזה נכון נמי הא דקאמר בראוה שנבעלה דמשמע שעדים ראו שנבעלה ולא קאמר סתם אפילו ע"פ עצמה שמודה שנבעלה דלפי הטעם שמא לא נתהפכה יפה יפה אפילו היא עצמה אומרת שנבעלה ונתהפכה גם כן יש לחוש שמא לא נתהפכה יפה יפה. ובזה הוי אתי שפיר אף ביוצאה בשן ועין דלא מהני טעמא דמתהפכת לר' יוסי בראוה שנבעלה כמ"ש התוס' משא"כ במודה שנבעלה ונתהפכה יש לומר דנאמנת במיגו מיהו יש לומר דביוצאה בשן ועין אפילו לא ראוה שנבעלה צריכה להמתין דלאו בחזקת שימור היא דלא מינטרא נפשה ואינה נאמנת שנתהפכה אפילו לר' יוסי משא"כ לפמ"ש דלא מיירי בראוה שנבעלה סמוך לגירות דא"כ היינו אנוסה ומפותה אלא שנבעלה מכבר ואז היא בחזקת שנבעלה עוד א"כ צ"ל שראוה דאי ע"פ עצמה היתה נאמנת שלא נבעלה סמוך לגירות. ובזה נלענ"ד דמתורץ מה שדקדקנו לעיל דלא משני בגיורת נמי שראוה שנבעלה ומשמע דלא הדר משנויא קמא ולפמ"ש יש לומר דהרי כתבו התוס' לעיל דממתניתין דידן מוכח דאף לר' יהודה גיורת אינו בחזקת שימור אלא דאמרינן דמשעה דדעתה לאגיורי נטרא נפשה א"כ אף שראינו שנבעלה כבר דילמא באותו פעם לא היה דעתה לאגיורי ואכתי נימא דסמוך לגירות נטרא נפשה ואינה צריכה שלשה חדשים לכך צ"ל דגיורת לא מינטרה נפשה כלל. ולפ"ז יש לתרץ מה שמקשים הא דקאמר בס"פ ארבעה אחין לשמואל ללישנא בתרא דסבר כר' יוסי ואמאי הא לפי המסקנא דהכא ר' יהודה דוקא בראוה שנבעלה מיירי. ולפמ"ש דדוקא בשבויה קאמר הכי דבעינן שראוה שנבעלה מכבר אבל בגיורת אין חילוק בראוה שנבעלה כיון דבל"ז ס"ל דבחזקת בעולה היא כדמשמע במתניתין דידן. ועוד נראה דעל כרחך צ"ל כן דמחמת שראינו שנבעלה מחזקינן לה בנבעלה כמה פעמים דהא אמרינן בפרק ד' אחין דף ל"ד ומפרישין אותן שלשה חדשים והא אין אשה מתעברת מביאה ראשונה תני ר' חנינא שבעלו ושנו. אם כן כיון דברייתא משמע דבבתולה מיירי כדקתני יתירות מבנות שלש ומאי חשש בראוה שנבעלה פעם אחת. וע"כ צ"ל דפשיטא ליה להש"ס דכיון שראוה שנבעלה תו אינה בחזקת שימור וממילא היא בחזקת שנבעלה כמה פעמים. ודוק: ועמ"ש בסמוך:

4 תוס' ד"ה צריכות וכו'. ומיהו למאי דמוקי וכו'. כתב מהרש"א ז"ל דבהך מתרצא נמי דהפוכי סברא דשמואל מדר' יהודה ולא מתרצא הא דלפי הטעם של רבא יש להחמיר בישראלית דשייכא חששות טפי מבגיורת ור"י גזר טפי בודאי בעולה גיורת מודאי בעולה ישראלית. הנה מ"ש דר"י מיקל בודאי בעולה ישראלית אינו מוכרח דאע"ג דמקיל בנשואה קטנה דהיא בחזקת בעולה מ"מ אפשר דראינו שנבעלה גרע טפי וצ"ל דס"ל דנשואה הוי כודאי בעולה. ויותר נראה דס"ל כמו שכתבנו לעיל דראינו שנבעלה דקאמר הכא היינו פעם אחת מכבר אפילו בזמן רחוק וממילא היא בחזקת שנבעלה עוד וא"כ בנשואה עכ"פ מסתמא היא נבעלה כבר בודאי דלא מוקים אינש אנפשיה כדאמרינן ביבמות דף קי"א. ותו דהא במתניתין דהחולץ דף ע"ב קתני אחד בתולות ואחד בעולות ואפ"ה משמע דפליג ר' יהודה. דברייתא אמתניתין קאי ע"ש. מיהו מ"ש דבהך מתרצא הפוכי סברות דשמואל מדר"י לא משמע כן לשון התוס' דלא כתבו אלא דמצי סבר כר' יהודה ואח"כ כתבו דללישנא בתרא לא קשה כלל דלא הוי הפוך סברות משמע דללשון ראשון לא מתרצי הפוכי סברות. ונלענ"ד דלשטתייה אזיל שכתב בפרק ד' אחין דהא דקאמר שמואל וכולן קאי אכולא מתניתין וברייתא דהחולץ ובמתניתין נקט להדיא ארוסות ובתולות הרי דס"ל בישראלית אפילו לא ראינו שנבעלה גזרינן קטנה אטו גדולה ונהי דקאמר שם דקמ"ל שמואל אפילו בזנות אבל עכ"פ מיירי בארוסות ובתולות גם כן ולרבותא נקיט זנות דאע"ג דלא שכיחא ואיכא למימר נמי דמתהפכת וכיון דחזינן בגיורת בלא ראינו שנבעלה לא גזר הרי דמיקל בגיורת טפי והרי לר"י בודאי בעולה מיקל בישראלית טפי מגיורת מיהו לשון רש"י ז"ל בסוף פרק ד' אחין משמע דמתרץ זה דפירש וכולן שנבעלו. משמע דס"ל דלא קאי אכולה מתניתין אלא דוקא בידענו שנבעלה. וכן נלענ"ד דמוכח מהא דפריך שם אי ביוצאה בגט הא אמר שמואל חדא זימנא וקשה דילמא קמ"ל אפילו לא נבעלה. ולפמ"ש א"ש דא"כ הפוכי סברתו מדר"י. ודוק:

5 תוס' ד"ה וחדא במיתה וכו' ואע"ג דסמיך ליה ארבעים יכנו וכו'. משמע מדבריהם דאין קושייתם אלא לרבנן והא דלא מקשו כן לר"מ יש לומר כיון דמצינו דמיתה פוטר ממון מלא יהיה אסון ומלקות אינו פוטר ממון לר' מאיר כדיליף ממוציא שם רע א"כ איך שייך לומר דמלקות שאינו פוטר ממון יפטור את המיתה שפוטר את הממון. אבל לרבנן דס"ל דמלקות פוטר ממון שפיר הוי מצי למימר דמלקות פוטר גם מיתה וק"ל:

6 תוס' ד"ה ואח"כ נמצא וכו' דלמ"ד חנק קל וכו'. צ"ע לפי הגירסא שלפנינו הכא בברייתא מנין למומתין בסייף שהוא מן הצוואר א"כ אפילו למ"ד חנק קל דיליף שם מנקם ינקם לענין סייף אבל אכתי צריך קרא שיהיה מן הצוואר ואפילו לפי גירסא בסנהדרין שם דיליף בסייף ומן הצוואר עכ"פ משמע דאיצטריך למילף מהאי קרא למן הצוואר וע"כ דלא ילפינן מעיר הנדחת דכתיב ביה לפי חרב כדאיתא בסנהדרין שם. וכן נראה מדברי התוס' בסמוך בד"ה ברור לו וכו' דאם יתחוב סכין בלבו וכו' משמע דלא ילפינן מלפי חרב דעיר הנדחת. ועוד נראה דיש לומר דברייתא דהכא וברייתא דשם לא פליגי והא דנקיט שם נמי דילפינן מהכא שהוא בסייף היינו אפילו למ"ד חנק קל דאי לאו דילפינן שהוא מן הצוואר כמו בעיר הנדחת ליכא למילף שהוא בסייף מק"ו דעבד דהא אמרינן שם בפרק ארבע מיתות דמאי חומרא דסייף מחנק שכן ניתן לעיר הנדחת א"כ אי הוי אמרינן דמיתה דעיר הנדחת היא מן הצוואר כדכתיב לפי חרב ומיתת נקם ינקם היא בתחיבת סכין בלבו ואינו מן הצוואר א"כ שפיר יש לומר דחנק חמיר מזה וממילא דליכא למילף בבן חורין דאינו בחנק דחמיר מעבד. אבל כיון דילפינן מן הצוואר מהאי קרא לכל המומתין בסייף הוא הטעם דלא הזכירה ברייתא דהכא סייף משום דממילא ילפינן דלא גרע מעבד דכתיב ביה נקם ינקם למ"ד חנק קל. וממילא דמתורץ בזה קושיות התוס' ד"ה הוקשו וכו' הוי מצי למימר הניחא וכו'. ונלענ"ד דמוכרח לומר כן דהא איתא בהדיא בספרי דר' יאשיה דריש קרא ולארץ לא יכופר לאם נערפה העגלה וכו' א"כ ע"כ צ"ל דדריש קרא דואתה תבער דם נקי דהוקשו כל שופכי דמים וכו' וקשה הא ר' יאשיה גופיה ס"ל דחנק קל כדאיתא בסנהדרין דף נ"ג ולפי מה שכתבתי אתי שפיר. מיהו לפ"ז קשה בסנהדרין שם דקאמר הניחא למ"ד חנק קל וכו' ולפמ"ש אף לדידיה קשה ברוצח כיון דעדיין לא שמענו מן הצוואר לא נשמע דחנק קל מזה. ונראה דסוגיא דהתם אתיא כרבא בדף נ"ג שם דארבע מיתות גמירי להו וא"כ כיון דכתיב לפי חרב בעיר הנדחת אין לחלק ולומר דבעיר הנדחת מן הצוואר ונקם ינקם היינו שלא מן הצואר דא"כ נפישי להו מיתות. ובזה אתא שפיר דרבא דאמר בכריתות דקרא ולארץ לא יכופר לדרשא אחריתא כמ"ש התוס' לטעמיהאזיל דאין צריך קרא למן הצוואר דא"כ נפישי להו מיתות. וסוגיא דהכא דלא כרבא. מיהו קשה לפ"ז קושיא הנ"ל על ר' יאשיה עצמו לרבא דהא איתא שם דף נ"ג דס"ל לרבא אליבא דר' יאשיה דארבע מיתות גמירי להו א"כ מנקם ינקם ידעינן שהוא בסייף ומן הצוואר וצ"ל דס"ל לרבא דלית ליה לר' יאשיה דרשא דלפי חרב גבי עיר הנדחת ויליף עיר הנדחת מהכא כיון דס"ל דארבע מיתות גמירי להו. ודוק:

7 תוס' ד"ה יכול אף בידי אדם וכו'. יש תימה וכו'. לולי דבריהם יש לומר לפי מאי דאמרינן לעיל דף ל" ע"ב אעפ"י שבטלו ארבע מיתות דין ד' מיתות לא בטלו והיינו אפילו בזמן המקדש בלא עדים והתראה כמבואר לעיל שם וא"כ שפיר ה"א דנילף ממיתה בידי שמים גבי שור לכל דין ארבע מיתות שיפטור עצמו בממון כמו כופר דשור והיינו דקאמר יכול אף אותן שמיתתן בידי אדם נמי יכול ליפטור עצמו ממיתה כנ"ל. ולפ"ז אתי שפיר טפי הא דקאמר דה"א דאותן שניתן שגגתן לכפרה אית להו כפרה טפי בממון משום דכל היכא דלא התרו בו דמי לשוגג טפי והא דקאמר ולאו ממילא שמעית ליה היינו דכיון דר' ישמעאל נקט בברייתא לפי שמצינו למומתין בידי שמים וכו' משמע דאל"ה לא הוי צריך קרא וממילא קרא דלא תקחו כופר לא איצריך אלא בלא התרו בו שלא לפטרו בממון מדין ארבע מיתות וכל חרם למה לי. וזה מיושב לשון ולאו ממילא כמו שדקדקו המפרשים ר"ל דממילא הוי מוקמינן בלא התרו. אלא דלפ"ז יש לדקדק דהא דתנא דביה חזקיהדס"ל דילפינן ממכה בהמה דאין לחלק בין שוגג למזיד. א"כ הוא הדין דאין לחלק בין התרו ללא התרו וכיון דבהתרו ליכא למילף מיתה בידי אדם ממיתה בידי שמים כמ"ש התוס' א"כ הוא הדין דאין לחלק גם בלא התרו שלא לפוטרו בממון. מיהו התוס' כתבו לקמן ד"ה אבל סימא וכו' דר' ישמעאל באמת לית ליה הא דתנא דביה חזקי' מ"מ יש לדקדק על המקשה דלא מקשי מתנא דביה חזקיה עד דמחלק בין דרך ירידה לדרך עליה. ולפמ"ש הוי מצי להקשות מיד על גוף הברייתא מתנא דביה חזקיה. אך נלענ"ד דזה אינו דהא כתבו התוס' לעיל דף ל"ה ע"א ד"ה אף מכה וכו' דאיצטריך קרא דלא תקחו כופר דלא נשקול מיניה ממון ונפטריה ולא ילפינן ממכה בהמה דאדרבא ה"א דכולהו לחיובא איתקש א"כ אדרבא אתי שפיר טפי דכיון דה"א דנילף דין ד' מיתות מכופר דשור דנשקול מיניה ממון הדר נילף מתנא דביה חזקיה דאפילו במזיד נשקול מיניה ממון. אבל לבתר דמייתי קרא דלא תקחו כופר דאינו נפטר בממון ומחלק בין דרך ירידה לדרך עליה שפיר פריך מתנא דביה חזקיה ודוק:

8 תוס' ד"ה מיתות קלות וכו' וקשה דא"כ למסקנא וכו'. יש לתרץ לפי המסקנא דהכי פירוש הברייתא דאי כתיב חרם לבד ה"א דוקא מיתות חמורות רצה לומר דחייבים סקילה נקראים בכל דוכתין מיתות חמורות כמ"ש התוס' בד"ה ה"מ וכו' ושלא ניתן שגגתו לכפרה כגון מסית ומדיח ומגדף וממילא דאיצטריך לא תקחו כופר לרוצח דהוא בסייף ואי כתיב לא תקחו כופר לבד ה"א דחרם אתי או לרבות מיתות קלות דהיינו חנק דקיל מסייף ודוקא שלא ניתן שגגתן לכפרה כגון מכה אביו ואמו ואינך. או לרבות מיתות חמורות אף שניתן שגגתו לכפרה כגון ע"ז ושבת. ולכך איצטריך כל לרבות אפילו מיתות קלות דהיינו אפילו חנק. ואין לומר דמנ"ל לרבות אפילו חנק שניתן שגגתו לכפרה כגון בבא על אשת איש דכיון דמרבינן במיתות חמורות אפילו ניתן שגגתו לכפרה ומרבינן נמי מיתות קלות תו אין לחלק ואפילו מיתות קלות וניתן שגגתו לכפרה. וק"ל: