הפלאה על כתובות י״ז

מהדורה: ספר הפלאה, למברג תר"כ

« הפלאה על כתובות ט״ז ע״ב הפלאה על כתובות י״ח ע״א »

1 כתובות פתח ↗

כַּלָּה כְּמוֹת שֶׁהִיא. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: ״כַּלָּה נָאָה וַחֲסוּדָה״. אָמְרוּ לָהֶן בֵּית שַׁמַּאי לְבֵית הִלֵּל: הֲרֵי שֶׁהָיְתָה חִיגֶּרֶת אוֹ סוֹמָא, אוֹמְרִים לָהּ: ״כַּלָּה נָאָה וַחֲסוּדָה״? וְהַתּוֹרָה אָמְרָה: ״מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק״! אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי: לְדִבְרֵיכֶם, מִי שֶׁלָּקַח מִקָּח רַע מִן הַשּׁוּק, יְשַׁבְּחֶנּוּ בְּעֵינָיו, אוֹ יְגַנֶּנּוּ בְּעֵינָיו? הֱוֵי אוֹמֵר: יְשַׁבְּחֶנּוּ בְּעֵינָיו. מִכָּאן אָמְרוּ חֲכָמִים: לְעוֹלָם תְּהֵא דַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם מְעוֹרֶבֶת עִם הַבְּרִיּוֹת.

2 כתובות פתח ↗

כִּי סְמַכוּ רַבָּנַן לְרַבִּי אַמֵּי וּלְרַבִּי אַסִּי שָׁרוּ לְהוּ הָכִי: ״כֹּל מִן דֵּין וְכֹל מִן דֵּין סְמוּכוּ לַנָא, לָא תִּסְמֻכוּ לַנָא לָא מִן סַרְמִיסִין וְלָא מִן סַרְמִיטִין״, וְאָמְרִי לַהּ: ״לָא מִן חֲמִיסִין וְלָא מִן טוּרְמִיסִין״.

3 כתובות פתח ↗

רַבִּי אֲבָהוּ כִּי הֲוָה אָתֵי מִמְּתִיבְתָּא לְבֵי קֵיסָר, נָפְקָן אַמְהָתָא דְּבֵי קֵיסָר לְאַפֵּיהּ וּמְשָׁרְיָן לֵיהּ הָכִי: ״רַבָּא דְעַמֵּיהּ וּמְדַבְּרָנָא דְאוּמְּתֵיהּ, בּוּצִינָא דִנְהוֹרָא, בְּרִיךְ מֵתְיָיךְ לִשְׁלָם״.

4 כתובות פתח ↗

אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבִּי יְהוּדָה בַּר אִילְעַאי שֶׁהָיָה נוֹטֵל בַּד שֶׁל הֲדַס, וּמְרַקֵּד לִפְנֵי הַכַּלָּה, וְאוֹמֵר: ״כַּלָּה נָאָה וַחֲסוּדָה״. רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק מְרַקֵּד אַתְּלָת. אָמַר רַבִּי זֵירָא: קָא מַכְסֵיף לַן סָבָא: כִּי נָח נַפְשֵׁיהּ, אִיפְּסִיק עַמּוּדָא דְנוּרָא בֵּין דִּידֵיהּ לְכוּלֵּי עָלְמָא, וּגְמִירִי דְּלָא אִפְּסִיק עַמּוּדָא דְנוּרָא אֶלָּא אִי לְחַד בְּדָרָא, אִי לִתְרֵי בְּדָרָא.

5 כתובות פתח ↗

רַב אַחָא מַרְכֵּיב לַהּ אַכַּתְפֵּיהּ וּמְרַקֵּד. אָמְרִי לֵיהּ רַבָּנַן: אֲנַן מַהוּ לְמִיעְבַּד הָכִי? אֲמַר לְהוּ: אִי דָּמְיָין עֲלַיְיכוּ כִּכְשׁוּרָא — לְחַיֵּי, וְאִי לָא — לָא.

6 תוספות על סוטה פתח ↗

מצוה שאני - והכי פרכינן נמי בפרק כ"ג בסנהדרין דף יט: גבי מלך דתנן לא חולץ ולא חולצין לאשתו רבי יהודה אומר אם רצה לחלוץ וליבם זכור לטוב איני והאמר רב אשי וכו' ומשני מצוה שאני וקשיא לר"י אמאי לא משני הכי בפרק שני דכתובות דף יז. מעבירין את המת מלפני כלה וזה וזה לפני מלך ישראל אמרו עליו על אגריפס המלך שעבר לפני הכלה ושבחוהו חכמים וקא פריך מכלל דשפיר עבד והאמר רב אשי וכו' ומשני פרשת דרכים הוה ואמאי לא משני מצוה שאני ותו איכא למיתמה והא ההיא גופיה דרב אשי מיירי במקום מצוה דמעיקרא אמרי' אפי' למ"ד הרב שמחל על כבודו כבודו מחול נשיא שמחל על כבודו אין כבודו מחול ומותיב ליה מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע ורבי צדוק שהיו מסובין בבית המשתה בנו של ר"ג ברבי והיה ר"ג עומד ומשקה עליהן וכו' אלא אי אתמר הכי אתמר אמר רב אשי אפי' למ"ד נשיא שמחל על כבודו דהיינו רבי יהושע שקבל הכוס מרבן גמליאל וכן רבי אלעזר בר צדוק מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול משמע אפילו במקום מצוה דומיא דנשיא כההוא מעשה דרבן גמליאל שהיה סעודת מצוה ומחל על כבודו בשביל כבוד חכמים אורחין שהיו מסובין בסעודתו דמייתי עליה דאברהם אבינו והוא עומד עליהם אלמא דאפי' במקום מצוה אמר רב אשי אין כבודו מחול ונראה לתרץ דדוקא הכא שייך למימר מצוה שאני דמוחל על כבודו משום כבוד התורה שהוא כבוד השכינה וכן ההיא דפרק כהן גדול סנהדרין יט: דחולץ או מיבם מוחל על כבודו כדי לקיים מצות מלך עולמים ומראה בעצמו שאימת שכינה עליו אבל ההיא דכתובות דף יז. ופ"ק דקידושין דף לב: שמוחל על כבודו כדי לחלוק כבוד לבשר ודם כגון לכלה ות"ח בזה גזירת הכתוב הוא שאינו מוחל אפי' במקום מצוה שהרי מצות כיבוד עצמו שהן צריכין לעשות בו למלך כבוד גדולה ממצות כיבוד שחייב המלך לנהוג בהו שהרי גם עליהן אמרה תורה שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך ולא אימתך עליו נמצא דמה שהמלך מכבדו ליכא מצוה:

7 כתובות פתח ↗

שִׁבְּחוּהוּ — מִכְּלָל דְּשַׁפִּיר עֲבַד? וְהָא אָמַר רַב אָשֵׁי: אֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר נָשִׂיא שֶׁמָּחַל עַל כְּבוֹדוֹ — כְּבוֹדוֹ מָחוּל, מֶלֶךְ שֶׁמָּחַל עַל כְּבוֹדוֹ — אֵין כְּבוֹדוֹ מָחוּל. דְּאָמַר מָר: ״שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ״, שֶׁתְּהֵא אֵימָתוֹ עָלֶיךָ! פָּרָשַׁת דְּרָכִים הֲוַאי. תָּנוּ רַבָּנַן: מְבַטְּלִין תַּלְמוּד תּוֹרָה לְהוֹצָאַת הַמֵּת וּלְהַכְנָסַת כַּלָּה. אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי אִלְעַאי שֶׁהָיָה מְבַטֵּל תַּלְמוּד תּוֹרָה לְהוֹצָאַת הַמֵּת וּלְהַכְנָסַת כַּלָּה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — כְּשֶׁאֵין עִמּוֹ כׇּל צָרְכּוֹ. אֲבָל יֵשׁ עִמּוֹ כׇּל צָרְכּוֹ — אֵין מְבַטְּלִין.

8 רש"י פתח ↗

מעבירין - כשכלה יוצאה מבית אביה לבית חתונתה ונושאי מת יוצאים ובזו ובזו אוכלוסים הרבה ואין רוצין להתערב מעבירין את המת אפילו דרך אחרת:

9 תוספות פתח ↗

מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול - אע"ג דלא היה מלך גמור כדמשמע באלו נאמרין סוטה דף מא. מ"מ היו נוהגין בו כבוד כמלך גמור:

10 תוספות פתח ↗

מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת - וקשה דבהלכות דרך ארץ אמר ר"ע תחלת תשמישי לפני חכמים פעם אחת הייתי מהלך בדרך ומצאתי מת מצוה ונטפלתי בו ד' מילין עד שהבאתיו לבית הקברות וקברתיו וכשבאתי והרציתי דברי לפני ר"א ור' יהושע אמרו לי על כל פסיעה ופסיעה כאילו שפכת דם נקי וי"ל דהתם לאו משום ביטול תורה אלא משום דמת מצוה קנה מקומו והיה לו לקוברו במקום שמצאו וכן משמע במס' שמחות פ"ד דקאמר מת מצוה קנה מקומו והעובר על דברי חכמים חייב מיתה וכן אמר ר' עקיבא תחלת תשמישי כו' והר"ר יהודה מקורבי"ל תירץ דהתם משום דביטל עצמו משימוש ת"ח קאמר דגדול שימושה יותר מלימודה:

11 עבודה זרה פתח ↗

בְּבֵית הַקְּבָרוֹת סָלְקָא דַּעְתָּךְ? טוּמְאָה דְּאוֹרָיְיתָא הִיא! אֶלָּא בֵּית הַפְּרָס דְּרַבָּנַן.

12 כתובות פתח ↗

אַרְמַלְתָּא מַאי? תָּאנֵי רַב יוֹסֵף: אַרְמַלְתָּא לֵית לַהּ כִּיסָנֵי.

13 כתובות פתח ↗

אַרְמַלְתָּא מַאי? תָּאנֵי רַב יוֹסֵף: אַרְמַלְתָּא לֵית לַהּ כִּיסָנֵי. וּמוֹדֶה רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בְּאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ כּוּ׳. וְלִיתְנֵי: מוֹדֶה רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בְּאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ שָׂדֶה זוֹ שֶׁלְּךָ הָיְתָה, וּלְקַחְתִּיהָ מִמְּךָ? מִשּׁוּם דְּקָא בָעֵי לְמִיתְנֵי סֵיפָא: אִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁהִיא שֶׁלּוֹ, וְהוּא אוֹמֵר: ״לְקַחְתִּיהָ מִמֶּנּוּ״ — אֵינוֹ נֶאֱמָן. הֵיכִי דָּמֵי? אִי דְּאַכְלַהּ שְׁנֵי חֲזָקָה — אַמַּאי לָא מְהֵימַן?! וְאִי דְּלָא אַכְלַהּ שְׁנֵי חֲזָקָה — פְּשִׁיטָא דְּלָא מְהֵימַן! אִי הָכִי, גַּבֵּי אָבִיו נָמֵי: אִי דְּאַכְלַהּ שְׁנֵי חֲזָקָה — אַמַּאי לָא מְהֵימַן?! וְאִי דְּלָא אַכְלַהּ שְׁנֵי חֲזָקָה — פְּשִׁיטָא דְּלָא מְהֵימַן! בִּשְׁלָמָא גַּבֵּי אָבִיו מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ, כְּגוֹן שֶׁאֲכָלָהּ שְׁתַּיִם בְּחַיֵּי הָאָב, וְאַחַת בְּחַיֵּי בְנוֹ, וְכִדְרַב הוּנָא. דְּאָמַר רַב הוּנָא: אֵין מַחֲזִיקִין בְּנִכְסֵי קָטָן, אֲפִילּוּ הִגְדִּיל.

13 בבא בתרא פתח ↗

וְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל סָבַר: עַרְעָר – תְּרֵי; וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: דִּבְרֵי הַכֹּל אֵין עַרְעָר פָּחוֹת מִשְּׁנַיִם! אֶלָּא עַרְעָר תְּרֵי; וְהָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן דְּמַחְזְקִינַן לֵיהּ בַּאֲבוּהּ דְּהַאי – דְּכֹהֵן הוּא; וּנְפַק עֲלֵיהּ קָלָא דְּבֶן גְּרוּשָׁה וּבֶן חֲלוּצָה הוּא, וְאַחֲתִינֵּיהּ; וַאֲתָא עֵד אֶחָד וְאָמַר דְּכֹהֵן הוּא, וְאַסְּקִינֵּיהּ; וַאֲתוֹ בֵּי תְרֵי וְאָמְרִי דְּבֶן גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה הוּא, וְאַחֲתִינֵּיהּ; וַאֲתָא עֵד אֶחָד וְאָמַר דְּכֹהֵן הוּא. וּדְכוּלֵּי עָלְמָא – מִצְטָרְפִין עֵדוּת, וְהָכָא בְּמֵיחַשׁ לְזִילוּתָא דְבֵי דִינָא קָא מִיפַּלְגִי – רַבִּי אֶלְעָזָר סָבַר: כֵּיוָן דְאַחֲתִינֵּיהּ – לָא מַסְּקִינַן לֵיהּ, חָיְישִׁינַן לְזִילוּתָא דְבֵי דִינָא. וְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל סָבַר: אֲנַן אַחֲתִינֵּיהּ, וַאֲנַן מַסְּקִינַן לֵיהּ; וּלְזִילוּתָא דְבֵי דִּינָא לָא חָיְישִׁינַן. מַתְקֵיף לַהּ רַב אָשֵׁי: אִי הָכִי, מַאי אִירְיָא חַד? אֲפִילּוּ בִּתְרֵי נָמֵי! אֶלָּא אָמַר רַב אָשֵׁי: דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא חָיְישִׁינַן לְזִילוּתָא דְבֵי דִינָא; וְהָכָא – בִּלְצָרֵף עֵדוּת קָא מִיפַּלְגִי. וּבִפְלוּגְתָּא דְהָנֵי תַנָּאֵי – דְּתַנְיָא: לְעוֹלָם אֵין עֵדוּתָן מִצְטָרֶפֶת, עַד שֶׁיִּרְאוּ שְׁנֵיהֶן כְּאֶחָד. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אוֹמֵר: אֲפִילּוּ בְּזֶה אַחַר זֶה. אֵין עֵדוּתָן מִתְקַיֶּימֶת בְּבֵית דִּין, עַד שֶׁיָּעִידוּ שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: שׁוֹמְעִין דְּבָרָיו שֶׁל זֶה הַיּוֹם, וּלִכְשֶׁיָּבֹא חֲבֵירוֹ לְמָחָר – שׁוֹמְעִין דְּבָרָיו. הָהוּא דַּאֲמַר לְחַבְרֵיהּ: מַאי בָּעֵית בְּהַאי אַרְעָא? אֲמַר לֵיהּ: מִינָּךְ זְבֵינְתַּהּ, וְהָא שְׁטָרָא. אֲמַר לֵיהּ: שְׁטָרָא זַיְיפָא הוּא! גְּחֵין לְחֵישׁ לֵיהּ לְרַבָּה: אִין, שְׁטָרָא זַיְיפָא הוּא; מִיהוּ שְׁטָרָא מְעַלְּיָא הֲוָה לִי, וְאִירְכַס, וְאָמֵינָא: אֶינְקֹיט הַאי בִּידַאי כָּל דְּהוּ. אָמַר רַבָּה: מָה לוֹ לְשַׁקֵּר? אִי בָּעֵי, אָמַר לֵיהּ: שְׁטָרָא מְעַלְּיָא הוּא. אֲמַר לֵיהּ רַב יוֹסֵף: אַמַּאי סָמְכַתְּ – אַהַאי שְׁטָרָא; הַאי שְׁטָרָא חַסְפָּא בְּעָלְמָא הוּא. הַהוּא דְּאָמַר לְחַבְרֵיהּ: הַב לִי מְאָה זוּזִי דְּמַסֵּיקְנָא בָּךְ, וְהָא שְׁטָרָא. אֲמַר לֵיהּ: שְׁטָרָא זַיְיפָא הוּא. גְּחֵין לְחֵישׁ לֵיהּ לְרָבָא: אִין, שְׁטָרָא זַיְיפָא; מִיהוּ שְׁטָרָא מְעַלְּיָא הֲוָה לִי, וְאִירְכַס, וְאָמֵינָא: אֶינְקוֹט הַאי בִּידַאי כָּל דְּהוּ. אָמַר רַבָּה: מָה לוֹ לְשַׁקֵּר? אִי בָּעֵי, אָמַר לֵיהּ: שְׁטָרָא מְעַלְּיָא הוּא. אֲמַר לֵיהּ רַב יוֹסֵף: אַמַּאי קָא סָמְכַתְּ – אַהַאי שְׁטָרָא; הַאי שְׁטָרָא חַסְפָּא בְּעָלְמָא הוּא. אָמַר רַב אִידִי בַּר אָבִין: הִלְכְתָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַבָּה בְּאַרְעָא, וְהִלְכְתָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף בְּזוּזֵי. הִלְכְתָא כְּרַבָּה בְּאַרְעָא – דְּהֵיכָא דְּקָיְימָא אַרְעָא, תֵּיקוּם. וְהִלְכְתָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף בְּזוּזֵי – דְּהֵיכָא דְּקָיְימִי זוּזֵי, לוֹקְמוּ. הָהוּא עָרְבָא דַּאֲמַר לֵיהּ לְלֹוֶה: הַב לִי מְאָה זוּזִי דִּפְרַעְתִּי לְמַלְוֶה עִילָּוָךְ, וְהָא שְׁטָרָא. אֲמַר לֵיהּ: לָאו פְּרַעְתָּיךְ? אֲמַר: לָאו הֲדַרְתְּ שְׁקַלְתִּינְהוּ מִינַּאי? שַׁלְחַהּ רַב אִידִי בַּר אָבִין לְקַמֵּיהּ דְּאַבָּיֵי: כִּי הַאי גַוְונָא מַאי? שְׁלַח לֵיהּ אַבָּיֵי: מַאי תִּיבְּעֵי לֵיהּ? הָא אִיהוּ דְּאָמַר: הִלְכְתָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַבָּה בְּאַרְעָא, וְהִלְכְתָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף בְּזוּזֵי – דְּהֵיכָא דְּאוֹקְמוּ זוּזֵי, לוֹקְמוּ! וְהָנֵי מִילֵּי, דְּאָמַר לֵיהּ: הֲדַרְתְּ אוֹזִפְתִּינְהוּ מִינַּאי. אֲבָל אֲמַר לֵיהּ: הַדַּרְתִּינְהוּ נִיהֲלָךְ מֵחֲמַת דַּהֲווֹ שַׁיְיפִי וְסוּמָּקֵי – אַכַּתִּי אִיתֵיהּ לְשִׁעְבּוּדָא דִשְׁטָרָא. רָבָא בַּר שַׁרְשׁוּם נָפֵק עֲלֵיהּ קָלָא דְּקָא אָכֵיל אַרְעָא דְיַתְמֵי. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אֵימָא לִי אִיזִי, גּוּפָא דְעוֹבָדָא הֵיכִי הֲוָה? אֲמַר לֵיהּ: אַרְעָא בְּמַשְׁכַּנְתָּא הֲוָה נָקֵיטְנָא מֵאֲבוּהוֹן דְּיַתְמֵי; וַהֲוָה לִי

14 תוספות פתח ↗

ואחת בחיי הבן - ודווקא שהוא קטן כפי' הקונט' אבל אם הוא גדול הוי חזקה כדאמרי' בחזקת הבתים ב"ב דף מב. ושם אכלה בפני האב שנה ובפני הבן שנה ובפני לוקח שנה הרי זו חזקה ורבינו שמואל פי' אהא דאמר בסמוך ואפילו הגדיל אפילו הגדיל בחיי האב דגדול לגבי מילי דאבוה קטן הוא ואור"ת דלפירושו הא דאמר בחזקת הבתים ג"ז שם דהויא חזקה בפני הבן היינו כשהיה גדול בתחילת חזקה:

1 ב"ש אומרים כלה כמות שהיא. יש לומר ע"ד שאמרו ביבמות דף ס"ג ע"ב אמר רבא בא וראה כמה טובה וכו' שהתורה נמשלה בה וכו'. א"כ יש לומר כיון שמצינו שכנסת ישראל נמשלה לכלה כמו שנאמר אתי מלבנון כלה ושבת נקרא כלה בואו ונצא לקראת כלה וזהו שמרקדין לפניה כמה חשובה כלה כמות שהיא רצה לומר שדברים גדולים נמשלים בה כמות שהיא:

2 שם לא תסמכו לנא וכו'. ז"ל הערוך בשם גאון אל תסמכו לנו מן המסכסכים את הדברים זה בזה כמטוה מסוכסך אלא שמסלסלים אותן ומעמידים דבר על אופניו ולא מן שאין טעמיהן ברורין ככתב מסורטט ולא מן שחוטפין את הדבר כחמוסין אלא מיושבין ולא מן שאין מתקנין את הדברים ומייפין אותן ומי שטעמיהן כטורמוס עכ"ל. והדברים עתיקין ויש לנו בזה להאריך בס"ד ואין כאן מקומו:

3 שם רבא דעמא מדברנא דאומתיה בוצינא דנהורא. נראה שפירושו שאמר אף שהוא נשיא בעמיו ואפ"ה הוא מנהיג את הדור ומשמשם. כמ"ש עבדות נתתי לכם. וכ"ש במרביצי תורה שנאמר בהן ויט שכמו לסבול וגו' שמקבל עליו עול תלמידים ללמדם ולהבינם ולהדריכם. והיינו דאמרי כי אתא ממתיבתא דאע"ג דהוא רבא דעמיה אפ"ה הוא מדברנא דאומתיה. ודמו דבר זה לבוצינא דנהורא דהיינו אור הנר דאף שיתרון האור מן החשך. מ"מ האור משמש את החשך ומאיר לו. ומה שאמרו בריך מיתייך לשלם עיין פירש"י. אבל הריטב"א פירש שברכו להש"י שהביאו לשלם לפ"ז היה צריך לגרוס מייתיך לשלם בשני יו"דין קודם התי"ו:

4 שם אמרו עליו על ר"י וכו' ר' שמואל בר' יצחק מרקד אתלת פירש"י שלשה בדין וידוע דג' בדין של הדס מרמזין לג' אבות והיה כוונת ר' יהודה בר' אלעי להמשיך עליה חוט של חסד מבחינת אברהם ולכך אמר כלה נאה וחסודה ור' שמואל היה כוונתו להמשיך עליה מבחינת ג' אבות. ואפשר דירמוז בזה מ"ש בזוהר בפסוק וה' הולך לפניהם בעמוד ענן בחינת אברהם ועמוד אש בחינת יצחק ע"ש וכיון דאיהו כלל ימינא ושמאלה כחדא לכך זכה לעמודא דנורא:

5 שם גמרא אי דמיין עלייכי ככשורא וכו'. יש לומר ע"ד שאמרו לקמן בדף פ"ו ואגביה מיניה ככשורא לצלמא משום שדרך הוא לצייר את הקורה והמסתכל בציורו אינו מתבונן אל תוכו כי אם על הציור שעליו הכא נמי קי"ל דמותר להסתכל בתכשיטי כלה אבל לא בה עצמה כדאיתא בש"ע וזהו שאמר אי דמיין עלייכי ככשורא שלא תסתכלו בה אלא בתכשיטין שעליה שריא. וק"ל:

6 שם וזה וזה לפני מלך. לכאורה הוי סגיא למיתני מעבירין את הכלה לפני המלך וכ"ש מת. וצ"ל דאפילו אי איכא תרוייהו מת וכלה כבוד המלך דוחה שניהם. ולכאורה נראה דאם המלך מוחל על כבודו יש לומר דלענין מת עדיף טפי לפמ"ש התוס' בסוטה דף מ"א דהא דלא משני הכא דמצוה שאני. משום דהכלה עצמה חייבת יותר בכבודו שהרי אמרה תורה שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך ולא אימתך עליו. וזה לא שייך גבי מת דנעשה חפשי מן המצות אבל מלשון התוס' הכא משמע דדוקא לחלוק כבוד לתורה שרי למחול וק"ל: ונראה עוד דיש לומר דכבוד תורה עדיף טפי מכבוד כלה כגון במת ת"ח אע"ג דכבר עסוקין במצות כלה ופטורין מהלוית המת. מ"מ כבוד תורה עדיף ומעבירין הכלה מלפניו כדאיתא ברפ"ק דמגילה דכבוד תורה עדיף אפילו מעבודה. ואפילו במלך יש לומר דעדיף כבוד ת"ח כשמת. ולא דמי להא דאמרינן בסוטה שם דמלך יושב וקורא אע"ג דהוי כבוד תורה דכבוד ת"ח עדיף מכבוד תורה עצמה כדאיתא במכות כמה טפשאי אינשי דקיימי מקמי ס"ת ולא קיימי מקמי ת"ח. וראיה מהא דאמרינן במכות דף ט"ו בדוד לאחר שמת עירא היאירי היה לומד על גבי קרקע. ואע"ג דכשת"ח חי אין למלך לכבדו בפרהסיא כדאיתא לקמן סוף פרק הנושא והיינו כמ"ש תוס' בסוטה ולא אימתך עליו. אבל כשמת לא שייך זה כנ"ל.

7 שם פרשת דרכים הוי. משמע דבכה"ג רשאי למחול על כבודו אבל אם רוצה יכול לילך בתחלה על דרך שהכלה כבר הולכת עליה אע"פ שהוא יכול לילך על דרך אחר. וכן בכלה כה"ג יכולה לילך בתחלה על דרך שמוליכין בו את המת אע"פ שהיא יכולה לילך דרך אחר והמת ע"כ נדחה מן הדרך. ואין לתמוה דהא קי"ל בכל עשה שדוחה לא תעשה דהיכא דאפשר לקיים שניהם אינו דוחה. מ"מ הכא לא מיקרי דחויה. תדע דהא אמרינן לקמן דף מ' גבי אונס דלא דחי משום דאי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל. א"כ ה"נ אמאי דחי להעביר את המת לפני הכלה הא אי איהי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל. דנראה פשוט דכלה יכולה למחול על כבודה דלא מצינו דאין כבודו מחול אלא במלך אבל גבי נשיא ורבו מהני מחילה. ואמרינן נמי לקמן דף מ"ח האומר אל יספדוני שומעין לו ואפילו נימא דכלה שאני משום פגם משפחה כדאיתא לקמן דף מ"א גבי בושת ופגם. מ"מ קשה ממלך עצמו דאמרינן בסוטה שם דמלך יכול למחול על כבודו משום כבוד התורה ולא אמרינן דכיון דמצי מחיל צריך למחול אלא ע"כ דאין זה דחויה כלל כיון דכבודו עדיף. א"כ יש לומר דהוא הדין בפרשת דרכים אינו מחויב לסלק מן הדרך וצ"ע:

8 רש"י ד"ה מעבירין וכו' כשכלה יוצאה מבית אביה. נראה דכוונתו דהא דנקט כלה ולא נקט מלפני החתן דבשלמא לעיל גבי מרקדין דרך הוא לרקד לפני הכלה ולשבחה כדי לחבבה על בעלה. לכך פירש דהדרך הוא כן שמוליכין את הכלה מבית אביה וזהו עיקר הכנסת כלה. אבל אין לומר דדוקא כבוד כלה קודם ולא כבוד חתן ולדמות להא דאמרינן בפרק מציאת האשה דנשואי יתומה מקופה של צדקה קודם לנשואי יתום משום שבושתה מרובה. דאין ראיה מזה לענין כבוד דהא כתב הרמב"ם והביאו הריטב"א שהמלך קודם להכלה להתפרנס מקופה של צדקה אלמא לענין בזיון שאני:

9 תוס' ד"ה מלך שמחל וכו' אע"ג דלא היה מלך גמור וכו'. כוונתם מהא דקאמר שם בסוטה שנתחייבו כלייה משום שחנפו לו. לכאורה אין מזה ראיה אלא שלא למנותו לכתחילה. וצ"ל דהתוס' לשיטתייהו שכתבו שם דמדאורייתא היה אסור למנותו דלענין מלך בעינן שיהיה אביו מישראל מדאורייתא מדשנה עליו הכתוב מקרב אחיך והוא ממילא בכלל לאו דלא תוכל לתת עליך איש נכרי וכיון דקי"ל כרבא דאמר בריש תמורה דכל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני א"כ אין לו דין מלך. ויש קצת ראיה לדבר מריש ב"ב דף ד' גבי הורדוס אמר ליה האי לאו מלך הוא אמר ליה ולהוי עשיר בעלמא משמע שהסכים בבא בן בוטא שאין לו דין מלך. ונראה דאביי נמי מודה בזה דאף דס"ל אי עביד מהני מ"מ לענין אימתו עליך מודה כיון דעשה דשום תשים עליך שיהיה אימתו עליך לא כתיב אלא גבי אחיך. מיהו תירוצם דחוק דנהי שנהגו בו כבוד מ"מ לא שייך בזה דין מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול דזה דוקא במלך גמור. ולפירש"י שם דמדאורייתא לא בעינן אביו מישראל אתי שפיר טפי וק"ל:

10 תוס' ד"ה מבטלין וכו' ויש לומר דהתם לאו משום ביטול תורה וכו'. הקשה מהר"ם שיף דאכתי הוי ליה למימר משום ביטול תורה משום דכיון דמת מצוה קונה מקומו לא היה מצוה בביטולו. ונראה דלק"מ דהא דמ"מ קונה מקומו היינו דוקא לקברו במקום מציאתו אבל במקום אחר אין לו רשות לקברו אלא או להחזירו למקום מציאתו או לבית הקברות א"כ אי משום ביטול תורה לא שייך לומר על כל פסיעה ופסיעה דמשמע דכל שעת הליכתו היה מחויב לחזור למקום מציאתו דהרי כשהיה קרוב לבית הקברות יותר מלמקום מציאתו אז היה מתבטל יותר אם יחזירהו למקום מציאתו וכבר היה צריך להוליכו לבית הקברות אלא ודאי משום דמת מצוה קונה מקומו ואף בפסיעה אחרונה חייב שהיה לו להחזירו יותר למקום מציאתו ואדרבא מוכח משם דאף דהיה צריך להתבטל יותר מ"מ כבוד המת עדיף שקונה מקומו. ודוחק לומר שהיה הבית הקברות לאחריו ממש דאפילו בפסיעה אחרונה היה מתבטל מלמודו יותר מאלו החזירו למקום מציאתו שהוא דרך הליכתו לרבו. וק"ל:

11 ומה שכתבו בשם הר"י מקורביל משמע דס"ל דשימוש ת"ח עדיף ממת מצוה והוא פלאי דהא מוכיח בספ"ק דמגילה דגדול תלמוד תורה יותר מבנין בית המקדש דכל זמן שהיה ברוך בן נריה קיים לא הניחו אותו עזרא. ומכיבוד אב ואם מיעקב ששימש את עבר. וצ"ל לדבריו דגדול ת"ת היינו שימוש ואי ס"ד דדוחה אפילו מת מצוה א"כ לא היה צריך לראיות אלו דאין לך מצוה שנדחית מת מצוה מפניו וכיון שדוחה מ"מ כ"ש שאר מצות ותו דקי"ל בע"ז דף י"ג בהולך ללמוד תורה דמותר לטמא בטומאה דרבנן ולא בטומאה דאורייתא והרי מ"מ דוחה אפילו כהן גדול ונזיר וצע"ג. ונראה דאף הר"י מקורביל מודה דמת מצוה עדיף משימוש ת"ח אלא דכוונתו דהכא כיון דקונה מקומו וליכא אלא תוספת כבוד למת שיוליכהו לבית הקברות וזה אינו דוחה שימוש אף דהכא מבטלין תלמוד תורה משום תוספת כבוד המת. אבל שימוש גדול מת"ת לענין זה ולא ניחא להר"י מקורביל מה שכתבו בתירוצם הראשון דמת מצוה קונה מקומו וזהו כבודו יותר ואסור להוליכו לבה"ק אלא ודאי דמצוה יותר להוליכו לבית הקברות מפני כבודו ולא היה תקנת יהושע אלא דאין בעל השדה יכול למחות וא"כ היה ראוי לבטל ת"ת מפני תוספת כבוד המת כדהכא אלא משום דשימוש גדול א"צ להוסיף בכבודו אלא לקוברו במקומו כתקנת יהושע. ונראה דס"ל דהא דקאמר על כל פסיעה ופסיעה דמשמע דאפילו כשהיה סמוך לבית הקברות לא היה לו לבטל מלימודו היינו שהיה יכול לקוברו בדרך בכל מקום שהוא דאין בזה אלא משום תוספת כבוד המת דמה לו למת מקום מציאתו או מקום אחר. משא"כ לתירוצם קמא דלית להו הא דשימוש עדיף וא"כ כיון דמבטלין הכא ת"ת משום תוספת כבוד המת ע"כ הא דקאמר על כל פסיעה ופסיעה לאו משום ביטול תורה דודאי הוא יותר כבוד למת שיוליכהו לבית הקברות ממקום אחר שלא נמצא שם ע"כ הוצרכו לומר דכל החיוב היה שהיה לו להחזירו למקום מציאתו שזה יותר כבודו כתקנת יהושע. ודוק:

12 בגמרא ארמלתא מאי פירש"י מאי סימנין עושין לאלמנה. לכאורה צ"ע דלמאי צריך ראיה לאלמנה ואם כוונתו היכא דתפסה מאתים ומשני דלית לה כסני ולא מהני תפיסה כמו שאמר תוספות לעיל דף ט"ז ע"ב ד"ה אתנוסי וכו'. הא דחוק ואינו מרומז בלשון הש"ס כלל. ולולי דבריהם היה נראה דהא דקאמר דרדיגא משחא בשעת מעשה היינו בשעה שנמצאו לה בתולים וכלישנא דמתניתין דפרק ב' דברכות עד מוצאי שבת אם לא עשה מעשה. ובזה היה ראיה שנמצאת בתולה וכשרה לכהונה כמו שכתבנו לעיל גבי כוס של תרומה. ולפ"ז יש לומר דהא דקאמר ביהודה ראיה בבבל מאי משום דביהודה לא צריכים ראיה על מציאות הבתולים דבל"ז לא היה יכול לטעון טענת בתולים מפני שנתייחד עמה באירוסין אבל בבבל מאי ראיה שנמצאו לה בתולים. אך לפמ"ש לעיל דף ט"ז ע"ב דמקשי הש"ס אלמנה מי לא אכלה בתרומה היינו דאף שעשו סימן שנמצאו לה בתולים אכתי יש לומר דהיתה אלמנה שנכנסה לחופה ולא נבעלה דג"כ נאסרה אם לא נמצאו לה בתולים כדאיתא לעיל דף י"ב וצריכה סימן שהיא כשרה לכהונה ואפ"ה כתובתה מנה. וזהו דמקשי ארמלתא מאי לפי שהיה סבר דלא היה בבבל חילוק קליות רק סימן דרדיגא משחא. א"כ במאי תבחן אם היתה אלמנה שנכנסה ולא נבעלה או בתולה ממש דכתובתה מאתים. וע"ז משני ארמלתא לית לה כסני רצה לומר דחילוק קליות היה ג"כ בבבל רק שהוסיפו שם סימן על מציאת בתולים כנ"ל. ודוק:

13 תוס' ד"ה ולתני וכו'. כתב מהר"ם שי"ף דלפמ"ש התוס' לעיל דמיירי בתבעו צ"ל דהיינו שאומר ברי שהיה של אביו אבל אינו יודע אם לקחה ממנו ולענ"ד נראה דאי אפשר לומר כן דא"כ הוי ליה מיגו דהעזה דהא השתא אינו מעיז ואפילו אם נימא כדעת הפוסקים בח"מ סימן פ"ב דאמרינן מיגו דהעזה א"כ מאי מקשה ולתני שדה זו שלך דילמא הא גופא קמ"ל דאמרינן מיגו דהעזה. אלא נראה פירוש התוס' דהא גופא קשיא ליה להש"ס דלמה נקט באביו דאיכא למטעי שטוען שמא ולא תבעיה כלל שאינו יודע שהיה של אביו ולא הוו מיגו דהעזה יותר הוי ליה למתני בלקחתי ממך לאשמעינן דאפילו בברי וברי מהני מיגו. אלא דלכאורה יש לדקדק מאי משני דקמ"ל דאין מחזיקין בנכסי קטן דאכתי הוי ליה לאשמעינן תרווייהו כגון שאומר שדה זו של אביך היה ולקחתיהו ממך דהוי ליה ברי וברי ומלישנא דשל אביך הוי ידעינן דאין מחזיקין בנכסי קטן מדאינו נאמן בסיפא ביש עדים במיגו שלקחה מאביו ואפשר דכיון דע"כ צ"ל שטוען שלקחה ממנו כשהיה גדול אם כן לפי דבריו מה שהחזיק בשדה כשהיה קטן היה שלא כדין או בתורת שכירות או משכונא אע"ג דבאמת נאמן ברישא גם בכה"ג במיגו שלא היה של אביו מעולם כדאיתא בב"ב דף ל"ב בעובדא דרבה בר שרשום מ"מ נקט בפשטות טפי. גם יש לומר דנקט בברי ושמא לרבותא דסיפא דאפילו בברי ושמא אין מחזיקין בנכסי קטן דאי הוי נקיט לקחתיהו ממך הוי אמינא דוקא כשהקטן טוען ברי והא דאינו נאמן בסיפא במיגו דלקחה מאביו משום דהבן היה יכול גם כן להכחישו בברי אם היה טוען כן ולא תועיל החזקה ועיין מ"ש בסמוך. וק"ל:

14 תוס' ד"ה ואחת וכו' ורבינו שמואל פי' וכו'. לכאורה היה נראה דס"ל לרבינו שמואל דאפילו אי הוי קאמר רב הונא סתם אין מחזיקין בנכסי קטן ממילא הוי ידעינן דמיירי בהחזיק שלש שנים משהגדיל דאל"כ מלתא דפשיטא היא דאינו מועיל דמי ימחה וע"כ הא דקאמר רב הונא ואפילו הגדיל היינו אפילו הגדיל בחיי האב. אלא דסוגיא לא משמע הכי בהא דקאמר דמתניתין בהחזיק ואכל שנים בחיי האב ואחת בחיי הבן. ולפמ"ש הוי ליה למימר שהחזיק שלש שנים משהגדיל הבן דאל"כ מילתא דפשיטא היא. ויותר נראה לפענ"ד דס"ל לרבינו שמואל איפכא דכשהחזיק שלש שנים משהגדיל הבן באמת מועיל דמסתמא כיון שהגדיל הוא חוקר על נכסי אביו והוי ליה למחות כדעת הרמב"ם וש"ע ח"מ סימן קמ"ט סעיף י"ט ודוקא בהחזיק שנים בחיי האב ואחת בחיי בנו. והא דקאמר ואפילו הגדיל היינו אפילו הגדיל קודם שמת אביו ואח"כ החזיק בפני הבן שנה כיון דשני שנים הראשונים שהחזיק בחיי אביו היה הבן קטן אינו מועיל חזקה זו ולא אמרינן דכיון שהגדיל קודם מותו מסתמא ציוה לו אביו ששדה זו שהחזיק בו זה שני שנים בחייו הוא שלא כדין והוי ליה לבן למחות כמו בבן גדול דמועיל כשהחזיק שנים בחיי האב ואחת בחיי בנו קמ"ל דלא אמרינן הכי כיון דלא היה גדול בתחלת חזקה. ולפ"ז מתורץ מאי דקשיא לן לעיל דהוי ליה למימר במתניתין בברי וברי כגון שדה זו של אביך ולקחתיהו ממך וממילא נדייק דאין מחזיקין בנכסי קטן מדקתני של אביך ולסברת רבינו שמואל הנ"ל זה אינו דהא קי"ל דאסור למכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים שנה נמצא אם יאמר לקחתי ממך ע"כ שאומר שלקחה כשהיה כבר בן עשרים שנה וא"כ ע"כ החזיק שלש שנים משהגדיל ובאמת נאמן דיש לו מיגו דלקחה מאביו כיון שהחזיק שלש שנים משהגדיל מהני באמת לדידיה. ודוק:

1 יבמות פתח ↗

וְאָמַר רָבָא: בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה טוֹבָה אִשָּׁה טוֹבָה, וְכַמָּה רָעָה אִשָּׁה רָעָה. כַּמָּה טוֹבָה אִשָּׁה טוֹבָה, דִּכְתִיב: ״מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב״, אִי בְּגַוַּהּ מִשְׁתַּעֵי קְרָא — כַּמָּה טוֹבָה אִשָּׁה טוֹבָה, שֶׁהַכָּתוּב מְשַׁבְּחָהּ. אִי בַּתּוֹרָה מִשְׁתַּעֵי קְרָא — כַּמָּה טוֹבָה אִשָּׁה טוֹבָה, שֶׁהַתּוֹרָה נִמְשְׁלָה בָּהּ. כַּמָּה רָעָה אִשָּׁה רָעָה, דִּכְתִיב: ״וּמוֹצֶא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת הָאִשָּׁה״. אִי בְּגַוַּהּ מִשְׁתַּעֵי קָרָא — כַּמָּה רָעָה אִשָּׁה רָעָה, שֶׁהַכָּתוּב מְגַנֶּהָ. אִי בְּגֵיהִנָּם מִשְׁתַּעֵי קְרָא — כַּמָּה רָעָה אִשָּׁה רָעָה, שֶׁגֵּיהִנָּם נִמְשְׁלָה בָּהּ.

10 תוספות על כתובות פתח ↗

13 שולחן ערוך, חושן משפט פתח ↗

דין שטר שאינו מקוים או מקוים שהלוה טוען אמנה או פרוע או רבית ודין תנאי השטר והשבועה. ובו יג סעיפים:מלוה שהוציא שטר שאינו מקוים ואינו מוציא עדים לקיימו והלוה מודה שכתבו אלא שטוען פרעתי נאמן ואפי' אם כתוב בו נאמנות אינו מועיל וה"ה לכל מה שיטעון בו דבר שמבטל השטר כגון אמנה או כתבתי ללות ולא לויתי או על תנאי נעשה ולא נתקיים התנאי או שאמר קטן הייתי כשנכתב השטר נאמן נ"י פ' מי שמת ואם אח"כ מצא המלוה עדים לקיים השטר בב"ד הרי הוא כשאר השטרות וגובה בו: הגה אמר תחלה מזויף השטר ואחר שהביא עדים לקיימו אמר הלוה פרוע י"א דהוחזק כפרן ואינו נאמן מאחר שאמר מזויף כאלו אמר לא לויתי ואינו נאמן אח"כ לומר פרעתי נ"י סוף ב"ב ויש חולקין ואומרים דנאמן הוא דהא לא כפר בהלואה רק שאומר שהשטר מזוייף ורצה לומר שיקיימנו ואח"כ ידין עמו הרשב"א: ואם השטר מקויים וטוען הלוה פרעתי כולו או מקצתו והמלוה אומר לא נפרעתי כלום אם יש בו נאמנות אינו נאמן ואפי' אם אמר השבע לי אין שומעין לו וגובה בלא שבועה וכ"כ בסי' ע"א סי"ט ומיהו אם יש ב"ח מאוחר ממנו לא יגבה אלא בשבועה שישבע לבעל חוב המאוחר שלא נפרע מחובו כלום ואין המוקדם יכול לומר למאוחר לא אשבע עד שתשבע שלא נפרעת מחובך אבל מחרים סתם על מי שיודע שהוא פרוע ומשביעו בחנם ואפי' אם יש בו נאמנות מפורש לראשון שהוא מאמינו כנגד בעל חוב מאוחר אעפ"כ צריך לישבע ואם אין בו נאמנות כל זמן שלא יטעון השבע לי שלא פרעתיך אין משביעים למלוה אלא אומרים ללוה שלם ואם טען השבע לי שלא פרעתיך משביעים אותו בנקיטת חפץ ויטול והוא שיטעון הלוה ברי שהוא פרוע אבל אם בא בטענת שמא לא משביעין ליה כלל אפילו אם גם המלוה משיב איני יודע אם הוא פרוע: הגה היה השטר על זמנים ולאחר שעברו מקצת זמנים אמר הלוה פרעתיך הזמנים שעברו והנחתי לך השטר משום הזמנים העתידים והמלוה אומר שלא נפרע כלום המלוה נשבע ונוטל דה"ל לכתוב שובר תשו' הרשב"א אלף פ"ה: כשטוען שפרע השטר ואמר ישבע לי המלוה ויטול אומרים לו הבא מעותיו ואחר כך ישבע ויטול ואם טען הלוה שאין לו מה לפרוע ישבע הלוה שאין לו וכשתגיע ידו ישביע למלוה שלא פרעו ואז יתן לו: אם הוחזק הלוה כפרן באותו השטר כגון שאמר לא היו דברים מעולם ובאו עדים ונתקיים השטר וחייבוהו ב"ד לפרוע שוב אינו יכול לומר השבע לי שלא פרעתיך אע"פ שאין בו נאמנות שכבר הודה שלא פרעו שכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי אבל אם יחרים סתם על מי שנטל ממנו ממון שלא כדין אין מוחין בידו: אם כשאמרו ב"ד ללוה שלם לו ולא טען השבע לי אלא אמר הלוה לב"ד מה חייב לי אומרים מה אתה רוצה שיתחייב לך אם אמר רוצה אני שישבע לי משביעים אותו ואם לאו אין פותחין לו: היה המלוה תלמיד חכם אין משביעין אותו ואין מגבין אותו אבל אם תפס משל לוה אין מוציאין מידו ואם לא תפס והוא מעצמו רוצה לישבע כדי לגבות את שלו שומעים לו: אם המלוה והלוה שניהם תלמידי חכמים יש מי שאומר שחוזר הדבר לכמות שהיה ואי טעין אשתבע לי אמרינן ליה זיל אישתבע ליה: אם מת המלוה ויורשיו מוציאים השטר והלוה טוען שהוא פרוע נשבעים שבועת היורשים ונוטלים היה המלוה חשוד יש אומרים שהנתבע נשבע היסת ונפטר וי"א שהמלוה נוטל בלא שבועה והכי מסתברא: לא היה חשוד ורוצה להפך השבועה על הלוה אין שומעין לו ואם אמר אי אפשי לישבע בתקנה זו אלא תהא תביעתי כמלוה על פה וישבע הלוה היסת ואמר הלוה מאחר שחזרת אותה היסת הריני מהפכה עליך הדין עמו ואם אמר התובע איני נשבע ואיני נוטל אלא מחרים סתם הרשות בידו ע"ל סי' צ"ב סי"א בהג"ה ואין הלוה יכול לומר או השבע וטול או הוציאני מן הכלל ואם יצא הלוה ולא רצה לשמוע החרם אין מנדין אותו בכך ומחרימין שלא בפניו: הוציא עליו שטר מקויים והלוה אומר שטר מזוייף הוא או שטען חוב זה רבית הוא או שטר אמנה הוא או כתבתי ללות ולא לויתי והמלוה עומד בשטרו ואומר שזה טוען שקר ואמר הלוה ישבע ויטול אין שומעין לו להשביעו אלא ישלם ואח"כ יטעון על המלוה במה שירצה ואם יודה יחזיר לו ואם כפר ישבע היסת: אם טען הלוה מחלת לי חוב שבשטר זה יש מי שאומר שדינו כמי שטוען פרעתיו: הגה ויכול לטעון מחלת לי אע"פ שיש בו נאמנות שהנאמנות לא קאי אלא על הפרעון טור והתרומות בשם הרמב"ן והמדקדקים כותבים והאמנתיו לומר שלא נפרעתו ובכל עניני חוב זה ויש מי שאומר דמחילה כמי שטוען אמנה או ריבית היא: טען הלוה שהשטר נעשה על תנאי שאם אקיימנו אפטר וקיימתיו ומלוה אומר שלא היה שום תנאי בדבר אם כתוב בו שנעשה בלא שום תנאי או בלא שום שיור בעולם אין הלוה נאמן ואם אין כתוב בו כן נשבע המלוה ונוטל ואפי' אם כתוב בו נאמנות ואם הודה המלוה שנעשה על תנאי אלא שאומר שעדיין לא קיימו הלוה על המלוה להביא ראיה ואם אין לו ראיה נשבע הלוה היסת ונפטר: הגה ואין המלוה נאמן במיגו דאין אומרים מיגו להוציא טור סי"ט וב"י ותוס' פ' חזקת הבתים ורמב"ם סוף שבועות ומרדכי ריש ב"מ ואשירי פרק הכותב ויש חולקין וס"ל דאמרי' מיגו להוציא ריב"ש סי' של"ו ואם יש ללוה עדים שבתנאי נעשה מקבלים עדותן ואפי' עידי השטר עצמם נאמנים לומר שנעשה על תנאי אפי' אם כתב ידם יוצא ממקום אחר ונפטר הלוה אפי' בלא שבועה ואם עד אחד אומר על תנאי היה ועד א' אומר לא היה תנאי נשבע הלוה היסת ונפטר: טען הלוה על השטר מקויים שחציו פרוע והמלוה אומר שלא נפרע ממנו כלום ועדים מעידים שכולו פרוע נשבע הלוה וגובה מחצה מבני חרי ואם כתוב בו שהאמינו על עצמו כב' עדים גובה כל השטר מבני חרי בלא שבועה:

« הפלאה על כתובות ט״ז ע״ב הפלאה על כתובות י״ח ע״א »