הפלאה על כתובות ע״ה

1 בגמרא רנב"י אמר שלשה וכו' במאי קמפלגי וכו'. בספר שיטה מקובצת הקשה כל אריכות הסוגיא בכאן לפרש דברי ר' יהודה הוא שלא מענין הסוגיא דידן. ובלימוד הישבה אמרתי דיש ליישב ע"פ מ"ש לעיל משום דמה"ל דטעמא דר"א לאו הוא משום שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין אלא משום דמיירי בהתנה בפירוש דלא חיישינן ללעז א"כ י"ל דס"ל לר"א דלא חיישינן שתקלקל עצמה כיון שהתנה בפירוש שאם תתיר נדרה יתבטל הגט ור"מ חייש אלא דכבר כתבנו בסמוך דהוכיח הריטב"א דא"כ מ"ט דר"מ בא"צ משום דהיה לו להפר הא התנה בפירוש וכן כתבנו דמוכח מנדר הוא אלא דהוי אפשר לומר דטעמא דר"מ כמ"ש לעיל דס"ל דגירושין הוי כהקמה ואי משום דישאל על הקמת גירושין המ"ל משום דגירושין עכ"פ בשלשה דבעינן שיאמר לסופר כתובו ולעדים חתומו וצריך שיאמר לסופר בפני עדים ותו דס"ל לר' אלעזר עידי מסיר כרתי ואפילו לר"מ כתבו התוס' בריש גיטין דף ד' דבעי' עדים בשעת נתינה דאין דבר שבערוה פחות משנים א"כ בהדי דידה הוי שלשה והמ"ל דס"ל דהוי נדרו או הקמתו בנדר שידעו בו רבים שאין לו התרה ותו דאמרינן לעיל דף כ"ג דמאן דמגרש בפרהסיא מגרש וכתב ר"י מינץ והביאו רמ"א ז"ל סימן קנ"ד דלכך נותנין הגט בעשרה א"כ מסתמא אין חשש שישאל על הקמתו או נדרו שפרסם ברבים לכך מייתי הש"ס דר"מ ור"א פליגי על ר' יהודה וס"ל דיש לו התרה וכ"כ התוס' בגיטין וע"כ צ"ל דמיירי בהתנה בפירוש. ודוק:

2 שם בגמרא רבא אמר הכא באשה חשובה עסקינן דאמר לא ניחא ליה וכו'. ומדברי רש"י ז"ל משמע דאפילו אם תמצא היתר מ"מ לא ניחא ליה פן תחזור ותידור ואינו חפץ באשה נדרנית כדמשמע לעיל בריש פרקין באשה שנדרה בנזיר למ"ד היא נתנה אצבע בין שיניה דאע"ג שהוא יכול להפר וגם היא יכולה להתיר אצל חכם מ"מ לא ניחא ליה באשה נדרנית ואף שכתבנו לעיל דף ע"ב ע"א דאם באמת הלכה לחכם והתירה אינו יכול לגרשה בלא כתובה היינו משום שיכולה לומר שאם תידור עוד אז יגרשה בלא כתובה דמה לו שיגרשה עתה או אח"כ אפילו באשה חשובה משא"כ בתחלת קידושין דאע"ג שיוכל לגרשה מ"מ באשה חשובה לא ניחא ליה וכו'. וע"ז מקשה דא"כ גם בנדרים שלו ג"כ נימא דאינו מועיל היתר חכם משום שהיא יראה שמא יחזור וידור ואפילו אם ירצה לגרשה או נימא שתוכל לכופו לגרש כיון שהתנה בתחלה שאינה רוצה באיש נדרן מכל מקום לא ניחא לה דתיאסר בקרוביו ועל זה משני איהי בכל דהו ניחא לה ובפשטות יש לומר דלא איכפת לה אם יהיה נדרן אח"כ. אך זה דוחק דהא חזינן דמקפדת עתה וגם דוחק לפרש דגבה לא שייך לא ניחא לה למיתסר בקרוביו משום דבכל דהוא ניחא לה דזה דוחק דלא שייך לומר כן אלא לגביה מי שמתקדשת ליה ונראה פירושו דהא צ"ל פירש"י בד"ה אבל הוא אם אמר ע"מ שאין עלי מומין ונדרים וכו' ולכאורה אינו מובן דה"ל לפרש דהיא התנתה ותו הא איתא בפרק איזהו נשך דף מ"ה דאותו שהתנאי הוא לטובתו הוא צריך להתנות ואם השני מתנה ה"ל פטומי מילי בעלמא ונראה דבאמת כוונת רש"י שכוונת הבעל היה לטובתו שאינו רוצה לדור עמה אם יהיה עליו מומין או נדרים. כיון שיודע שימאס בעיניה אף שהיא אינה מקפדת מ"מ היינו משום דאיתתא בכל דהו וכו' וכדמסיים וכולן מזנות ותולין בבעליהן מ"מ לא ניחא ליה בכך וכיון דהיא לא התנתה ובכל דהוא ניחא לה אלא שהבעל התנה ממילא אם התיר הנדר לא שייך לומר דמתירא פן יחזיר וידור דהא בידו שלא ידור ותו דכבר כתבנו לעיל דכשהוא יודע בעצמו שיש עליו נדרים או מומין ע"כ כוונתו אם יתרפא או יתיר הנדר תהיה מקודשת.

3 והנה הב"ש ובספר פני יהושע כתבו לפרש דבאשה חשובה דעתו ע"כ שלא יועיל היתר דא"כ אפילו אם לא תתיר יצטרך לגרשה משום שמא תמצא היתר ולא ניחא ליה למיתסר בקרובותיה אך זה אינו לשיטת התוס' דהיכא דנודע לו שוב אינו מועיל היתר. מיהו יש לומר דהא דנדחקו התוספות לחלק בין נודע לבעל דשוב אינו מועיל היתר משום מתניתין דקתני אינה מקודשת ולא חיישינן שמא תמצא היתר ולשנויא דרבא יש לומר דמתניתין מיירי באשה חשובה ואין צריך לחלק בין נודע ללא נודע. וק"ל:

4 והנה הרא"ש ז"ל כתב בתחלה מצאתי כתוב שנסתפקו הגאונים הילכך יש להחמיר ולהצריכה גט אפילו באשה חשובה וכו' ואחר כך כתב וא"ת הא במתניתין תנן וכו'. ויש לומר דהא דאמרינן הכא מקודשת היינו כשהותר הנדר קודם ידיעת הבעל וכו' ואחר כך כתב אית תנוי תנא וכו'. ונדחק בזה הב"ש ובספר פני יהושע שנראה דבריו סותרין זה את זה דלמה צריכה גט כיון שכבר נודע לבעל נתבטל הקידושין ונראה דאתיא שפיר לפמ"ש לשנוי דרבא איכא לאוקמי מתניתין באשה חשובה ואין הכרח לחלק בין נודע או לא וכ"ש אם הפירוש בדברי רבא באשה חשובה דעתו שלא יועיל היתר משום דאל"כ אפילו לא תתיר יצטרך גט ויאסר בקרובותיה מוכח דס"ל דאפילו נודע לא נתבטל הקידושין כשאינה אשה חשובה נמצא כיון שכתב הרא"ש שנסתפק לו הילכתא ויש להחמיר ולהצריכה גט אפילו באשה חשובה שפיר מקשה ע"ז ממתניתין כיון דליכא לתרוצי מתניתין באשה חשובה וע"כ צריך לחלק בין נודע לבעל וכו'. אבל לרבא דמשמע דס"ל להרא"ש יותר לעיקר דהילכתא כוותיה כמ"ש הב"ש אין לחלק בין נודע כנ"ל ושפיר הביא הרא"ש את הירושלמי דצריכה גט דהיינו כשנויא דרבא ובזה א"ש לשון הש"ע בריש סימן ל"ט דהיש מי שאומר וכו' בסוף סעיף א' והיש מי שאומר שבסוף סעיף ב" דעה אחת היא דמסתפק אם הלכה כרבא והוא דעת הרא"ש ז"ל ונ"מ מזה דאם היא אשה חשובה ונודע לבעל אינה צריכה גט לכ"ע בין לשנויא קמא בין שלנויא דרבא. ובזה מיושב מה שדקדק החלקת המחוקק שם בס"ק ג' שאם היא אשה חשובה למאי דפסקינן ספק מקודשת א"כ היה ראויה לפסוק ודאי מקודשת דל"ל לא ניחא ליה למיתסר בקרובותיה דהא עכ"פ צריכה גט מספק ולפמ"ש לק"מ דבנודע באשה חשובה ודאי אינה צריכה גט לכ"ע. ודוק:

5 שם פדחתה ראה ונפייס לכאורה קשה לפמ"ש בהג"א בשם מרדכי דהא דאמר במתניתין דלקמן בסיפא אבל במומין שבגלוי א"י לטעון היינו בנכנסה לרשות הבעל אבל בארוסה יכול להיות שלא הכיר במומין אפילו הם בגלוי דא"כ מאי מקשה הכא דילמא מיירי בארוסה וכ"ש אם התנה דמוכח דלא ראה אותן ולכאורה היה נראה דדעת המקשה דמסתמא ברייתא אמתניתין קאי דתנן בסיפא דמתניתין כל המומין וכו' דמיירי אפילו בכנסה דתנא ברישא אך זה דוחק. ותו קשיא לי דהא איכא למימר בשומא שנתרפאה קודם הנשואין דלא שייך שבדק קודם הנשואין וע"כ צ"ל שבדק קודם אירוסין וכ"ש לפמ"ש לעיל דבמתניתין מיירי דוקא במומין שנתרפאו דאל"ה א"צ תנאי כמ"ש לעיל לתרץ קושית התוס' בד"ה חכם עוקר וכו' א"כ כיון דס"ל דקודם אירוסין אפילו במומין גלויין לא אמרינן דראה ונפייס ובשעת נשואין הא נתרפאה שפיר חשיב שומא אפילו אי קאי אמתניתין ולכאורה היה נראה דהא דכתבו ההג"א דבארוסה יכול לטעון אפילו במומין גלויין היינו דוקא לענין כתובה דאין להוציא מן הבעל משום דאיכא חזקה דממונא וחזקה דאין אדם מתפייס במומין אלא דבנשואין חשבינן ליה כודאי ולא באירוסין אבל לענין קידושין הוי קידושין מחמת חזקה דראה מומין גלוי' ומשמע ליה להש"ס דברייתא דהוסיפו עליהן קאי אמתניתין דקתני המקדש ע"מ שאין בה מומין אינה מקודשת ושפיר מקשה דראה וניפייס אלא דגם זה דוחק. ויבואר היטב בסוגיא בסמוך:

6 שם אמר אביי וחד מינייהו וכו'. נראה דמפרש כן איש ואיש יולד בה דחשיב כשנים הנולד בה דהיינו כשני ת"ח בח"ל ויש לפרש בזה הפסוקים מי מנה עפר יעקב ר"ל כשהם בארץ העמים דאז נמשלו לעפר כפירש"י ז"ל בחומש על ושמתי את זרעך כעפר הארץ אפ"ה אין להם מספר כמש"ה אשר אם יוכל איש למנות את עפר הארץ וגו' דהטעם שכל אחד מישראל שקול כהרבה כמש"ה אספרם מחול ירביון ר"ל שא"א לספור אותם כדרך מנין בני אדם. וע"ז אמר ומספר את רבע ישראל ר"ל ששם יעקב לשון עקוב הוא כשהם בח"ל ובא"י נקראים על שם ישראל שהוא לשון שררה כמש"ה כי שרית וגו' ואז הם חשובים כשיעלה לא"י כ"א לארבעה פעמים נגד מה שהיו בח"ל כדאמר חד מינן כי סליק להתם עדיף כתרי מנייהו וכיון שהנולד בא"י חשוב כשנים נגד הנולד בח"ל א"כ כי סליק להתם ועדיף כתרי מנייהו הרי שנחשב ונתעלה ארבע פעמים ממעלה הראשונה נמצא בתחלה היה רובע ממה שנתעלה אח"כ זש"ה אף כשהיו ישראל במדבר אינו אלא רובע ממה שיתעלה מספרם אח"כ בא"י אפ"ה אין להם מספר ויש בזה רמז דכתיב ר"ב"ע חסר והוא מספר ארבעה פעמים ח"כ"ם שהוא מספר ס"ח וארבעה פעמים ס"ח הוא מספר ר"ב"ע רמז רמז שאויר א"י מרבה ארבעה מידות בחכמה. ויש ליתן טעם בזה שהעולה לארץ ישראל יחשב כשנים הנולדים בה. כי מה שאמר שאחד מבני א"י הוא כשנים בח"ל. הוא מחמת גרם חטא ח"ל כדאיתא לקמן בסוף מכילתין והוא ממעט השכל משא"כ בנולד בא"י יש בו זכות א"י אבל אמרו חז"ל מקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד מפני שזדונות נחשבים להם כזכיות וה"נ בעולה לא"י נחשב ונהפך לו החטא לזכיות ע"כ עדיף כתרי מנייהו ויש לפרש בזה הפסוק בישעיה סימן מ' דברו על לב ירושלים כי מלאה צבאה כי נרצה עונה כי לקחה מיד ה' כפליה בכל חטאתיה פי' כי מלאה צבאה ר"ל כי תמלא צבאותיה באין מספר להם כי נרצה עונה ר"ל שהעוונות נתהפכו לרצון להם לפני ה' ע"כ לקחה שכר מה' כפלים ר"ל שני פעמים כפל שאחד נחשב לארבעה והטעם בכל חטאתיה שחטאה שהיתה צריכה להיות בח"ל. ולפי הטעם שכתבו המפרשים שאינו נחשב עוונות לזכיות אלא דוקא בשב מאהבה אבל מיראה נחשב לשגגות כדאיתא בפרק יה"כ משום שמאהבה יש מחשבה ומעשה דהמחשבה ג"כ נחשבת למעשה לכך נחשב לזכיות אבל מיראה דאין בו מחשבה אינו נחשב אלא לשגגה וה"ה במחשבה לבד אף דהש"י מצרפה למעשה אינה נחשבת לזכיות אלא שמכפרת את החטא לכך אמר המצפה לראותה חשוב כנולד בה דכיון שהוא מצפה הרי הוא שב במחשבתו ומבקש לעלות. אבל אינו כאלו כבר עשה תשובה ועולה לע"י שיחשב כשנים מהם. ויש עוד להבין באופן אחר מפני שאמרו חז"ל כל מקום שגלו ישראל שכינה גלתה עמהן וכו'. וכן אמר בזהר בפסוק ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם וגו' והיה ראוי שהנשמות הנאצלות ונולדים בח"ל יהיו כפלים לתושיה כמו הנולד בא"י כיון שנולד במקום השראת שכינה שנאצל נשמתן אלא דאוירא דארץ ישראל מחכים את הנגדל בה שלשה מעלות עד שחשוב כשנים בח"ל וממילא העולה מח"ל לארץ ישראל נגדל ג"כ שלשה מעלות משהיה בח"ל וחשוב ממילא כשנים שנולדים בה. ויש לפרש בזה המשך הכתובים נכבדות מדובר בך עיר האלוקים סלה ר"ל אפילו בחורבנה. ואמר אזכיר רהב ובבל ליודעי ר"ל בהיותם במצרים שנקרא רהב ובהיותם בבבל ידעו המקום ב"ה שהשכינה עמהם. וכן בגלות האחרון הנדחים בשאר רוחות. וז"ש הנה פלשת שהוא במערב וצור שהוא בדרום מארץ אדום כפירש"י בפרשת מסעי וכבר הזכיר בבל שהוא מצפון ארץ ישראל ובמזרח הוא ים המלח כמפורש בגבולין ועל הנולד בהם ראוי לומר זה יולד שם ר"ל הוא מקים תולדתו שנאצל נשמתו כי שם מקומו שהשכינה שם ואפ"ה לציון יאמר איש ואיש יולד בה שהם כשנים הנולדים בארצות אחרות אין זה כי אם ה' יכוננה עליון על כל הארצות ואוירא דא"י מחכים ואמר ה' יספור בכתוב עמים כפירש"י בתהלים כשיכתוב ה' העמים לדראון לעתיד ואתם תלוקטו א' א' יעלו למספר לאמור על כל אחד זה יולד שם ר"ל זה נולד במקומו בח"ל שהרי השכינה היתה עמהם ויש לפרש שסתם מספר ומנין הוא שלשה כדאיתא בספ"ק דמציעא דאין מנין סימן בפחות משלשה ר"ל שכ"א יעלה למספר שלשה נוספים שיחשב לארבעה לכן אמר לשון יספור סתם. ובחדושי תורה פרשת ואתחנן כתבתי לפרש על פי זה מ"ש ואתחנן אל ה' בעת ההיא צריך להבין למה בעת ההיא ואמר עוד אתה החילות להראות את עבדך את גדלך זו מדת אברהם ואת ידך החזקה זו מדת יצחק אשר מי אל זו מדת יעקב שנקרא אל כמ"ש חז"ל ועוד אמרו חז"ל ויאמר ה' אלי רב לך שגדול אתה במיתתך יותר מבחיים יש לפרש מפני שאמרו חז"ל ושבח אני את המתים שהרי משה לא נענה במדבר עד שאמר זכור לעבדיך לאברהם וגו' ועוד אמרו בשעה שאמר הקב"ה ואעשה אותך לגוי גדול אמר משה מה כסא של ג' רגלים וכו' לפ"ז יש לומר משה שלא ידע שגדולים צדיקים במיתתן סבר שלא נענה במדבר מפני שהוא רגל א' והאבות שלשה רגלים לכך בעת ההיא שכבש עבר הירדן ונכנס בה כיון שהיא חלק בא"י נתעלה בעלייתו ארבעה פעמים מכשהיה במדבר וחשוב כארבעה סבר שבעת ההיא יהיה נענה כיון שנחשב ונתעלה גם במדת שלשה האבות וז"ש אתה החילות להראות את עבדך וזכיתי כבר בבחינת האבות והש"י השיב רב לך דגדולים צדיקים במיתתן כמ"ש חז"ל בפסוק ושבח אני את המתים וממילא מטעם זה לא נענה במדבר עד שהזכיר זכות אבותיהם ויש לנו בזה רמזים הרבה נעימים לנפש אלא שאין זה כוונתינו כאן:

7 שם פירש"י ד"ה הבעל צריך להביא ראיה עדים וכולה מפרש בגמרא. הא דלא פי' כן ברישא נראה משום דסתם ראיה בעדים הוא ככל המוציא מחבירו עליו להביא ראיה שבש"ס אבל בסיפא הוי אפשר למיטעי דפי' ראיה היינו סיוע לדבריו שהיו עד שלא תתארס דאפילו מביא עדים שהיו בה מומין משעת אירוסין ממילא אמרינן שהיו בה קודם אם לא הביא האב עדים שלא היו בה קודם אירוסין כדינא דרישא וכדמקשה אביי לקמן בסוגיא אלא דבאמת מדלא פירש כן אביי ע"כ דס"ל דמשמעות המשנה ראיה בעדים ממש דומיא דרישא שיעידו שהיו בה עד שלא תתארס והטעם בזה על כרחך צ"ל כדמפרש לקמן בגמרא. וק"ל:

8 תוס' ד"ה וחכמים וכו' נראה לר"י דלר"מ וכו'. הא דפסיקו להו הכי ולא אמרינן חזקה דאין אדם מתפייס במומין וחזקה דממונא עדיפא טובא לר"מ דאפילו במומין שבגלוי אמרינן דלא ראה משום דלא היה מתפייס ומה שכתבו ראיה מהא דסימפון בעבדים יש לדחות דהתם לא שייך כלל דאין אדם מתפייס במומין ותו יש לומר דכל כמה דלא חזי ביה מום כההיא דלעיל דף נ"ח ובקידושין דף י"א דמיירי לענין אכילת העבד בתרומה שפיר קאמר דסימפון בעבדים ליכא לכ"ע דמסתמא לא חיישינן לסימפון גלוי דמסתמא ראה אותן ונתרצה אבל כשהוא טוען שלא ראה יש לומר דנאמן ועמ"ש לקמן דע"כ סברא זו מוכרחת ונראה דנפקא להו מדמקשה הש"ס לעיל גבי שומא פדחתה ראה וניפייס ומאי קושיא דילמא ברייתא אתיא כר"מ משמע דליכא מאן דפליג במומין גלויין ותו נראה דא"א לפרש כן דלר"א דס"ל תברא אם כן תקשה ל"ל כלל חזקה דאין אדם מתפייס במומין כמ"ש התוס' לקמן בד"ה מי ששנה זו וכו' אפילו נגד חזקה דאין אדם שותה בכוס וכ"ש נגד מומין גלוים וכיון דת"ק לא מיירי בגלוים אין לומר דתנא בתרא מיירי בגלוי ולתירוצא דרבא פשיטא דא"א לפרש הכי כיון דמומין גלוים יותר יש לומר דראה וניפייס מחזקה דאין אדם שותה בכוס א"א לומר דפליג ר' מאיר מטעם דאין אדם מתפייס במומין דעכ"פ הוי גם ברישא תרתי במקום חדא בגלוי' נמצא ע"כ צ"ל דר"מ לא מיירי בגלוי' ועיין מ"ש לקמן. וק"ל:

9 תוס' ד"ה אבל במומין שבגלוי וכו'. קאי בין ארשות האב וכו'. לכאורה יש לפרש סמיכות דבריהם משום דהמ"ל דקאי רק אסיפא דבמומין גלוים או במרחץ ודאי שידע בהן דהיינו רק בשעה שכנסה אבל בשעת קידושין יש לומר דלא ראה משום חזקה דאין אדם מתפייס דעיקר הקפידא הוא בשעת כניסה וכ"ש אליבא דרב דהתנה בשעת קידושין ע"כ לא ראה רק כיון שכנסה סתם אמרינן דודאי במומין גלוים או במרחץ ראה. אך התוס' לא ס"ל זה כמ"ש לעיל ראיה מסימפון שבעבדים וראיה זו היא אף לענין קידושין לכך כתבו דהתנאי היה על מומין אחרים וכן הוא באמת בעבדים וקאי גם ארישא דמומין גלוים או מרחץ בודק אף באירוסין. ויש להביא ראיה לדבריהם ז"ל מהא דקאמר בסוגיא דלעיל גבי מום השומא בעומדת על פדחתה ראה וניפייס ומאי מקשה דילמא מיירי בקידושין לבד אלא ודאי דבמום גלוי אפילו בקידושין לבד אמרינן דמסתמא ראה ואפילו התנה ע"מ שאין בה מומין אמרינן דעל מומין אחרים התנה. אף דמזה אין ראיה אלא מומין גלוי אבל ביש מרחץ יש לומר דבקידושין אינו בודק ע"י קרובותיו. מ"מ כיון דבחדא מחתא נקטי רבנן למומין גלוים וביש מרחץ ס"ל להתוס' דדין אחד להם:

10 והנה בהג"א בשם המרדכי כתב ופיר"י דלא פליגי רבנן אלא אסיפא וכו' דאלו ארישא שארוסה היתה יכול להיות שלא הכיר במומין אפילו הם בגלוי והא נמי דקתני אם יש מרחץ וכו' דאין רגילות שיבדקנה קודם אירוסין בקרוביו עכ"ל. והביאו הב"ש באה"ע סימן ל"ט ס"ק י"א לענין שומא בפדחת ע"ש ולמד מזה דבכל מומין גלוים לענין קידושין לבד יש לומר שלא ראה וכבר כתבנו בסוגיא דלעיל דקשה עליו מסוגיא דמקשה גבי שומא בפדחתה הא ראה ונתפייס ותו קשה עליו ממ"ש התוס' לעיל דהא בעבדים אמרינן מומין שבגלוי הא קחזי ליה. מיהו זה יש ליישב כמ"ש לעיל דהיינו דמסתמא הוי חזי ליה אי נמי משום דהכא הוי חזקה דאין אדם מתפייס במומין והנה דברי הג"א מגומגמים מאוד דבתחלה כתב דמומין גלוים הוי טענה באירוסין ואח"ככתב דמומין שבסתר במרחץ דוקא הוי טענה מפני שאינה בודקה ע"י קרובותיו והרי הוא כ"ש מגלוי ותו דמשמע מסוף דבריו דדוקא ע"י קרובותיו אינו בודק אבל הוא עצמו רואה מה שבגלוי. אך לכאורה הוא סוגיא מפורשת כדברי הג"א. דהא אמרינן לעיל דף נ"ח ע"ב מר סבר בדיקת חוץ שמיה בדיקה הרי דבהגיע זמן ולא נשאו אינו בודק אלא בדיקת חוץ. ואפ"ה במשנה ראשונה אסורה לאכול בתרומה קודם שהגיע זמן משום סימפון שמבחוץ ש"מ דבאירוסין אינו בודק אפילו בדיקת חוץ. מיהו רש"י ז"ל פי' התם בדיקת חוץ שבודקה ע"י קרובותיו. והנה אין כוונתו ביש שם מרחץ דמשמע בשמעתין דביש שם מרחץ אינו יכול לטעון שום מום שבסתר כ"א בנכפה הקבוע לה זמן כמ"ש התוס' וכל הפוסקים. וע"כ כוונתו באין שם מרחץ א"כ למה בעינן ע"י קרובותיו אם בגלוי הם. וצ"ל דסימפון דהתם היינו לפעמים נגלים ורוב הפעמים נסתרים כמו בשומא שעומדת תחת כיפה וכיוצא בהן שצריכה בדיקה קצת שהרי מסתמא מסתרת אותן וצריך לבדקה ע"י קרובותיו וזה יוכל לבדוק אפילו בלא מרחץ. אבל במומין הגלוים לגמרי פשיטא דקחזי ליה כמ"ש התוספות מההיא דסימפון בעבדים וצ"ל בעבדים אינו מקפיד כיוצא באלו כיון דהם מסתירים אותם. ונראה דבזה פליגי בן בג בג ור"י ב"ב בקידושין דף י' ע"ש. ולפ"ז המ"ל דהא דאמרו חכמים אבל במומין שבגלוי דמדמע דר"מ פליג היינו כענין סימפון דלעיל שמגולים קצת. ומה שאמרו במתניתין מפני שבודקה בקרובותיו הוא קאי נמי אגלוים כפירש"י לעיל דף נ"ח אלא דבגלוים קצת בודק ע"י קרובותיו אפילו בלא מחרץ כנ"ל. אלא דהתוס' ס"ל זה לדוחק דגלוים משמע גלוים לגמרי. לכך כתבו דר"מ לא פליג. ולכך כתבו דקאי גם ארישא ואפילו בהתנה לרב. משום דהתנה על מומין אחרים. אבל הג"א כתב בהדיא תחלה דמומין גלוים דמתניתין היינו שעומדת תחת כיפה שבראשה ובאמת ר"מ פליג גם ע"ז דל"ל בדיקת קרובים להכחיש את הבעל. וזה הבדיקה אינו קודם אירוסין כדמוכח מסימפון דמשנה ראשונה כנ"ל ולכך מפרש דקאי רק אסיפא. ואין קושיא על ר"מ מהא דאוכלת בתרומה משהגיע זמן למשנה ראשונה ולא חשו לסימפון הנגלה קצת משום בדיקת קרובים היינו כמ"ש לעיל דנהי דלא חששו משום דמסתמא כן הוא שבודקה. אבל אם טוען ואיכא נמי חזקת דאין אדם מתפייס במומין שפיר יכול לטעון. משא"כ בתרומה אמרינן מסתמא דאין בה דמסתמא בודקה ואין מתפייס אם היה בה וראיה לזה דהא במומין שבסתר ואין מרחץ מועיל ראיה של הבעל ואפ"ה אוכלת בתרומה משעת חופה. יצא לנו דדעת הג"א אינו אלא בנגלים קצת כעין תחת הכפה. ולזה אין בדיקה באירוסין כדמוכח מסימפון והיינו דמשני בשומא. ובחנם הסיב הב"ש לדעת הג"א דלא כש"ע כנלענ"ד נכון. וגן מ"ש הה"מ בדברי הרמב"ם דס"ל דקושית הש"ס ראה ונפייס אינו אלא לענין כתובה אינו מובן דאדרבה לענין כתובה איכא חזקת ממון דמסייע לאין אדם מתפייס. ותו דמנ"ל להקשות. ואין לדחוק דאכולה מתניתין קאי שכבר דחינו זה לעיל דיש לומר בנתרפאה ודוק:

11 ועוד יש לפרש דבריהם דסמכו למה שכתבו דאפילו לרב דמיירי בהתנה אפ"ה אינו יכול לטעון משום דהמ"ל דקאי רק ארישא ולא אסיפא. דראיה בעדים דבעל מועיל דאף דגלוים הא ע"כ לא ראה כיון שהתנה רק דארישא דעל האב להביא ראיה קאי דהא דצריך האב ראיה שהיו אח"כ דוקא במומין שבסתר משא"כ במומין גלוים אמרינן כיון דמסתמא ראה וע"כ כיון דהתנה לא היו בה המומין אלא אח"כ אבל לאחר שהקדימו דיש לומר דהתנה על מומין אחרים א"כ קאי אף אסיפא עוד נלענ"ד דיש לפרש דמה שהכריחו דקאי בין ארישא בין אסיפא הוא אליבא דרב משום דבאמת הוי מצי לפרש דמומין גלוים לאו ראיה כל כך דהא איכא נגדו חזקה אין אדם מתפייס במומין וחזקה דממונא א"כ ראיה בעדים דבעל מועיל ולא קאי רק ארישא דבמומין גלוי חזקה שראה ואף דאיכא נגדו חזקה דאין אדם מתפייס במומין אפ"ה א"צ האב להביא ראיה משום דעכ"פ ה"ל תרתי במקום חדא לתירוצא דרבא כמ"ש לעיל אך נראה דלרב א"א לפרש כן דהא כתבו התוס' לקמן בד"ה אבל היכא וכו' ומיהו תימא לר"י וכו' דאית לן למימר העמידנה בחזקת פנויה וכו' ונראה דזהו אליבא דרב דמיירי בהתנה דלשמואל דמוקי מתניתין בסתם הא כתבו התוס' לעיל דף ע"ב ע"ב בד"ה ע"מ וכו' דבקידשה סתם צריכה גט ודוחק לומר דכיון דהגט מדבריהם או מספיקא מצטרף ספיקא דחזקת פנויה או חזקת פנויה דאורייתא. ובזה א"ש דלא תקשה הא דקאמר רבא דבסיפא ה"ל תרתי במקום חדא והיינו כמו שכתבנו בתוס' לקמן דצריך לצרף חזקה דממונא לחזקה דאין אדם מתפייס במומין לסתור חזקה דאין אדם שותה בכוס וכו'. ואמאי הא איכא נמי חזקת פנויה נגד חזקה דאין אדם שותה בכוס ודוחק לומר דכמו שכתבו התוס' דחזקת פנויה לא חשיבא חזקה כלל לגבי חזקת הגוף ה"נ לא חשיבא חזקה כלל נגד חזקה דאין אדם שותה בכוס אלא נראה דבסיפא לא שייך כלל חזקת פנוי' כיון דכבר כנסה עכ"פ צריכה גט כמפורש במתניתין דלעיל כנסה סתם תצא בלא כתובה וכדמפרש לה רב לעיל בקידשה על תנאי וכנסה סתם צריכה גט ועיין לקמן בתוס' ד"ה וחדא במקום תרתי שכתבנו ראיה לזה אבל לשמואל אין חילוק בין רישא לסיפא כמ"ש התוס' לעיל שם ולפ"ז א"א לפרש כנ"ל דהא דאמרו חכמים אבל במומין שבגלוי וכו' לא קאי רק ארישא משום דהוי ליה תרתי במקום חדא כנ"ל דלרב איכא נמי חזקת פנויה כיון דקידשה על תנאי ועדיין לא כנסה אלא ודאי דבמומין שבגלוי ודאי ראה ונתפייס ושפיר כתבו דקאי בין ארישא בין אסיפא. ודוק:

12 פירש"י ד"ה מני ר' יהושע וכו' לומר הואיל וספק בידנו על שעת אירוסין וכו'. נראה דהאריך בלשונו משום דהמ"ל כמ"ש לעיל דף י"ב ע"ב דמיירי שאין זמן אירוסין ידוע לנו ומחלקים בזמן אירוסין כדמשמע לשון לא כי שהבעל טוען ברי שהיו עד שלא אירסה דלא שייך חזקת הגוף. אבל כבר כתבנו שם דא"א לפרש כן אלא דשעת אירוסין ידוע ולשון לא כי לאו דוקא כמ"ש התוס' שם והיינו דהשמיט רש"י ז"ל וק"ל:

13 פירש"י בד"ה רבא אמר וכו' רבא מהדר לאוקמי כולה כר"ג וכו'. נראה כוונתו משום דלכאורה יש להקשות כיון דע"כ צ"ל לרבא כדמסיק דבסיפא כיון דאיכא חזקה דאין אדם שותה בכוס וכו' דעדיפא מחזקה דאין אדם מתפייס במומין וצריך לצרף חזקת ממון עמו תו אין כח בחזקת ממון לסייע לכאן נמצא וכאן היה כמ"ש התוס' לקמן בד"ה חדא במקום תרתי וכו' אם כן לא היה צריך כלל להמציא סברת דכאן נמצא וכאן היה אלא דמתניתין כולה ר"י וטעמא דסיפא משום דמשנכנסה לרשות הבעל ניתוסיף חזקה דראה ונפייס וצריך לצרף חזקת ממון לחזקה דא"א מתפייס במומין תו לא אלימא חזקת ממון לסתור חזקת הגוף אלא ע"כ משום דמהדר לאוקמי אפילו כר"ג ובזה א"ש מה דאמר רבא תחלה לא תימא ר"י לא אזיל בתר חזקה וכו' דלכאורה אין ענין לכאן כלל ולפמ"ש יש לומר דהשיב לדברי ר"א דמשני תברא דאף הוא נחית לחזקות אלו דא"א שותה וכו' וא"א מתפייס במומין וכו' כמ"ש התוס' בד"ה מי ששנה וכו' אם כן לא הוי צריך לדחוקי לאוקמי מתניתין בתרי תנאי דהמ"ל כולה כר"י כנ"ל אלא דע"כ ס"ל לר"א דל"ל לר"י חזקה דגופ' כלל וע"ז אמר רבא לא תימא וכו' דר"י נמי אית לה חזקה דגופה אפילו נגד חזקה אחרת כמ"ש התוס' ואם כן שפיר מצי לאוקמי כולה כר"י ואפ"ה קאמר רבא בתר הכי שנוי' דידיה משום דמהדר לאוקמי מתניתין כר"ג כמו שפירש"י ועיין עוד לקמן בזה ודוק:

14 תוס' ד"ה מי ששנה זו וכו' ואומר רשב"א וכו'. לכאורה המציאו התוס' פלוגתא אחריתא לתנא דרישא ותנא דסיפא. ויש ליישב קצת ע"פ מה שיבואר לקמן בס"ד דהבדיקה אינו דוקא בסמוך לנשואין ולפעמים הוא אפילו קודם אירוסין אם כן אין כל כך ראיה דראה וניפייס משום חזקה דא"א שות' וכו' משום דיש לומר דהבדיקה היה קודם שנתהוה המומין בה אם כן יש לומר דס"ל לר"א דר"ג ור"י לקעמי' אזלי והוא דס"ל דפלוגתא דר"ג ור"י דר"ג אזיל בתר חזקת הגוף ור"י אזיל בתר שעת מציאתו כמ"ש התוס' לקמן בד"ה על החמר וכו' ומבואר בס"ד שם דלסברא זו כ"ז שאפשר להקדים מקדימן משום דאמרינן כמו שהוא עתה כשנמצא. כן היה מאז ומקדם. ולפ"ז יש לומר דר"ג לשיטתי' ס"ל דעל הבעל להביא ראיה בסיפא משום דאזיל בתר חזקה דגופא. אבל כשמביא ראיה מועיל אפילו כשניסת. ולא אמרינן חזקה דראה ונפייס משום דאמרינן דנתהווה בה מומין אחר הבדיקה. אבל לר"י דל"ל חזקת הגוף ואדרבה אזיל בתר שעת מציאה ס"ל דעל האב להביא ראיה. אבל בניסת אמרינן דמסתמא בדקה. וא"ל שנתהוה אחר הבדיקה דאזלינן בתר שעת המציאה להקדים המומין. ומסתמא היה בה המומין כבר קודם הבדיקה. ולפ"ז א"ש טפי הא דאמר רבא לא תימא וכו' דהוא לסתור שנוי' דר"א דס"ל דטעמא דר"י משום דאזיל בתר מציאותו ואפילו נגד חזקת ממון כמ"ש בסמוך. ע"ז אמר דע"כ זה אינו דהא חזינן דר"י אזיל בעלמא בתר חזקה דגופא ודוק:

15 גמרא רבא אמר וכו' סיפא נמי וכו' אינו מובן דל"ל בסיפא משום כנכ"ה דהא בל"ז נכון לר"ג כפי' רש"י וא"ל דרוצה לומר דמצי נמי אתיא כר"י והיינו דנוקי מתניתין דמשארסתני נאנסתי באין שהות אחר נשואין לומר שזינתה אחר כך. ולא כמ"ש התוס' בד"ה רישא וכו' אבל ביש שהות ס"ל דמודה ר"י דאמרינן כאן נמצא כאן היה והיינו דקאמר רבא רישא כאן נמצא כאן היה ואיכא לאוקמי כר"ג והיינו אם נימא בפלוגתי' דמשארסתני נאנסתי דמיירי ביש שהות ואיכא למימר נמי דר"י היא וסיפא משום כנכ"ה ונוקי פלוגתייהו דמשארסתני באין שהות. זה אינו חדא דאכתי לא מתרצא ל"ל למימר סיפא כאן נמצא כאן היה הא כיון דלוקי פלוגתייהו דמשארסתני נאנסתי באין שהות איכא למימר דטעמא דר"י לעיל דמשארסתני נאנסתי לאו משום דחזקת ממון לחוד עדיפא מחזקת הגוף אלא משום כיום דע"כ היה בבית אביה אמרינן כאן נמצא כאן היה. ותו דע"כ צ"ל כן דהא אינו מועיל בסיפא אפילו כשמביא הבעל עדים שהיה המומין משנתארסה כקושי' אביי אע"ג דלא שייך לומר כאן נמצא כאן היה בבית הבעל וצ"ל ע"כ כתירוץ הש"ס אם כן אי בעי רבא לאוקמי כר"י לא היה צריך להמציא כלל סברת כנכ"ה אלא משום דאף על גב דחזקת ממון עדיפא לרבי יהודה מ"מ בסיפא כיון דנתוסף חזקה אין אדם שותה בכוס. לא אלימא חזקת ממון נגד חזקת הגוף וחזקה דא"א שותה כמו שכתב לפרש דברי רבא דאמר לא תימא ר"י לא אזיל וכו' עוד צריך להבין לשון הסוגיא אלא משנתארסה משום דאיכא תרתי וכו' ונתקשו בה התוס' בד"ה חדא במקום תרתי ושני התירוצים שכתבו שם התוס' אינם מספיקים להבין לשון הש"ס דקאמר משנתארסה הוי חדא במקום תרתי כמו שהקשו התוס' שם גבי בעל איכא נמי תרי חזקות דאין דאם מתפייס וכאן נמצא וכאן היה ועוד כתבנו להקשות עליהם כמבואר לקמן בלשון התוס'. והנה נלפענ"ד דיש לומר דהא דקאמר דהוי חדא במקום תרתי היינו דיש להמציא דאיכא חזקה דהיו בה המומין לאחר שנתארסה והיינו אם נצרף חזקה א"א שותה בכוס אאיכא בינייהו עם חזקה דא"א מתפייס במומין ונימא דמוכח מזה שנתהווה בה המומין סמוך לנשואין ממש לאחר הבדיקה ונפרש לפ"ז דהיינו דקאמר מאי אמרת חזקה אין אדם מתפייס במומין. אם כן מזה גופי' מוכח שהיו לאחר הבדיקה סמוך לנשואין ואיכא תרתי חזקת הגוף וחזקה זו דע"כ בודקה ולא הוי בה המומין. דהוי תרתי חזקה שנתהווה בה המומין אחר כך. ולגביה דידיה לא ה"ל אלא חדא דהיינו כאן נמצא כאן היה. ודוק:

16 אך נראה לפענ"ד דאכתי לא מתיישבא דאיכא למיפרך דכיון דע"כ צ"ל לפ"ז דאין הבדיקה ממש סמוך לנשואין. איכא למימר נמי שהיה הבדיקה קודם אירוסין ושנתהוה בה המומין אחר הבדיקה קודם אירוסין. ונראה לענ"ד דהא דלא אמרינן באמת הכי שהיה הבדיקה קודם אירוסין אחר כך נתהוה בה המומין. היינו משום דאמרינן מחמת חזקה דכנכ"ה להקדים המומין כל מה דאפשר ואמרינן כנכ"ה קודם הבדיקה וע"כ ראה ונפייס והיינו דקאמר רבא סיפא נמי כאן נמצא כאן היה כמו שיבואר ולפ"ז יש לומר דהא דקאמר אלא אמרינן חזקה אין אדם מתפייס במומין. לאו למימרא דחזקה זו סותרת דוקא דלא בדק כלל אלא מחמת חזקה דא"א מתפייס במומין אמרינן נמי שבדקה קודם שנתהווה בה המומין ולא אמרינן כנכ"ה קודם הבדיקה משום דחזקת הגוף וחזקה דא"א מתפייס במומין סותר כאן נמצא כאן היה. ולפ"ז א"ש דאם אינו מביא אלא משתתארס אמרינן חזקה דא"א שותה בכוס אאיכא בינייהו והאי ראה ונפייס. ואין לומר דחזקה דא"א מתפייס במומין סותר החזקה דאין אדם שותה בכוס אאיכא בינייהו. ונימא ע"כ לא ראה ונפייס זה אינו דלמה נסתר חזקה זו. הא יש לומר דבדק ואחר כך נתהווה בה המומין ואי משום חזקה דכאן נמצא כ"ה דהוי בה מומין כבר. זה אינו דהא ה"ל עם חזקת הגוף תרתי נגד חזקה דכאן נמצא כ"ה וא"ל שהיו הבדיקה קודם אירוסין וקודם שנתהווה בה המומין דכיון שנסתר חזקה דכנכ"ה אם כן ממילא איכא חזקת הגוף דעדיפא לר"ג שפיר ה"ל חדא במקום תרתי דכיון דאית לה חזקת הגוף וחזקה דא"א שותה וכו'. לא נשאר לבעל רק חזקה אחת דא"ת כנכ"ה לסתור חזקת הגוף נשאר חזקה דא"א שותה בכוס וחזקה דא"א מתפייס שהי' אחר כך ואין חזקה דכנכ"ה סותר שני חזקות. וא"ת דמחמת חזקה דא"א מתפייס נאמר שהי' הבדיקה קודם שנתהווה בה מומין וסותר חזקה דכאן נמצא כ"ה אם כן כיון דצריך לסתור כנכ"ה ממילא נשאר חזקת הגוף אם כן ממ"נ אין לבעל אלא חזקה אחת ושפיר ה"ל חדא במקום תרתי דהיא יש לה שני חזקות שהיו אחר כך מחמת חזקת הגוף ומחמת דא"א שותה וכו' והוא ממ"נ אין לו אלא חזקה אחת. והיינו דקאמר סיפא נמי כנכ"ה דמחמת זה אמרינן דעל הבעל להביא ראיה כנ"ל דהי' קודם אירוסין. ודוק היטב: ועיין בסמוך:

17 תוס' ד"ה רישא כאן וכו' ואיירי בענין וכו'. אע"ג דהיא עצמה אומרת משארסתני נאנסתי מ"מ היא נאמנת במיגו שהי' אחר נשואין וק' לפענ"ד דא"כ אין צריך לומר דלר"ג חזקת הגוף עדיפא מחזקת ממון. אלא דטעמא דנאמנת לומר משארסתני נאנסתי משום דיש לה מיגו שהיה אחר נשואין ואיכא תרתי חזקות הגוף וכאן נמצא כ"ה נגד חזקת ממון. ובזה הוי א"ש דפלוגתא דבהרת משמע דת"ק דר' יהושע דחזקת הגוף גרוע מחזקה אחרת. כמ"ש מהרש"א ז"ל אלא דבאמת אי אפשר לפרש הכי והוא מוכרח. דאל"כ לא הוי צריך לומר רישא כאן נמצא כאן היה אלא מטעם דחזקת ממון עדיפא מחזקת הגוף לבד. וטעמא דסיפא משום דאיכא חזק' דא"א שותה וכו' ולא אלימא חזקת ממון נגד שתיהן. ולפמ"ש לעיל דמחמת חזקה דא"א שותה וכו' הוי מצי למימר שבדק קודם אירוסין. וקודם שנתהווה בה המומין. וצ"ל משום דאי אפשר לומר כאן נמצא כאן היה ממילא חזקת הגוף קיים. אם כן הוכרח רבא דחזקת הגוף לבד עדיפא מחזקת ממון. דמשום הכי ה"ל חדא במקום תרתי כנ"ל. ודוק:

18 ולכאורה היה נראה דמוכרח דחזקת הגוף לבדה עדיף מחזקת ממון ממתניתין דלעיל דף י"ג באומרת מ"ע אני דהתם לא שייך כאן נמצא כאן היה דאם כן היינו מתניתין קמייתא. אך זה אינו דהרי יש לה חזקה קיימת דעדיפא טפי דמעולם לא נבעלה. ולכארוה קשה יותר דאין צריך לומר כלל דטעמא דר"ג במשארסתני נאנסתי משום דכאן נמצא וכו' וביש שהות אלא משום מיגו דמ"ע אני דנאמנת כנ"ל אלא דכבר ישבתי זה לעיל דף ט' ע"ב בתוס' ד"ה לא דקטעי' וכו' דה"ל מיגו להוציא. וצ"ל משום כאן נמצא כאן היה דא"צ לטעון כלל כמ"ש שם ע"ש. ותו דכתבנו שם בדף י"ג דכל טעם דר"ג דנאמנת לומר מ"ע אני אע"ג דלא שכיחא. וקי"ל רובא וחזקה רובא עדיף. אלא משום דבלא טענתה אמרינן כאן נמצא כאן היה דמיירי ביש שהות. ע"ש.

19 אך קשה לכאורה הא אמר לעיל דף י"ב ע"ב עד כאן לא קאמר ר"ג אלא דאיכא מיגו וכו' א"נ עד כאן לא קאמר ר"ג אלא דאיכא חזקה וכו' נמצא לשנוי' קמא דטעמא' דר"ג משום מיגו המ"ל כולה מתניתין כר"ג בלא סברת כאן נמצא כאן היה אלא דהכא ליכא מיגו ממילא חזקת ממון עדיפא ובסיפא כיון דניתוסף חזקה דאין אדם ש"ב עדיף מחזקת ממון כמו לר"י ולספרי' דגרסי הכא רבה יש לומר דרבה לשיטתי' דס"ל ביבמות דף נ"ו ע"ב דאשת כהן שנאנסה בעלה לוקה עליה משום טומאה ולא משום זונה דבאונס לא מיקריא זונה נמצא לא שייך לומר שנוי' דלעיל משום דאיכא מיגו דהיינו משום דקא פסלה נפש' לכהונה כפירש"י לעיל דף י"ב דבאונס לא מקריא זונה ואפילו לאידך לישנא שם ביבמות אליבא דרבה יש לומר דאפ"ה לא מצי רבה לאוקמי כשנוי' קמא דטעמא דר"ג משום מיגו דהא כתבו התוס' לעיל דף י"ב ע"ב ד"ה אלא דאיכא מיגו וכו' האי שנוי' לא אתיא אלא לרב נחמן אבל לר' יוחנן בהאי דמ"ע ליכא מיגי וכו' נמצא דלרבה דס"ל לעיל דף י"ב ע"א זאת אומרת כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה ע"כ מפרש מתניתין דהיא אומרת מ"ע אני כר' יוחנן דאמר במאתיא ומנה כדאיתא לעול דף י"ג נמצאדבההיא דמ"ע ליכא מיגו וצ"ל משום חזקה. מיהו לפ"ז בפשיטות לא היינו צריכין לאוקמי מתניתין דמשארסתני נאנסתי ביש שהות דמתניתין קמייתא יש לומר משום מיגו דמ"ע כנ"ל. ולפמ"ד בדף י"ג דמ"ע לא שכיחא א"ש דעכ"פ צריך לסברת רב' משום דכאן נמצא וכ"ה אך כל זה לגרסת רבה אבל לספרי' דגרסי הכא רבא דס"ל לעיל דף י"א ע"ב דמקח טעות לגמרי משמע. קשה דהמ"ל כשנוי. קמא דטעמא דר"ג משום מיגו ולא היה צריך להמציא כלל סברת כאן נמצא וכ"ה כנ"ל. ולענ"ד דמזה ראיה למ"ש לעיל דף י"א ע"ב דלפי' ר"ח דס"ל דמ"ע פתחה סתום לא שייך מיגו דמ"ע אני דיריאה פן יכחישה הבעל ויאמר פתח פתוח מצאתי ויהי' נאמן אלא למ"ד דכנסה בחזקת תבולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה. וכתבו התוס' לעיל דף י' ד"ה חזקה דלדידיה אין הבעל נאמן אלא במקום שנאסרת עליו. נמצא לרבא דס"ל מקח טעות לגמרי משמע. ממילא דליכא מיגו דמ"ע כלל. וע"כ צ"ל כמ"ש התוספת הכא דמיירי ביש שהות אחר נשואין דנאמנת במיגו שהי' אחר הנשואין. אך לגירסת רבה א"ש טפי לאידך לישנא ביבמות דפסולה לכהונה דשפיר איכא מיגו במתניתין קמייתא אלא דמשמע ליה לרבא דמתניתין מיירי בין ביש שהות בין באין שהות. והוא דבאין שהות נאמנ' משום מיגו דמ"ע אלא בשיש שהות אמרינן נמי לענין איסורא לבעלה כאן נמצא וכ"ה וליכא מיגו דמ"ע שהרי הי' הבעל נאמן כיון שנאסר' עליו. אלא דביש שהות נאנמת במיגו דאחר נשואין כמ"ש התוס'. נמצא ממ"נ מתניתין קמייתא או משום מיגו דמ"ע או משום מיגו דאחר נשואין כמ"ש כבר לעיל באריכות דף י"ב ע"ב ע"ש. ודוק