הפלאה על כתובות ל״ט

1 בגמרא ומי מעברא וכו'. לכאורה קשה לפמ"ש התוס' ביבמות דף י"ג לרב זביד דאע"ג דאין בנים בלא סימנים מ"מ מיעוטא איכא א"כ אכתי משכחת. וצ"ל משום דאמרינן שם דחיישינן שמא נשרו. ואע"ג דקי"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב אפ"ה ליכא למיבעי אי הוי דאבהו מחמת מיעוטא דאיכא בנים בלא סימנים דהא דאין הולכין בממון אחר הרוב היינו להוציא מחזקת ממון אבל האב שאין לו חזקת ממון אע"ג דמסייע ליה חזקת הגוף שלא הביאה סימנים וכדס"ל לרבא לקמן דף ע"ה דחזקת הגוף דידה מועיל לגבי האב מ"מ הא קיימא לן רובא וחזקה רובא עדיף וא"כ פשיטא דבנה הוי. ומ"מ צ"ע דהוי מצי למימר כגון שהודה לאביה ולא לבנה או שמחל לו אביה דאי אין בגר בקבר אין הבן יכול להוציא מידו דאין הולכין בממון אחר הרוב. וכ"ש הכא דמסייע חזקת הגוף דהוי דאביה. ומיהו יש לומר לפמ"ש בסוף פרק קמא דכל היכא דאזלינן בתר זה הרוב לכל מילי אזלינן בתריה אפילו במקום ממון וכיון דלכל מילי הוי גדולה לענין עונשין ושאר דברים ה"נ אמרינן ודאי דבנה הוי. ועיין באהע"ז סימן ד' שכתב שם הרמ"א בשם תשובת מהר"י מינץ אשה שנתעברה סוף סיון וילדה תחילת כסלו לא חיישינן שנתעברה קודם. והקשה החלקת מחוקק שם מסוגיא זה דא"כ משכחת שתלד קודם בוגרות. ונראה דלא קשה מידי דהתם היינו דוקא כשנשאת לבעל דאמרינן דרוב בעילות אחר הבעל ומש"ה לא חיישינן שזינתה קודם. אע"ג דהא נמי מיעוטא הוא שתלד לחמשה חדשים וב' ימים. מ"מ כיון דאיכא בהדי רוב בעילות אחר בעל וחזקת כשרות אמרינן דמבעלה נתעברה. משא"כ הכא דמיירי ע"כ שילדה בזנות דהא בא עליה ונשאת בלא"ה לעצמה כדאמרינן בסמוך. וע"כ דמיירי בזנות ולא שייך רוב בעילות אחר הבעל. ממילא מוקמינן ארובא דמסתמא נתעברה מקודם ובנים הוי לה כסימנים. או דמסתמא נשרו הסימנים וא"כ מסתמא כבר היא בוגרת ודבנה הוי. אך קשה לי טובא לדעה זו דאם כן מה הועילו חכמים בהמתנת שלשה חדשים להבחנה שמא תלד לאחר הנשואין לחמשה חדשים ושני ימים בתחלת חודש כנ"ל ואיכא לספוקי מהשני. וצ"ל דלמיעוטא כי האי לא חיישינן ועיין מ"ש בחידושי אהע"ז שם. ודוק:

2 תוס' ד"ה שלש נשים וכו'. אע"ג דשאר נשים אסורות וכו'. הנה לכאורה טעמא דרש"י ז"ל מדקתני פחות מכן ויתר על כן משמשת כדרכה משמע דאיכא איסורא לשמש במוך. דאי לאו הכי מאי קמ"ל דהא כבר קתני איזו היא קטנה וכו'. ולפ"ז צריך לומר דסבירא ליה לרש"י דהמוך הוא בשעת תשמיש דאיהו עביד איסורא כמו שכתב התוס' דהוי כמשמש על העצים אבל אין לפרש במוך לאחר תשמיש ומטעם דהיא נמי מצווה על השחתת זרע דאם כן אכתי לא מתרצא הא דקאמר פחות מכן דהא היא אינה בת עונשין ואין מצווים להפרישה ודוחק לומר דקמ"ל דאסור לומר לה לשמש במוך. וכן פירש"י ביבמות דף י"ב במוך בשעת תשמיש אע"ג דלעיל דף ל"ז פירש"י בד"ה משמשת במוך נותנת מוך לאחר בעילה מ"מ התירו הכא בשעת תשמיש ואין סומכין על זה. ונראה עוד דמוכח דאיכא איסורא מדאסור לרבי מאיר להנשא בתוך שלשה חדשים משום הבחנה ולא אמרינן שישמש במוך כדפריך ביבמות דף ל"ו גבי מניקה אי למ"ד במוך במוך אלא על כרחך משום דאיכא איסורא אפילו במוך שלאחר תשמיש ובמניקה דאינו רק מיעוט שמתעברת שפיר התירו אף על גב שתצטרך אחר כך לקנח במוך מ"מ אין לאסור בשביל זה. מה שאין כן בשלשה חדשים דאדרבא רוב נשים מתעברות אם כן בודאי הוי ליה איסור משום השחתת זרע. אבל בשלש נשים כיון דלא שכיחא שתתעבר אין איסור משום השחתת זרע כל כך ועיין מ"א סימן תר"ו ועיין מ"ש לקמן דף ע"ב בזה. מיהו יש לומר דתוך ג' חדשים אם ישמש במוך ויבורר שהיא מעוברת מראשון אכתי איכא איסורא דמעוברת חבירו כדמסיק שם דסתם מעוברת למניקה קיימא. מה שאין כן בלא מוך כיון דיסבור הבעל שהוא בנו ימסוס בבצים וחלב כדאמר שם במניקה דידיה וע"כ צריך משום טעמא דהבחנה וק"ל:

3 פירש"י ד"ה מר בר רב אשי וכו'. ולהא לישנא וכו'. כתב בספר פני יהושע לפירוש ר"י דאבעיא קמייתא לענין בושת ופגם דמורשת לבנה יש לומר דס"ל כאביי בקנס ולא לאבי מתה דכתיב גבי קנס ומיבעיא אי פקע אב לענין בושת ופגם היכא דאיכא בע"ח. ולדבריו קשה יותר דגם למר בר רב אשי מנ"ל דפליג על אביי דילמא פשיטא ליה בקנס ולא לאבי מתה ומבעיא ליה בבושת ופגם דלא מיעטה תורה אי נימא דעושה בגרות ודידה הוי ונפקא מיניה לענין בע"ח. אלא נלענ"ד דאע"ג דהתוס' כתבו לעיל דבושת ופגם לא איתקש לקנס לענין זה. היינו דוקא דאף על גב דאין מורישה קנס לבנה מ"מ בושת ופגם מורישה ודבנה הוי כיון דעכ"פ איכא חיובא דקנס אלא דאין לה כח להורישה. אבל אם נימא דמיעטה תורה קנס לגמרי במתה תו אין סברא לומר דיש בגר בקבר או מיתה עושה בגרות ודידה הוי בושת ופגם דהא ע"כ הא דבושת ופגם דידה הוי בבא עליה ואח"כ בגרה אע"ג דנתחייב בשעת ביאה דבושת ופגם ממונא הוי ואין צריך להעמדה בדין אינו אלא משום דלמי שזה ניתן זה ניתן. וכיון דמיעטה תורה קנס לגמרי מהיכי תיתי נימא דבושת ופגם דידה. מיהו אכתי יש לדקדק דמנ"ל דפליג אדאביי דילמא הכי קא מיבעיא ליה אי מיתה עושה בגרות והיינו טעמא דקרא דלאבי מתה דלעצמה ונהי דקנס אינה יכולה להוריש ולא לבע"ח כמו שכתבתי לעיל מ"מ בושת ופגם דידה הוי ונ"מ לבע"ח אי נמי דאינו עושה בגרות ומתה גזירת הכתוב לפטור וממילא דבושת ופגם לאביה. ולפי מה שכתבתי לעיל דליכא שום קרא למתה אלא קרא דבוגרת רק דאביי ס"ל דמיתה עושה בגרות ומשום דאינה יכולה להוריש קנס פטור אתי שפיר הכל דהא דפשיטא ליה מספקא ליה לרבא ודוק:

4 תוספות ד"ה צערא דמאי וכו'. קשה לר"י וכו'. לכאורה היה נלענ"ד דהאי קושיא הוא מדברי אבהו דשמואל עצמו וכמ"ש התוס' בריש פרק אלו מציאות ובכמה דוכתין דכל כה"ג מדברי אמורא שאחריו ולשיטתיה אזיל דס"ל לקמן דף נ"א ע"ב דאשת ישראל שנאנסה אסורה לבעלה דחיישינן שמא סופה ברצון א"כ כיון דצער השרת בתולים היא בגמר ביאה עכ"פ וכיון דע"כ צריך לומר דמפותה אין לה צער כדמסיק באמת אם כן נהי דאין להקשות דבכל יתומה אנוסה יפטור מקנס ובושת ופגם משום שמא סופה ברצון ומחלה דזה אינו דהוי ליה כאיני יודע אם מחלת לי דקי"ל דחייב אבל לגבי צער שפיר מקשה דכיון דמפותה אין לה צער נימא שמא סופה ברצון והוי ליה איני יודע אם הלויתני דקי"ל דפטור. ואין לומר דכיון דמודה בבושת ופגם הוי ליה כחמשין ידענא וחמשין לא ידענא דהוי ליה מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם זה אינו דהוי ליה מלוה הכתובה בתורה וככתובה בשטר דמי ואין נשבעין על שיעבוד קרקעות וכ"ש לדעת הפוסקים דהיכא דלא הוי ליה למידע אין צריך לשלם כדאיתא בח"מ סימן ע"ב עיין שם בש"ך ויותר נראה דאפילו לרבא דפליג לקמן שם על אבהו דשמואל דמותרת לבעלה אפילו סופה ברצון היינו כדקאמר טעמא שם דמשום דיצר אלבשיה וזהו הטעם שייך שמותרת לבעלה אבל לענין צערא דגופא כיון שנתרצה אין לה צער ודוק:

5 והנה בשו"ת חכם צבי כתב דבאמת הא דקאמר צער פיסוק רגלים היינו השרת בתולים כדמשמע מהא דקאמר אמרה לי בת רב חסדא וכו'. דמשמע דקאי על צער השרת בתולים ויש לומר דאף לפי מ"ש דהוי ליה כאינו יודע אם הלויתני משום דיש לומר שמא סופה ברצון מ"מ כיון דקי"ל כר' גמליאל לעיל דף י"ב ע"ב באומרת משארסתני נאנסתי נאמנת אע"ג דהוי ליה כאיני יודע אם הלויתני משום דמסייע לה חזקת הגוף וכבר כתבנו לעיל דהא דלא חיישינן לרצון היינו משום חזקת כשרות דמסייע לברי דידה א"כ יש לומר נמי דהא דלא חיישינן הכא לרצון נמי משום חזקת כשרות וברי דידה. והא דאבהו דשמואל לקמן יבואר שם בס"ד. ובזה היה נראה להביא ראיה לשיטת הראב"ד דפסק דצערא דידה הוא ולא אקני רחמנא לאב דהא לפי מאי דאמר רב אשי לקמן דף ע"ו ע"א רישא מנה לאבא בידך וכו' דאפילו לר"ג אינו מועיל חזקה דידה לגביה אבהו א"כ אי נימא דצערא של אב הוא הדרא קושיא לדוכתיה דנימא שמא סופה ברצון וה"ל איני יודע אם הלויתני. ולפ"ז יש ליישב מה שהקשו על הראב"ד מהא דקאמר בסמוך שלי דאבהו הוי דהתם דמקשה על ר' נחמן דס"ל דטעמא דמפותה משום דמחלה שפיר יש לומר דהוי דאב דה"ל א"י אם מחלת לי ויש לומר דהא דדחיק ר' נחמן בתחלה לומר משל דמפותה למה הדבר דומה וכו' דמטעם מחילה הוא אע"ג דמשמעות הברייתא דאמרו לו אינו דומה נבעלת באונס דמשמע דמפותה אין לה צער היינו משום דהוי ס"ד דצערא דאבהו היא והוי ליה איני יודע אם הלויתני להכי הוי סבר לומר דמפותה נמי יש לה צער אלא דמחלה והוי איני יודע אם מחלת לי דחייב כנ"ל ושפיר מקשה עליו שלי דאבהו הוי אלא ע"כ דידה הוי וא"כ יש לומר כפשטיה דמפותה אין לה צער ואפילו אם נימא דר"נ סבר דלא כרב אשי מ"מ אין קושיא על הראב"ד דפסק כרב אשי דהוא בתרא וכמ"ש הרא"ש לקמן בשם הרמ"ה ועמ"ש בסמוך בסוגיא עוד מזה. ודוק:

6 בא"ד ונראה לר"י וכו' בספר פני יהושע הקשה דיותר הוי ליה לר"י לפרש דצער דהשרת בתולים הוא בכלל חמשים כסף כמשמעות הכתוב תחת אשר עינה. ותמהני דאיך אפשר לומר כן והלא חמשים כסף קנס הם ואינו משלם ע"פ עצמו ואי נימא דצער בתוכו היא א"כ קשה דישלם צער דהשרת בתולים שבתוך החמשים כסף ע"פ עצמו. ותו דא"כ נצטרך לומר דגם במפותה הוא צער זה בתוך החמשים כסף א"כ קשה מאי משני לעיל דף ל"ב והאיכא צערא במפותה ופירש"י דמפותה אין לה צער אכתי איכא צער השרת בתולים. ותו דהא צריך לשלם חמשים כסף אפילו בהעראה כדאמרינן בקידושין דף י' מודה רבי לענין קנס דכולהו משלמין אע"ג דליכא צער השרת בתולים. וזה פשוט:

7 שלי דאבהו הוי. כ"כ דמכאן הקשו על הראב"ד שפסק דצערא דידה היא. ומה שנלע"ד ליישב דבריו ז"ל. וראיתי בתשובת חכם צבי שתירץ דלפי הס"ד דמפותה יש לה צער א"כ כיון דזכי רחמנא לאביה למוסרה לביאה לבעל ע"כ צערא דידיה הוא משא"כ לפי המסקנה דמפותה אין לה צער. ותמהני דכיון דאמרינן בבושת ופגם דהוי דאבהו משום דבידו למסרה למנוול ומוכה שחין כפי' רש"י לקמן דף מ' ע"ב א"כ ע"כ אקני ליה רחמנא אפילו אם לא תתרצה לו אף דאיכא צערא. וצ"ל דאפ"ה צערא דידה היא שהרי אין ביד אביה לצערה דבכל פעם בידה להתרצות ולא יהיה לה צער מה שא"כ בבושת ופגם שאי אפשר לה להמלט מהם. ונלענ"ד יותר לתרץ דבריו ז"ל משום דיש לומר דהא דקאמר רבי שמעון מפני שסופה להצטער תחת בעלה. וצריך להבין דמאי פסיקא ליה הא יכולה לומר שלא תנשא לבעל. ונראה דטעמא משום שכבר שילם בושת ופגם לאביה משום דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין א"כ הרי כבר צריך האב לומר שמוסרה לבעל אלא דרבנן ס"ל שהיא יכולה לומר שהיתה מתרצה והיא גובה את הצער כדעת הראב"ד. אבל האב אינו יכול לתבוע את הצער מפני שהיה יכול למוסרה ע"כ לבעל שהרי כבר נטל בושת ופגם מפני שיכול למוסרה בע"כ למנוול ומוכה שחין הרי סופה להצטער כסברת ר"ש ואי משום שיכול לומר שתתרצה אם כן ממילא דלאו דאבהו הוא כיון שברצונה הוא. ובזה ניחא הא דפריך לעיל דף ל"ב והא איכא צערא ומאי פריך דילמא אתיא מתניתין כר' שמעון דאונס אינו משלם צער. ולפמ"ש דהטעם הוא משום שכבר שילם בושת ופגם א"כ התם לא שייך זה וק"ל:

8 ושמעתי בשם בן דודי הגאון מוהר"ר יצחק ז"ל שאמר דהוכחת הראב"ד ז"ל מהא דקאמר לקמן ואימא חמשים מכל מילי ומשני מקראי. ואיך ס"ד הכי הא למסקנא דמפותה אינו משלם הצער ואפ"ה חמשים ש"מ דלאו מכל מילי. ודוחק לומר דחמשים חוץ מצער לבד כיון דכתבה התורה סתמא ואי נימא דחוץ מצער ממילא דחוץ מכל הדברים שנאמרו בחובל אלא ודאי דצערא דידה הוי וקרא לא מיירי אלא מאביה מה שאין כן למאי דס"ד דמפותה נמי יש לה צער שפיר יש לומר דאביה הוא. ודפח"ח:

9 שם פיסקא האונס נותן מיד וכו' לכשיוציא אשתו היא וכו'. כתבו התוס' ישינים אפילו פיתה לשם אישות מ"מ פריך אשתו היא כיון שאינה צריכה גט. והנה קושייתם קושיא אלימתא היא דהא משמע בקידושין דף מ"ו דפשטא דקרא דמפותה היינו שפיתה לשם אישות אליבא דרב דאמר שם בקטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה בין היא בין אביה יכולים לעכב והכי קי"ל אלא דאמרינן שם דרב אסי יכול לשנויא בפיתה שלא לשם אישות. וכן משמע דס"ל לאביי שם למסקנא וכ"ש לדעת הגאונים והובא דעתם באהע"ז סימן ל"ג דכל פנוי הבא על הפנויה לפני עדים אמרינן דמסתמא קידשה א"כ צ"ל שפיתה בפירוש שלא לשם אישות וא"כ מאי דוחקיה דהש"ס להוציא לשון המתנית" מפשטיה דתנן לכשיוציא וקתני נמי בסיפא דמתניתין המפתה אם רצה להוציא מוציא דמשמע דצריכה גט. ומה שכתבו התוס' ישינים דאין צריכה גט צ"ע דהא לרב ושמואל בקידושין שם בקטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה צריכה גט משום שמא נתרצה האב. ונהי דלא קי"ל הכי מ"מ לא שייך קושיות הש"ס דמתמה בפשיטות אשתו היא והוא דלא כרב ושמואל. הוי ליה למימר הניחא לרב ושמואל. ואין לומר דאפילו לרב ושמואל א"א לאוקמי בפיתה לשם קידושין משום דכיון דחיישינן שמא נתרצה האב א"כ הרי מחל את הקנס כמו ביתומה מפותה. דזה אינו דכיון שהאב טוען ברי שלא נתרצה נהי דצריכה גט מספק מ"מ לגבי ממון ה"ל אינו יודע אם מחלת לי. ולכאורה היה נראה דהא דס"ל לרב ושמואל דחיישינן שמא נתרצה היינו דוקא בקדושי כסף דיכול לקדש לאחר שלשים יום א"כ כשנתרצה האב היא מקודשת. אבל בקדושי ביאה כיון דלא שייך ביה קידושין לאחר זמן א"כ אפילו נתרצה האב אינה מקודשת. אך מסתימת הפוסקים לא משמע כן. וכן משמע מסוגיא דקידושין שם דמוקי לקרא בפיתה לשם קידושין. ואע"ג דמסיק אביי שם דצריכה קידושין מדעת אביה כבר פירש הריטב"א שם כשלא נתרצה האב בפירוש. ואע"ג דחיישינן לשמא נתרצה האב להצריכה גט אמרה תורה שיקדשנה או שיתרצה האב בפירוש וכו' ע"ש. והטעם בזה הוא משום דכשנתרצה האב מקודשת למפרע כדפי' רש"י בקידושין דף מ"ד ע"ב ד"ה והוא ששידכו וכו'. ושפיר מועיל ואפילו בקדושי ביאה:

10 ויותר נראה לולי דברי התוס' ישינים דא"א לאוקמי מתניתין בפיתה לשם קידושין דא"כ מאי קמ"ל מתניתין דנותן קנס לכשיוציא הא כיון שקידשה בביאה לא מיבעיא אי נימא ביאה נשואין עושה כדאיתא בקידושין דף י'. דצריך ליתן כתובת בתולה דהוא שיעור הקנס. ואפילו אי נימא דאירוסין עושה הא מיבעיא לן אי ארוסה אית לה כתובה. ולשיטת התוס' דף מ"ג נפשט דאית לה כתובה. ואפילו אי נימא כיון דהוי קדושי ספק לא מחייב בכתובה שמא לא נתרצה האב מ"מ לא שייך למימר דנקטא מתניתין כה"ג כיון דעיקר כונת תנא דמתניתין לאשמעינן דין הקנס. ודוק:

11 תוס' ד"ה אין לי וכו'. ואומר ר"י וכו'. לכאורה מ"ש וכן באביה היינו דע"כ דעיקר קרא לאו שיכול אביה למאן דפשיטא הוא אלא דקמ"ל קרא שמשלם קנס אפילו אם הוא רוצה לישא והעכוב מן האב והוא סוגיא מפורשת בקידושין דף מ"ו לומר לך שמשלם קנס. אך לפ"ז קשה דמאי חדשו התוס' והוי להו להביא הסוגיא דשם. ותו תמוה דא"כ הוי ליה לפרושי מיאון דידה בבגרה או נתיתמה שצריך ליתן קנס אפילו אם היא מעכבת כמו שפי' גבי אביה ומנ"ל לחדש דאפילו בנערה שאין מועיל עכוב דידה ואביה מוסרה אליו בעל כרחה אפ"ה מועיל שצריך ליתן קנס. וכן קשה בדבריהם שם בקידושין בד"ה קרא בעי שפירשו ג"כ שמועיל מיאון דידה לשלם קנס בנערה ואח"כ כתבו א"נ נפקא מיניה היכא דבא עליה ואח"כ נתיתמה וכו'. דמנ"ל באמת לחדש בתירוץ ראשון דבפשטות יש לומר כתירוץ שני. מיהו יש לפרש דהתם קאי לרב ולרב הונא שם דס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כדאיתא ביבמות שם דף צ'. והוא הדין דאדם מוחל דבר שלא בא לעולם וא"כ קרא דמיירי במפותה הא מחלה ואף דכשבא עליה היה של אב מכל מקום מועיל המחילה אח"כ כשבא לרשותה. וע"כ צ"ל כתירוצא קמא דמועיל מיאון דידה לענין קנס. ומ"ש א"נ משום דיש לומר דכיון דלא עבידי דאתי שימות האב כמ"ש התוס' לקמן דף נ"ח ע"ב דלאחר שימות לא עבידי דאתי מודה רב ורב הונא דאין מועיל המחילה והיינו שכתבו דוקא ואח"כ נתיתמה ולא כתבו ואח"כ בגרה כמ"ש כאן משום דבגרות עבידי דאתי ומועיל מחילתה לרב ולרב הונא. אך בשמעתין קשה דלמה לא פירשו בבגרה או נתיתמה כמו שכתבו בעצמם בתחילה ולענין קנס כנ"ל. מיהו יש לפרש דאזלי בכאן לפמ"ש בסמוך בתירוצן קמא דהא דיליף לקמן ממאן ימאן לרבות יתומה לקנס הוא מיתורא דקרא דליכתוב מאן מאן. א"כ אי ס"ד דעיקר קרא במיאון דידה הוא ביתומה ונתבגרה שיתן קנס א"כ ל"ל תרי ריבויי דודאי אין סברא לחלק בין בגרה או נתיתמה כיון דבשניהם יוצאה מרשות האב כמו שכתבו התוס' לקמן ולא ניחא להו לפרש כתירוצם שני דלאו מיתורא אלא דנפקא ממילא דלשון הברייתא לקמן לרבות יתומה לקנס לא משמע הכי. וע"כ דעיקר קרא בנערות שמועיל מיאון דידה אפילו אם צריכה להנשא לו ברצון אביה. וכן נראה מדברי מהרש"א ז"ל שהבין כן בדבריהם דהכא אזיל לתירוצא קמא שכתבו התוס' בסמוך. ולפ"ז נלענ"ד דיש לפרש גם מ"ש התוס' וכן באביה דכונתם דכיון דחזינן במיאון דידה דנפקא ממאן ימאן דהיינו אף שאין מיאון דידה מועיל בעיקר הנשואין אפ"ה מועיל דאף שניסת אליו ע"פ אביה צריך שיתן קנס יש לומר כן באביה ג"כ דמועיל מיאון דידיה לענין קנס אף דאין מועיל בעיקר הנשואין כגון שבגרה אחר כך והיא ניסת אליו מ"מ כיון שהאב מיאן מליתנה אליו מועיל מיאון דידיה כבר אפילו אם בגרה או נתיתמה וניסת אליו מרצונה כבר נתחייב בקנס כיון דבחד קרא כתיב מאן ימאן וילפינן משנויא דקרא דאפילו אם ניסת צריך ליתן קנס מה לי מיאון דידה במקום שאינו מועיל או מיאון דאב במקום שאינו מועיל. וכן משמע מלישנא דברייתא שמשוה אותן. ולפ"ז יהיה פירוש הפסוק מהר ימהרנה לו לאשה ואם יהיה על ידי מיאון אחד מהן אז צריך ליתן ג"כ קנס. ובזה מיושב שחידשו התוס' יותר מלשון הש"ס בקידושין לומר לך שמשלם קנס דפי' כוונת הש"ס בין במיאון דידה בין במיאון דאב הוא אפילו בניסת ועיין בסמוך ודוק:

12 בא"ד וכן באביה אמאי וכו'. כתב מהרש"א ז"ל דקושייתם לאו דוקא לאביי אלא אפילו לרבא במפותה כיון שאינו משלם קנס כשנושאה ה"ל חוטא נשכר. ובאמת ע"כ כן הוא דהא בקידושין שם מקשה הש"ס בפשטות ואי בפיתה שלא לשם קידושין קרא בעי וע"כ הקושיא אפילו לרבא מדמקשה בפשיטות וע"כ היינו משום דמפותה שאינו נותן קנס פשיטא דאין חוטא נשכר שיצטרך האב להשיאו אליו. ונלענ"ד ליישב קצת מ"ש לאביי דכוונתם במה שכתבו לאביי היינו משום שרוצים לתרץ דפי' מיאון דידה הוא לענין קנס ולפרש וכן באביה נמי הפירוש הוא לענין קנס ולא כפשטיה דאינו מוכרח להשיאה אליו דזה פשוט דאין חוטא נשכר. וכ"ש לפמ"ש דכוונתם דאפילו בגרה מועיל מיאון דאב לענין קנס וכל זה אינו מוכרח לרבא דכיון דכבר תירצו דאפילו אם האב משיאה מועיל מיאון דידה שיתן קנס איכא לפרושי מיאון דאב כפשטיה דאינו מוכרח להשיאה אליו אפילו אם היא ממאנת ג"כ. ואם כן אפילו אם ישא אותה יצטרך ליתן קנס וליכא משום חוטא נשכר והוי אמינא דכשהיא ממאנת דנותן קנס יכול להכריח האב קמ"ל דאינו יכול להכריחו אבל לאביי דס"ל דאפילו במקום שנותן קנס שייך שלא יהא חוטא נשכר שפיר כתבו דע"כ גם מיאון דאב לענין נתינת הקנס הוא. ובזה נלענ"ד דמתורץ מה דקשה לי בסוגיא זו דיליף רבא בק"ו ממפותה לענין מיאון דאב באונס. קשה הא איכא למיפרך מה למפותה שכן אינו משלם קנס ואין חוטא נשכר שישאנה בעל כרחו דאב בלא חיוב קנס מה שאין כן באונס כסברת דרבא עצמו בזה לדחות טעמא דאביי. ולפי מ"ש אתי שפיר דמוכח מדאמרה תורה במפותה דאפילו אם היא ממאנת דצריך לשלם קנס אפילו אם ישא אותה אפילו הכי יכול האב לעכב כ"ש באונס. ולפ"ז היה מתורץ קושיות התוס' לקמן ד"ה אלא אונס וכו' אליבא דרבה דלמה לי ולו תהיה לאשה באונס דהיא יכולה לעכב נילף בקל וחומר ממפותה ועיין בתוס' ישינים שכתבו דאביי ורבא לא הוו משני הכי אלא לבתר דגלי קרא בהדיא. אך לע"ד זה דחוק לרבא כיון דיליף בקל וחומר. ולפמ"ש אתי שפיר דנהי דבאביה איכא ק"ו במפותה דמוכח דאפילו כשנותן קנס יכול לעכב כנ"ל אבל בדידה ליכא למילף ממפותה דאיכא למיפרך מה למפותה שכן אינו משלם קנס דמ"ש וכן באביה אפילו אי נימא דהפירוש הוא שאף שניסת לו אחר כך ע"פ עצמה נותן קנס במיאון אביה מ"מ זה אינו מוכרח לרבא וכל שכן לפי מה שכתבתי דאפילו לאביי אינו מוכרח כל כך באביה. כל זה כתבתי לפי מה שהבינו המהרש"א והמפרשים ז"ל. אמנם לע"ד נראה לתרץ כל קושיות הנ"ל. חדא דמאי חידשו התוס' הכא יותר מסוגיא דקידושין. ותו דלמה לא מפרשו התוס' באמת דאיצטריך קרא שמשלם קנס כנ"ל. ותו קושיות מהרש"א ז"ל דלמה הקשו התוס' לאביי דוקא. ותו מאי שדקדקנו בסמוך דאיך יליף רבא בק"ו ממפותה הא איכא למיפרך כנ"ל. והעיקר נראה דודאי אין להעלות על הדעת שיהיה האב מוכרח להשיא את בתו למי שאנס או פיתה אותה וכי בשביל זה יאבד האב זכותו והא דקאמר רבא כיון שמשלם קנס לאו חוטא נשכר. הוא מילתא דתמיה שבשביל שהוא נותן חמשים כסף קנס יוכל לכוף את האב אפילו היא בת מלכים שיתן את בתו לו לאשה. ותו קשה לע"ד דא"כ איך יליף רבא ק"ו ממפותה נימא דמפתה גופא יכול לכופו והכי קאמר קרא דאם ממאן האב ואינו נותן לו ברצונו צריך ליתן לו קנס כמו שתירצו התוס' במיאון הבת ה"נ נפרש כולה קרא אפילו במיאון דאב וכיון דיהיב קנס לאו חוטא נשכר הוא. אלא נראה עיקר דהא דקאמר אלא אביה מנ"ל דה"א באונס שאין האב מעכב היינו אם רוצה ליקח קנס דיכול הבועל לומר כיון דאמרה תורה שיתן קנס ולו תהיה לאשה וכיון שהאב רוצה ליטול קנס צריך האב להשיאה לו ובזה לבד יכול להכריחו שלא יתן הקנס עד שישיאה אליו אבל הא ודאי פשוט שיכול האב לומר איני רוצה הקנס ואיני רוצה להשיאה לו והיינו דקאמר רבא כיון שמשלם קנס ר"ל כיון שהאב רוצה ליטול הקנס לאו חוטא נשכר. הוא ואביי לשיטתיה אזיל דפליגי נמי אביי ורבא לעיל דף י"א וקאמר התם אביי לא אמר כרבא התם קנסא הוא היינו טעמא שלא יהא חוטא נשכר הרי ס"ל דבתשלומי קנס עצמו שייך שלא יהא חוטא נשכר והכי נמי קאמר הכא דאפילו אם האב מעכב צריך ליתן הקנס שלא יהא חוטא נשכר. ולפ"ז אתי שפיר הא דיליף רבא בקל וחומר ממפותה דכשהאב מעכב שצריך שיתן קנס כ"ש באונס דאף שמעכב האב צריך ליתן הקנס. ולפ"ז שפיר הקשו התוס' במפתה לאביי דוקא דמאי משני הש"ס בקידושין דקא משמע לן קרא שמשלם קנס אם האב או היא מעכבים הא אביי ס"ל דאפילו בכה"ג שייך שלא יהא חוטא נשכר את הקנס. משא"כ לרבא לק"מ וממילא מתורצים כל קושיות הנ"ל. ולפ"ז מ"ש התוס' וכן באביה היינו ע"כ כמ"ש לעיל דהיינו כשממאן האב צריך ליתן קנס אם בגרה ונשאת לו. ודוק:

13 בא"ד ועוד נראה דלאו מיתורא דקרא וכו'. עיין מהרש"א ז"ל שכתב דלפי תירוץ זה חזרו מהך דלעיל דקרא בנערה דכשהיא ממאנת צריך ליתן קנס אפילו אם נשאה והוא דחוק. ולפי מה שכתבתי לעיל דקושייתם לעיל הוא לאביי דוקא דס"ל בקנס שלא יהא חוטא נשכר אבל לרבא אתי שפיר קרא לבא עליה ואחר כך בגרה שמשלם קנס אם היא מעכבת כפשטא דסוגיא בקידושין אם כן דבריהם דהכא יש לומר דקאי לרבא. מיהו באמת אף לאביי אתי שפיר לפי מ"ש לעיל בפירוש דבריהם שכתבו בתירוצם וכן במיאון אביה היינו כשהיא בוגרת ונשאת לו מ"מ מועיל מיאון אביה שיתן קנס. נמצא ממילא מוכח דבגרה או נתיתמה דצריך ליתן קנס. ובזה מתורץ הא דדריש אביי לעיל דף ל"ח ע"ב לאבי נערה ולא לאבי מתה דפטור מקנס לגמרי ודקדקנו לעיל דמאי שנא מדרשא דלאבי נערה ולא לאבי בוגרת דדרשינו דהקנס לעצמה כמ"ש התוס' שם ד"ה מה בוגרת וכו'. ועיין מ"ש לעיל בזה שם. ולפמ"ש דלאביי ע"כ קרא דימאן שמשלם קנס בבוגרת כשהאב ממאן ממילא מוכח דאינו פטור לגמרי בבגרה. ודוק:

14 תוספות ד"ה אלא אונס וכו'. ויש לומר דלו תהיה לאשה אינו מיותר. נראה דכוונתם להא דדרשינן במתניתין ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו והיינו כמו שכתבו התוס' לקמן דף מ' ד"ה ניתי עשה בתירוץ שני דאיצטריך קרא דלא נימא כי היכא דמשלם קנס הכי נמי מותר לישא אותה. וגם לתירוץ השלישי אתי שפיר עיין שם. ועיין מה שכתבתי שם בדבריהם. והנה בספר פני יהושע כתב לתרץ קושיות התוספות דאיצטריך היכא דהיא אינה רוצה אפילו יש לה אב ויכול לקדשה בעל כרחה שוב אין מצוה עליו. ונראה לענ"ד דודאי הדבר כן הוא. דהא אמרינן לקמן בסמוך כשתוציא היא וכו' דיכול לגרשה מדעתה ולא אמרינן דכיון דלאחר שנשאה כבר היא משועבדת א"כ אינו יכול לגרשה מקרא דכל ימיו על כרחך צריך לומר דכיון שהיא אינה רוצה בו אף שאין בידה אפילו הכי ליכא תו מצוה. מיהו יש לומר דכל זה נפקא מהאי קרא דלו תהיה לאשה מדעתה דכיון שהיא אינה רוצה אף דיכול להכריחה שוב אין מצוה עליו ומה לי דהבעל יכול להכריחה או האב יכול להכריחה. אך נראה דס"ל להתוספות דכל זה הוא מצד הסברא דלא אמרה התורה דלו תהיה לאשה אלא לטובתה וכיון דהיא אמרה לא בעינא ליכא עשה ועיקר ילפותא דאביי ורבא הכא אינו אלא לענין קנס כשמעכב אביה או היא כמ"ש לעיל. וצריך לומר ע"כ כתירוץ התוס' דאינו מיותר. וק"ל:

15 שם בגמרא כשיוציא מי מצי מפיק לה. קשה לי דילמא מיירי שעבר וגירשה. ואין לומר כיון דאכתי בעמוד והחזיר קאי וקי"ל דהמגרש אשתו והחזירה על דעת כתובה הראשונה מחזירה וא"כ כיון שצריך להחזירה מהיכי תיתי יתחייב ליתן לה כתובה זה אינו דהא משכחת בכהן דאינו יכול להחזירה. ואין לומר כיון דבכהן שאינו יכול להחזירה קי"ל דחייב מלקות על הגירושין כדאיתא במכות דף ט"ו ואין לחייבו ליתן כתובה דהוי ליה ממון ומלקות ומאי טעמא דר' יוסי בר"י דמשמע דגם ברישא פליג דזה אינו דהוי ליה לאוקמי בלא התרו בו. ואפילו לר' יוסי בר"י גופיה דס"ל בעלמא דחבר אין צריך התראה מ"מ יש לומר דמיירי שגירש בשוגג. וצריך לומר בדוחק דהקושיא הוא לריש לקיש דס"ל חייבי מלקות שוגגין פטורין. ועדיין צריך עיון דהא חיוב הכתובה מתחיל משעת נשואין. א"כ יש לומר דלא הוי ליה ממון ומלקות כיון דחיוב המלקות אינו בא אלא בשעת גירושין. ונלפענ"ד דעיקר כוונת התנא דברייתא דאע"פ שאמרו האונס נותן מיד וכיון שכבר נתן קודם הנשואין היה ראוי לתקן כתובה בשעת נשואין כשאר כל הנשים אלא דהטעם בזה כדקאמר בסמוך טעמא מאי תקנו רבנן כתובה וכו' וכדאמר בריש הניזקין דף מ"ט ע"ב מפני שהאשה יוצאת לרצונה ושלא לרצונה תקנו לה רבנן כתובה והאיש אינו מוציא אלא לרצונו לא תקנו רבנן כתובה וה"נ כיון שאין יכול להוציאה אלא מרצונה וכשהיא תובעת גט ממילא אין לה עליו כלום ולהכי לא תקנו כתובה בשעת נשואין. והיינו דמקשה על הלשון לכשיוציא הוא דעל זה לא שייך הטעם דלא תקנו כתובה משום שאין לה עליו כלום אלא משום דלא מצי מפיק לה ועל זה אמר אימא כשתוציא היא דעל זה שייך הטעם דלא תיקנו לה כתובה. ודוק: