הפלאה על כתובות ס״ב

מהדורה: ספר הפלאה, למברג תר"כ

« הפלאה על כתובות ס״א ×¢×´×‘ הפלאה על כתובות ס״ג ×¢×´× »

1 כתובות פתח ↗

אוֹרְחָא דְמִילְּתָא כַּמָּה? אָמַר רַב: חֹדֶשׁ כָּאן, וְחֹדֶשׁ בַּבַּיִת. שֶׁנֶּאֱמַר: ״לְכׇל דְּבַר הַמַּחְלְקוֹת הַבָּאָה וְהַיּוֹצֵאת חֹדֶשׁ בְּחֹדֶשׁ לְכֹל חׇדְשֵׁי הַשָּׁנָה״. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: חֹדֶשׁ כָּאן וּשְׁנַיִם בְּבֵיתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״חֹדֶשׁ יִהְיוּ בַלְּבָנוֹן שְׁנַיִם חֳדָשִׁים בְּבֵיתוֹ״.

2 כתובות פתח ↗

הַטַּיָּילִין בְּכׇל יוֹם. מַאי ״טַיָּילִין״? אָמַר רָבָא: בְּנֵי פִירְקֵי. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: מַאן דִּכְתִיב בְּהוּ ״שָׁוְא לָכֶם מַשְׁכִּימֵי קוּם מְאַחֲרֵי שֶׁבֶת אוֹכְלֵי לֶחֶם הָעֲצָבִים כֵּן יִתֵּן לִידִידוֹ שֵׁנָא״, וְאָמַר רַב יִצְחָק: אֵלּוּ נְשׁוֹתֵיהֶן שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, שֶׁמְּנַדְּדוֹת שֵׁינָה מֵעֵינֵיהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה, וּבָאוֹת לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, וְאַתְּ אָמְרַתְּ בְּנֵי פִירְקֵי?!

3 כתובות פתח ↗

אֶלָּא אָמַר אַבָּיֵי: כִּדְרַב, דְּאָמַר רַב: כְּגוֹן רַב שְׁמוּאֵל בַּר שִׁילַת, דְּאָכֵיל מִדִּידֵיהּ, וְשָׁתֵי מִדִּידֵיהּ, וְגָנֵי בְּטוּלָּא דְאַפַּדְנֵיהּ, וְלָא חָלֵיף פְּרִיסְתְּקָא דְמַלְכָּא אַבָּבֵיהּ. כִּי אֲתָא רָבִין אָמַר: כְּגוֹן מְפַנְּקִי דְמַעְרְבָא.

4 רש"י על כתובות פתח ↗

איכפל תנא לאשמועינן טייל ופועל - תנא דסתם לעיל המדיר את אשתו בית הלל אומרים שבת אחת אין לו לומר זאת לא בספן ולא בגמל ולא בחמר ולא בתלמידי חכמים שהרי אף החמר עונתו אחת בשבת ובשביל יום אחד יוציא ויתן כתובה הרי עונתו משבעה לשבעה וכ"ש גמל וספן אין בכלל הזה אלא טייל ופועל העושה מלאכה בעירו שדרכו לשמש שתים בשבת:

5 כתובות פתח ↗

מַתְנִי׳ הַמַּשְׁרֶה אֶת אִשְׁתּוֹ עַל יְדֵי שָׁלִישׁ — לֹא יִפְחוֹת לָהּ מִשְּׁנֵי קַבִּין חִטִּין, אוֹ מֵאַרְבָּעָה קַבִּין שְׂעוֹרִין. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: לֹא פָּסַק לָהּ שְׂעוֹרִין אֶלָּא רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, שֶׁהָיָה סָמוּךְ לֶאֱדוֹם. וְנוֹתֵן לָהּ חֲצִי קַב קִיטְנִית, וַחֲצִי לוֹג שֶׁמֶן, וְקַב גְּרוֹגְרוֹת אוֹ מָנֶה דְּבֵילָה. וְאִם אֵין לוֹ — פּוֹסֵק לְעוּמָּתָן פֵּירוֹת מִמָּקוֹם אַחֵר. וְנוֹתֵן לָהּ מִטָּה, מַפָּץ וּמַחְצֶלֶת. וְנוֹתֵן לָהּ כִּפָּה לְרֹאשָׁהּ, וַחֲגוֹר לְמׇתְנֶיהָ, וּמִנְעָלִים מִמּוֹעֵד לְמוֹעֵד, וְכֵלִים שֶׁל חֲמִשִּׁים זוּז מִשָּׁנָה לְשָׁנָה. וְאֵין נוֹתְנִין לָהּ לֹא חֲדָשִׁים בִּימוֹת הַחַמָּה, וְלֹא שְׁחָקִים בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים. אֶלָּא נוֹתֵן לָהּ כֵּלִים שֶׁל חֲמִשִּׁים זוּז בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, וְהִיא מִתְכַּסָּה בִּבְלָאוֹתֵיהֶן בִּימוֹת הַחַמָּה. וְהַשְּׁחָקִים — שֶׁלָּהּ. נוֹתֵן לָהּ מָעָה כֶּסֶף לְצוֹרְכָּהּ. וְאוֹכֶלֶת עִמּוֹ מִלֵּילֵי שַׁבָּת לְלֵילֵי שַׁבָּת. וְאִם אֵין נוֹתֵן לָהּ מָעָה כֶּסֶף לְצוֹרְכָּהּ — מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ שֶׁלָּהּ. וּמָה הִיא עוֹשָׂה לוֹ? מִשְׁקַל חָמֵשׁ סְלָעִים שְׁתִי בִּיהוּדָה, שֶׁהֵן עֶשֶׂר סְלָעִים בַּגָּלִיל. אוֹ מִשְׁקַל עֶשֶׂר סְלָעִים עֵרֶב בִּיהוּדָה, שֶׁהֵן עֶשְׂרִים סְלָעִים בַּגָּלִיל. וְאִם הָיְתָה מְנִיקָה — פּוֹחֲתִין לָהּ מִמַּעֲשֵׂה יָדֶיהָ, וּמוֹסִיפִין לָהּ עַל מְזוֹנוֹתֶיהָ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — בְּעָנִי שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל, אֲבָל בִּמְכוּבָּד הַכֹּל לְפִי כְּבוֹדוֹ.

6 תוספות על כתובות פתח ↗

רוצה אשה בקב ותיפלות כו' - תימה דאמרינן לעיל שאני התם דאית להו רווחא ושמא עבודת המלך איכא רווחא טפי:

8 תוספות על כתובות פתח ↗

אינו דומה מי שיש לו פת בסלו כו' - ולעיל דגמר מדיר מנדה משום דמדיר הוי טפי פת בסלו ממורד שמא ימצא פתח לנדרו תדע דבמורד מוסיפין אבל לא במדיר:

10 ברכות פתח ↗

וּבַפְּרָקִים — שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַכָּבוֹד וּמֵשִׁיב שָׁלוֹם לְכׇל אָדָם. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: הַקּוֹרֵא אֶת שְׁמַע וּפָגַע בּוֹ רַבּוֹ אוֹ גָּדוֹל הֵימֶנּוּ, בַּפְּרָקִים — שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַכָּבוֹד וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁהוּא מֵשִׁיב, וּבָאֶמְצַע — שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַיִּרְאָה וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁהוּא מֵשִׁיב. דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בָּאֶמְצַע — שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַיִּרְאָה וּמֵשִׁיב מִפְּנֵי הַכָּבוֹד, וּבַפְּרָקִים — שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַכָּבוֹד וּמֵשִׁיב שָׁלוֹם לְכׇל אָדָם. בְּעָא מִינֵּיהּ אַחַי תַּנָּא דְבֵי רַבִּי חִיָּיא מֵרַבִּי חִיָּיא: בְּהַלֵּל וּבַמְגִילָּה מַהוּ שֶׁיַּפְסִיק? אָמְרִינַן קַל וָחוֹמֶר: קְרִיאַת שְׁמַע דְּאוֹרָיְיתָא — פּוֹסֵק, הַלֵּל דְּרַבָּנַן מִבַּעְיָא?! אוֹ דִלְמָא פַּרְסוֹמֵי נִיסָּא עֲדִיף. אֲמַר לֵיהּ: פּוֹסֵק, וְאֵין בְּכָךְ כְּלוּם. אָמַר רַבָּה: יָמִים שֶׁהַיָּחִיד גּוֹמֵר בָּהֶן אֶת הַהַלֵּל, בֵּין פֶּרֶק לְפֶרֶק פּוֹסֵק, בְּאֶמְצַע הַפֶּרֶק — אֵינוֹ פּוֹסֵק, וְיָמִים שֶׁאֵין הַיָּחִיד גּוֹמֵר בָּהֶן אֶת הַהַלֵּל — אֲפִילּוּ בְּאֶמְצַע הַפֶּרֶק פּוֹסֵק. אִינִי?! וְהָא רַב בַּר שְׁבָא אִיקְּלַע לְגַבֵּיהּ דְּרָבִינָא, וְיָמִים שֶׁאֵין הַיָּחִיד גּוֹמֵר אֶת הַהַלֵּל הֲוָה, וְלָא פְּסֵיק לֵיהּ! שָׁאנֵי רַב בַּר שְׁבָא דְּלָא חֲשִׁיב עֲלֵיהּ דְּרָבִינָא. בְּעָא מִינֵּיהּ אַשְׁיָאן תַּנָּא דְבֵי רַבִּי אַמֵּי מֵרַבִּי אַמֵּי: הַשָּׁרוּי בְּתַעֲנִית מַהוּ שֶׁיִּטְעוֹם? אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה קַבֵּיל עֲלֵיהּ — וְהָא לֵיכָּא. אוֹ דִילְמָא: הֲנָאָה קַבֵּיל עֲלֵיהּ — וְהָא אִיכָּא. אָמַר לֵיהּ: טוֹעֵם וְאֵין בְּכָךְ כְּלוּם. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: מַטְעֶמֶת אֵינָהּ טְעוּנָה בְּרָכָה, וְהַשָּׁרוּי בְּתַעֲנִית טוֹעֵם וְאֵין בְּכָךְ כְּלוּם. עַד כַּמָּה? רַבִּי אַמֵּי וְרַבִּי אַסִּי טָעֲמִי עַד שִׁיעוּר רְבִיעֲתָא. אָמַר רַב: כָּל הַנּוֹתֵן שָׁלוֹם לַחֲבֵירוֹ קוֹדֶם שֶׁיִּתְפַּלֵּל כְּאִילּוּ עֲשָׂאוֹ בָּמָה. שֶׁנֶּאֱמַר: ״חִדְלוּ לָכֶם מִן הָאָדָם אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ כִּי בַמֶּה נֶחְשָׁב הוּא״. אַל תִּקְרֵי, ״בַּמֶּה״ אֶלָּא ״בָּמָה״. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: בַּמֶּה חֲשַׁבְתּוֹ לָזֶה וְלֹא לָאֱלוֹהַּ? מֵתִיב רַב שֵׁשֶׁת: בַּפְּרָקִים שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַכָּבוֹד וּמֵשִׁיב! תַּרְגְּמַהּ רַבִּי אַבָּא: בְּמַשְׁכִּים לְפִתְחוֹ. אָמַר רַבִּי יוֹנָה אָמַר רַבִּי זֵירָא: כָּל הָעוֹשֶׂה חֲפָצָיו קוֹדֶם שֶׁיִּתְפַּלֵּל — כְּאִלּוּ בָּנָה בָּמָה. אָמְרוּ לוֹ ״בָּמָה״ אָמְרַתְּ? אָמַר לְהוּ: לָא, ״אָסוּר״ קָא אָמֵינָא. וְכִדְרַב אִידִי בַּר אָבִין דְּאָמַר רַב אִידִי בַּר אָבִין אָמַר רַב יִצְחָק בַּר אַשְׁיָאן: אָסוּר לוֹ לָאָדָם לַעֲשׂוֹת חֲפָצָיו קוֹדֶם שֶׁיִּתְפַּלֵּל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״צֶדֶק לְפָנָיו יְהַלֵּךְ וְיָשֵׂם לְדֶרֶךְ פְּעָמָיו״. וְאָמַר רַב אִידִי בַּר אָבִין אָמַר רַב יִצְחָק בַּר אַשְׁיָאן: כָּל הַמִּתְפַּלֵּל וְאַחַר כָּךְ יוֹצֵא לַדֶּרֶךְ, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה לוֹ חֲפָצָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״צֶדֶק לְפָנָיו יְהַלֵּךְ וְיָשֵׂם לְדֶרֶךְ פְּעָמָיו״. וְאָמַר רַבִּי יוֹנָה אָמַר רַבִּי זֵירָא: כָּל הַלָּן שִׁבְעַת יָמִים בְּלֹא חֲלוֹם נִקְרָא ״רַע״, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְשָׂבֵעַ יָלִין בַּל יִפָּקֶד רָע״, אַל תִּקְרֵי ״שָׂבֵעַ״ אֶלָּא ״שֶׁבַע״. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא: הָכִי אָמַר רַבִּי חִיָּיא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כָּל הַמַּשְׂבִּיעַ עַצְמוֹ מִדִּבְרֵי תּוֹרָה וְלָן — אֵין מְבַשְּׂרִין אוֹתוֹ בְּשׂוֹרוֹת רָעוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְשָׂבֵעַ יָלִין בַּל יִפָּקֶד רָע״. אֵלּוּ הֵן בֵּין הַפְּרָקִים וְכוּ׳. אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה דְּאָמַר בֵּין ״אֱלֹהֵיכֶם״ לֶ״אֱמֶת וְיַצִּיב״ לֹא יַפְסִיק. אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי טַעְמֵיהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה — דִּכְתִיב: ״וַה׳ אֱלֹהִים אֱמֶת״. חוֹזֵר וְאוֹמֵר ״אֱמֶת״, אוֹ אֵינוֹ חוֹזֵר וְאוֹמֵר ״אֱמֶת״? אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: חוֹזֵר וְאוֹמֵר ״אֱמֶת״. רַבָּה אָמַר: אֵינוֹ חוֹזֵר וְאוֹמֵר ״אֱמֶת״. הָהוּא דִּנְחֵית קַמֵּיהּ דְּרַבָּה. שַׁמְעֵיהּ רַבָּה דְּאָמַר ״אֱמֶת״ ״אֱמֶת״ תְּרֵי זִימְנֵי. אֲמַר רַבָּה: כֹּל ״אֱמֶת״ ״אֱמֶת״ תַּפְסֵיהּ לְהַאי. אָמַר רַב יוֹסֵף: כַּמָּה מְעַלְּיָא הָא שְׁמַעְתְּתָא, דְּכִי אֲתָא רַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה אֲמַר: אָמְרִי בְּמַעְרְבָא עַרְבִית — ״דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם אֲנִי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם אֱמֶת״. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: מַאי מְעַלְּיוּתָא? וְהָא אָמַר רַב כָּהֲנָא אָמַר רַב: לֹא יַתְחִיל, וְאִם הִתְחִיל — גּוֹמֵר. וְכִי תֵּימָא ״וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם״ לָא הָוֵי הַתְחָלָה — וְהָאָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר יִצְחָק אָמַר רַב: ״דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ לָא הָוֵי הַתְחָלָה, ״וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם״ הָוֵי הַתְחָלָה. אָמַר רַב פָּפָּא: קָסָבְרִי בְּמַעְרְבָא ״וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם״ נָמֵי לָא הָוְיָא הַתְחָלָה עַד דְּאָמַר ״וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִית״. אָמַר אַבָּיֵי: הִלְכָּךְ, אֲנַן אַתְחוֹלֵי מַתְחֲלִינַן, דְּקָא מַתְחֲלִי בְּמַעְרְבָא, וְכֵיוָן דְּאַתְחֲלִינַן — מִגְמָר נָמֵי גָּמְרִינַן. דְּהָא אָמַר רַב כָּהֲנָא אָמַר רַב לֹא יַתְחִיל, וְאִם הִתְחִיל גּוֹמֵר. חִיָּיא בַּר רַב אָמַר: אָמַר ״אֲנִי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם״, צָרִיךְ לוֹמַר ״אֱמֶת״. לֹא אָמַר ״אֲנִי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם״ — אֵינוֹ צָרִיךְ לוֹמַר ״אֱמֶת״. וְהָא בָּעֵי לְאַדְכּוֹרֵי יְצִיאַת מִצְרַיִם! דְּאָמַר הָכִי: ״מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ ה׳ אֱלֹהֵינוּ שֶׁהוֹצֵאתָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּפְדִיתָנוּ מִבֵּית עֲבָדִים וְעָשִׂיתָ לָנוּ נִסִּים וּגְבוּרוֹת עַל הַיָּם וְשַׁרְנוּ לָךְ״. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קׇרְחָה: לָמָּה קָדְמָה פָּרָשַׁת ״שְׁמַע״ וְכוּ׳. תַּנְיָא רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר: בַּדִּין הוּא שֶׁיַּקְדִּים ״שְׁמַע״, לִ״וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ״ — שֶׁזֶּה לִלְמוֹד, וְזֶה לְלַמֵּד. ״וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ״ לְ״וַיֹּאמֶר״ — שֶׁזֶּה לִלְמוֹד, וְזֶה לַעֲשׂוֹת. אַטּוּ ״שְׁמַע״ — לִלְמוֹד אִית בֵּיהּ, לְלַמֵּד וְלַעֲשׂוֹת לֵית בֵּיהּ?! וְהָא כְּתִיב: ״וְשִׁנַּנְתָּם״, ״וּקְשַׁרְתָּם״, ״וּכְתַבְתָּם״! וְתוּ: ״וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ״ — לְלַמֵּד הוּא דְּאִית בֵּיהּ, וְלַעֲשׂוֹת לֵית בֵּיהּ? וְהָא כְּתִיב: ״וּקְשַׁרְתֶּם״, ״וּכְתַבְתָּם״! אֶלָּא הָכִי קָאָמַר: בַּדִּין הוּא שֶׁתִּקְדַּם ״שְׁמַע״ לִ״וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ״, שֶׁזֶּה לִלְמוֹד וּלְלַמֵּד וְלַעֲשׂוֹת. ״וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ״ לְ״וַיֹּאמֶר״, שֶׁזֶּה יֵשׁ בָּהּ לְלַמֵּד וְלַעֲשׂוֹת, ״וַיֹּאמֶר״ אֵין בָּהּ אֶלָּא לַעֲשׂוֹת בִּלְבַד. וְתִיפּוֹק לֵיהּ מִדְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קׇרְחָה! חֲדָא וְעוֹד קָאָמַר, חֲדָא: כְּדֵי שֶׁיְּקַבֵּל עָלָיו עוֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ יְקַבֵּל עָלָיו עוֹל מִצְוֹת, וְעוֹד — מִשּׁוּם דְּאִית בַּהּ הָנֵי מִילֵּי אַחְרָנְיָיתָא. רַב מְשִׁי יְדֵיהּ, וּקְרָא קְרִיאַת שְׁמַע, וְאַנַּח תְּפִילִּין וְצַלִּי. וְהֵיכִי עָבֵיד הָכִי? וְהָתַנְיָא הַחוֹפֵר כּוּךְ לְמֵת בַּקֶּבֶר — פָּטוּר מִקְּרִיאַת שְׁמַע וּמִן הַתְּפִלָּה וּמִן הַתְּפִילִּין וּמִכׇּל מִצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה. הִגִּיעַ זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע — עוֹלֶה וְנוֹטֵל יָדָיו, וּמַנִּיחַ תְּפִילִּין, וְקוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע, וּמִתְפַּלֵּל. הָא גוּפָא קַשְׁיָא, רֵישָׁא אָמַר פָּטוּר, וְסֵיפָא חַיָּיב?! הָא לָא קַשְׁיָא: סֵיפָא בִּתְרֵי, וְרֵישָׁא בְּחַד. מִכׇּל מָקוֹם קַשְׁיָא לְרַב. רַב כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה סְבִירָא לֵיהּ, דְּאָמַר עוֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ עוֹל מִצְוֹת. אֵימַר דַּאֲמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קׇרְחָה — לְהַקְדִּים קְרִיאָה לִקְרִיאָה, קְרִיאָה לַעֲשִׂיָּה מִי שָׁמְעַתְּ לֵיהּ?! וְתוּ, מִי סָבַר לֵיהּ כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קׇרְחָה? וְהָאָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי: זִמְנִין סַגִּיאִין הֲוָה קָאֵימְנָא קַמֵּיהּ דְרַב, וּמַקְדֵּים וּמָשֵׁי יְדֵיהּ, וּמְבָרֵךְ, וּמַתְנֵי לַן פִּרְקִין, וּמַנַּח תְּפִילִּין, וַהֲדַר קָרֵי קְרִיאַת שְׁמַע. וְכִי תֵּימָא: בִּדְלָא מְטָא זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע, אִם כֵּן מַאי אַסְהַדְתֵּיהּ דְרַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי? לְאַפּוֹקֵי מִמַּאן דְּאָמַר לַמִּשְׁנָה אֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ, קָמַשְׁמַע לַן דְּאַף לְמִשְׁנָה נָמֵי צָרִיךְ לְבָרֵךְ. מִכׇּל מָקוֹם קַשְׁיָא לְרַב! שְׁלוּחָא הוּא דְּעַוֵּית. אָמַר עוּלָּא: כָּל הַקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע בְּלֹא תְּפִילִּין, כְּאִילּוּ מֵעִיד עֵדוּת שֶׁקֶר בְּעַצְמוֹ. אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כְּאִילּוּ הִקְרִיב עוֹלָה בְּלֹא מִנְחָה, וְזֶבַח בְּלֹא נְסָכִים. וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הָרוֹצֶה שֶׁיְּקַבֵּל עָלָיו עוֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם שְׁלֵמָה

12 קידושין פתח ↗

אִיכָּא דְּאָמְרִי אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: זוֹ דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר, אֲבָל חֲכָמִים אוֹמְרִים: כׇּל מִשְׁפְּחוֹת בְּחֶזְקַת כְּשֵׁרוֹת הֵן עוֹמְדוֹת. אָמַר רַב חָמָא בַּר גּוּרְיָא אָמַר רַב: אִם קוֹרֵא עָלָיו עַרְעָר, צָרִיךְ לִבְדּוֹק אַחֲרֶיהָ.

1 אורחא דמילתא כמה וכו'. כתב הרב המגיד דמהכא משמע ליה להרמב"ם דאם קיים פריה ורביה יכול לבטל העונה כשהיא מתרצה ומוחלת אף שהוא מציוה מצווה דלערב אל תנח ידך והב"ש ריש סימן א' השיב עליו דא"כ נליף דאפילו לא קיים פריה ורביה אלא מיירי ביש לו שם אשה אחרת שמקיים שם לערב וכו' ולפי דבריו לכאורה צ"ל במחלוקות ולבנון שג"כ נשאו שם נשים אפילו לדעת הרמב"ם שודאי היו שם כמה אנשים שלא קיימו עדיין פ"ו. ולפ"ז צ"ל דאותן המחלוקות שהיו י"א חדשים בביתם כמשמעות הכתוב וכפירש"י וגם אותן שהיה בלבנון ב' חדשים בביתם ע"כ צ"ל שהתנו עם הנשים שנשאו כאן ונתרצו על כך בשעת נשואין. וכמ"ש הרשב"א בתירוץ קושית התוס' מר' עוקבא ומהנהו דלקמן דהיכא דתחלת הנשואין אדעתא דהכי ליכא נשיאות חטא. ולפ"ז היה נלע"ד לתרץ קושית רש"י דמאי דיליף רב הכא דצריך להיות חדש בביתו לא מרומז בקרא ומהרש"א בחידושי אגדה כתב דמסתמא היה כן ואינו מובן כמ"ש בספר פני יהושע ולפי דברי הב"ש הנ"ל יש ליישב קצת כיון דע"כ הי להם נשים בכאן וחזינן דהיה קבוע להם חדש בכאן מסתמא כזה השיעור היה ג"כ בביתם דמהיכא תיתי נימא שהתנו אלא כיון שהיה לו שתי נשים והיה חדש בכאן ה"נ היה חדש בביתו מיהו אכתי באותן שהיו בלבנון והיו ב' חדשים בביתם א"א לפרש כן דא"כ נשמע נמי חדש בביתו וב' חדשים כאן מן אותן נשים שהיו להם בלבנון. מיהו לרבי יוחנן עצמו לפירש"י דדוקא בת"ח ס"ל לר' יוחנן דמצוה דידיה הוא וכן בבנין בית המקדש. א"כ יש לומר דאיפכא לא היה קפידא כיון דאית להם הרוחה מה שהיו בביתם ועושין מלאכת עצמן. אבל לפי' התוס' דדוקא הרוחה דמלך דנפיש לא שייך הכא. ותו דאכתי קשה לרב דל"ל טעם דאית להו הרוחה וצ"ל דבבנין בית המקדש א"צ לדחוק שהיו להם נשים בלבנון דאף דלא קיימו פריה ורביה הוא ר"ע וחבירו לא חששו לזה בשביל ת"ת כ"ש דלא חששו לזה משום בנין בית המקדש. ובזה א"ש מה דמקשה לרב מ"ט לא אמר מהאי אף דמצינו במחלקות דדי בחודש אחד בביתו. ולפמ"ש יש לומר דאי לאו דס"ל דשאני בנין בית המקדש דאפשר על ידי אחרים ה"ל לחלק בין תלמידים שיש להם נשים שם אזי אורחא דמלתא חדש אחד בביתו וחדש אחד כאן והתלמידים שאין להם נשים במקום שלומדים דמי לבנין בית המקדש דאורחא דמלתא ב' חדשים בביתם. ודוק:

2 שם ואמר רב יצחק אלו נשותיהן וכו'. ר"ל בודאי בת"ח עצמן המנדדין שינה לא קמיירי מקרא דהם שכרם מרובה מאוד בשכר למודם וע"כ בנשותיהן שנותן להם בשכר שמנדדין שינה. ובחידושי תורה פרשת שלח כתבתי לפרש ע"פ פשוטו דהנה מצינו שהתפלל משה ועתה יגדל נא וגו' פוקד עון אבות על בנים ועל שלשים ועל רבעים וגו' יש להבין מה היה כוונת משה בזה להזכיר מדה זו. ונראה שכוונתו היה ללמד זכות על ישראל שזה העון הוא מימות אברהם אע"ה שאמר במה אדע ולא האמין בכבוד ארץ ישראל וע"כ אמר לו השי"ת ודור רביעי ישובו הנה ע"כ נתעורר עון במה אדע בדור רביעי ואין להאשימם כ"כ כי עון אבותם אתם אך באמת מצינו להיפך דברא מזכה אבא ובמספר הדורות לפניו כדכתיב ביעקב אשר פדה את אברהם ואמרו חז"ל שזכותו עמדה לו באור כשדים ועפ"ז אפשר יש ליישב קושית המפרשים דלמה החשיבה התורה נסיון העקידה יותר מאור כשדים ותו דלמה החשיבה התורה הנסיון באברהם יותר מיצחק שמסר עצמו לעקידה. ואפשר שבאמת באור כשדים היה לו סיוע מיעקב שהיה בו שורש נשמתו כמ"ש אשר פדה את אברהם אבל משנולד יצחק היה שורש נשמתו של יעקב מושרש ביצחק לבד נמצא בשעת עקידה היה נסיון אברהם יותר מיצחק שלא היה לאברהם סעד לתמכו כמו יצחק שהיה לו סעד מיעקב והארכנו בזה במקומות רבים מזה הענין הנפלא הבא באור חוזר וכן במדת הרשעים כתיב יזכר עון אבותיו אל ה' שבהיותו מושרש באבותיו מחטיא את אבותיו וכבר הזכרנו מזה לעיל דף ח' ע"ב א"כ אין לתלות האשם באברהם אע"ה אלא שהם גרמו לאברהם אע"ה בהיותם מושרשים בו וזש"ה אם ה' לא יבנה בית וגו' וגנה את הדור ההוא שאמר הכתוב וישכימו בבקר וגו' הננו ועלינו וגו' ומשה רבינו ע"ה אמר להם לא תעלו כי אין ה' בקרבכם ובאמת הם מאחרי שבת שגרמו לאחר מ' שנה שבת ארצינו. ואמר אוכלי לחם העצבים שהם גרמו בכיה לדורות להאכיל לחם דמעה כמ"ש במדבר ל"ב בפסוק ויחר אף ה' ביום ההוא וגו' שנגזר על אותו היום בכיה לדורות ועל זה אמר כן יתן לידידו שנא שאברהם נקרא ידיד כדאיתא במנחות דף נ"ג ע"ב והם גרמו שנפל עליו תרדמה בין הבתרים והוא אשר נגרע מערכו ונפל עליו בחי' שינה להכשל מתוקף האמונה ואמר הנה נחלת ה' בנים צדיקים שהאבות נוחלים שכר מפרי בטנם ואמר עוד כחצים ביד גבור כן בני הנעורים שהוא לשון ניעור היפוך שינה ותרדמה שהצדיקים מעוררים ומאירים הדורות שלפניהם והארכנו בזה בהמשך הפסוקים ואין כאן מקום להאריך:

3 שם כגון ר"ש בר שילת דאכיל מדידיה וכו'. יראה מפני שאמרו המקבל עליו עול תורה מעבירין מעליו עול מלכות ועול דרך ארץ. אמנם המקבל עול תורה היא נקנית במיעוט תענוג ובמיעוט שינה כדאיתא באבות. אבל במלמד תינוקות אסור לסגף עצמו מן המאכל ושלא יהיה נעור בלילה כדאיתא בש"ע י"ד סימן רמ"ה סעיף י"ז כדי שלא יתבטל כל שהוא מליתן עיניו על התינוקות וכדאיתא גביה ר"ש בר שילת עצמו והיינו דקאמר שמזמין לו השי"ת פרנסתו ואוכל וישן כדינו ובלי עול מלכות:

4 שם איכפל תנא וכו' פירש"י ד"ה איכפל תנא וכו'. ולא בת"ח וכו' ובשביל יום אחד וכו'. נראה פירושו דבת"ח א"נ בחמר כיון דיכול לבא עליה ביום ח' ממילא מועיל שפיר להשלים העונה שאבידה אתמול א"כ משום דחיית יום אחד ודאי א"צ להוציא משא"כ בפועל כיון דזמן עונה הוא שתים בשבת א"כ כשמדירה בשבת אחת כבר הפסידה עונה ראשונה לגמרי אבל לכאורה יש לומר דא"צ לדחוק בזה דהא ע"כ צריך להבין דלא משני דמתניתין מיירי אף בגמל וספן וכשנדר בסוף העונה דכבר הגיע זמן עונתה והדירה שבת אחת יותר ואפ"ה ילפי שפיר ב"ש וב"ה מנדה ויולדת בכה"ג כשאירע בסוף עונתה וצ"ל דמשום דמתניתין סתמא קתני ומשמע דאף בנדרה מתחלת העונה. א"כ יש לומר בת"ח נמי כשנדר באמצע העונה הא איכא למילף מנדה ויולדת בסוף העונה ולמה יצטרך להוציא כיון דלא ידע לחלק בין פת בסלו וקשה גם בת"ח וק"ל:

5 והנראה לע"ד מה שהוכרח רש"י לדחוק בזה דקושית הש"ס איכפל תנא וכו' לאשמועינן טייל ופועל דוקא הוא משום דאי הוי שייך אף בת"ח אף דאין שייך בגמל וספן לא הוי קושיא כל כך תדע דנקט לקמן במתניתין דף ס"ד ע"ב דאוכלת עמו לילי שבת ופירש"י שהוא ליל העונה הרי דסתם התנא העונה בלילי שבת ואפילו לפמ"ש התוס' לקמן בסוף פרקין דבמשרה לאשתו על ידי שליש אז חיוב העונה היא כל שבת אף בגמל וספן מ"מ ע"כ ליכא לאוקמי מתניתין דשם בטייל ופועל דא"כ למ"ד דאוכלת ממש למה יתן לה מזונות כשיעור ותאכל עמו בכל לילה דמ"ש בדידהו ליל שבת יותר. עוד נלע"ד דצ"ל כן דהא בר"פ המדיר פריך וכי מאחר דמשועבד לה האיך מצי מדיר לה ומשני במספקת לדברים גדולים וכו' השתא דאדרת וכו'. א"כ לפי מאי דקס"ד דרבה בר רב חנן הכא דלא ידע מפת בסלו א"כ גם במתניתין ר"פ המדיר קשיא דלא משכחת בגמל וספן דהא פירש"י שם דלא יוציא בשבת אחת בשביל תשמיש משום דלא חל וכיון דבגמל וספן שפיר חל דבשעה שנדר היתה עונתו רחוקה נימא דלאחר שהדירה וחזר חיוב עונתה בכל שבת כמ"ש התוס' במשרה אשתו על ידי שליש א"כ בשבת אחת יוציא וא"ל דמש"ה לא חל כיון דע"י הנדר עונתה קרובה זה אינו דהא משני בכה"ג דמש"ה חל על דברים קטנים משום דבשעת הנדר חל אף דהשתא דאדרתן לא מגלגלא בהדיא ודוחק לפרש דבאמת הקושיא גם על מתניתין דר"פ המדיר והיינו דקאמר לשון זה איכפל תנא לאשמעינן טייל ופועל ר"ל הכא ובר"פ המדיר ולפי מאי דמשני מפת בסלו מתורץ הכא ובר"פ המדיר מ"מ יותר נראה כמ"ש. ותו דמאי מקשה הכא דלמא משני' מיירי בכה"ג דהא בל"ז לשון המדיר אין במשמע דאמר יאסר הנאת תשמישך עלי כפירש"י במתניתין ודילמא מיירי שהדירה מהנאתו והיה גמל וספן וכיון דזן ע"י פרנס חזר עונתה בכל שבת כנ"ל א"ו דגם בעונה דשבת אחת קשה ליה דלא יוציא בשביל דחייב יום א' ודוק:

6 אמר רבה לאביי חמר ונעשה גמל מאי וכו'. ופירש"י מהו להעשות גמל ומדברי תוס' ד"ה רוצה וכו'. נראה דהאבעיא הוא אפילו מתרצה בפירוש דאל"ה לא הקשו מידי מדלעיל דמיירי ברשותה א"ו דס"ל דהכא נמי ע"כ מיירי אפילו במתרצה דאל"ה לא הוי קמבעיא ליה דמה"ת יוכל לבטל עונתה שנתחייב בשעת נשואין מיהו לפירש"י לעיל דלא מחלק בין הרווחה דפועלים להרווחה דמלך לא שייך תירוץ התוס' דהא גם הכא איכא הרווחה וצ"ל הכא לשיטתו דבאמת מיירי הכא אפילו בע"כ וטעמו דלפי הס"ד דאין דרך הנשים להקפיד בכך אף היא ניסת אדעתא דהכי ונראה להבין דשייך הך איבעיא לדלעיל משום דלכאורה איכא למפשט ממתניתין דנקט בפועלים דיוצאין שלא ברשות שבת אחת ולפ"ד התוס' יכול לקבוע עונתו כן שיצא מכלל שבוע. וכן הוא בש"ע סמין ע"ו הרי דבמקום הרוחה מותר לשנות ממלאכה למלאכה אלא דיש לחלק לפי האמת בין זמן מועט דשבת אחד דאין קפידא כל כך אפילו בלא הרוחה. והא דבמדיר בשבת אחת איכא קפידא. היינו משום פת בסלו. ולפ"ז בתחלה דלא ידע מהך סברא דפת בסלו והוי סבר דמתניתין בטייל ופועל ע"כ דסבר דאיכא קפידא טובא בשבת אחת. שהרי אמר במדיר יוציא. ועל כרחך הא דפועלים יוצאים משום דניחא לה בהרווחה. וה"ה גמל וספן שמותר לשנות. ודוק:

7 ועוד יש לומר דהוי ניחא ליה לפרש מתניתין המדיר את אשתו וכו'. היינו באומר יאסר תשמישי עליך כסתם לשון המדיר שמדירה מהנאתו והא דחל אף שמשועבד לה היינו משום דמיירי דבתחלה היה גמל וספן ולא היה משועבד לשבת אחת. ואחר הנדר נעשה טייל. ואפ"ה צריך להוציא דבתר השתא אזלינן ולא בתר נשואין וה"ה איפכא דיכול להעשות גמל וספן. א"נ יש לומר דהוי ס"ד דמדיר כמשמעו. והא דחל אף דמשועבד לה היינו משום דבידו לקיים נדרו דהברירה בידו להרחיק העונה ולהעשות גמל וספן ומתניתין איירי בטייל ופועל ואפ"ה כיון שהוא עתה טייל ופועל לכך צריך להוציא ולבתר דמשני לי אביי דמתניתין איירי אף בגמל וספן. וע"כ טעמא לאו משום הכי שפיר קמבעיא ליה ודוק:

8 ולולי דבריהם היה נראה דהאבעיא הוא אם כבר נתרצתה אם יכולה לחזור בה כדמשמע הלשון ונעשה גמל משמע שכבר נעשה מרצונה ומספקא ליה דקי"ל לעיל דף נ"ו באומר ע"מ שאין לך עלי עונה דאין מועיל למחול צערא דגופא ויכולה לחזור בה. אך יש לחלק לפמ"ש התוס' לקמן דף ס"ג גבי מורד דלא הוי פת בסלו אפילו טפי ממדיר. א"כ יש לומר דה"נ באומר ע"מ שאין לך עלי עונה דלא הוי פת בסלה כלל דהרי כמורד. משא"כ בנעשה גמל דהוי פת בסלו כדשני ליה אביי דהוי טפי פת בסלו יותר ממדיר שפיר קמיבעיא. וק"ל:

9 תוס' ד"ה מט' קבין וכו'. נראה ליישב הגירסא שלפנינו מעשרה קבין ופרישות ע"פ דעת הרא"ש במורד דצריך ליתן לה מזונות חוץ מג' דינרין א"כ צריך ליתן לה שני קבין חיטין חוץ השלשה דינרים. נמצא הכל עשרים קבין. הרי דהוי אחד מעשרה. ובזה א"ש יותר דלא חשיב קיטניות ושמן וגרוגרת שצריך ליתן במשרה. ולפמ"ש נכון דזהו שוה בשניהם לדעת הרא"ש הנ"ל. מיהו יש לומר דניחא להו יותר בגירסא מתשעה קבין ליישב בזה מה שדקדק מהר"ם ז"ל. דמנ"ל יותר דילמא בשוה. ותו קשה לי דהא במשרה אוכלת עמו לילי שבת וקי"ל כמ"ד אוכלת ממש. נמצא דהוי במשרה שני קבין וסעודה. ונראה דלפמ"ש יש לומר דס"ל כהרא"ש דאלו ג' דינרין הם חוץ מהמזונות. ובהחשב ט' סעודות נגד הסעודה של ליל שבת הוא יותר מקב. דקב אמרינן לקמן דהוא ח' סעודות נמצא הוי יותר מט' וכיון דלא הוי ט' ופלגא נקט לשון יותר מט'. וק"ל: מיהו בל"ז יש לישב קושית מהר"ם הנ"ל דהא אמר לקמן במורד מתשמיש אפילו שמואל מודה דיוציא ויתן כתובה אם אינה רוצה בהספ' ש"מ דעדיף יותר מט' קבין. וק"ל:

10 שם פירש"י מערב שבת וכו'. שהוא ליל תענוג וכו'. נראה דר"ל דלהכי לא נקט פעם א' בשבת כמו בחמרין דמתניתין אלא דהכא בת"ח ערב שבת דוקא משום שהוא ליל תענוג וכו'. מיהו מדלא קאמר בכל ערב שבת סתמא. משמע דאפ"ה העונה קבוע פעם א' בשבת ונפקא מיניה דאם היה אונס בליל שבת דמחויב לקיים עונתה בחול וזהו דקאמר מע"ש לע"ש וכן משמע מלשון הרמב"ם וטוש"ע שכתבו סתם ת"ח עונתן פעם אחת בשבת. כמו באינך. וכן משמע מלשון הר"ן דמקשה וליתני במתניתין עונת ת"ח ואי ע"ש דוקא לא שייך למיתני בהדי אינך דתלוין בשיעור הזמנים. מיהו לכאורה יש לדקדק הא דכתבו הפוסקים בא"ח סימן ר"מ דחיוב עונה בליל טבילה מהא דקאמר ר' המנונא בברכות דף י"ד וידענא דליל טבילה הוי ממאי שהחיוב הוא בשביל שהיא בליל טבילה דילמא הוא משום קיום העונה שעבר שבוע בימי נדותה ונפקא מיניה בגמל וספן שלא בזמן עונה אין חיוב אף בליל טבילה. משמע כיון שהיה אונס בשעת העונה פטור להשלים. ואפשר שיש לחלק בין נדה לשאר אונס. וק"ל:

11 שם בגמרא כיון דלא חזי האי זימנא וכו'. אף דבי שמשי משמע בין השמשות ואז אין דין כפית המטה נוהג בשבת אלא דעמודא דנורא היה מעט קודם בה"ש וכמו שכתב המהרש"א שם עמוד האש משלים ר"ל שבא קודם שנסתלק עמוד הענן. וק"ל:

12 פירש"י ד"ה שפטי' וכו'. וזהו הפסול וכו'. לכאורה הוי מצי לפרש כפשטיה כמ"ש בספר שיטה מקובצת דמחמת שסברו דאיכא ח"ו פסול במשפחתם בדקו ולא אשכחו ובזה א"ש דכיון דבדקו הדורות עד דוד המלך שוב אין צריך בדיקה כיון דראויה למלכות וכן שמעי היה בחיילות של דוד כדאיתא בפרק עשרה יוחסין דרש"י ז"ל ס"ל דע"כ לאו משום פסול ממש ח"ו בדקו דקי"ל כל המשפחות בחזקת כשרות אלא לראות אם הגונות המשפחות לדבק זו בזו. ולכך לא בדקו האמהות רק האבות כדאיתא בסוף קידושין דמשום פסולא צריך בדיקה יותר באמהות. וק"ל

13 שם איעקרא וכו'. הקשה המהרש"א דהא היה דעתה שיבוא וה"ל דעתה להינשא ולדעתי יש לומר דהא דקאמר דעתה להינשא היינו שדעתה להינשא בכל עת אם יזדמן לה אבל כשיודעת שלא תנשא עד אחר עשר שנים אינו מועיל. ולפ"ז יש לומר דכל הני דבסמוך דשהו י"ב שנה היינו דלא פסקו עם נשותיהם אלא פחות מעשר שנה ואח"כ ישבו שנים ושלשה שנים שלא ברשות כדס"ל לחכמים לעיל וכיון דלאחר זמן הפסיקה סברה שיבוא בכל עת תו לא מתעקרא אבל הכא דפסק תרתי סרי שנין והטעם דאפשר דסבר ר' כר' אליעזר רביה כדסתם במתניתין דאין יוצאין שלא ברשות כי אם שלשים יום א"נ כיון דהפסיקה היה קודם אירוסין לא דמי ליצא שלא ברשות אחר הנשואין כיון דאדעתא דהכי מנסבא ליה וכיון דפסק עמה כל י"ב שנה שפיר איתעקרא ודוק:

« הפלאה על כתובות ס״א ×¢×´×‘ הפלאה על כתובות ס״ג ×¢×´× »