הפלאה על כתובות ס״ה

1 גמרא מנין שאין פוסקין יינות לאשה שנאמר ותקם וגו'. הקשה מהרש"א דהא כוס א' יפה לאשה ותירץ דלא שתתה יותר מהראוי לה. ולפ"ז צ"ל דאף דאין פוסקים מיירי באינה רגילה ושלא בפני בעלה. דאפילו כוס א' לא יהבינן לה. מ"מ מייתי ראיה דאין דרך אשה לשתות יין כ"כ. ומיהו זה דוחק דלשון ולא תשתה משמע דלא תשת' כלל וכן לפי' התוס' משמע שלא היה לה לשתות כלל. ולולי דבריהם נלענ"ד דהא דאמר כוס א' יפה לאשה היינו היין שבתוך הסעודה דאינו משכר כל כך כדאיתא בפרק ערבי פסחים. א"כ חנה שלא אכלה לא היה ראוי לה לשתות כלל. והיינו דקאמר קרא שאחר אכלה שהיה ראוי לה לאכול אבל לא היה ראוי לה לשתות כלל כיון שלא אכלה תדע דברגילה שתי כוסות נותנין לה כוס א' וכי שיעור לדבר כמה פעמים ביום אלא בשעת אכילה דוקא. שוב מצאתי בספר שיטה מקובצת שכתב בשם ר"מ הלוי וז"ל כוס אחד לסעודה אחת ע"ש. ונלענ"ד דבזה א"ש הא דקאמר לעיל דף נ"ו שמא ימזגו לה כוס ואמר שם בהגיע זמן התם דוכתא מיחד לה וזה שייך בשעת אכילה דוקא משמע דליכא למיחוש שמא ימזוג כוס של תרומה דהוא כוס יין של תרומה אלא בשעת אכילה דאין דרכה של אשה לשתות יין אלא בשעת אכילה. עוד כתב שם דכוס אחד דשמעתין היינו שיעור רביעית וה"ה דרגילה בשתי כוסות היינו שתי רביעית ונראה דהיינו דאמרה דביתהו דאביי דהוי משקי לה בשופרזי כי האי ר"ל דהיתה רגילה בשיעור שתי רביעית בכוס אאחד. ועוד כתב שם דהיינו רביעית לאחר מזיגה ועיין בסמוך:

2 שם מאי קאמר וכו' נראה דהקושיא דוקא הכא משום דהוי אפשר לפרש דרגילה נותנין לה כוס אחד היינו יין מזוג במים כמ"ש הספר שיטה מקובצת. וכדאמרינן לעיל דף נ"ז ע"ב גזירה שמא ימזגו לה וכו' והתוס' כתבו ר"פ המוציא יין דדרך מזיגת רוב העולם שני חלקים מים וחלק אחד יין וכדאמרינן בסנהדרין גבי אל יחסר המזג ע"ש א"כ יש לומר דרגילה מוזגין לה כדרך העולם ושאינה רגילה מחלקין לה שליש יין לשתי רביעות נמצא שהיין הוא אחד מששה במים וקי"ל דטעם היין מתבטל באחד מששה במים ואין זה דרך שכרות ומותר אפילו אינה רגילה אבל לבתר דמסיק דאין פוסקין יינות לאשה וכו' ע"כ א"א לפרש כן:

3 שם שאינה רגילה נותן שתי כוסות יש ליישב הלשון דרגילה נותנין כוס אחד לכל סעודה שאינה רגילה אין נותנין לה כל עיקר כדמסיק אלא יהבינן לה שתי כוסות לכל שבוע להני תרי סעודות דיהבי לארחי ופרחי כדאיתא לעיל גם יש לומר דהני ב' כוסות לקידוש שחרית ולהבדלה דבליל שבת אוכלת עמו. ואף למ"ד דאוכלת לאו אכילה ממש מ"מ בלילה יכולה לקדש אריפתא כמ"ש הפוסקים וק"ל:

4 שם שומרת יבם היתה וכו' לכאורה צ"ל שהיה בג' חדשים הראשונים. דאחר זה אין ליבמה מזונות מנכסי המת. ולפ"ז צ"ל דאע"ג דקי"ל במי שהלך למדינת הים דאין פוסקין לה מזונות בג' חדשים הראשונים כדאיתא לקמן דף ק"ז אפ"ה באלמנה פוסקין. כמ"ש הב"ש סימן צ"ג ס"ק ז' ומהכא ראיה לדבריו. אך ראיתי בספר שיטה מקובצת שכתב בשם רש"י במהדורא קמא שפסקו לה מזונות משל יבם. וצ"ל שעמדה בדין כדאיתא בפרק החולץ דף מ"א ע"ב משמע דס"ל דאין פוסקים בג' חדשים הראשונים. וצ"ע. ועיין קונטרס אחרון:

5 שם אמר לה קטלית לך תלתא. קשה לי לפמ"ש הרא"ש לעיל פרק נערה דטעמא דקטלינית יש לה כתובה מבעל שני משום דלענין ממון לא נתחזקה בתרי זמנא לפ"ז בבעל ג' כשמת תו אין לה כתובה וכמ"ש לעיל שם ע"ש דהוי כלא הכיר בה כיון דלא נתחזקה עדיין עד פעם ג' ואף דכתב הרא"ש שם דבבעל ג' אם הכיר בה יש לה כתובה יש לומר דהיינו כשמגרשה דאז לא נתחזקה אלא שני פעמים אלא דבלא הכיר בה ה"ל מקח טעות דאי הוי ידע שכבר היו לה שני אנשים ומתו לא היה נושאה אבל כשמת גם הוא הרי נתחזקה בקטלנית לכ"ע והוא הוי סבר דלא נתחזקה בב' פעמים וכן בש"ע אה"ע נקט סתמא דבהכיר בה יש לה כתובה יש לפרש נמי כשמגרשה וכן לענין שהה עשר שנים נקט כי האי לישנא בסימן קנ"ד דבהכיר בה הבעל הג' יש לה כתובה יש לפרש נמי כשמגרשה מיד אבל כששהה עמה ג"כ עשר שנים יש לומר כיון דנתחזקה בג' פעמים והוא לא ידע ה"ל כלא הכיר בה. אך יש לומר דכיון דלענין אסור קי"ל דבב' פעמים ה"ל חזקה והוא נשאה ה"ל כהכיר בה דהא היה לו לחוש שלא לישא וכן משמע מסתימת לשונם ונראה דיש להביא ראיה מהכא דהא אמרינן ביבמות דף ס"ג דאביי עבד עובדא בנפשיה וסמך עצמו דבתרי זימני לא הוי חזקה. א"כ כשמת גם הוא לא היה ראוי להיות לה כתובה. ומזוני הוא תנאי כתובה וכל היכא דלית לה כתובה לית לה תנאי כתובה אם כן מוכח מדפסק לה מזוני דיש לה כתובה נמצא דיפה כחה דמשני יש לה כתובה דיכולה לומר דאינה מוחזקת בב' פעמים ומג' יש לה כתובה כשהכיר בה דיכולה לומר דכבר נתחזקה והכיר בה וצ"ע. ודוק:

6 שם דביתהו דר' יוסף וכו' שיראי וכו' משמע מהכא דפוסקין קישוטין לאשה אפילו שלא בפני בעלה. ולכאורה מזה ראיה לגירסת הספרים לעיל דף מ"ח ר' יוסף אומר צדקה וכו' מ"ד צדקה אבל תכשיט יהבינן לה לא ניחא ליה דתנוול. נמצא ר' יוסף לשיטתיה אבל לגירסת רש"י ז"ל שם דקאי התם ר' יוסף על מר עוקבא דאמר מי שנשתטה וכו' משמע דבהלך למדינת הים ס"ל לר' יוסף דאין פוסקין ואפשר דגם רש"י ז"ל מודה בזה וכדגרסינן בדף ק"ז ולכאורה נראה ראיה מהא דלעיל דאמר ר' אליעזר אין פוסקין יינות לאשה וא"ת אלכה וכו' משמע דכל מילי דהאי קרא חיובי נינהו אפילו כשאין בעלה עמה דהא כשבעלה עמה אמר לקמן דמותרת לשתות ולית לן בה ומדמפרש ומאי נינהו תכשיטין הרי דחיוב תכשיטין הוא אפילו שלא בפניו. ולכאורה קשה מזה על רב חסדא לעיל דף מ"ח דאמר אבל בתכשיט לא דהא קרא מייתי. מיהו רש"י פי' לעיל על תכשיט דהיינו בשמים שהנשים מתקשטין וכן פי' לקמן דף ק"ז וכוונתו כי הא דקאמר לקמן דף ס"ו ע"ב דפוסקין קופה של בשמים ונראה דמ"ש בתוס' שם ד"ה תכשיט וכו'. והא דאמר בפרק המדיד פוסקין קישוטין לאשה ט"ס הוא דלא נזכר שם חיוב קישוטין על הבעל אלא כוונתם על הא דפרק מציאת האשה דף ס"ו ע"ב א"כ יש לומר דהוא מילתא אחריתא ודמי לכיחלה ופירכסה דס"פ נערה דמשמע דשלא בפני בעלה אין לה להיות כוחלת. והא דאמר ומאי נינהו תכשיטין היינו בגדים חשובים כמו שיראי דנותנין לה לפי כבודו. שוב ראיתי בספר שיטה מקובצת שכתב בשם ר"מ הלוי דרב יוסף באמת לא פסק לה שיראי אלא שהיא אמרה כך ולפ"ז אתי שפיר גי' רש"י לעיל דף מ"ח דרב יוסף ס"ל דאין פוסקין תכשיטין. וק"ל:

7 שם לא צריכא כגון דאורחא דידיה וכו' בש"מ כתב בשם הרמב"ן דהא דעולה עמו היינו בעשיר אבל באין לו אינו מחויב ליתן לה לפי כבודו וצ"ע דא"כ ה"ל למיתני במתניתין בד"א בעני שבישראל אבל בעשיר הכל לפי כבודו דהא רישא נמי אפילו במכובד והוא עני אלא משמע דבמכובד דסיפ' מיירי אפילו שהוא עני. ותו קשה לי דא"כ בר"פ המדיר דפריך אי דלא ספקה היכא מצי מדיר לה ה"ל לשנוי' בעני והעשיר דכיון דהי' עני בשעת הנדר לא היה מחיוב ליתן לפי כבודו והיתה מספקת במעשה ידיה חל הנדר. מיהו בזה יש לומר דא"כ באמת אין הנדר חל אחר כך כיון דנתחייב לפי כבודו ואינה מספקת וע"כ צ"ל הכי דמ"ה לא משני כגון דספקה ואחר כך נתיקרו המזונות ואינה מספק' וחוזרת בה כמ"ש לעיל דף מ"ז ע"ב ועמ"ש ר"פ המדיר ועיין קונטרס אחרון:

8 שם ע"ב גמרא עני חמשים זוז תנא ליה עיין מ"ש בזה לקמן דף ס"ז ע"א:

9 שם ת"ר מזונות וכו' הא דלא מקשה על מתניתין דנקיט והשחקי שלה דבמתניתין יש לומר דהשוחקי' היינו שצמצמה ולא לבשה אותם בכל פעם ושמרה אותם יותר מדרך העולם דבהא בודאי שייך לה ואף במזונות כה"ג אם דחקה עצמה וצימצמה באכילת המותר שלה וכמ"ש הב"ש להדיא סימן עיין ס"ק י"ח במכרה למזונות ודחקה עצמה המעות שלה ולכאורה קשה עליו מברייתא זו דקתני מותר מזונות לבעל וצ"ל דהכא פירש"י כגון אשה שמזונות האמורי' במשנתינו עודפי' לה שאינה רעבתנית והיינו שלא דחקה עצמה כלל ואכלה כדרכה שאין הבעל מחיוב ליתן לה יותר מדרך אכילתה אבל מה שדחקה עצמה וצימצמה מן הראוי לה המותר שלה וממילא ז"ל דברייתא דנקט מותר בלאו שלה היינו ע"כ דומי' דמות' מזונות דמיירי בלא צימצמה משאר בני אדם מ"מ המותר בלאות אף שהדרך הוא להשתייר כן אפ"ה הוא שלה ועל זה מקשה מותר בלאות למה לה דמה"ת יתקנו רבנן שהיא שלה במה שהדרך להשתייר יותר מתקנת מזונות א"כ מסוגיא זו ראיה לדברי הב"ש. ולפי זה יש לומר דבאלמנה אף דנקטינן דמותר כסות ליורשים מ"מ אם דחקה עצמה יותר מן הראוי יש לומר דהוא שלה. ועיין קונטרס אחרון:

10 תוס' ד"ה ר' אשי אמר וכו' וכן משמע קצת מדלא. מסיי' הש"ס ות"ח מאפיל בטליתו כדאמרינן בשבת דף פ"ו ע"כ צ"ל משום דמיירי דוקא באינו ת"ח דהיינו דקמ"ל דחזר עונתו לכל שבת ובספר ש"מ כתב בשם תר"י דכמה רבני צרפת חולקים וסוברים דמתניתין מיירי דוקא בת"ח לבד ולכאורה קשה עליהם דא"כ ע"כ גם רשב"ג מיירי בת"ח ומאי מקשה דהא ת"ח מאפיל בטליתו ושרי. וצ"K דס"ל כמ"ש הרמב"ם הביאו הב"ח בא"ח סימן ר"מ דלא התירו לת"ח אלא בעת צורך גדול. כתב המ"א דמסוגיא זו משמע דמאפיל דוקא אבל בבית אפל מותר לכתחלה. והיינו דאף בת"ח א"ל דיקבע עונתו ביום על ידי האפלת טלית. וצריך לשנויי בבית אפל דמותר לכתחלה. ולכאורה משמע לשיטת התוס' דר' נחמן נמי דס"ל לדינא כר' אשי דאפילו גמל וספן כשמשרה על ידי שליש חוזר עונתו בכל שבת דדוחק לומר דמיירי דוקא בת"ח ועמ"ש לעיל דף ס"ב ע"ב בזה וכמ"ש התוס' לרב אשי ולכאורה נראה הטעם בזה דיש לומר דהא דהרחיקו חז"ל בגמל וספן העונה כל כך היינו משום דמסתמא ניחא לה בהרווחה דביתי' אע"ג דאמר לעיל דף נ"ו דבצערה דגופה בעונה לא מהני מחילה ואפילו ר' יהודה מודה דלא מהני תנאי מכל מקום הכא משום ריוח ביתא מהני בתחלת נשואין משא"כ כשמסרה אותה על ידי שליש דהשיעור קצוב במתניתין בעני וכן במכובד מאי נפקא לה מיני' בריוח דביתי' כיון שניזונת בפ"ע על ידי איש. ולפ"ז יש לומר דה"ה באומר לה צאי מ"י למזונותיך דגם כן לא נפקא לה מיני' בריוח דביתי' ועמ"ש במתניתין בדברי הה"מ ז"ל וק"ל ועיין מ"ש בקונטרס אחרון:

11 שם דרש ר' עולא רבה וכו' כתב הרא"ש לעיל בפ' נערה בשם מהר"ם מרוטנבורג דאפילו יש להם נכסים שנפלו מבית אבי אמה אפ"ה חייב לזונם וכו' מדכלל מזונות האשה דנקט ומוסיפין לה על מזונות בשביל הקטן אלמא דדין אחד להם ולכאורה קשה דהא באמת דחי הש"ס הכא דילמא משום דחולה ולא מיירי כלל ממזונות הקטן וע"כ צ"ל דהא דקי"ל דהלכתא כר' עולה לאו משום סייעתא דמתניתין אלא דר' עולא באמת מסברא דידיה אמר א"כ מנ"ל להר"ם לדייק ממתניתין וצ"ל דנהי דהש"ס דחי מ"מ כיון דבאמת הלכתא כר' עולא ממילא מוקמי' מתניתין כוותי' ולא שמעי' דסתם מניקה חולה היא ונ"מ ביורשים דאי משום מזונות הקטן מוסיפין משל קטן דאינם מחויבים במזונות קטן אבל אי הוי אמרינן משום דחולה היא חייבים יורשים משלהם וכן משמע מלשון הרי"ף ז"ל שכתב ומתניתין מסייע ליה וכ"ה לשון הרא"ש בפ' נערה ותנן נמי וכו' ר"ל כיון דבאמת הלכתא היא מוקמי' כוותי' גם יש לומר דכונת הר"ם מרוטנבורג דכיון דלפי סברת הש"ס דנפקא ליה ממתניתין ע"כ צריך לומר כן. ממילא אפילו לבתר דדחי ליה סייעתא ממתניתין מ"מ הדין כן לעולא וכה"ג כתבו התוס' לעיל דף ס' ע"ב ד"ה הוילכתא וכו'. אבל אין לומר דהוכחת הר"ם לר' יהושע בן לוי הא דאמר דמוסיפין לה יין שהיין יפה לחלב משמע ליה אפילו ביש לו נכסים מדכלל בהדי מזונות דזה אינו דודאי מה שהוא צורך הנקה הוא מוטל על האב ואין ראיה לשאר מזונות תדע מדקאמר מאי לאו משום דבעי למיכל בהדי' משמע משום שאוכל אבל מגוף הנקה אין ראיה דפשיטא דאב חייב בהנקה כדקתני לעיל בברייתא דף נ"ט ע"ב דנותן לה שכרה וכופה ומניקתו וכן נלענ"ד דביורשים אף שאינם מחויבים במזונות אחיהם הקטנים פחות מבני שש ומנכין למזונותיהם מחלק ירושתם אבל מה שאלמנה חייבת בהנקת בנה כשניזונת מן היורשים נראה דאין מונין חלק הולד אבל אם צריכין ליתן שכר הנקה נראה דהוא מחלק הקטן. וק"ל:

12 אודה ה' בכל נפשי: שזכני להשלים פרק חמישי: כן יוסיף עזרי: בפרק ששי:

13 פרק מציאת האשה

14 מתניתין מציאת האשה וכו'. הא דהקדים מציאה למעשה ידי' אף דמ"י עיקר טפי כדקאמר הש"ס השתא ומה העדפה וכו' ובספר פ"י כתב דמזה ראיה למ"ש הרא"ש בשם הר"מ ונחלק עליו וס"ל דמציאתה לבעלה אפילו באינה ניזונת דמש"ה מקדים מציאה דשכיח טפי וזה דחוק דהא דלא מתזנא מיני' היינו שאומרת איני ניזונת ואיני עושה והא גופא לא שכיח' כמ"ש התוס' לעיל דף נ"ט א"כ ממילא דמ"י שכיח טפי ויותר נלענ"ד דמציאה כולל טפי בכל הנשים אפילו בעשירה דאינה מחויבת במעשה ידיה דהא אמר לעיל בהכניסה לו שיעור ג' שפחות וה"ה ביש לו משלו. היא פטורה ממ"י ואפ,ה מציאתה שלו משום איבה דקטטה כמו שיבואר בס"ד ואף די"א גם במעשה ידיה אם עשתה אף בעשירה דידיה הוא ועיין סימן פ' וב"ש ס"ק ד' ומ"ש שם דאפשר גם בזה שייך איבה דקטטה. מ"מ אי נימא דמעשה ידיה דמתניתין מיירי בכה"ג א"ש פי דנקט מציאתה קודם דהוי לא זו אף זו כדעביד צריכתא בריש קידושין דף ה' משום דבמ"י קטרחא ואף דקאמר שם נמי איפכא במ"י משום דמתזנא מיני' לא שייך בעשירה דהא באמת פטורה מלעשות לו. אף שחייב במזונותי' א"כ מה דאם עשתה הוא של הבעל הוא חידוש טפי במעשה ידיה ממציאתה כיון דקא טרחא. ולפ"ז יש לומר עוד דמעשה ידיה כולל אפילו העדפה על ידי הדחק כדמסיק דהוי דבעל אף דטרחא וק"ל:

15 תוס' ד"ה מציאת האשה וכו'. איידי דסליק אם היתה מניקה וכו'. אין לפרש כוונתם איידי דמיירי שם ממעשה ידיה דיותר ה"ל להביא הא דקתני במתניתין לעיל כמה היא עושה לו ותו דהא פתח במציא' ונראה לפרש דבריהם לפמ"ש התוס' לעיל דף ס"ג ד"ה ר' הונא וכו' וז"ל וכי עבדא שאר מלאכות פוחתין לה מעשיית הצמר כדתנן במתניתין מניקה פוחתין וכו'. הרי דאינה חייבת לעשות שתי המלאכות כאחד והוא דומיא דמתניתין דידן דמיירי במגבהת מציאה בשעת מלאכ' כמ"ש התוס' לקמן דף ס"ו ד"ה והא כי אתא וכו'. ואשמעינן דאפ,ה מציאתה לבעלה ובאמת בשאר מלאכות אם עושה בבת א' מיבעיא לר' פפא לקמן. וק"ל: ועמ"ש דף ס"ו בסמיכות הפרק עוד:

16 תוס' ד"ה וירושתה וכו'. מיהו איכא למימר וכו'. לכאורה יותר הל"ל דשמעינן ליה מהא דקתני לעיל בכתובת בנין דכרין דאינן ירתין יתר על חולקיהן וכו' הרי להדיא דהבעל יורש אותה בתחלה אף דאית לה בנים ואפשר דה"א דוקא בנכסי צאן ברזל יורש אותה ולא בנכסי מלוג ומה שהקשה המהרש"א דה"ל למיתני במתניתין דהאב זכאי וכו'. דיתר עליו הבעל בירושה כשיש לה בנים יש לומר כפשטי' דכיון דמתניתין מיירי שם בזכי' שיש לו בבתו בשעיין נערות ולא משכחת שתלד בנערות כדאיתא בש"ס לעיל דף ל"ט אף דאכתי המ"ל יתר הבעל לענין בעלי חובת דידה דכובין מנכסימן לאחר מיתה כמ"ש התוס' דף ל"ח ע"ב ד"ה יש בגר וכו' משא"כ בבעל אין בעלי חובות דידה יכולים לגבות מנכסים לאחר מיתתה דהרי אפילו מכרה בחיי הבעל מוציא מיד הלקוחות כתקנת אושא מיהו לפמ"ש התוס' לעיל דף נ' דלמ"ד דקנין הפירות כקנין הגוף לא צריכא לתקנת אושא ויש לומר דמתניתין אתיא כוותי' דהוא פלוגתא דתנאי בב"ק א"כ הוא בכלל יתר עליו הבעל שאוכל פירות ואפילו למ"ד דלאו כקנין הגוף דמי אין כל כך קושיא דהרי פלוגתא דתנאי הוא בב"ק ואתיא מתניתין כתנא דס"ל כקנין הגוף ותו דבל"ז אין קושיא כל כך מתקנת אושא דהא משמע לקמן דף ע"ח דלא קתני תקנת אושא במתניתין דקאמר לימא תנינא לתקנת אושא במתניתין ובזה יש להבין לשון המשנה זו דקתני וירושתה הוא אוכל פירות ולא קתני יורשה ואוכל פירות אלא דהא גופא קמ"ל דירושתה יש לו בה זכיה מחיי' משום קנין פירות כקה"ג ונפקא מיני' להוציא מיד הלקוחות ואפ"ה פריך שפיר דכל זה נשמע ממתניתין דלעיל. וק"ל:

17 תוס' ד"ה בושתא וכו'. ולפ"ז הא דבעי וכו'. נראה דמשמע להו דאף בזמן שבסתר אפ"ה ס"ל לת"ק דהכל שלו מדלא מחלק כמו ריב"ב דאל"כ לא הוי מקשו מידי אך לכאורה היה נראה דטעמא דת"ק דבושתה ופגמה הוא שלו לאו מטעם דאיהו שייך בגווה וזילותא דידיה הוא דיש לומר דלא שייך לפלוגי בהא עם ר"י ב"ב דודאי עיקר זילותא דידה הוא בזמן שבדתר וכ"ש בפגם אין שייך לומר שיהא הכל לבעל בנזק שהוא בגופה אלא דס"ל לת"ק דהוי דבעל כמו מציאתה משום איבה ומינה קא זכי א"כ יש לומר לדעת הר"מ ז"ל שהביא הרא"ש דהיינו דוקא בנזונות כמו במציאה ויש לומר דבב"ק מיירי באינה ניזונת וק"ל:

18 תוס' ד"ה שלא וכו'. למ"ד וכו' דהכא נמי הכל לאשה וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות וכו'. והא דלא נקט בהדיא במתניתין בדברי ת"ק שילקח בהן קרקע וכו': כמו ריב"ב היינו משום דלא דמי הני פירות למאי שתקנו חז"ל פירות לבעל תחת פירקונה תדע דהא בעבד עברי אין לאדון פירות בנכסי העבד ואפ"ה ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות אלא בכלל מעשה ידיה הוא כמו בע"ע ואפילו באב יש לו בזה פירות כדמשמע בדברי התוס' לעיל דף מ"ג ע"ב ד"ה חבלות וכו': משא"כ בדברי ריב"ב נקט הוא אוכל פירות הוא בכלל תקנת חכמים המחלק שלה ונ"מ דמועיל בו אם סילק עצמו מפירות באופן המועיל כדלקמן ר"פ הכותב א"נ דנ"מ אם יכולה למחול קודם שנודע לבעל ועיין קונטרס אחרון בסימן פ"ג ומ"ש התוס' דיש לחלק יש לומר כפשטי' משום דבעבד ידוע זמנו לשש שנים שייך בו שבת קטנה משא"כ באשה דיכולה לומר למחר. איני ניזונת ואיני עושה וגם הבעל יכול לגרשה למחר לא תקנו לו שבת אלא שיאכל הפירות כל זמן שהיא ניזונת. וק"ל