הפלאה על כתובות ה׳

מהדורה: ספר הפלאה, למברג תר"כ

« הפלאה על כתובות ד׳ ע״ב הפלאה על כתובות ו׳ ע״א »

1 מִשּׁוּם חֶשְׁבּוֹנוֹת.

2 אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וְחֶשְׁבּוֹנוֹת שֶׁל מִצְוָה מִי אֲסִירִי? וְהָא רַב חִסְדָּא וְרַב הַמְנוּנָא דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: חֶשְׁבּוֹנוֹת שֶׁל מִצְוָה מוּתָּר לְחַשְּׁבָן בְּשַׁבָּת! וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: פּוֹסְקִין צְדָקָה לַעֲנִיִּים בְּשַׁבָּת! וְאָמַר רַבִּי יַעֲקֹב אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הוֹלְכִין לְבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּלְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת לְפַקֵּחַ עַל עִסְקֵי רַבִּים בְּשַׁבָּת. וְאָמַר רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידֵּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מְפַקְּחִין פִּיקּוּחַ נֶפֶשׁ בְּשַׁבָּת.

3 וְאָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: הוֹלְכִין לְטֵרַטְיָיאוֹת וּלְקִרְקְיָיאוֹת לְפַקֵּחַ עַל עִסְקֵי רַבִּים בְּשַׁבָּת. וְתָנָא דְּבֵי מְנַשְּׁיָא: מְשַׁדְּכִין עַל הַתִּינוֹקֶת לֵיאָרֵס בְּשַׁבָּת, וְעַל הַתִּינוֹק לְלַמְּדוֹ סֵפֶר וּלְלַמְּדוֹ אוּמָּנוּת.

4 אֶלָּא, אָמַר רַבִּי זֵירָא: גְּזֵירָה שֶׁמָּא יִשְׁחוֹט בֶּן עוֹף. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אֶלָּא מֵעַתָּה, יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשֵׁנִי בְּשַׁבָּת יִדָּחֶה, גְּזֵירָה שֶׁמָּא יִשְׁחוֹט בֶּן עוֹף! הָתָם דִּלְנַפְשֵׁיהּ — לָא טְרִיד, הָכָא דְּלַאֲחֵרִים — טְרִיד. אִי נָמֵי: הָתָם אִית לֵיהּ רַוְוחָא, הָכָא לֵית לֵיהּ רַוְוחָא.

5 הַשְׁתָּא דְּאָתֵית לְהָכִי, עֶרֶב שַׁבָּת נָמֵי — גְּזֵירָה שֶׁמָּא יִשְׁחוֹט בֶּן עוֹף.

6 אִיבַּעְיָא לְהוּ: בְּתוּלָה נִשֵּׂאת בָּרְבִיעִי וְנִבְעֶלֶת בָּרְבִיעִי, וְלָא חָיְישִׁינַן לְאִיקָּרוֹרֵי דַעְתָּא, אוֹ דִלְמָא: בְּתוּלָה נִשֵּׂאת בָּרְבִיעִי וְנִבְעֶלֶת בַּחֲמִישִׁי, דְּחָיְישִׁינַן לְאִיקָּרוֹרֵי דַעְתָּא.

7 תָּא שְׁמַע, דְּתָנֵי בַּר קַפָּרָא: בְּתוּלָה נִשֵּׂאת בָּרְבִיעִי וְנִבְעֶלֶת בַּחֲמִישִׁי, הוֹאִיל וְנֶאֶמְרָה בּוֹ בְּרָכָה לַדָּגִים. אַלְמָנָה נִשֵּׂאת בַּחֲמִישִׁי וְנִבְעֶלֶת בַּשִּׁשִּׁי — הוֹאִיל וְנֶאֶמְרָה בּוֹ בְּרָכָה לָאָדָם. טַעְמָא מִשּׁוּם בְּרָכָה, אֲבָל מִשּׁוּם אִיקָּרוֹרֵי דַעְתָּא — לָא חָיְישִׁינַן.

8 אִי הָכִי, אַלְמָנָה נָמֵי תִּיבָּעֵל בַּחֲמִישִׁי, הוֹאִיל וְנֶאֶמְרָה בּוֹ בְּרָכָה לַדָּגִים! בְּרָכָה דְאָדָם עֲדִיפָא לֵיהּ.

9 וְאִי נָמֵי: מִשּׁוּם שָׁקְדוּ. דְּתַנְיָא: מִפְּנֵי מָה אָמְרוּ אַלְמָנָה נִשֵּׂאת בַּחֲמִישִׁי וְנִבְעֶלֶת בַּשִּׁשִּׁי? שֶׁאִם אַתָּה אוֹמֵר תִּיבָּעֵל בַּחֲמִישִׁי, לְמָחָר מַשְׁכִּים לְאוּמָּנֻתוֹ וְהוֹלֵךְ לוֹ. שָׁקְדוּ חֲכָמִים עַל תַּקָּנַת בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל, שֶׁיְּהֵא שָׂמֵחַ עִמָּהּ שְׁלֹשָׁה יָמִים: חֲמִישִׁי בְּשַׁבָּת, וְעֶרֶב שַׁבָּת, וְשַׁבָּת.

10 מַאי אִיכָּא בֵּין ״בְּרָכָה״ לְ״שָׁקְדוּ״? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ אָדָם בָּטֵל. אִי נָמֵי: יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת.

11 דָּרַשׁ בַּר קַפָּרָא: גְּדוֹלִים מַעֲשֵׂה צַדִּיקִים יוֹתֵר מִמַּעֲשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ, דְּאִילּוּ בְּמַעֲשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ כְּתִיב: ״אַף יָדִי יָסְדָה אֶרֶץ וִימִינִי טִפְּחָה שָׁמָיִם״, וְאִלּוּ בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם שֶׁל צַדִּיקִים כְּתִיב: ״מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה׳ מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ״.

12 הֵשִׁיב בַּבְלִי אֶחָד, וְרַבִּי חִיָּיא שְׁמוֹ: ״וְיַבֶּשֶׁת יָדָיו יָצָרוּ״! ״יָדוֹ״ כְּתִיב. וְהָכְתִיב ״יָצָרוּ״! אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: יָצְרוּ אֶצְבְּעוֹתָיו, כְּדִכְתִיב: ״כִּי אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ מַעֲשֵׂה אֶצְבְּעוֹתֶיךָ יָרֵחַ וְכוֹכָבִים אֲשֶׁר כּוֹנָנְתָּ״.

13 מֵיתִיבִי: ״הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ״! הָכִי קָאָמַר: מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם שֶׁל צַדִּיקִים מִי מַגִּיד — הָרָקִיעַ, וּמַאי נִיהוּ — מָטָר.

14 דָּרַשׁ בַּר קַפָּרָא, מַאי דִּכְתִיב: ״וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶךָ״. אַל תִּקְרֵי ״אֲזֵנֶךָ״, אֶלָּא ״עַל אׇזְנֶךָ״ — שֶׁאִם יִשְׁמַע אָדָם דָּבָר שֶׁאֵינוֹ הָגוּן,

15 יַנִּיחַ אֶצְבָּעוֹ בְּאׇזְנָיו. וְהַיְינוּ דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִפְּנֵי מָה אֶצְבְּעוֹתָיו שֶׁל אָדָם דּוֹמוֹת לִיתֵידוֹת? מַאי טַעְמָא? אִילֵּימָא מִשּׁוּם דִּמְחַלְּקָן, כׇּל חֲדָא וַחֲדָא לְמִילְּתַיהּ עֲבִידָא. דְּאָמַר מָר: זוֹ זֶרֶת. זוֹ קְמִיצָה. זוֹ אַמָּה. זוֹ אֶצְבַּע. זֶה גּוּדָל.

16 אֶלָּא: מַה טַּעַם מְשׁוּפּוֹת כִּיתֵידוֹת — שֶׁאִם יִשְׁמַע אָדָם דָּבָר שֶׁאֵינוֹ הָגוּן, יַנִּיחַ אֶצְבְּעוֹתָיו בְּאׇזְנָיו. תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: מִפְּנֵי מָה אוֹזֶן כּוּלָּהּ קָשָׁה וְהָאַלְיָה רַכָּה? שֶׁאִם יִשְׁמַע אָדָם דָּבָר שֶׁאֵינוֹ הָגוּן, יָכוֹף אַלְיָה לְתוֹכָהּ. תָּנוּ רַבָּנַן: אַל יַשְׁמִיעַ אָדָם לְאׇזְנָיו דְּבָרִים בְּטֵלִים, מִפְּנֵי שֶׁהֵן נִכְווֹת תְּחִלָּה לְאֵיבָרִים.

17 אִיבַּעְיָא לְהוּ: מַהוּ לִבְעוֹל בַּתְּחִלָּה בְּשַׁבָּת. דָּם מִיפְקָד פְּקִיד, אוֹ חַבּוֹרֵי מִיחַבַּר?

18 וְאִם תִּימְצֵי לוֹמַר דָּם מִיפְקָד פְּקִיד: לַדָּם הוּא צָרִיךְ, וּשְׁרֵי. אוֹ דִּלְמָא לַפֶּתַח הוּא צָרִיךְ, וַאֲסִיר.

19 וְאִם תִּימְצֵי לוֹמַר לַדָּם הוּא צָרִיךְ, וּפֶתַח מִמֵּילָא קָאָתֵי — הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּאָמַר דָּבָר שֶׁאֵין מִתְכַּוֵּין מוּתָּר, אוֹ הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה דְּאָמַר דָּבָר שֶׁאֵין מִתְכַּוֵּין אָסוּר?

20 וְאִם תִּימְצֵי לוֹמַר הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה — מְקַלְקֵל הוּא אֵצֶל הַפֶּתַח, אוֹ מְתַקֵּן הוּא אֵצֶל הַפֶּתַח?

21 אִיכָּא דְּאָמְרִי: וְאִם תִּימְצֵי לוֹמַר דָּם חַבּוֹרֵי מִיחַבַּר — לַדָּם הוּא צָרִיךְ, וְאָסוּר, אוֹ דִּלְמָא לַהֲנָאַת עַצְמוֹ הוּא צָרִיךְ, וְשָׁרֵי?

22 וְאִם תִּימְצֵי לוֹמַר לַהֲנָאַת עַצְמוֹ הוּא צָרִיךְ, וְדָם מִמֵּילָא קָאָתֵי — הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹ הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן?

23 וְאִם תִּימְצֵי לוֹמַר הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה — מְקַלְקֵל בְּחַבּוּרָה אוֹ מְתַקֵּן בְּחַבּוּרָה הוּא?

24 וְאִם תִּימְצֵי לוֹמַר מְקַלְקֵל בְּחַבּוּרָה הוּא — בִּמְקַלְקֵל הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה,

פירוש הפלאה על כתובות ה׳

1 בגמרא אלא אמר ר' זירא גזירה שמא ישחוט בן עוף וכו'. הנה מדברי התוס' לקמן ע"ב בד"ה מהו ליבעול וכו'. משמע דמיירי הכא בסעודת בעילה ולא בסעודת נשואין דהא כתבו שם דהך דהכא פליגי אתנאי דמתירין ליבעול בשבת והתם כתבו התוס' דלא מיירי שהיה נשואין בשבת ע"כ דס"ל להתוס' דגם הכא לא מיירי בסעודת נשואין דאל"כ בל"ז אסור משום טענת בתולים ומשום שקדו. אבל הר"ן כתב בשמעתין דהכא מיירי בסעודת נשואין וכן משמע קצת מפירש"י ד"ה משום חשבונות שאם יכנוס וכו' משמע לשון נשואין. וצריך להבין הא בלא זה אסור משום שקדו ומשום טענת בתולים. ונלענ"ד דיש לומר כיון דהך ברייתא בין כך ובין כך לא יבעול וכו' הוא סיפא דברייתא דלעיל הרי שהיה פתו אפוי וכו' וכיון דמוקמינן לעיל הך ברייתא היינו מפני האונס דאידך ברייתא דלעיל דף ג' ע"ב דקתני ואם מפני אונס מותר דמשמע דלא חשו מפני האונס לתקנת שקדו וטענת בתולים. וע"ז שפיר קאמר בסיפא בין כך ובין כך לא יבעול וכו'. ר"ל דאף דהתירו שלא לחוש לתקנת שקדו וטענת בתולים אפ"ה לא התירו בע"ש ובמוצאי שבת משום שמא ישחוט וכו'. אף לפמ"ש לעיל דמשמע מפירש"י דלא התירו כלל מפני האונס חששא דטענת בתולים אלא דבשני לא שייך טענת בתולים כמו שביארנו שם. צריך להבין דבמוצאי שבת אסור בלא זה בנשואין משום טענת בתולים. ונלענ"ד דלפמ"ש הב"י בא"ח סימן ע' ובספר מגיני שלמה דיום ד' דמתניתין היינו אפילו ליל ד' ולפ"ז מה דאמר לקמן בסמוך דנבעלת בד' ולא חיישינן בזמן מועט לאקרורי דעתיה. ה"ה בליל ד' מותר ליבעול ולא חיישינן ביום אחד שבנתיים לאקרורי דעתיה והוא מוכרח יותר לפמ"ש לקמן דבעינן חופה הראוי לביאה ע"כ דמותר ליבעול בליל ד' א"כ ממילא דבמוצאי שבת נמי יכול ליבעול ולא חיישינן לאקרורי דעתיה עד יום ב' שב"ד יושבין בו. אך לפי מאי דקאמר השתא דאתית להכי אפילו בע"ש נמי וכו'. ע"כ צ"ל דמיירי בסעודת בעילה. דבערב שבת אי אפשר לומר בנשואין דהא בלא זה אסור משום טענת בתולים דכולי האי בודאי הוי חשש אקרורי דעתיה. וצ"ל ע"כ דבאמת הכי קאמר השתא דאתית דאיכא חששא לשמא ישחוט יש לומר דגם בסעודת ביאה נמי שייך שמא ישחוט. והיינו נמי טעמא דע"ש. וא"צ לדחוק דבע"ש מיירי שכבר היתה נשואה מיום ד' כמ"ש התוס' לקמן כנ"ל ובמוצ"ש מיירי מסעודת נשואין. והיינו דלעיל פירש"י בד"ה משום חשבונות שאם יכנוס וכו'. משום דלעיל מיירי במוצ"ש אבל למאי דקאמר השתא דאתית להכי ע"כ מיירי בסעודת בעילה. ולפ"ז יש לומר דהך בעיא דבעי בסמוך איבעיא להו בתולה ניסת ברביעי ונבעלת ברביעי וכו' תליא בהא דלעיל דאם נימא כדאמר הש"ס בתחלה דבע"ש טעמא משום חבורה ובמוצ"ש טעמא משום שמא ישחוט בן עוף ודוקא בסעודת נשואין שייך חששא זו ע"כ צ"ל דבמוצ"ש לא שייך חששא דטענת בתולים ולא חיישינן לאקרורי דעתיה עד יום ב' שב"ד יושבין ממילא ה"ה דנבעלת ברביעי. אבל אי נימא כסברת השתא דאתית להכי ע"כ דגם בסעודת בעילה שייך שמא ישחוט נוכל לומר דגם במוצ"ש מיירי בסעודת בעילה. אבל נשואין אסורין משום חשש טענת בתולים דחיישינן לאקרורי דעתיה עד יום ב' וה"ה דאינה נבעלת ברביעי ודוק:

2 שם בגמרא איבעיא להו בתולה וכו'. לכאורה קשה מכאן לדעת הרמב"ם ז"ל דכל חופה שאינה ראויה לביאה אינה קונה אפילו קודם כתיבת הכתובה אין לעשות החופה דא"כ ע"כ דמותר לבעול בד' דאל"ה לא הוי ליה החופה יחוד הראוי לביאה ונהי דלמסקנא דטעמא דנבעלת בה' משום ברכה כיון דלא מיקרו משום זה עבריין אלא עצה טובה כמ"ש התוס' הוי ליה ראויה לביאה. אבל אי נימא דאסור משום טענת בתולים דהוא תקנת חכמים קשה. וכן קשה לדעת הפוסקים דחופה הוא יחוד גמור דכיון דקי"ל דחתן יצרו תקיף ואפילו באיסור דרבנן אמרינן לעיל דאסור ליחד וא"כ יאסור היחוד ביום ד' דשמא יבעול מיד. ונראה דיש לומר דבאמת הא גופא קמיבעיא ליה דמספקא ליה אי בעינן יחוד גמור וכן יש לומר דבעי אי בעינן חופה הראוי לביאה או לא. ולפי מאי דפשיט דטעמא משום ברכה ומדייק אבל משום אקרורי דעתיה לא. ס"ל להרמב"ם ז"ל דמהכא נפקא ליה לבר קפרא דלא חשו ביום ד' לאקרורי דעתיה משום דבעינן חופה הראוי לביאה. ואם יאסרו הביאה לא תהוי החופה ראוי לביאה. ולפ"ז צ"ל לפי מאי שכתבנו לעיל בשם ב"י בא"ח סימן ע' וספר מגיני שלמה ז"ל דה"ה דניסת בליל ד' ממילא צ"ל דנבעלת נמי בליל ד' דאל"כ לא הוי החופה ראוי לביאה ויאסר היחוד נמי כנ"ל. ובזה יש לפרש הא דאמרינן טעמא משום ברכה אבל משום אקרורי דעתיה לא דהנ"מ דמשום ברכה מותר היחוד והוי נמי יחוד הראוי לביאה. וא"ש הא דמסיק ואלמנה נשאת בה' דלכאורה הוא מיותר אלא דלא נימא דמשום טעמא דברכה נמי הוי ליה יחוד שאינה ראוי לביאה על זה קאמר דאלמנה תקנו חז"ל שתבעל בה' משום דברכה דאדם עדיף כדמסיק א"כ אי נימא דמשום טעמא דברכה שתקנו חז"ל הוי ליה יחוד שאינה ראוי לביאה קשה הא באלמנה דודאי בעינן יחוד הראוי לביאה כמ"ש הרא"ש בריש מכילתין ובתוס' יומא דף י"ג בשם ירושלמי א"כ איך ניסת בה'. ע"כ צ"ל דמשום טעמא דברכה הוה ליה יחוד הראוי לביאה ודוק:

3 ובזה יש לפרש הא דקאמר אי הכי אלמנה שנדחקו התוס' בפירוש אי הכי. ולפמ"ש יש לומר דבלא זה הוה אמינא דמשום ברכה נמי הוי ליה יחוד שאינה ראוי לביאה אלא דהוי ס"ד דבאמת בבתולה לא בעינן יחוד הראוי לביאה א"כ המ"ל דבאלמנה דבעינן בודאי יחוד הראוי לביאה כמ"ש התוס' והרא"ש כנ"ל א"כ ניסת בה' שנאמרה בו ברכה לדגים וה"ל יחוד הראוי לביאה והא דקאמר נבעלת בו' הוא ממילא כן כדאמר בריש אע"פ דאורחא דביאה בליליא. ובאמת רשות בידו לבעול ביום ה' אלא דיכול לבעול כדרך בלילה משום שבו נאמרה גם כן ברכה לאדם. ועיקר החילוק בין בתולה לאלמנה הוא בקביעות יום הנשואין שהוצרכו לקבוע לאלמנה ביום ה' שנאמר בו ברכה כי היכי דתהוי החופה ראוי לביאה אבל לפי מאי דמסיק דנבעלת בד' ולא חיישינן לאקרורי דעתיה וכבר כתבנו דטעמא דבר קפרא דלית ליה משום אקרורי דעתיה משום דבעינן אף בבתולה יחוד הראוי לביאה. וטעמא דברכה אינה אלא עצה טובה ושפיר הקשה אי הכי אלמנה נמי תנשא בד' כבתולה ותבעל בה' ודוק:

4 עוד יש לומר בפשטות הא דמסיק הך סיפא דאלמנה משום דהוי מצי למימר דברייתא דבר קפרא נשנית במקום שב"ד קבועים בכל יום דליכא משום טענת בתולים. אלא דא"כ אין לקבוע יום משום ברכה כמ"ש לעיל דף ג' בתוס' ד"ה אשה נשאת וכו' והביאו שם ראיה דאל"כ תהא כאלמנה ותנשא בה'. ולהכי מסיק סיפא דאלמנה ומזה ראיה למ"ש לעיל דביום ה' אף דאין דנין בע"ש מ"מ כיון דליכא איסורא יכולים לקבל הטענות כמ"ש דאל"ה לא פשיט הכא מידי דלעולם יש לומר דמיירי במקום שב"ד קבועים בכל יום. והא דניסת בד' הוא משום ברכה שלא היו יכולין לקבוע לבתולה יום ה' משום דאף במקום שב"ד קבועים בכל יום אין דנין בערב שבת ואיכא חששא משום טענת בתולים. וק"ל:

5 תוס' ד"ה דאלו בשמים וכו' מ"מ בחד מעשה וכו'. לכאורה נראה מדבריהם דהאי דקאמר מעשה שמים וארץ היינו משמים לבד או מארץ לבד. ובזה אתיא שפיר מה דאמר בפ"ק דתענית אמר ר' חמא בר חנינא גדול יום הגשמים כיום שנבראו בו שמים וארץ שנאמר הרעיפי שמים וגו' תפתח ארץ וגו' אני ה' בראתיו בראתים לא נאמר אלא בראתיו משמע דשוה לבריאת שמים וארץ והכא קאמר בסמוך דמטר נקרא מעשה צדיקים א"כ משמע הכא דעדיפא. וצ"ל דהתם קאמר כשניהם יחד והכא קאמר דעדיף מכל אחד לבדו. אך יותר נראה כוונתם הא דקאמר בר קפרא יותר ממעשה שמים וארץ היינו ממעשה שניהם דאמרינן בסוטה דף ל"ה גבי אשכול וגמירי דכל טונא וכו' כתבו שם התוס' דלא דמי חד לתרי ע"ש. א"כ הכא נמי כשאדם עושה בידיו ובכל יד עושה מעשה אחר ואינו מסייע בידו אחת לחברתה אף מעשה שתיהן לא עדיף כל כך כמו שאדם עושה בשתי ידים מעשה אחת ומסייעין זו לזו. וכה"ג אמרו חז"ל אינן דומין רבים עושין למועטים עושין. א"כ ה"נ מעשה שמים וארץ כל אחת נעשה כביכול ביד אחת וממילא דשניהם אינם שקולים כמעשה הצדיקים שהם שתי ידים כאחת. ולפ"ז הא דקאמר גדול יום הגשמים כיום שנבראו בו שמים וארץ לאו דוקא אלא עדיף שהרי הגשם יש בו שתי ידים כאחת. ואפשר לפרש דקאי על יום השישי לפמ"ש רש"י ז"ל בפרשת בראשית שבכל יום מיום שני ואילך היה בו או מן השמים או מן הארץ אבל ביום ששי נברא האדם שיש בו מן השמים ומן הארץ. ופירש עוד בפסוק ואדם אין לעבוד את האדמה שלא היה הגשם יורד עד יום הששי שהתפלל אדם וירדו גשמים הרי דיום ו' היה יום הגשמים ונעשה על ידי מעשה ידיו של הקב"ה שהוא מעשה הצדיקים וזהו דקאמר שכל יום הגשמים הוא כיום ו' שנברא בו אדם הכולל שמים וארץ. וזהו דמסיים בראתים לא נאמר אלא בראתיו רצה לומר שאדם כולל שניהן לכך נאמר בלשון יחיד שוב ראיתי בעין יעקב בפירוש הרי"ף שם שכתב גם כן דקאי על יום ששי ושמחתי שכוונתי לדעתו ז"ל. ולפ"ז יש להבין קצת סמיכות דברי בר קפרא הואיל ואמר דנבעלת בששי משום דברכה דאדם עדיפא היינו משום שהוא כללות שמים וארץ סמוך אבתריה דגדולים מעשה הצדיקים שהם גם כן כללות שמים וארץ והוא על ידי המשכן שגורם להשראת שכינה בישראל ממקדש של מעלה למקדש של מטה וק"ל. והנה מהרש"א ז"ל האיר עינינו באגדה זו שכוונו למה שאמרו בפרק הרואה יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בו שמים וארץ שנאמר ה' בחכמה וגו' ובצלאל זכה לבחינות דעת שכולל חסד ודין. ויש לפרש שזהו שאמרו חז"ל שאמר לו משה בצל אל היית מפני שאל מורה על שתי בחינות חסד ודין כדכתיב חסד אל כל היום וכתיב אל זועם בכל יום ולכך קראו הקב"ה ליעקב אל מפני שהיה כללות אברהם ויצחק שהם בחינות חסד ודין כידוע. והענין שהיה צריך לבנין המשכן שתשרה בו קדושה הכוללת אהבה ויראה והוא המחבב ישראל לאביהם שבשמים ומורא מקדשו וזה היה על ידי כח הפועל שהיה בבצלאל בשעת עשייתו. וז"ש ויברך אותם משה ופירש"י בפרשת פקודי שאמר יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם ויהי נועם וגו'. ר"ל נועם ה' אלקינו הם בחינות חסד ודין כידוע ששם הוי"ה מורה על חסד ואלקינו על דין ומעשה ידינו כוננה ר"ל על ידי מעשה ידינו ישרה תחלה קדושה זו עלינו ואחר כך מעשה ידינו כוננהו ששורה על הבנין. והנה לכאורה קשה לפירש"י בפסוק ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים ששתף הקב"ה מדת החסד עם מדת הדין. הרי דאף בבריאת הארץ היה שיתוף חסד ודין יש לומר שזה נאמר ביום הששי שנברא בו אדם הכולל שמים וארץ כמ"ש לעיל וכן משמעות הפסוק דכתיב בתריה דביום עשות וגו' וכל שיח השדה וגו' שהוא ענין הגשם שנתהוה על ידי תפלת אדם הראשון כנ"ל:

6 אלא דלכאורה עדיין צ"ע דהא בריאת עולם נמי היה בבחינת הדעת כדאיתא בר"פ אין דורשין שהעולם נברא בחכמה ובבינה ובדעת ומייתי הך קרא ה' בחכמה וגו' ומסיים בדעתו תהומות נבקעו. מיהו היה אפשר לפרש דברי בר קפרא דלא קאי אלא על מעשה שמים וארץ. אבל לא על מה שנברא ביום ג' דהיינו שנבקעו תהומות ונתראה היבשה. ובזה נלע"ד ליישב דרשת בר קפרא לפי כל המסורת שלנו שבכל הספרים כתיב ויבשת ידיו יצרו. ולפמ"ש דבאמת בקיעת התהומות שהיה ביום ג' היה בשתי ידים כאחת. וכן מפורש בספר הכוונות שבחינת יום הג' הוא בסוד הדעת. ואפשר ר' חייא דס"ל דידו כתיב מפרש בדעתו תהומות נבקעו היינו בעת קריעת ים סוף ביציאת מצרים והיה בו בחינת חסד ודין כמ"ש חז"ל בפסוק והמים להם חמה. אבל סוגיא דריש פרק אין דורשין מפרש על מעשה בראשית ואתיא כפי המסורה שלנו ואפשר דאפילו לרבי חייא כיון שאמרו חז"ל שהיה תנאי במעשה בראשית על קריעת ים סוף להכי קאמר שנברא בדעת:

7 שם מהו דכתיב ויתד תהיה לך וגו'. ענין שהחמיר הכתוב בחוש השמיעה ואמר שהיא נכוית תחילה לאברים הנה ראיתי בספר עוללות אפרים שכתב שהפוגם בשמיעה פוגם באזני נשמתו ומסתלק ממנו חוש השמיעה. וכיון שאמרו חז"ל בב"ק בפרק החובל חרשו נותן לו דמי כולו. ה"נ בפוגם באזני נשמתו ומחרשה כאלו פגם בכל אברים. ובזה הבנתי מה דכתיב באהרן ומרים כשדברו במשה ואמר שמעו נא דברי אם יהיה נביאכם וגו' דמה הוצרך השי"ת לומר להם שמעו אלא כשדברו והשמיעו לאזנם נסתלק בפגם שמיעה זו שלא היו יכולים לקבל השמיעה מאת הש"י עד שאמר להם שמעו נא דברי. והדברים ק"ו בן בנו של ק"ו אם בקדושי עליון כן. מה יעשו אזובי הקיר ויראה שעל זה אמר הכתוב חרבות בשפתותיהם כי מי שומע. שעל ידי שמשמיעים לאזנם שפתי מרמה פגמו בשמיעת נשמתם וכן אמר הנביא החרשים שמעו. ועל דרך צחות אמרנו מה שאחז"ל נשמתו של אדם מעידה בו שנאמר משוכבת חיקך שמור פתחי פיך. יש לדקדק למה דוקא פתחי פיך ולא שאר אברים בעבירות הנעשים בהן. ומה זה לשון פתחי פיך. יש לומר דלרבותא קאמר שלא יאמרו שאין נשמתם יכולה להעיד עליהן כי מי שומע דאף כשמדבר ופוגם באזני נשמתו ומסלק ממנה כח השמיעה בהשמיעו לאזנים דברים בטילים. מ"מ תוכל להעיד על תחילת הדברים שע"י נתחרשה וזהו פתחי פיך. אמנם עיקר עדות הנשמה יש לומר כפשטיה שאינה צריכה להעיד בפירוש שמהותה בבואה לדין הוא עצמו מעיד עליה ופגימות אברים הן הן עדים. ע"ד שפירש רש"י בפסוק השמים מספרים וגו' שמהותם ויציאת קום בכל הארץ הוא הסיפור. והנה הבט נא וראה מעלת השמיעה שאמרו חז"ל כשאמרו ישראל נעשה ונשמע אמר הקב"ה מי גילה לבני רז זה שהמלאכים משתמשים בו שנאמר עושי דברו לשמוע בקול דברו הרי דהשמיעה היא יותר במעלה מן המעשה וראיה לדבר שבתחילה פגמו בשמיעה שאמרו למשה רבינו ע"ה קרב אתה ושמע וגו' ואת תדבר אלינו ושמענו ועשינו הרי שהקדימו שמיעה לעשיה ומיאנו לשמוע מהשם יתברך ומזה בא הפגם שפגמו אחר כך במדבר במעשה ע"ז שכולל כל המצות כמה שכתוב כי תשגו ולא תעשו כל המצות האלה. ואמרו חז"ל בע"ז הכתוב מדבר שהיא פגם כל רמ"ח אברים. וכל זה היה בא מחמת שפגמו תחלה בשמיעה שכולל כל האדם כנ"ל וז"ש שהיא נכוית תחלה לאברים שבה היה הפגם בתחילה. ומזה בא הפגם לכל האברים. ויש לפרש בזה מה שכתוב בסוף קהלת סוף דבר הכל נשמע וגו' כי זה כל האדם כי את כל המעשה וגו' רצה לומר כי נשמע הוא כללות יותר לכל התורה כמ"ש חז"ל את האלקים ירא זו מצות לא תעשה ואת מצותיו שמור זו מצות עשה. כי זה כל האדם כמו שאמרו חז"ל חרשו נותן לו דמי כולו. הרי כל האדם נכלל בשמיעת האוזן. ועל זה אמר כי את כל מעשה וגו' רצה לומר שאין הדבר תלוי אלא במחשבה כי היודע תעלומות מביט את הנעלם אם טוב ואם רע כמו שאמרו חז"ל גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה. הרי דעיקר תלוי בשמיעת האזן וקבלתו יותר מן המעשה ויש לנו בזה אריכות דברים והמה בכתובים אצלינו וכאן אין להאריך ושיעור דרשת בר קפרא שבתחלה דבר במעשה אדם שהוא מבחר כל הנעשים הכולל שמים וארץ ואח"כ דבר במעשה הצדיקים דעדיף מיניה והוא בחינת מעשה כנ"ל. ואחר כך דבר בבחינת נשמע הכוללת יותר במעלה כנלענ"ד:

8 תוס' ד"ה מהו לבעול וכו' ואע"ג דתיקנו וכו'. לכאורה היה נראה דהכא לאו בתחלה ממש מיירי אלא דלא בעיל עדיין בעילה גמורה כי הא דאמר לקמן גבי נותנין לה ד' לילות מאי לאו דלא בעיל פירש"י דלא בעיל בעילה גמורה. ובהא א"ש נמי דלא קשה מברייתא בין כך ובין כך לא יבעול בערב שבת וכו' כיון דמיירי בביאה שניה לא שייך שמא ישחוט בן עוף דליכא תו סעודה. ונראה דהתוס' אזלו בשיטת ר"י דלדם הוא צריך לא שייך אלא לראות אם היא בתולה והא דלקמן גבי נותנין לה ד' לילות אמרינן דגם בביאה שניה איכא איסורא ע"כ צ"ל לשיטת ר"י כמו שנבאר שם בס"ד דהתם למשנה ראשונה מיירי דצריך לראות אם פסק הדם אבל בשמעתין דע"כ מיירי האיבעי כדקי"ל השתא אחר משנה אחרונה לא שייך לדם הוא צריך אלא שיראה שהיא בתולה בביאה ראשונה. אי נמי דהתם משום עשיית פתח הוא דזה שייך אף בביאה שניה דלפתח גמור הוא צריך כמו שיבואר לקמן. ובזה נכון נמי דלא מפרשי התוס' דהכא מיירי שהיא אלמנה רק שאומרת עדיין בתולה אני דלא שייך טענת בתולים כיון שכבר נכנסה לחופה כדאיתא לקמן דף י"א ושפיר ניסת בכל יום. ואפ"ה איכא איסורא דשבת כיון שהיא אומרת שהיא בתולה והוא מאמינה אלא דכיון דלא שייך טענת בתולים לא שייך לדם הוא צריך לראות אם היא בתולה ואף דאמרינן לקמן דף י"ב דהיכא דנכנסה לחופה ולא נסתרה ומת יש לה טענת בתולים לאוסרה על בעלה שני כדאמר שם וניחוש שמא תחתיו זינתה וצ"ל דס"ל דאלמנה כזו באמת ניסת בד' כמ"ש במתניתין בריש מכילתין. ומיהו הא דלא כתבו התוס' דמיירי במקום שב"ד קבועים בכל יום. צ"ל דהתוס' לשיטתייהו אזלי דכתבו לעיל דף ג' דמ"מ אין ניסת ביום ו' משום דאין דנין בשבת. ולפמ"ש לעיל דיש לומר דנשאת גם ביום ו' דליכא משום אקרורי דעתיה עד יום א' ממילא דלק"מ. וק"ל:

9 שם בא"ד דאיכא למימר דפליגי בה וכו'. הקשה מהרש"א ז"ל למאי דבעי למימר את"ל הלכה כר' יהודה מקלקל הוא אצל הפתח א"כ הך ברייתא דאסור ליבעול דלא כמאן. ולפמ"ש בסמוך דהא שהוכיחו התוס' דהכא מיירי בביאה ראשונה משום דבביאה שניה לא שייך לדם הוא צריך אבל פתח שייך אף בביאה שניה ובהכי מיירי לקמן גבי ד' לילות. ולפ"ז יש לומר איפכא דביאה שניה חמורה טפי דאף אי נימא דבביאה ראשונה מקלקל הוא משום דבתולה חשיבי טפי אבל בביאה שניה דכבר נפגמה לא הוי תו מקלקל ואסור משום פתח. ולפ"ז יש לומר דהך ברייתא דאסורה ליבעול מיירי בביאה שניה ובזה נכון דלא פליגי הך ברייתא דקתני מפני שהוא עושה חבורה אאידך ברייתא דחיישינן שמא ישחוט בן עוף משום דיש לומר דמיירי בביאה שניה דליכא סעודה. ומיהו משום הא יש לומר בפשטות דלא פליגי דלהכי נקט בברייתא ומפרישין את החתן היינו אפילו יחוד אסור כמשמעות לשון ומפרישין כמו בחתן שפירסה נדה דאסור אפילו יחוד. משא"כ בגזירה שמא ישחוט אין לאסור משום זה היחוד. מ"מ אין להקשות על מה שכתבנו דמוקי להך ברייתא בביאה שניה דא"כ למה נקט ומפרישין דמשמע אפילו יחוד אסור הא בפירסה נדה אמרינן דלאחר ביאה ראשונה מותר לייחד יש לומר דהך איסורא קילא ליה טפי מנדה ואסור היחוד אפילו בביאה שניה. כדאשכחן לעיל גבי אבלות ובהא ניחא נמי מ"ש התוספות דלא ידע הברייתא דחיישינן שמא ישחוט בן עוף ולכאורה הוי מצי למימר דידע הברייתא אלא דלית ליה הא דקאמר לעיל השתא דאתית להכי בע"ש נמי משום שמא ישחוט וכו' וס"ל דדוקא במוצאי שבת חיישינן שמא ישחוט. משא"כ בע"ש דיש לו פנאי להכין בע"ש. ומפרש הברייתא בין כך ובין כך לא יבעול לא בערב שבת וכו' היינו משום חבורה והוא פלוגתא דר' יהודה ור"ש כמ"ש התוס' בברייתא ומפרישין. ולפמ"ש אתי שפיר דאפילו אם נימא כן אכתי תקשה קושיות מהרש"א דאין לתרץ כנ"ל דמיירי בביאה שניה דהא קאמר לא בע"ש ולא במוצאי שבת ע"כ דמיירי בחדא מילתא ובמ"ש ע"כ מיירי בביאה ראשונה דבביאה שניה ליכא סעודה. א"כ ע"כ בערב שבת נמי מיירי בביאה ראשונה וממה נפשך צ"ל דלא ידע הך ברייתא דבין כך ובין כך וכו'. ודוק:

10 עוד נראה לישב קושית מהרש"א ז"ל לפמ"ש התוס' בד"ה דם מיפקד פקיד וכו' ואר"ת כי דם חלזון וכו' ולכאורה קשה א"כ לר' יהודה דס"ל שם דחייב בדם חלזון משום מפרק ע"כ אפילו היכא דמיפקד פקיד שייך משום מפרק א"כ ה"ל למימר בבעילה ראשונה אפילו את"ל לדם הוא צריך הלכה כר"י דחייב משום מפרק או הלכה כרבנן דס"ל אין דישה אלא בגדולי קרקע. וצ"ל דפשיטא להש"ס דבהא אין הלכה כר' יהודה לגבי חכמים א"כ לפ"ז ממילא אין להקשות מברייתא דלעיל דיש לומר דאתיא כר' יהודה והחיוב הוא משום מפרק אע"ג דמקלקל הוא הא כתבו התוס' לקמן בד"ה את"ל דאע"ג דמקלקל אפ"ה אסור אם לא שאין מתכוין גם כן א"כ כיון דהכא לדם הוא צריך פשיטא דאסור לר' יהודה משום מפרק. ונלענ"ד דלפ"ז אתי שפיר הא דקאמר בבעילה ראשונה לדם הוא צריך ושרי כו' דע"כ צריך לדחוקי דיכול להוציא הדם בלא עשיית הפתח כמ"ש התוס' לקמן ולא קאמר להנאת עצמו הוא צריך כמו בבעילה שניה. ולפמ"ש אתי שפיר דצ"ל לדם הוא צריך דבזה מתוקם ברייתא דלעיל כר"י משום מפרק כנ"ל. אבל אי הוי אמר דלהנאת עצמו הוא צריך א"כ הוי ליה גבי מפרק נמי מקלקל בדבר שאין מתכוין. ודוק:

11 עוד נראה דבאמת צריך להבין לפי משמעות פשטות האיבעיא ראשונה דדם מיפקד פקיד אין בו איסור משום חבורה אלא משום עשיית הפתח דאסור משום בונה א"כ כיון דבברייתא דמפרישין מפורש מפני שהוא עושה חבורה ע"כ צ"ל דלא ידע לה. וגם משמע מדבריהם ד"ה את"ל וכו' פירוש דלר' יהודה אית ליה מקלקל בחבורה פטור וכו' משמע דגרסי בהאיבעיא ראשונה נמי את"ל מקלקל הוא מקלקל בחבורה חייב או פטור כמו שהיה הגירסא בתחילה ומוחקו רש"י ז"ל נראה דס"ל דאפילו לפתח הוא צריך אין הטעם משום בונה אלא הענין כמ"ש התוס' בדם חלזון דעיקר הדם שצובעין בו הוא מיפקד פקיד אלא דממילא כשפוצעו מוציא עמו גם כן דם המחובר. וכן נמי בעשיית הפתח מוציא גם כן דם המחובר. ועיקר האיסור משום דבעשיית הפתח עושה חבורה. ובזה נראה דא"ש הא דקאמר לקמן דף ז' רב פפא משמיה דרבא אמר בי"ט שרי בשבת אסור ודקדקנו לקמן דבאיסור עשיית הפתח שהוא משום בונה אין חילוק בין שבת ליו"ט כמו שיבואר שם באורך בס"ד. ולפמ"ש דס"ל להתוספות דאיסור עשיית הפתח הוא ג"כ משום חבורה א"ש דהותר ביו"ט לשחיטה לצורך יו"ט. ובזה ממילא מיושב נמי קושיות מהרש"א ז"ל דאיכא למימר דברייתא דמפרישין ס"ל דמקלקל בחבורה חייב. ודוק:

12 בגמרא ואת"ל דמקלקל בחבורה הוא במקלקל הלכה כר' יהודה וכו'. לכאורה קשה הא אמר בשבת דף ק"ג בפלוגתא דר"י ור"ש במקלקל דחובל ומבעיר ר"ש יליף בחובל מדאיצטריך למישרי מילה וכו' ובמבעיר מדאסר רחמנא הבערת בת כהן ור' יהודה ס"ל מה לי לתקן כלי או מתקן מילה ופירשו שם התוס' דס"ל דתיקון מצוה הוי תיקון א"כ ה"נ הא מצוה קעביד כדקתני לעיל ובועל בעילת מצוה וכמ"ש התוס' לעיל דף ד'. ואפשר לומר דבאמת המ"ל שם דלר"י אצטריך גבי מילה משום תיקון דמפרק כדס"ל לר"י בחלזון וכדאמר בשבת כל אומנא דלא מייץ סכנתא ומחללינן שבת עלוהי א"כ אפילו נחשוב לגוף המילה לקילקול מ"מ בפירוק הדם הוי תיקון ואיצטריך קרא למישרי מילה אף דאתי מיניה ע"כ חילול שבת במפרק הדם. ורבנן לטעמייהו דס"ל דאין דישה אלא בגדולי קרקע אלא דהש"ס הוצרך לומר שם בלא"ה דתיקון מצוה הוי תיקון גבי הבערת בן כהן קאמר נמי האי טעמא לגבי מילה כיון דבאמת הוא כן דס"ל לר"י דתיקון מצוה הוי תיקון אבל בשמעתין שפיר קאמר דילמא הלכה כר"י דוקא במקלקל בחבורה ואפ"ה אצ"ל דתיקון מצוה דמילה הוי תיקון אלא במילה הוי הטעם משום מפרק דהוי תיקון כנ"ל משא"כ הכא דאף שהוא מפרק מ"מ מפרק עצמו מקלקל הוא. וכיון דקיימינן השתא דלהנאת עצמו הוא צריך הוי ליה מקלקל באינו מתכוין ומותר לכתחלה כמ"ש התוס' משא"כ במילה דהפירוק הוי תיקון כנ"ל איצטריך קרא למישרי. ולפ"ז אמרתי בלימוד הישיבה דיש למצוא ישוב לגירסא ישנה שהביא רש"י בהאיבעיא ראשונה את"ל מקלקל הוא וכו'. וכבר כתבנו דמשמע מדברי התוס' בד"ה את"ל דהוי גרסי לה והוא את"ל מקלקל הוא אצל הפתח מ"מ אי מקלקל בחבורה פטור ע"כ מוכח ממילה דתיקון מצוה חשיב תיקון ואף דנימא הטעם דאיצטריך גבי מילה משום מפרק כנ"ל. מ"מ ה"נ אסור משום מפרק דאף דמקלקל הוא מ"מ אסור לכתחלה במתכוין הואיל ולדם הוא צריך כדקאמר בהאיבעיא ראשונה והיינו דלא קאמר בהאיבעיא קמייתא דלהנאת עצמו הוא צריך כמו שדקדקנו לעיל כדי לאסוקי הך את"ל מקלקל בחבורה פטור וכבר כתבנו דלפי גירסא זו ממילא מתורץ קושיות מהרש"א דאי מקלקל הוא ברייתא דמפרישין וכו' כמאן אתיא יש לומר דברייתא ס"ל כר"י דתיקון מצוה הוי תיקון או משום מפרק כנ"ל ודוק:

« הפלאה על כתובות ד׳ ע״ב הפלאה על כתובות ו׳ ע״א »