רש"י על יומא פ״ה ב:א׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על יומא פ״ה ע״א:ט״ו רש"י על יומא פ״ה ע״ב:ב׳ »

1 יומא פתח ↗

אֲבָל לְהַחֲיוֹת — אֲפִילּוּ מֵעַל מִזְבְּחִי. וּמָה זֶה, שֶׁסָּפֵק יֵשׁ מַמָּשׁ בִּדְבָרָיו סָפֵק אֵין מַמָּשׁ בִּדְבָרָיו, וַעֲבוֹדָה דּוֹחָה שַׁבָּת — קַל וָחוֹמֶר לְפִקּוּחַ נֶפֶשׁ שֶׁדּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת. נַעֲנָה רַבִּי אֶלְעָזָר וְאָמַר: וּמָה מִילָה שֶׁהִיא אֶחָד מִמָּאתַיִם וְאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה אֵיבָרִים שֶׁבָּאָדָם דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת — קַל וָחוֹמֶר לְכׇל גּוּפוֹ שֶׁדּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת.

2 יומא פתח ↗

3 צפנת פענח על משנה תורה, הלכות מילה פתח ↗

אבל אינו חייב כרת כו'. עי' בהשגות ומש"כ רבינו בפירוש המשניות שם ועי' תוס' מכות ד' י"ד ע"א ושבועות ד' י"ג ע"א וביבמות ד' ע"ב ע"א ועי' בהך דזבחים ד' ו' ע"א גבי סמיכה דכ"ז דלא שחט לא עבר על מ"ע דסמיכה ותוס' שם ד' ק"ג ע"ב ד"ה ומודה דכיון דיכול לתקן הוה כלא הוכר פסולו ועי' בירושלמי יומא פ"ח ה"ח מה דמקשה ואין הקב"ה רואה את הנולד ובירושלמי בר"ה פ"ג ה"ה מה דמקשה השמטת כספים לא בסוף הם משמטים ומה שייך זה ליובל ותירץ שם מהך דדניאל מן היום הראשון כו' ר"ל שקיבלו עליהם שלא להשמיט כספים שוב בטל היובל ועי' רש"י יומא ד' פ"ה ע"ב ע"ש וגם נ"מ אם אח"כ נאנס ואינו יכול למול א"ע ומת אם נענש וכבר כתבתי בזה לעיל ולכך על המילה אין המיתה מכפר דכל כמה דלא מת לא עבר עדיין והוה כעין הך דזבחים ד' ו' הנ"ל ומכות ד' י"א ע"ב בתוס' ד"ה אמר אביי וכבר הארכתי בזה ועי' תוס' שבועות ד' י"ג ע"א ד"ה דעבד ובירושלמי פ"ג דהוריות ה"ג לעולם אין הגדולה מכפרת כו':

3 רש״ש פתח ↗

רש"י ד"ה ומה מילה. לפי שחייבין עליה כרת לאח"ז. משמע דטעמא משום דהוה פקוח נפש. וקשה הק"ו שאמר כאן ומה מילה כו'. וגם אינו ודאי כ"כ שאם ימול למחר וליומא אחרא יפטור ג"כ מכרת. וזה י"ל ע"פ מש"כ התוספות במכות טו ב בד"ה במאי קא מיפלגי ע"ש ועוד לטעם זה אפי' שלא בזמנה תדחה את השבת:

3 פרדס יוסף פתח ↗

שם וחי בהם, בעת שהוא חי, בילדותו, ולא כאותם אנשים שנעשים חרדים במצות בזקנה קודם המיתה, והגה"ק מקאצק ז"ל אמר וחי בהם המצות יעשה עם חיות, ולא מצות אנשים מלומדה - וגם אף דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא אבל לשמור סייגים ותקנות יש שכר עפרד"י ח"א פ"ג, קל"ד. ור':, ובח"ב רנ"ד: וד"ש. ועוד, וזה מרמז ושמרתם הדברים אשר יעשה "האדם" האדם הוא איש גדול הדור, אז וחי בהם, ויהי' לו שכר בהאי עלמא: ובזהר תרומה קנ"ח: ותצא רע"ט. אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עלי', וגם אי' כאן ויומא פ"ה: וחגיגה י': וחי בהם ולא שימות בהם, ולכאורה סתרו אהדדי, והתירץ דלכאו' למה מתו נדב ואביהו בהתקרבתם לפני ה', וי"ל בכל המצות צריך לעשותם בכלות הנפש דכ' כלתה נפשי תהלים פ"ד ג', ורק ה' ברוב רחמיו בזכות המצוה משיב הנפש, והוא בבחי' אור החוזר, אבל בני אהרן הקריבו אש זרה, והם עשו בכלות נפש, ממילא לא שב נפשם, מחמת שלא הי' מצוה, וא"ש הנ"ל דלעולם חייב למסור נפשו בשביל תוה"ק, אבל הבטיח ה' שיחזיר החיות, וזה וחי בהם ולא שימות בהם, היינו שישאר נפשו בזכות תורה ומצוה שלא תצא נפשו כמו נו"א ובבכור שור מגילה ל"ב. כ' אהא דאי' שם הקורא בלא נעימה כו' משפטים לא יחי' בהם, מתקיף אביי כו', וק' איך ס"ד דר"י דהא שפיר פריך לי' אביי, וי"ל דידוע דכוונת תורה ומצות הוא הנשמה והחיות שבאותה תורה ומצות, וכ' המפו' דהקול ונעימה בתורה ותפלה מעורר הכוונה וכן הנענוע עפרד"י בראשית ל"ד., והיינו דאר"י הקורא בלא נעימה, שעי"ז אינו מכוון כראוי עלי' הכ' אומר משפטים בל יחיה, פי' אין חיותבאותן משפטים, ואין כוונת ר"י דבל יחי' קאי על הקוראים בלא נעימה רק על המשפטים, וזה נ"ל פשט הכ' אלה המצות וגו' וחי בהם, דבשבועות כ"ו. האדם בשבועה פרט לאנוס, פרש"י לשון האדם מורה על הכוונה שיהי' לבו עליו, וזה הפי' אלה המצות אשר יעשה האדם, פי' שלבו עליו ועושה בכוונה ואז וחי בהם פי' שיהי' חיות באותן המצות וערמב"ן מי שעובד ע"מ לקבל פרס בעוה"ז יקבל, ומי שעובד עמלק"פ בעה"ב יקבל בעוה"ב, ועשו"ת כתב סופר יו"ד סי' קכ"ט שתי' בזה מד' קהלת בפ' אוהב כסף לא ישבע כסף ה' ט', מי שאינו עושה מצות הקבוע לדורות כגון כתיבת ס"ת ובנין בהכ"נ הבל, ותמוה, ורק מי שעובד עמלק"פ בעוה"ז אינו עושה מצוה לדורות דמה לו בכך לדורות, אבל מי שיודע שעה"ז הבל ועיקר עוה"ב עושה ג"כ מצוה לדורות, ומי שאינו עושה כן הוי הבל ע"ש עוד, ועי' במשניות ווילנא מכות פ"ג מט"ו בלקוטים שם בשם ש"ל, ובשו"ת כנף רננה יו"ד ח"א סי' נ"ב, ובהקדמה לפרד"י ח"ב דף מ"ו - עי"ל דבכל מצוה נברא מלאך מליץ יושר, וברמב"ן תשא ל"ג כ' כי לא יראני האדם ואי זה מלאך, א"כ י"ל אשר יעשה האדם וחי בהם, אשר יעשה נמשך גם על "וחי בהם" והכוונה שיעשה האדם במצות אדם חי, זה מלאך מליץ טוב, עי' בזה בשפת אמת בלקוטים, ופתחי שערים אחרי ופרד"י שמות ד':. ובירושלמי תענית פ"ד ה"ה וחי בהם אין מאור עיניו של אדם חוזר אלא לאחר מ' יום, והפי' שנתן טעם מה שלא קבעו תענית י"ז בתמוז יום ולילה כמו בת"ב, משום דתענית ממעט מאור עינים ואינו חוזר אלא לאחר מ' יום, ובת"ב צריך להתענות מעל"ע, לכן לא גזרו זה בתוך מ' יום פעמים: ובתורת משה הק' למ"ש ביומא פ"ה:, שפק"נ דוחה הכל ואין לך דבר שעומד בפני פק"נ, ובפסחים כ"ה: ונפסק ביו"ד סי' קנ"ו דבע"ז ג"ע ושפ"ד יהרג ואל יעבור, ותמוה הלא וחי בהם שממנו למדו חז"ל שאין דבר שעומד בפני פק"נ כ' גבי עריות, וכי נאמר בעריות איפכא וסיים שמצוה ליישבו, ובאמת כבר עמד ע"ז מורו בפנים יפות כאן, ותי' דתד"ה והא כ' דכל היכי דלא עביד מעשה, כגון שהי' מקושה ועכו"ם הביאו על ערוה, אינו מחויב לעשות מעשה בסכנת נפשו להציל מן העבירה, והיינו דכ' אשר יעשה האדם וחי בהם, ודייקינן מיני' ולא שימות, דאינו מחויב לעשות מעשה בסכנת נפשות אפי' בג"ע כדי להציל מן עבירה בשוא"ת, עתו"ס סנהד' ע"ד: ד"ה והא, וכתובות ג': ד"ה ולדרוש, וע"ע לקמן בפ' בהר כ"ה ל"ו וחי אחיך עמך: וראיתי מעשה שהגאון נצי"ב מוולאזנע ז"ל, הי' מיסב במסיבת משכילים, וספרו בשבח משכיל אחד, וכי הוא אוהב ישראל ועוד מעלות, וישאלוהו לפלס מעשיו ומעלותיו, ואמר להם אספר לכם ספור קטן וממנו תבינו דעתי על זה האיש: הי' עשיר גדול ולו בת יחידה וצנועה, והיתה חולנית והרופאים הכירו בה מחלת השחפת ר"ל. ורק רפואה אחד יש שתאכל בשר חזיר שמן, ושאלו להרב ואמר כ' וחי בהם ולא שימות בהם, ופק"נ דוחה כל איסור, וכששמעה הבת זה מפי הרב, בקשה שעכ"פ ישחטו החזיר בחליף כשר של שחיטה, והרב בהתאפקו מלשחוק הבטיח לה על זה, ואחר השחיטה בקשה להשוחט שיבדוק גם את הריאה כדין, והנה כמו להכעיס נמצא שאלה בהריאה, וביקשה לשאול את הרב השאלה, והרב לא ענה דבר, ואחר הפצרות אמר באמנה לא אדע מה להגיד, אם קרה זה השאלה בבהמה כשרה וטהורה אז אמרתי כשר, אבל עתה בזכרי כי הוא מחזיר, איך אוכל להוציא מפי המלה "כשר" עם כל הכשרות שלו מן הצד ביסודו הוא "חזיר", כן לא אוכל לחוות דעתי ולומר על המשכיל תשבחות, כי יסודו הוא "חזיר": והרה"ג ר' יצחק מרדכי ראבינאוויטש נ"י אבד"ק פלאוונא כתב לי, בחולין י"א: ברוב דילפי' מהורג נפש וכ"ת דבדקינן הא קא מנוול וכ"ת משום איבוד נשמה דהאי נינוולי' וכו', והק' בנובי"ת יו"ד סי' ר"י דאדרבה ע"י הניוול אנו רוצים להמית הרוצח, ואם לא ניזל בת"ר, אם לא נינוולי' ינצל הרוצח דאמרי' טריפה הרג, וי"ל דבשבת קל"ב. מנין לפק"נ שדוחה שבת מה מילה שאבר א' דוחה שבת ק"ו לפק"נ, והק' הג"ר גרשון חנוך ז"ל מראדזין דמה ק"ו זה, דבשלמא אם לא ימול הי' סכנה לאבר המילה, ותורה התירה למול בשבת משים סכנת האבר ניחא הק"ו, אבל באמת אין סכנה לאבר אם לא ימול אותו, וליכא כלל ק"ו, ואמר שא"א ללמוד גמ' זו רק ע"פ דרכי החסידות שבאמת ברוחניות יש סכנה להאבר אם לא ימול אותו, וס"ל להגמ' דהרוחניות שוה לגשמיות ויכולין ללמוד מזה על זה, והג"ר חיים מבריסק ז"ל אמר על זה יישר ועי' הקדמת אגלי טל, ורש"י בלשונו יומא פ"ה: מילה הוא תיקון א' מאבריו של אדם שדוחה שבת לפי שחייבין עלי' כרת לאחר זמן כך שנוי' כתוספתא עכ"ל, ואינו מובן דא"כ מה ק"ו יש, אי הטעם דיש כרת על מילה א"כ הוא פקו"נ של כל הגוף ולא הוי סכנת אבר אחד, וכן הק' בתוס' יו"כ שם, ובתוס' חולין י"א ד"ה אבל הק' אמאי לא ילפי' רוב מקרבנות שדוחין שבת ול"ח שמא ימצא קרבן טרפה וחלל שבת, ותי' די"ל דמספק נמי דוחה שבת משום קרבן כמו בפק"נ דלא תלכו בו אחר רוב ע"ש, וצ"ב דמה דמיון זל"ז משום דפק"נ דוחה שבת הה"ד בקרבן, ולהנ"ל א"ש דפק"נ הצלת גוףבגשמיות וקרבן הצלת נשמה ברוחניות שיהי' כפרה ותיקון לנשמה, וגם בתמיד יש כפרה כמד"ר פנחס פכ"א מעולם ל"ה אדם בירושלים ובידו עון, תמיד של שחר מכפר על עבירות שבלילה, ותמיד של בין ערבים על עבירות שביום ע"ש, וגם מוספין מכפרין ברש"י פסחים ע"ז. ד"ה שאר, ושפיר כ' תוס' כמו להצלות הגוף בגשמיות פק"נ דוחה שבת כן להצלת כפרה נשמה ברוחניות קרבן דוחה שבת, וא"ש קו' נוב"י, ויתורץ ג"כ לשון הגמ' וכ"ת משום איבוד נשמה וכו' למה הזכיר נשמה, הא הטעם משום פק"נ דההוא ננוולי', ונשמה מה בעי הכא, ולהנ"ל ניחא, דרוצח אין לו תיקון וכפרה להנשמה רק אם מקיימין בו דין והב"ד והורגין אותו, ואם מת מעצמו, וב"ד אין הורגין אותו אין כפרה להנשמה, והוי שפיר איבוד נשמה, וזה כונת הגמ' וכ"ת משום "איבוד נשמה נינוולי', לא איבוד הגוף, דאי לא ניזל בת"ר ואין הורגין אותו ואף דל"ה איבוד הגוף, הוי איבוד נשמה דאין לו כפרה רק במיתה, ואם הורגין אותו בב"ד הוי רק איבוד הגוף ולא איבוד נשמה, וכמו פק"נ דוחה שבת ולא הולכין אחר רוב משום דהוי תיקון הגוף, כן מותר לנוול כדי להרוג הרוצח אף דלא אזלי' בת"ר כדי שיהי' תיקון להנשמה וא"ש:

1 אבל להחיות - כגון שיודע ללמד זכות על אדם שנדון בב"ד ליהרג:

2 ועבודה - חמורה שדוחה את השבת מפסיקה להצלת נפש:

3 ומה מילה - שהיא תיקון אחד מאיבריו של אדם דוחה את השבת לפי שחייבין עליה כרת לאחר זמן כך שנויה בתוספתא דשבת:

3 תוספתא כפשוטה על שבת פתח ↗

73-74. מפני שחייבין עליה כרת לאחר זמן. רש"י יומא פ"ה ב' ד"ה ומה בשם התוספתא, ועיין בר"ח שם שאף הוא פירש ע"פ התוספתא. והכוונה כאן שהתינוק הוא בספק סכנה מיד כשלא מל אותו, עיין בבלי נדרים ל"ב א' ובמקבילות. ועיין בהשגות הראב"ד פ"א מה' מילה ה"ב ובמגדל עוז שם ובתוספות מכות י"ד א' ד"ה לאפוקי. ובמכילתא ובבבלי חסר טעם זה. ועיין מ"ש להלן.

3 רש"ש על פסחים פתח ↗

רש"י ד"ה דרך חצירות. וידחה פסחו כו' ול"ל כו' וקטן לאו בר כרת הוא. ק"ל דא"כ מאי מייתא מהך ברייתא דלמא איהי איירי בשאר שבתות דלאו ע"פ ועוד נ"ל כיון דא"א לו לאביו למולו מחמת גזירת חכמים שוב אינה מעכבתו מלעשות פסח דלא קרינן ביה המול לו כל זכר כו' עיין יבמות עא ולכן הנלע"ד כהול"ל שכ' רש"י וקרי ליה במקום כרת משום דבמצותה איכא כרת כשיגדיל דכן ביבמות ה ב אמרי' ממילה ופסח שכן כרת ועיין ביומא פה ב ברש"י ד"ה ומה מילה מה שהביא בשם התוספתא וכ"נ שמפרש בעצמו בשבת קל ב בד"ה שלא ברצון ר"א ומחלקותו:

« רש"י על יומא פ״ה ע״א:ט״ו רש"י על יומא פ״ה ע״ב:ב׳ »