רש"י על יומא ל׳

1 מצוה לשפשף בידו - ניצוצות של מי רגלים הניתזין על רגליו שלא יצא בהן חוץ ונראה ככרות שפכה שאין מי רגליו מקלחין אלא שותתין וכרות שפכה אינו מוליד ויאמרו על בניו שאינם שלו:

2 במקומה - בנקב פי הטבעת אסור זה לקרות ק"ש:

3 ידיו בבית הכסא - מחיצה מפסקת ובית הכסא לפנים מהמחיצה וזה הכניס ידיו דרך חור שבמחיצה:

4 ורב חסדא אמר אסור - משום כל עצמותי תאמרנה וגו' תהילים ל״ה:י׳ טעמא משום כל עצמותי אבל משום זוהמת הריח לא וקשיא לרב פפא מתרוייהו:

5 במקומה נפיש זוהמא - שחמה היא שלא יצאה לאויר ולא נתפזר ריחה:

6 הלכה בסעודה - כלומר הלכה זו אמרו בהלכות סעודה:

7 אדם - שיצא מתוך הסעודה להשתין מים נוטל ידו אחת אותה ששיפשף בה ניצוצות:

8 והפליג - שהה:

9 נוטל שתי ידיו - דכיון שהפליג שעה אחת או שתים הסיח דעתו מסעודתו ולא נזהר לשמור ידיו והן עסקניות:

10 לא יטול מבחוץ - שלא יאמרו עליו לא נטל:

11 ומחזיר הטפיח על האורחין - ה"ג לה בתוספתא פ"ד דברכות טפיח פך שיוצקין ממנו מים על הידים מחזירו על האורחים המסובין והשמש מחזירו עליהן ואומר יש בכם הצריך ליטול ואין זאת אלא להודיע שנטל זה שהכניס את ידיו:

12 לא אמרן - דלא יטול בחוץ אלא שאינו צריך עוד לאכול אלא לשתות הוא נכנס שהיו רגילין להאריך לשתות בשתיה אחר המזון ומיהו צריך ליטול שמא יתן פרוסה לתוך פיו:

13 מידע ידיע דאנינא דעתיה - ולא חשדי ליה:

14 מתני' לעבודה - לאו דוקא דאין אדם נכנס לעזרה עד שיטבול וטעמא מפרש בגמרא:

15 חמש טבילות וכו' - יליף לה בגמרא:

16 על בית הפרוה - על גג לשכת בית הפרוה:

17 חוץ מזו - הראשונה שאינה באה חובה ליום הכפורים דהא כל יומא נמי איתא אבל טבילות הבאות חובה ליוה"כ כתיב בהן במקום קדוש בעניינא דאחרי מות:

18 גמ' טבילה זו - של כל שחרית למה לטהור:

19 ומה המשנה מקודש וכו' - כהן גדול בחמש עבודות ביוה"כ המשתנות מחוץ לפנים ומפנים לחוץ ששני המקומות קדש ועל שניהן ענוש כרת הנכנס בטומאה:

20 טעון טבילה - בין עבודה לעבודה כדיליף בפרקין דף לב. וזה הבא מביתו לעזרה שהוא מחול אל הקדש וכו':

21 סרך טבילה היא זו - אין כאן חובה מן התורה אלא לסרך ולתפוש בשם טבילה כדי לעלות על לב שאין טבילה אלא לטמאין ולתת ללבו אם יש טומאה עליו ויזכור טומאה ישנה שיש עליו ושכחה ויפרוש מלבא לעזרה היום עד שיעריב שמשו אחר הטבילה ולא יעבוד היום:

22 באחולי עבודה - אם לא טבל שחרית ועבד:

23 לבן זומא - דאמר דאורייתא היא שהרי ניתן ק"ו לידרש הויא עבודתו מחוללת:

24 לרבי יהודה - דאמר דרבנן היא לא מחיל:

25 ולבן זומא מי מחיל - והא מכהן גדול ביום הכפורים יליף לה והוא עצמו שלא טבל ולא קדש ביוה"כ בין בגדי זהב לבגדי לבן שהוא משנה בה עבודתו כשירה:

26 אחד כ"ג כו' עבודתו פסולה - בפרק שני דזבחים דף יט: ילפינן דכשלא רחוץ ידים ורגלים מחלל עבודה:

27 לבן זומא קאי עליה בעשה - מק"ו דכ"ג שעובר בעשה כדכתיב ויקרא ט״ז:כ״ד ורחץ את בשרו במים ולבשם:

28 ומי אית ליה לר' יהודה הך סברא - דמתני' שיהיו כל הנכנסין לעזרה צריכין טבילה:

29 מצורע - בשמיני שלו אע"פ שטבל בשביעי כדכתיב שם יד והיה ביום השביעי יגלח וגו' חוזר וטובל בשמיני כשמביא קרבנותיו:

30 ועומד בשער ניקנור - להכניס ידיו ורגליו בפנים למתן בהונות מדם האשם ושמן הלוג:

31 כדתני טעמא שכבר טבל בערב - רבי יהודה לטעמיה דאמר אין טבילת שחרית הבאים לעזרה אלא לזכור טומאה ישנה וזה אין צריך לכך שהרי טבל אמש לכל טומאה שעליו:

32 ודקארי לה מאי קארי לה - מי שעוסק במשנה זו להשיב ממנה בבית המדרש למה נתעסק הלא טעם מפורש בה:

33 לשכת מצורעין - למה נקראת לשכת מצורעים:

34 ששם מצורעים טובלין - בשביל שמכניסין בהונותיהן לעזרה:

35 אלא כל אדם - הנכנס לעזרה מדקאמר בלבד מכלל דאית ליה טבילה במצורע:

36 דלא טביל - מבערב לצרעתו:

37 אסח דעתיה - משמירת גופו צריך הזאה שמא נכנס לאהל המת ולא שם אל לבו:

38 לדידי מצורע אין צריך טבילה - שכבר טבל:

39 דייש בטומאה - אותה טומאה והורגל עד עכשיו ליגע בטומאה לפיכך הוא בחשש טומאות שמא אחר טבילה נגע:

40 נימא רבנן דפליגי עליה דר"י - במתני' קמייתא דקתני מצורע טובל ועומד וכו' כבן זומא סבירא להו דאמר דאורייתא היא לכל אדם הילכך לא שנא טבל מבערב ול"ש לא טבל ולאו היינו רבנן דמתני' דפליגי עליה במשנה דמדות או דילמא חדא תנא היא ושאני מצורע דדייש בטומאה: