רש"י על יומא ס״ז

1 תשעים ריס - היו מירושלים ועד צוק הר גבוה וזקוף כדאמרי' בבבא מציעא עלתה לראשי צוקין ונפלה:

2 שבעה ומחצה ריס לכל מיל - הרי לתשעים ריס י"ב מיל והם י"א מסעות מירושלים לסוכה הראשונה מסע אחד ומסוכה לסוכה עד י' סוכות ט' מסעות הרי י' מסעות ומסוכה אחרונה לצוק מסע אחד הרי לכל מסע ומסע מיל חוץ מאחד מהן שיש בו ב' מילין היינו דקתני ומלוין אותו מסוכה לסוכה שהמיל הוא תחום שבת חוץ מאחרון שהוא רחוק ב' מילין ומלויהו מיל ועומד מרחוק ורואה את מעשיו והחשבון הזה אינו שוה לחשבון שיסד רבי אלעזר קליר ובשלשים קנים הוא קצב הריס אותו חשבון אינו עולה לאלפים אמה המיל אבל בברייתא דהאזינו בספרי מצינו שם מידת חלוקת ארץ ישראל לעתיד לבוא רוחב גבול כל שבט ושבט שבעים וחמשה מיל וגם רבי אלעזר קליר יסד כן בפיוט ארחץ בנקיון כפות ברוחב ע"ה מיל חריצותיה והם כ"ה אלף קנים שבספר יחזקאל מה שנאמר ומן המדה הזאת תמוד וגו' וכל קנה ו' אמות הרי ק"נ אלף אמה תן לכל אלפים אמה מיל הרי ע"ה מיל:

3 הרי מים והרי מזון - בגמרא מפרש אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו:

4 שאינו מגיע עמו לצוק - כמו שפירשתי לפי שהוא רחוק ב' מילין:

5 חולק לשון של זהורית - בגמרא מפרש טעמא:

6 בא וישב לו - חוזר עד סוכה האחרונה אע"פ שהיוצא חוץ לתחום אפילו ברשות אין לו אלא אלפים אמה ממקום שיצא לשם ברשות לזה התירו לפי שהוא מעונה וחלש ועוד שירא לעמוד יחידי במדבר משתחשך:

7 מאימתי מטמא בגדים - דכתיב והמשלח את השעיר יכבס בגדיו ויקרא טז:

8 גמ' חמש סוכות ועשרה מילין - וכל אחד מלויהו יותר ממיל או עד הסוכה על יד עירוב:

9 סח לי אלעזר בני - בלשון שחוק על דבריי ואמר לי אם ע"י עירוב דיי לנו בב' סוכות שיהיו בני ירושלים מלוין אותו שני מילין ומסוכה ראשונה יצאו לקראתו ב' מילין הרי ד' מילין שאתה יכול להרחיק הסוכה מירושלים וסוכה השניה לסוף ארבעה מילין של ראשונה ויהיו מקצת בני הראשונה מערבין לצד השניה ומקצת יערבו לצד ירושלים וכן בני שניה מקצתן מערבין לצד הראשונה לצאת לקראתו ב' מילין ומקצתן מערבין לצד צוק ללוותו ב' מילין:

10 כמאן כרבי מאיר - דאילו לרבי יהודה ורבי יוסי אף האחרון מגיע לצוק:

11 לא צריך אדם לכך - לא נצרך אדם המשלח לאכול בדרך אלא מה טעם אמרו לו כן שאינו דומה מי שיש לו פת בסלו להיות רעב כמי שאין לו:

12 כיון דמצוה בשעיר - לדחפו לאחוריו כדכתיב אל ארץ גזירה דבר המתגזר ויורד אי אמרת נקטריה כוליה בסלע זמנין דקדים ומלבין קודם דחיפת השעיר ומייתבא דעתיה משמחת ליבון החטאים ולא איכפת ליה לקיים מצות השעיר לפיכך קושר באחרונה חציה בין קרניו ועיניו תלוין בו ומאחר שהוא עסוק בו באחרונה לא יניח מלדחפו והיא לא תלבין לחצאים עד שתגמר מלאכת כולה:

13 דגמיש ליה לרישיה - יכוף ראשו תחת גופו כשיפול לאחוריו ולא יוכל לראות הלשון אם הלבין:

14 דכתיב במדבר - ושלח את השעיר במדבר ויקרא טז וקרא יתירא הוא למדרש שיהא הפקר כמדבר:

15 גזירה - לשון חומר ואיסור:

16 המדברה המדברה במדבר - שלש מקראות בענין לשלח אותו לעזאזל המדברה ושלח ביד איש עתי המדברה ושלח את השעיר במדבר:

17 חתוכה - צוק חתוך בזקיפה ולא משופע כל כך:

18 דבר המתגזר ויורד - השעיר מתגזר בה איברים איברים:

19 שמא תאמר מעשה תהו הם - מה כפרה יש בשילוח זה ומה יש ביד צוק זה להועיל:

20 לתקלה - שימצאם אדם ויהנה מהם שלא ידע שהיו מן השעיר:

21 שיהא עז וקשה - אל לשון קשה:

22 ומניין שבצוק - הר זקוף:

23 גזירה - חתוכה:

24 עוזא ועזאל - מלאכי חבלה שירדו לארץ בימי נעמה אחות תובל קין ועליהם נאמר ויראו בני האלהים את בנות האדם בראשית ו׳:ב׳ כלומר על העריות מכפר:

25 משפטי - משמע דברים המיושרים והדין נותן לעשותו:

26 חוק - משמע שאינו אלא גזירת מלך כמו וישימה לחק שמואל א ל וישם אותה יוסף לחוק בראשית מז:

27 השטן - יצר הרע משיב עליהן תשובה להטעות את ישראל ולומר שהתורה אינה אמת כי מה תועלת בכל אלו לכך נכתב בהן חוק אני ה' גזרתי עליכם:

28 תלמוד לומר אני ה' - אחוקותי קאי דמינייהו סליק את חוקותי תשמרו אני ה' חקקתים גזרתים:

29 השולח את המשלח - המלוים אותו מירושלים:

30 ת"ל והמשלח - משמע ששילחו כבר לצד המדבר:

31 זורקו בבת ראש - קסבר דחיפתו וזריקתו היא שילוחו:

32 מתני' בא לו אצל פר וכו' - חזר לו התנא לסדרו הראשון שהוא מסדר עבודת כ"ג וקתני בא לו כהן גדול אצל פר ושעיר העומדים לישרף אחר שמסר את המשתלח למי שהוא מוליכו בא לו אצלם וקרעם והוציא האימורין:

33 ונתנם במגס - בקערה של כלי שרת והקטירן כדכתיב ויקרא טז ואת חלב החטאת יקטיר המזבחה ובגמרא פריך הא אכתי לא חזי להקטירן:

34 קלען במקלעות - כמין קליעה ארבעה בני אדם נושאין שני מוטות שנים לפנים שנים לאחור ומהלכים מוט אצל מוט והפר והשעיר נתונים עליהן מורכבין זה על זה וכופפן זה תחת זה כמין קליעה ושלימין הן אלא שנקרע כריסן להוציא אימוריהן כדתניא בגמרא שמוציאן שלמים:

35 והוציאן לבית השריפה - חוץ לירושלים:

36 מאימתי מטמאים בגדים - העסוקין בהן כדכתיב והשורף אותם יכבס בגדיו שם:

37 משיצאו חוץ לחומת העזרה - בגמרא מפרש טעמא:

38 גמ' ה"ג והקטירן ס"ד אלא אימא להקטירן - ולא גרס במגס מקטיר להו וגירסא משובשת היא כאן ובמסכת פסחים דף סה: ובמסכת סוטה דף טו. דשפיר הוה שייך למיתני לתנא והקטירן במגס דבמגס מעלה אותן למזבח דדכוותיה תנינן טובא מעלו ומקטירו בכלי שרת סוטה דף יד: מעלו ומקטירו בהמיינו אלא הכי קשיא ליה והקטירן ס"ד וכי עכשיו הוא מקטירן והלא עודנו לבוש בגדי לבן ועדיין עליו לקרות הפרשה בבגדים הללו ואח"כ יטבול וילבש בגדי זהב לאילו ואיל העם ויטבול שניה להוציא כף ומחתה ויטבול שלישית למוספין ואמורי חטאת הללו ותמיד של בין הערבים כדקתני בפרקין דלקמן אלא אימא להקטירן נתנן למגס להקטירן בו למזבח כשיגיע זמנן:

39 לא היה מנתחן - השורפן כניתוח בשר עולה שהוא מופשט מן העור קודם ניתוח כדכתיב והפשיט ונתח ויקרא א אלא עור על גבי בשר ואינו מפשיטן:

40 נאמר כאן - בפר ושעיר את עורותם ואת בשרם ואת פרשם:

41 ונאמר - בפר כהן משיח עור ובשר ופרש ואת עור הפר ואת כל בשרו על ראשו ועל כרעיו וקרבו ופרשו ויקרא ד: