רש"י על יומא ד׳

1 לטומאת ביתו - שמא אם יזקק לאשתו ותראה דם בשעת ביאה ונמצא טמא שבעת ימים כמשפט בועל נדה ולא יכול לעבוד ביום הכפורים:

2 זה וזה - כהן דיום הכפורים וכהן דפרה:

3 כל שבעה - ימי דהפרשה:

4 מכל חטאות שהיו שם - מכל פרה ופרה היו נותנין קצת למשמרת מן האפר בחיל כך שנינו במסכת פרה פ"ג משנה יא ואני שמעתי אפר פרה של משה לא כלה:

5 דהואי נמי הזאה - בפרישה דמלואים כל ז' דכתיב ויקרא ח׳:ל״ג ויז על אהרן וגו' וכתיב שבעת ימים ימלא את ידם כל ז' עשה להם כחוק יום הראשון:

6 ובמלואים דם - הזאת מלואים של דם כדכתיב:

7 דתני ר' חייא כו' - לקמיה בשמעתין מייתי לה:

8 מעלה בעלמא - בפרה כדאמרן וביוה"כ לכבוד כניסת מחנה שכינה:

9 תניא כוותיה דרבי יוחנן - דיליף ממלואים:

10 כריש לקיש - דיליף מסיני:

11 בזאת - קרא יתירא הוא כדלקמן למדרש ביה ודרוש ביה הכי בזאת התורה האמורה בענין במקום אחר יבא אהרן אל הקדש:

12 מאי היא - באיזה ענין:

13 ושימש יום אחד - עבודת שמיני הוטלה עליו שנאמר ויקרא ט׳:ז׳ קרב אל המזבח:

14 לאפוקי צדוקים - שהיו משנין עבודת קטורת יוה"כ כדלקמן בהוציאו לו יומא דף נג. שהיו נותנין הקטורת על האש בחוץ ואחר כך מכניסים:

15 לחנכו - ללמדו:

16 וכשם שמפרישים - לא מקרא יליף לה אלא מעלה בעלמא:

17 אמרת - אמור מעתה:

18 מאי בזאת - לשון נקבה פר ואיל דכתיבי בתריה לאו נקיבות הן:

19 שמע מינה - בענין מלואים ופרישה לשון נקבה:

20 כהן גדול קמא - אהרן לבדו כל ימיו אבל דורות הבאים לא תנהוג שלא נאמר אלא אהרן:

21 זה מעשה כו' - כלומר אי אתה יכול לומר ויכסהו להר ולא למשה ואלו ששה ימים הן שהיו מראש חדש שבאו לסיני עד יום מתן תורה ואין כאן פרישה כלל למשה שהרי אותן ששה ימים עלה וירד בהשכמה להזהירן על פרישתן מן האשה ומצות הגבלה זאת לא תאמר לפי שזה מעשה היה אחר עשרת הדברות בתחילת ארבעים יום שנכנס למחנה שכינה להיות שם עם ה' לקבל הלוחות ולקמן מפרש מהיכא פשיטא ליה דאחר עשרת הדברות היה ששה ימים הללו:

22 ר"ע אומר - קודם עשרת הדברות היה וששה ימים הללו הם ששה ימים שמראש חדש עד יום מתן תורה ובשביעי קבלום ומשה וכל ישראל עומדים לקבל עשרת הדברות כדאמרינן מכות דף כד. אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום ואחר כך עלה כדי לקבל את הלוחות ולא היה שם פרישה כלל:

23 ויכסהו הענן להר - ולא למשה שהרי כל אותן ששת ימים עלה וירד בהשכמה לומר להם אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים שמות י״ט:ח׳ וישב משה את דברי העם אל ה' ולמחר נאמר לו לך אל העם וקדשתם ולמחר לך רד העד בעם:

24 ולא בא הכתוב - לומר ויקרא אל משה לבדו אלא לחלק לו כבוד:

25 למרק אכילה ושתיה - ר' נתן סבר לה כרבי יוסי הגלילי דפרישה למשה הואי אך לא ללמוד מכאן לשאר הנכנסין למחנה שכינה פרישה שלא היתה פרישה זו אלא שבששה ימים הללו נתמרקה אכילה שבמעיים להיות כמלאכי השרת אבל בעלמא לא בעינן מירוק:

26 לאיים עליו - הוא נמי סבר לה כר' יוסי הגלילי דפרישה למשה ולהבדילו מבני אדם שתחול עליו אימה בהיותו לבדו יבין וישים לבבו ליכנס למחנה שכינה באימה:

27 במקום גילה - מתן תורה של לוחות דכתיב תהילים י״ט:ט׳ פקודי ה' ישרים משמחי לב:

28 במאי קא מיפלגי - מה ראייה מביאין לדבריהן:

29 ניתנה תורה - עשרת הדברות ומקראי ילפי טעמייהו תנא קמא ורבי יוסי במסכת שבת פרק רבי עקיבא:

30 מ"ד בששה כו' - כדי נסבא הכא ופירוש היה בספרים כי היכי דלא תיקשי לך לקמן היאך שלמו ארבעים בי"ז בתמוז שנשתברו הלוחות:

31 בשבעה עלה - לקבל הלוחות ושהה מ' יום:

32 ר' יוסי הגלילי סבר לה כתנא קמא - הלכך על כרחך ששה ימים ויום השביעי על כרחך אחר עשרת הדברות היו ופירש משה ששה ימים ובשביעי נכנס לקבל הלוחות:

33 ור"ע סבר לה כרבי יוסי - הלכך שביעי זה ז' לחודש היה:

34 בשלמא לר"ע - דאמר לא הוי פרישה התם מ' יום הוא ולא יותר ושלמו בי"ז בתמוז כ"ד בסיון שהרי ו' ימים עברו ממנו ובשביעי עלה וכמה שנכנס בתוך השביעי כשעלה נתעכב לירד בתוך י"ז בתמוז שהוא מ' שלימין:

35 קול לו קול אליו - וישמע את הקול מדבר אליו במדבר ז׳:פ״ט לו היה יכול לומר וכתב מדבר אליו ללמדך שאליו לבדו היה נמשך הקול באהל מועד משהוקם המשכן ונדבר עמו מעל הכפורת לא היה הקול נשמע לישראל דהאי קרא דוישמע את הקול באהל מועד כתיב רישיה דקרא ובבא משה אל אהל מועד וגו':

36 שהוא בבל יאמר כו' - תלמוד לומר לאמר לא אמור הדברים אלא אם כן נותן לו רשות:

37 מכלל דתרוייהו וכו' - מהדר לעיל מדאמר ליה ריש לקיש לר' יוחנן אי מה מלואים כל הכתוב בהן וכו' ואודי ליה מכלל דתרוייהו כו':

38 ותסתיים - פלוגתא דרבי יוחנן ורבי חנינא דפליגי בהא מילתא בעלמא תסתיים מהכא דרבי יוחנן הוא דאמר כל הכתוב בהן מעכבא בהן: