רש"י על יומא ז׳

1 כל טומאת מת בצבור שרייה רחמנא - דכתיב במדבר ט איש כי יהיה טמא לנפש יעשה פסח שני איש נדחה לפסח שני ואין צבור נדחין אבל זבין ומצורעין נדות ויולדות שטומאתו יוצא עליו מגופו לא הותרה ובועל נדה כנדה:

2 מודינא היכא דאיכא שיריים לאכילה - דאע"ג דקרבן צבור קרב בטומאה אינו נאכל בטומאה כדאמרי' בכיצד צולין פסחים דף עז: ובמנחה הנקמצת מודינא דמהדרינן לעשות בטהרה שיהיו שיריים נאכלין:

3 ואם אין אלא היא - שלא מצא מזומן לכך:

4 מאי לאו פרים ואילים דחג - שהן קרבן צבור וזמנו קבוע ומנחת נסכים דוחה טומאה וקתני אומר ומביאין אחרת תחתיה אלמא דחוייה היא בצבור:

5 פר דע"ז - דצבור עולה היא וטעונה נסכים בשלח לך:

6 אילו של אהרן - דיום הכפורים:

7 בכבש הבא עם העומר - כדכתיב ויקרא כ״ג:י״ב ועשיתם ביום הניפכם את העומר וההיא מנחת כבשים דקתני לאו במנחת נסכים קאמר דכליל היא אלא במנחת העומר עצמו הבאה עמו והיא נקמצת ושיריה נאכלין:

8 במזיד לא הורצה - ואע"פ שהציץ מרצה קנסוהו רבנן שלא יהא בשר נאכל אבל בעלים מיהו נתכפרו דלא ניתו חולין לעזרה דהא מדאורייתא חזי ומיהו שמעינן מיניה דלאו היתר היא:

9 על מה הציץ מרצה - דכתיב ונשא אהרן את עון הקדשים שירצו לבעלים:

10 רצון - הרי הוא בכלל מזיד אלא גבי אונס שייך למיתני רצון:

11 בין בצבור - ומדבעי ציץ לרצויי שמע מינה לאו היתר הוא ומה בין יחיד לצבור שהיחיד אין טומאת הגוף נדחה אצלו שאין הציץ מרצה על טומאת הגוף ושל צבור נדחית טומאת הגוף אצלם ולא על ידי ציץ מיהו שמעינן מינה מדבעי טומאת בשר ועולין בצבור ציץ מרצה לרצויי שמע מינה טומאת הגוף שנדחית אצלם בקושי נדחית וכל כמה דמצינן לאהדורי אטהרה מהדרינן:

12 כי קתני הציץ מרצה אדיחיד קתני - וצבור אהכשירה קתני שאף של צבור כשר ולא על ידי ציץ אלא היתר הוא אצלו:

13 ואי בעית אימא אצבור - נמי קאי ובהנך קרבנות דלא קבע להו זמן שלא נדחית טומאה אצלו קאמר דציץ מרצה עליהן:

14 ה"ג אם עון פיגול הרי כבר נאמר לא ירצה ואם עון נותר הרי כבר נאמר לא יחשב - והכי פירושו איזה עון יארע בקרבן שיהא הציץ מרצה עליו שיהא כשר אם עון מחשבת חוץ למקומו הקרויה פיגול כדאמרינן בזבחים דף כח. שלישי זה חוץ למקומו הרי כבר נאמר בקדושים תהיו פיגול הוא לא ירצה ואוקימנא בחוץ למקומו במסכת זבחים ואם עון מחשבת נותר שחישב בשחיטה על מנת לאוכלו חוץ לזמנו הרי כבר נאמר המקריב אותו לא יחשב ואוקמינן במחשבת חוץ לזמנו:

15 הא אינו נושא וכו' - הא לשון מעתה הוא מעתה אי אתה מוצא שיהא נושא אלא עון קרבן טומאה ומאי שנא דשדינן ליה לקולא הואיל ומצינו בה קל אחר שהותרה לצבור מכלל איסור שביחיד הלכך שדי ביה נמי לקולא שיהא הציץ מרצה אותה בקרבן יחיד קתני מיהא שהותרה בצבור אלמא היתר הוא בצבור:

16 בין שישנו הציץ על מצחו - של כהן גדול כשאירעה טומאה על הקרבן:

17 יוה"כ - אינו על מצחו בשעת עבודת היום הפנימית שאינו נכנס לפנים בבגדי זהב:

18 שטומאה הותרה לו - שכולו קרבן צבור ואינו צריך לרצויי ציץ:

19 מכלל דר"ש סבר דחויה היא - וציץ הוא דמרצה עלה והיינו תנאי:

20 אמר אביי כו' - מילתא באפי נפשיה היא לפרושי פלוגתייהו:

21 בסיכתא - יתד:

22 על מצח ונשא - והיה על מצח אהרן ונשא אהרן את עון הקדשים שמות כ״ח:ל״ז-ל״ח: