רש"י על יומא ב׳ א:א׳

מהדורה: מהדורת וילנא

1 צפנת פענח על משנה תורה, הלכות תרומות פתח ↗

ובזה י"ל דברי התוספ' שהביאו התוס' חולין שם דנ"י ליכא חציצה ר"ל כה"ג. וכן גבי ביאה עי' תוס' יבמות ד' נ"ט ע"ב דתחילה וסוף הוא שם אחד וכעין דמבואר בכריתות ד' ט"ו ע"א דא"א לערב ב' ביאות בהדדי משום דכל דלא פריש הוא ביאה אחת:ובזה א"ש מ"ש התוס' ד' נ"ג ע"ב דאף למ"ד משמש מת בעריות חייב מ"מ לא קנה ביבמה ע"ש ומ"ש מהעראה ע"ש ד' כ' ע"א ודף ל"ד ע"ב ודף נ"ה ע"ב. אך משום דכל תחילת ביאה כן ולכך יש עליו שם ביאה ולגבי שלא כדרכה שם אין השינוי בהבועל רק בהנבעלת ולכך די בזה. ובאמת נראה דאף דקי"ל סוף ביאה קונה בקדושין דף י' ר"ל דהוה כמו עסוקין באותו ענין ויכול לחזור בו אף דבקדושין לא מהני תכ"ד זה עדיף והוה כמו שלא גמר עדיין. ועי' כתובות דף ל"ג וד' צ"ג ודף צ"ד בתוס' וב"ב ד' קי"ג. ובמ"א הארכתי בזה דכל היכא דיכול לחזור בו אם לא חזר בו אימתי מתחיל הקנין אם למפרע או מכאן ולהבא עי' תוס' סנהדרין ד' ס"ח ע"ב גבי גירות בקטן דמיקרי גר למפרע ותוס' ב"ב דף קי"ד דכל היכא דיכול לחזור לא מיקרי גמר. גם י"ל דהוה כמו בלא עדים ולא מהני גבי קדושין. ועי' רש"י ב"מ ד' מ"ח ע"א דנ"מ בין ר"י ור"ל דאם קידש אשה בהם ר"ל דס"ל כשיטת הירוש' שביעית פ"ח גבי המוכר לעצים והלוקח לאוכלים והמעות נתן תחילה דלר"י הוה קנין במעות רק דיכול לחזור בו ואם לא חזר הוא קנין גמור ולר"ל לא הוה קנין כלל. ועי' בדברי רבינו בהל' תרומות פ"ט ה"י יראה לי כו' ובהל' מעשר פ"ה ה"א גבי מקח דקובע למעשר משעת נתינת הדמים וכן להיפך אם משך ולא נתן מעות ע"ש בפי"א ה"ח ועי' תוס' ב"מ דף מ"ג ע"א. וזה ר"ל רש"י ב"מ ד' מ"ח הנ"ל ור"ל שלא חזר בו וע"ש בד' מ"ט ברש"י דמשמע דאם לא קיבל מ"ש לא נתבטל המקח עדיין. ונ"מ כגון אם מת החוזר בו עד שלא קיבל המקח קיים. ועי' במה דפליגי רבינו והר"א ז"ל בהל' מכירה פ"ז גבי אם נגנב עד שלא קיבל מש"פ. בזה ר"ל בקדושין ד' כ"ט ע"א אטו הדיוט לאו במש"פ כו' וגם נ"מ אם מש"פ הוה דין או רק איסור עי' תוס' שבועות דף מ"ג ע"ב גבי עירבון ובכורות ד' י"ד ע"ש בתוס' וקדושין ד' ע"ג ע"ב גבי נאמן בעל מקח ע"ש בתוס' ובמלחמות רפ"א דב"מ רק משום דכ"ז שמקחו ביד המוכר נ"מ רק למש"פ דאין זה ממון ועיין גיטין ד' ס' ע"ב גבי עילאי שתו מיא כו' ע"ש בתוס' דהל' כשמואל בדיני אך זה לא הוה דין רק איסור וב"ק ד' קי"ד גבי נחיל ע"ש. ובאמת עיקר הטעם דר"י דיכול לחזור עד שלא משך דהוה כמו עסוקין באותו ענין כמ"ש התוס' כתובות דף צ"ג ע"א וצ"ד. ונ"מ היכא דליכא מה למשוך עי' גיטין ד' ל' ע"א וב"מ דף מ"ט גבי שהיתה עלי' מושכרת ומ"ש רבינו שם בפה"מ וכ"כ בזה בהל' מא"ס. ובאמת הך דפסחים ד' ל' ע"ב ודף ל"א ע"א גבי בע"ח למפרע הוא גובה ע"ש ברש"י דמחלק בין מטלטלין לקרקע ור"ל משום דלא עדיף מקנין ותליא בדר"י ור"ל אם ד"ת מ"ק ונ"מ בין עכו"ם לישראל כמבואר בכ"מ ועי' ב"מ ד' ל"ה ע"ב גבי אגבי' איהו בחובו אם הוה דרך גבי' או דרך קנין. ונ"מ לשיטת רבינו בהל' מכירה פ"ז אם מלוה קונה. אך נ"מ בין גדר פרעון או בגדר קנין ועי' בתוספ' ב"ק פ"י גבי מי שבא בדרך כו' אם קיבל עליו פטור וגבי משכן לו בית כו' ע"ש ור"ל אם זה הוה כמו מחילה עי' גיטין ד' מ"ח ע"ב גבי זרוק לי חובי בתורת גיטין או פרעון. ובהך דב"מ דף מ"ח ע"א גבי תשומת יד ובירוש' קדושין פ"ב וב"מ פ"ה אם יש מש"פ היכא דקנה במלוה. ובהך דביצה דף ל"ח ודף מ' דמשמע שם דאף דיכול לחזור בו כ"ז שלא חזר בו קנה ועי' ב"ב ד' פ"ח ע"א גבי הך דר"ס דהוה קנין גמור דסמכא דעתא ור"ל הך ר"ס דחולין דף צ"ד ע"ב ע"ש וב"מ ד' ס"ג ע"א גבי ריבית ומ"ש התוס' כתובות ד' ק"ב ע"א על הך דב"מ דף מ"ט גבי ישראל שאמר לו בן לוי וע"ש ברש"י ד"ה כור. ובאמת גבי דברים יש בו שני גדרים אם ר"ל שהוא אומר שהם שלו וזה גופה הוה קנין או רק שצריך לקיים הדבר וגדר חיוב וגבי כור מעשר ר"ל דהוה גדר קנין מיד ולכך נקט לשון יש לך ולכך עושה אותה ת"מ. אך הירוש' סוף שביעית משמע דס"ל דהוה רק גדר חיוב ומייתי שם הך עובדא דרב ור"ל הך דגיטין דף י"ד ע"א גבי קבא דמוריקא ולכך ס"ל להירוש' בפ"א דתרומות דהא דעושה אותה ת"מ הוה בגדר שליחות מהישראל ועי' בהירוש' שבועות פ"ד על הך שאמר פ' ליתן לי אם הפטור משום דלא מהני והוה כמו שאינם יודעים כלום או משום דאינו חייב לו ולא הוה בגדר תביעת ממון. וזה תליא במ"ש אם גדר קנין או גדר חיוב ועי' בירוש' סוף שביעית וב"מ פ"ד דאף דמעות אינן קונות מ"מ אם נשתמש המוכר במעות יש עליו חיוב ליתן המקח ועי' ב"מ דף מ"ה ע"ב גבי נתחייב גברי:עכ"פ י"ל דגבי קדושין כיון דבעי עדים על הפעולה וגם אשה לא סמכא דעתא כמבואר בקדושין דף מ"ז ע"ב מתחיל הקנין רק מכאן ולהבא ולכך כה"ג אסור לקדש בביאה וזה בעצם הגדר בשיטת הרי"ף ורבינו והתוס' דגבי נשואין די בתחילת ביאה משום דבאמת הא דאמרינין ביבמו' ד' ק"ז וכ"מ אין תנאי בנשואין ע"ש בתוס' ובכתובות ד' ע"ג וביבמ' ד' ט"ו ודף פ"ט וצ"ד ר"ל כך היכא דהקדושין הי' בלא תנאי רק הנשואין הי' על תנאי דעל זה לא מהני שיתבטל הנשואין ותשאר ארוסה כבתחילה אבל זה ודאי אם הקדושין נתבטל גם הנשואין נתבטל וכמו דאמרינן בנדרים דף כ"ט ותוס' מגילה דף כ"ח ע"ב דלא מהני תנאי גבי קדושת הגוף וכן הך מחלוקת דב"ש וב"ה גבי מיאון דנשואה ר"ל ג"כ דקידשה אבי' ומת והיא נשאת בקטנותה ותרצה למאן על הנשואין שתשאר ארוסה אבל אם גם הקדושין היתה רק קדושי קטנה מהני גם לב"ש מיאון וע"ש בע"ב גבי מה דאמר תרי קטרי עבדי לה שם מיירי ג"כ שהאירוסין הי' מדעת האב וע"ש דף פ"ט ע"ב גבי מאימתי אוכל פירות לב"ש בקטנה. אך מדברי הירוש' שם על הך דמי שהי' נשוי לשתי יתומות קטנות לא משמע כן וט"ס שם. ולכך די בתחילת ביאה ואין יכולים לחזור. וכ"כ בהל' אישות לפי שיטת הירוש' יבמו' פ"א דאף למ"ד קדושין תופסין ביבמה מ"מ אם היבם מיבם מפקיע הקדושין דלאו כל כמיני' לעקור מה שזכתה לו תורה ועי' ירוש' קדושין פ"א דגבי יעוד אף למ"ד דאין האב יכול לקדשה לאחר מ"מ אם השיאה שיחק באדון והטעם דהנה בירוש' פ"ח דגיטין על הך דר"א דלאחר זמן לא כל הימני' פליגי אמוראי אם דוקא לאחר נשואין או אף לאחר אירוסין ומייתי ראי' מדנקט זכות משמע שעדיין אינה שלו. וזה תליא ג"כ בפלוגתא דגיטין ד' פ"ט אם חיישינן לקלא דבתר אירוסין. ועי' בדברי רבינו בהל' זכי' פי"ב הי"א גבי נכסי לך ואחריך לפ' דאין ב"ד מגבין לבע"ח מהנכסים אף דיכול למוכרם ובירוש' דגיטין פ"ו דמפרש שם הך דערכין ד' ז' האשה שמתה כו' ומיירי באומרת תנו שערי כו' ור"ל דהוה עליו דין מצוה לקיים ודברי שכ"מ כו' כמבואר גיטין דף ס"ו וזה רק זכות ולא שיעבוד עי' גיטין דף י"ד ע"ב גבי הילך מנה לפ' ומצאו שמת דבשכ"מ אף שהנותן הי' חי בשעת מיתת המקבל זכה בו היורשים של המקבל ע"ש בתוס' ובירוש' פיאה פ"ג ה"ט דלכך אם רבם השני כהן אינם אוכלים בתרומה שמא יחזור בו משמע דבל"ז הוו מצי אכלי בתרומה ואף דמבואר ב"ב ד' קל"ז דמתנת שכ"מ לא קנה רק לאחר מיתה וא"כ בל"ז א"א לאכול צ"ל דהירוש' מיירי בקנין רק במצוה מחמת מיתה או בכותב כל נכסיו דאז קי"ל דיכול לחזור בו שם שפיר אמרינין דחל למפרע המתנה ועי' גיטין דף ס"ה ובמ"א אבאר זה. ולכך פסק רבינו בהל' עבדים פ"ה הט"ז דעבדי מלוג אינם יוצאין בראשי אברים אף דלא ס"ל ק"פ כו' רק דהך דב"ק דף פ"ט ע"ב שם קאי אם נימא דיוצא בראשי אברים א"צ גט שחרור אבל לדידן הוה רק דין שמחוייב להוציא את העבד וזה א"א לב"ד להפקיע זכות האחר ועי' תוספ' נזיר ספ"ד גבי נזר שתי נזירות אף למ"ד תגלחת אינה מעכבת לא חלה השני' עדיין כ"ז שלא גילח ועי' בירוש' פ"ב דנזיר וגמ' דילן ד' ח' אם שייך בזה ספק נזירות להקל ולקמן אבאר זה. עכ"פ חזינין דקדושין אפשר שיתבטל מחמת זכות התורה ולא נשואין ע"ש בהל' אישות מ"ש בזה. עכ"פ פעולה נמשכת הוא עצם אחד ועי' מ"ש בזה בהל' נזירות גבי הך דנזיר ד' מ"ב בנזיר שגילח ושייר ב' שערות דהספק שם אם זה דברים מצטרפים או עצם אחד:והנה גבי קנינים של קטן לבד אישות מבואר בכתובות ד' צ' והובא בדברי רבינו בהל' אישות פי"א ה"ד גבי קטן שהגדיל דיש לה כתובה מאתים ולא כמו גבי חרש שנתפקח דאין לה כתובה רק מנה ועי' בדברי רבינו בהל' מכירה פכ"ט הי"ז כה"ג והטעם דגדלת הוא שיעור מצטרף עם השנים שעברו ועי' מ"ש התוס' ב"ק ד' ק' ע"ב גבי גידולין דלא אמרינן קמא קמא בטל דכן הוא המציאות ובנדרים ד' מ' ע"ב ברא"ש ודף נ"ז וכ"מ. וכבר הארכתי בזה דזה הנ"מ בין ישראל לב"נ דהנה בנזיר ד' ס"ב מבואר דאף למ"ד מופלא סמוך לאיש מדרבנן בב"נ הוא מה"ת והטעם דכ"כ דס"ל לרבינו בהל' נדרים וכן הוא בספרי פ' נשא ופ' מטות דעיקר הגדר דמופלא ר"ל בן י"ג בלא ב"ש וכ"כ דכן מפרש רבינו דברי הירוש' שקלים פ"א כאן שהביא ש"ש כאן שלא הביא אך באמת הפירוש הוא להיפך דמיירי שהוא בן י"ב ואם הביא ב"ש גמורים עי' נדה ד' נ"ב ע"ב הוה רק שומא לדידן שם דף מ"ו ובלא נגמר הוה מופלא וכן ר"ל הך דברכות ד' מ"ז ע"ב גבי קטן פורח ע"ש ברש"י ותוס' ור"ל דאם פורח ר"ל שלא נגמר השיעור מצטרף ובנגמר הוה רק שומא ולא. עכ"פ לרבינו הפלוגתא במופלא אם די בשנים בלא שערות. והנה הגדר דשערות הוא מצרף כל הזמן דהל"מ דבזה הזמן הם גדלים זה השיעור וס"ל דזה רק בישראל ולא בב"נ וזהו הגדר דשיעורים עי' בדברי רבינו בהל' מלכים ובהך דחולין ד' ס"ט גבי לידה אם למפרע אם מכאן ולהבא וע"ש בתוס' ממה דמותר לעשות מום קודם שיצא רוב ראשו וכ"כ בזה. אך זה נ"מ אם הוה כמו תם ונעשה בעמ"ו או בעמ"ו למפרע ונ"מ לר"ע דס"ל דגבי דוקן שבעין דאם עלה לא ירד אם הי' תם מעיקרא כה"ג מאי וכן למ"ד בכורות דף ל"ג ע"ב דמטיל מום בבעמ"ו אם הי' תם מעיקרו חייב הכא מאי ועי' בירוש' יבמו' פ"ח גבי הושיט ידו למעי אמו וסרסו וחולין ד' ע"ד ע"א ע"ש. וזה ר"ל ג"כ רש"י ב"ק דף צ"ח ע"ב גבי אכפי' רפרם דצריך לשלם מה שהזיק בקטנות ור"ל דרק כאן כיון דבאמת לא הוה מזיק גמור דהחוב לא נתבטל ע"י ששרף השטר רק דהמלוה א"י לגבותו וא"כ הפעולה הוא נמשך וגירי' דידי' הוא דאהני כמו בב"מ דף מ"ד ולכך כשנתגדל הוה מזיק למפרע ועי' ב"ק ד' ס"ב ע"א גבי עשו תקנת נגזל במסור ובאש וע"ש תוס' דף ה' ע"א גבי מסור. ור"ל כך דבאמת ב' מחלוקת בדבר אם הוה חייב אם לא וגם אם זה מיקרי מזיק ממש או רק פעולה ועי' במה דפליגי רבינו עם התוס' בהך דב"ק דף ס"ב גבי גץ בתוס' שם ד' ס' ע"א ד"ה ור"א וב"ב ד' כ"ו ע"א דהוה רק בגדר אש. ורבינו הביא זה בפ"ו מהל' חובל ומזיק דהוה מזיק ממש וכמו הך דשם ד' צ"ח ע"ב גבי בנאי שקיבל ומה דאמר שם ואם מחמת המכה חייב כ' שם רבינו דהוה כמו חץ ועי' בהך דעירובין ד' ל"ה גבי רעדה דהוה שם מחלוקת דתנאי ובמ"א אבאר זה. ור"מ ס"ל דהוה מזיק ממש דלא כתוס' ב"ק ד' ע"א וכ"מ וע"ש ב"ק דף צ"ט ע"ב ובירוש' שם פ"ג ה"ג גבי המזיק שלא ע"י מעשה וכלאים פ"ז וגיטין פ"ד:והנה בירוש' פ"ז דשבועות ה"ב דזורק צרורות ושבר כלים דיש בזה תקנת נגזל ומ"מ בהך דב"ק ד' ל"ה ובירוש' שם ספ"ג ובתוספ' שם מוכח דלא עשו תקנה זו וע"כ משום דיש נ"מ בין ע"י גופו בין ע"י ממונו וכמו הך דב"ק ד' נ"ח ע"ב גבי שומא בס' וע"ש ד' מ"ז ע"א גבי הקוטע יד עבד וזה ר"ל ב"ק דף ס"ב אם מיקרי מזיק ממש. ע"י גוף או ע"י סיבה וכן לגבי עדיות עי' ב"ק שם וגיטין דף נ' ע"א וב"מ דף ע"ז ע"ב ועי' בדברי רבינו ספ"א מהל' חובל דגם אם חבל ע"י דבר אחר ג"כ יש בו תקנת נחבל דהוה כמו גוף. וצריך לחלק בין אם הזיק גוף חבירו בין אם הזיק ממונו וכן שם בהי"ט פסק דלישנא דומצא פרט לממציא קאי גם אחבלה ב"ק דף ל"ג משום דס"ל דזה ג"כ הוה גדר דין ושיעור ועי' בתוספ' ספ"ג דשבועות דמבואר שם להיפך ויליף מקרא דאבן יד ואפשר דשם קאי אם הזיק ממונו:עכ"פ היכא דאינו מזיק ממש הוה החיוב נמשך ולכך גם קטן לאחר שהגדיל חייב משא"כ בחרש ושוטה דהוה סיבה ולא מצטרפי. וזה נ"מ ג"כ למ"ש לעיל גבי קדושי ונשואה קטנה דלכמה דברים כי גדלי גדלי בהדה ועי' נדה דף כ"ט פלוגתא דר"י ורבנן גבי רוב. וזבחים דף כ"ו ע"א נכנס רובו כו' ותוס' חולין דף ס"ח ע"ב גבי לידה לאברים ועי' זבחים דף ק"ה ע"א וחולין דף ע' ע"א והנה בחולין שם בגמ' משמע דאף דלא נגרר מיעוט האבר אחר רוב האבר מ"מ להיפך ג"כ לא ולא חשבינן לי' לא לכאן ולא לכאן וכעין דאמרינן בירוש' פ"ה דתרומות גבי מדומע דלדידן החולין שנתדמע כבר אינם נחשבים לא לכאן ולא לכאן ועי' בירוש' פ"ז דפסחים גבי זב בפסח הבא בטומאה כמו מומר בהוראה ע"ש. אך מלשון רש"י חולין שם ד"ה לא מבואר להיפך רק דהמיעוט אבר מצרפינן לעובר וע"י נעשה רוב. ובאמת כה"ג פליגי בסנהדרין דף ל' ובירוש' שם היכא דהרוב אומר כך והמיעוט להיפך דאזלינן בתר רוב אם המיעוט ישנו או דהמיעוט כמי שאינו או דהמיעוט ג"כ כמו שהודה לרוב ועי' נזיר דף מ"ב ע"א והוריות דף ג' ע"ב וחולין דף י"ט ונדה דף כ"ט ונ"מ להתשלומין אם טעו אם צריכין הרוב לשלם הכל כמבואר בגמ' שם וכן נ"מ אם אח"כ נמצאו מי שסובר כהמיעוט כמה צריך אם המיעוט מצטרף להם או שצריך רוב כנגד הרוב או רוב כנגד הכל ועי' בירוש' סנהדרין שם ובמה דפליגי בגמ' דילן וירוש' בהך דהוריות דף ג' ע"ב גבי הוראת ב"ד היכא דהרוב הורו במעמד המיעוט אם הוה הוראת ב"ד ע"ש ברש"י דמוכח דס"ל דלא הוה כמו שהורו כולם אך בירוש' מבואר להיפך ועי' בדברי רבינו בפי"ג מהל' שגגות ובהל' ממרים פ"ב ה"ב מ"ש שם דאיך משכחת שהי' ב"ד זה גדול מזה במנין ולא כ' דמיירי שבב"ד הראשון הי' המיעוט שכנגדם יותר ועי' עדיות פ"א דאמרינן שם למה הוזכר דברי היחיד כדי לבטלן ר"ל דכיון דהוא אצל הרבים נתבטל דעתו ואף דא"כ למה אמרינן בסנהדרין דף י"ד ע"ב גבי המרה עליהם בבית פאגי ומקשה שם דילמא הני דאיכא גוואי סברי כוותי' ואמאי שמא כאן הוא הרוב וא"כ מוכח דאם אין המיעוט בפני הרוב לא בטל ועי' בתוספ' הוריות פ"א במה דאמר שם חומר בהוראה מבדיני נפשות דבהוראה עד שיורו כולם. גם יש לחלק דהא דאזלינן בתר רוב זה רק במקום ב"ד אבל שלא במקום ב"ד א"צ המיעוט להורות כהרוב ועי' ב"ק דף ע"ה גבי מודה בקנס דחוץ לב"ד אינו כלום ושם דף צ' ע"ב במה דאמר וכי ב"ד הולכין אצל בירה ור"ל כך דכיון דנימא דאגרוף בעי שיהא מסור לעדה ר"ל שהב"ד יראו את הדבר שהרג בו ואם ב"ד הולכין לשם אין עליהם שם ב"ד דהוה שלא במקומן ועי' ר"ה דף ל' ע"א גבי שופר בשבת ובאמת זה ר"ל ביבמות דף ק"א ע"ב צריכא דיינא למקבע דוכתא לא על חליצה רק דר"ל דמוכח דצריך שיהא מקום קבוע לב"ד. ועי' במ"ש רבינו בהל' שבועות פ"ט ה"י דביהכ"נ הוה כמקום ב"ד. עכ"פ צריך שיהי' המיעוט במקום הרוב ואז נתבטל ועי' במ"ש רבינו בס' המורה ח"ב פט"ז:אך באמת כך דהנה בדברי רבינו בהל' סנהדרין פ"ט ה"ב גבי אחד אומר אינו יודע לכאורה יש סתירה. אך כך דהנה בסנהדרין ד' י"ז אמר דהך דאינו יודע אף דאמר טעם אין משגיחין בו וע"ש בתוס' ד' ל"ג ע"ב ד"ה אחד נ"מ בין זכות לחוב והטעם כך דרבינו בהל' סנהדרין פ"י ה"ה כ' דכל אחד צריך לומר טעם אחר ואנן לא גרסינן כן. אך זה נראה דהנה קי"ל דגבי זכות אף אחד מן התלמידים שזיכה ומת מונין לו כמבואר שם דף ל"ד ועי' ירוש' הוריות פ"א גבי הורו ב"ד ומתו מקצתן ואח"כ חזרו בהם דצריך רוב אם צריך כפי רוב שהורו או כרוב המשתייר ועי' ירוש' פסחים פ"ז ופ"ט גבי נתמעטו בין שחיטה לזריקה וא"כ כך גבי חובה צריך דוקא נושא דהיינו דיינים דרע הוה כמו העדר עי' מ"ש בעל המאור בשבועות ד' כ"ז ע"א ולכך בעי נושא הראוי ולכך מת או תלמיד לא חשבינין לי' משא"כ בזכות די בהסברא ולכך גם הנידון בעצמו מלמד זכות כמבואר שם דף מ' וכן במת ג"כ כן דהסברא יש. וא"כ זה ודאי צריך שיאמר טעם חדש ובל"ז לא דאין כאן נושא. וזה ר"ל בסנהדרין ד' ל"ד דהמלמד זכות א"י לחזור כו' דזה פועל שני דברים אחד שנתמעטו המזכין ונתרבו המחייבין וס"ל לרב שם דבשעת גמר דין יכול לחזור וללמד חובה ור"ל דהטעם דזכות לא בטלה רק הוה כמו טעם בלא נושא אך אז רק אם אמר מתחילה טעם חדש לזכות אז נהי דנתוסף מחייב אבל מן המזכים לא אימעוט אבל אם לא אמר טעם חדש וחזר אז נמעט גם מן המזכין:ובזה מדוייק לשון רש"י בד"ה דנין אלו כו' דנקט דעיקר הטי' לרעה עפ"י שנים והא הוה ג'. ובאמת רש"י שם דף מ' כ' כן. אך ר"ל דהיכא דאמר טעם חדש לזכות דמן המזכין נשאר המנין כמו קודם. גם י"ל להיפך דנהי דחסר מן המזכין מ"מ לא נתוסף למחייבין כמ"ש לעיל גבי מדומע וזה ר"ל בסנהדרין ד' ל"ד דלכך כותבין טעם של המזכין דאי הדר בי' כו' ע"ש ברש"י אך כך כיוון דאמרינן דאין כאן העצם רק הטעם ובעי טעם חדש וע"כ צריך לכותבו וכן מוכח שם דצ"ל טעם חדש לחוב ולא מהני מה שמסכים להני וא"כ ע"כ בעי הלנה כמבואר שם ומה שייך גמר דין. ובאמת בירוש' שם מבואר להיפך בפ"ד ה"ה דהא דנקט המלמד זכות אינו מלמד חובה היינו שנגמר לזכות וזה תליא אם מה דנקט דף ל"ג ע"ב יצא מב"ד זכאי אם ר"ל דוקא יצא ועי' ברש"י ד' ל"ב ע"א וד' ע"ז ע"ב וע"ח ע"ב וד' כ"ד ע"ב ושבועות ד' ל"ט וב"ב ד' קי"ג גבי קנין וד' קכ"ח. רק י"ל דמיירי היכא דהוה רוב לחובה רק עפ"י אחד דקי"ל דנזדקן הדין ע"ש דף מ"ב וכ"כ דכוונת הגמ' שם דגבי דיני ממונות אף דבספק קי"ל דהמע"ה מ"מ אין זה פסק גמור אף למ"ד ב"מ דף ו' תקפו כהן מוציאין ועי' ב"ק דף ג' ע"א לחומרא ע"ש בתוס' ושם ד' ע"ט ע"א וב"מ דף צ"ו ע"א גבי פשיעה בבעלים ובהך דיבמות דף ל"ז ע"ב אי קם דינא אי הדר דינא ובמ"ש בהמאו"ר ב"ב פ"ה גבי כליו של לוקח ברשות מוכר וד' ד' ע"ב גבי המקיף כו'. וזה ר"ל הפסקי תוס' בכורות פסקא ס"ה אם הדיין אומר לתובע הפסדת אי לנתבע פטור אתה ועי' סנהדרין דף ל"ג ע"א כיון דאמר לו פטור כו' וכ"כ בזה גבי ספק קדושין אף אם נימא דמותרת להנשא מ"מ אם נשאת אינה א"א גמורה וכמ"ש רבינו בהל' אס"ב פט"ו הכ"ז גבי שתוקי שנשא דעיקר הגדר דא"א הוא מה שמיוחדת לזה וכדמוכח מלשון רבינו בהל' אס"ב ספ"א עד שתוחזק ולכך מבואר בגיטין דף פ"ט ע"א שלא לפ' אין חוששין וכה"ג מבואר בירוש' פ"ג דקדושין דכל אשה שאינה גמורה בקדושין לאחד אפי' קדושי מאה תופסין בה ולכך ס"ל לרש"י ביבמות ד' כ"ט ע"ב גבי הפרה דהיכא דיש שני יבמין לא מהני הפרה אף של שניהם ע"ש ועי' עירובין ד' נ"ב ע"ב בתוס' גבי ספק וכ"כ בזה במ"א. וזה ר"ל הגמ' בסנהדרין דף ס"ט ובדיני נפשות מי אזלינין בתר רובא ר"ל אם זה הוא פסק ברור אם מחמת רוב ונ"מ אם אח"כ נתברר שבן סורר זה נשא אשה והוכר העובר לב' חדשים או להיפוך כגון שלא נתעברה כלל או לרבה תוספאה ביבמות ד' פ' דאישתהי כמה הוה הכרת העובר ועי' נדה דף ח' ע"ב וביבמות ד' ל"ז וד' מ"ב וכן נ"מ במה דמבואר בברכות ד' כ"ח וכ"מ דבא סנחרב ובלבל אם ר"ל דשוב בטל הדין דהאיסור לא הוה רק על האומה וכיון דנתבלבלו שוב ליכא ואף אם אנו יודעין בודאי שהוא מזה האומה או רק מחמת רוב ועי' יבמות דף ט"ז ע"ב במה דאמר שם ציוה ד' כו' כגון הומניא כו' ע"ש ברש"י. ובאמת ר"ל הך דקדושין דף ע"ב דר' אמר עליהם שם עמונים ואף הא לפי מ"ש כיון שנתבלבל אין נ"מ עי' תוס' יבמות דף ע"ו וכ"מ אך י"ל דהם כבר נתגיירו קודם בלבול ואסורים וכ"כ בהל' אס"ב דגבי כנענים לא אמרינין כן דהם אסורים בגדר פרט וכן לגבי עמלק וכ"כ במה דמזכירין בכל פעם שם אגג על המן משום דהרי אז כבר נתבלבל. אך המרדכי פ"ח דיבמות כ' בשם ס"י דזרע המלוכה לא נתבלבל וה"נ גבי המן כיון דהוא מאגג דהוא מלך ועי' בירוש' יבמות פ"ב דלא הי' כלל בן המדתא דהמדתא הי' אגג שהרגו שאול וכן מוכח במס' סופרים. וגם יש נ"מ אם יש גבי עמלק דין של אדום לג' דורות ועי' מכילתא פ' בשלח נשבע הקב"ה כו' ובגיטין דף נ"ז מבני בניו של המן אך משום דהמן הי' עבד כמבואר במגילה דף ט"ו ונשא שפחה מאומה אחרת ועי' מ"ש רבינו בהל' אס"ב פט"ו ובהל' עבדים פ"ט ה"ג וביבמות דף ע"ח ובירוש' שם פ"ח דהוה שם בעייא גבי עבד כה"ג וכ"כ אם יש בדבר חמור גם דבר הקל עי' ירוש' שבועות פ"ב אם יש שם לטומאה קלה כו' וסוף פ"ג דברכות ופ"ג דיומא וקדושין פ"ג גבי טבילת גירות ובנדרים דף פ"ז גבי קריעה וכ"כ בזה גבי תכ"ד שיטת הירוש' פ"ז דדמאי קודש חמור הוא מוסיף על קל ולא הוה עקירה ולא מהני חזרה תכ"ד ועי' בר"ש פרה פ"ג מ"ה מ"ש בשם התוספ' ע"ש. וכן כ' בהך דשבת דף פ"ה אם האיסור הכלאים הוא משום יניקה או דכך הוא השיעור והוה כמו שמפורש בתורה השיעור ואין נ"מ בין קרקע לקרקע. ועי' בירוש' דכלאים פ"א ה"ח במה דפליגי שם ר"י ור"ל גבי זרע בבקעה ונתחלקה ובאמת זה תליא אם הזריעה בקרקע הוא מצד שיהא בגדר זריעה ומחובר או דכך הוא הדין דהקרקע הוא ג"כ מפועל הדבר. ועי' חולין דף קי"ד ע"ב דמשמע שם דהקרקע הוא פרט מהכלאים ונדרי' דף נ"ח ע"ב איסורו ע"י קרקע ועי' תוס' שבת ד' צ"ה ע"ב ומנחות דף ע"א בשדה כתי' ובעי השרשה וערכין דף י"ד ע"ב ותוס' עירובין ד' צ"ב ע"ב וכן נ"מ ג"כ גבי ע"ע עי' ב"ב ד' כ"ג ע"ב ע"ש בתוס' מ"ש מהך דסוטה ד' מ"ה גבי עיר שאין בה ב"ד. ובאמת כ"כ בזה בח"ג דשם ר"ל דאין מודדין ממקום שאין בה ב"ד דכאן המדיד' הוה דין ולא מחמת בירור ועי' עירובין דף נ"ח גבי קידור ואמר שם אין לך שיפה למדידה כו' ובת"כ פ' בהר אמרינין שם דגם מדידה הוה דין ר"ל כמו הך דב"מ ד' ק"ז ע"ב דיש דבר שהמודד יכול להרויח מידתו ויהי' ג"כ נ"מ גבי הך דין דשדה אחוזה בהקדש עי' ערכין דף כ"ה ע"א לא מעובה ולא מידק כו' וזה תליא ג"כ במידת ב"ד. אך באמת נראה דעי' כתובות דף כ' וב"ק דף ס"א ובירוש' ע"ז פ"ד גבי מרקוליס וסוטה פ"ט גבי ע"ע וב"ב דף כ"ה וכ"ז מוכח דחוץ לחמשים אמה הוה מקום רחוק וע"ש דף כ"ג ובתוספ' לכן אם נמצא ההרוג רחוק יותר מנ' אמה מן העיר אין מודדין כלל רק בתוך נ' אז אזלינן בתר הקרוב יותר. וזה ר"ל הגמ' שם אם הי' עיר שאין בה ב"ד בתוך נ' והשאר חוץ לחמשים אז נתבטל ואם יש גם שיש ב"ד בתוך נ' אז מודדין לה. וא"ש שינוי הגירסות בגמ' דילן להירוש' בסוטה שם. וכן יהי' נ"מ אם טעו במדידה אם זה בגדר דין או בגדר בירור והוה כמו הך דיבמות דף צ"ב גבי הורו ב"ד ששקעה חמה ועי' סוטה דף מ"ה ע"א ומדדו הם ולא שלוחם חזינין דזה דין ואם טעו לא איכפת לן וכ"כ בזה בהל' ערכין וכ"מ גבי אומד בד"נ ובחבלה ובהקדש אם זה הוה בירור או דין ועי' כתובות דף ק'. ובאמת גם בהך דהורו ב"ד ששקעה חמה ג"כ הוה בגדר הוראה ועי' ברש"י שבת דף ל"ד ע"ב ול"ה ע"ב גבי ביהש"מ ע"ש בתוס'. ובאמת כ"כ דהך דין דצה"כ לילה עי' מגילה דף כ' ע"ב הוא רק לדין אבל בעצם שקיעת החמה הוא לילה עי' ירוש' ספ"ב דר"ה דשקיעת החמה את מונה ללבנה וכ"כ בזה בהל' קידוש החודש ובהל' סוטה ולכך אף דלענין מילה גם לאחר שקיעה קודם צה"כ יכול למול כמבואר בשבת דף קל"ד ע"ב מ"מ לענין לידה צריך דוקא בזמן שיש עדיין חמה כדמוכ' בירוש' ר"ה פ"ב וביומא פ"ג ועי' נדה דף מ"ב ע"ב דאמר שם דצויץ אפניא ע"ש ברש"י מבעוד יום וכ"כ בזה דאמאי לא ציוה למולו בע"ש. ובזה א"ש דלענין עצם הלידה לא אזלינין בתר צה"כ אלא בתר שקעה"ח. ולפי מ"ש רש"י שבת דף ל"ד ע"ב דגבי זיבה דאינה חיובית ולא תמידית ואינו תלוי בזמן רק סיבה במציאות נוכל לומר דלאחר שקיעה של יום זה שייך ליום ושל זה שייך ללילה משא"כ דבר תמידי והכרחי ותליא בזמן א"א לפחות ולהוסיף וממ"נ וכן גבי עירוב שם דף ל"ד ע"א לא נקט רק הניח מבעוד יום ונאכל בה"ש או הניח בה"ש ונאכל משתחשך אבל הניח בה"ש ונאכל בה"ש לא ולא כמו גבי זיבה משום דלתקנה תמידי ודין הוה בה"ש גדר זמן בפ"ע וכמו ברי'. ועי' תוס' ר"ה דף י"ב ע"ב לקט משתשקע החמה מוקי לה בנכרי בירוש' ולפי מ"ש י"ל דנהי דלפי חשבון השנה אזלינין בתר שקעה"ח אבל ליו"ט דהוה דין לא ולכך ס"ד לומר דיש בזה גדר הוראה ומ"מ לא הוה הוראת ב"ד לפטור מקרבן דזה עכ"פ אומד ועי' סנהדרין דף ע"ח ע"ב ומכות דף כ"ב ע"ב וכ"כ בזה:עכ"פ ספק אינו פסק רק דין ועי' נזיר דף י"ג ע"א דהוה שם בעיא גבי ספק נזירות להקל אם הוה ודאי או ספק וכ"כ בזה גבי אשם תלוי דפליגי רבינו והר"א ז"ל בהל' מעה"ק פי"ח ה"י אם הקריבו בחוץ לאחר שחיטת פנים אם חייב בודאי אם אז הוה קרבן ודאי כיון דכבר נשחט עי' כריתות דף כ"ג ע"ב ודף כ"ד ע"ב ובת"כ פ' ויקרא יליף לה מקרא דאשם לד' היכא דנודע לאחר שחיטה קודם זריקה דאין הבשר נאכל ולא מטעם דאין עליו שם קרבן רק גזיה"כ הוא ועי' בדברי רבינו בפה"מ סוף תמורה. ומה דבגמ' בכריתות דף כ"ד מבואר להיפוך מיירי אם הפריש עפ"י עדים ע"ש בע"א או י"ל דהת"כ מיירי שהדם בכוס:גם נ"מ במה דפסק רבינו בהל' פסה"מ פ"ד הי"ט דדוקא לאחר זריקה אז נאכל ולא כשהדם בכוס אף דרבינו פוסק בפ"ג הי"ט דכ"ש מקדשין דם הפסול וכ"כ בזה משום דנהי דמקדש מ"מ א"א לזרוק דיש עליו שם דם פסול אך לר"י כיון דס"ל כר"ש דכזרוק דמי הוה כמי שזרק גם י"ל משום דצריך להוליך הדם למזבח וזה ג"כ אסור בפסול כמו קבלה לריב"י בתמורה ד' ו' ע"ב. אך ר"ש לשיטתי' דס"ל דהולכה לא מעכבא בזבחים ד' י"ג ועי' בתוספ' פ"א דקרבנות דגם ר"י ס"ל כן ממילא אין בזה איסור גם בדם שזרק עד שיגיע לאויר של מזבח הוה לי' כירוד כמבואר בזבחים ד' פ"ז ע"ב וע"ש דף ט"ו ע"א אם מהניא אז מחשבה. ונ"מ אם אחר שזרק מתנה אחת נודע לו שלא חטא אם מותר לזרוק את השאר דהבשר יאכל מאי יהא בדם ועי' זבחים ד' ל"ח ע"ב דבאות לאחר מיתה וחייב בחוץ ויהי' תליא במה דפליגי רבינו והר"א ז"ל הנ"ל אם חייב אם זרקן בחוץ. משא"כ בחטאת העוף הבא על הספק וכמ"ש הר"א ז"ל שם דאין למזבח אלא דמה וט"ס שם וצ"ל בשרה תרד ור"ל כיון דהתורה לא חייבה להביא רק דבר שאין למזבח אלא דמה אין עלי' שם קרבן גמור ועי' מנחות דף נ"ח ע"א ונזיר ד' כ"ט וכ"א. ובאמת גבי חטאת העוף היכא דההקדש הוה כדין משכחת גם נדבה וכמבואר בזבחים ד' ס"ז וס"ח דנמשכת ונעשית חטאת העוף ועי' גיטין דף כ"ח ע"ב ע"ש בתוס' אך שם החשש שמא מת ולא שייך נדבה ועי' נדרים ד' פ"ג ונדה ד' ע"א וכ"מ. והנה חטאת העוף משכחת לה היכא דמה"ת ודאי חולין כמו גבי כתמים כדאמרינין בנדה ד' נ"ב ע"ב דצריכה להביא חטאת העוף ועי' תמורה דף ל"ד. ונראה דכה"ג לכ"ע יקבר. ומ"ש רבינו בהל' שגגות פי"א ה"ב דמביאה מחמת תיקן ונ"מ במה דמבואר בכריתות ד' כ"ה דנודע לה שלא ילדה תקבר ולא תשרף היכא דנודע לה לאחר הזי' ומיצוי מאי י"ל דזה ר"ל שם ד' כ"ו ע"ב במה דאמר רב כיפר ור"ל דאם לאחר הזי' ומיצוי תשרף ויש עלי' שם קדשים פסולים. אך י"ל דכיון דהא דצריך להביא משום מח"כ לא שייך עלי' גדר כיפר כיון דבאמת לא היתה מח"כ כלל וכמו גבי מנחת סוטה דלברר עון קאתיא עי' סוטה ד' ו' וכריתות ד' כ"ד ומ"ש רבינו בהל' סוטה דאינו נאכל אך נ"מ היכא דמתחילה הי' ספק אם הי' זבה מחמת בדיקה או מחמת כתם והביאה חטאת העוף הבא על הספק ואח"כ נודע שהי' רק כתם ולפי מ"ש לעיל דגבי דרבנן ודאי תקבר הכא מאי דשייך לומר כפרה ספקה דעכ"פ מהני לגבי דרבנן. עכ"פ אין עלי' שם קרבן וגם אם אח"כ נודע לה שילדה ודאי די בזה אף לאחר הקרבה עי' בתוספ' ובפסקי תוס' כריתות ד' כ"ב ע"ב ומשום דלא בעי ידיעה גבי מחו"כ כמבוא' כריתות ד' ז' ע"ב ועי' נדרים ד' ל"ה ע"ב אדם מביא קרבן על אשתו שוטה ומ"ש רבינו בהל' מח"כ פ"ב ה"ו ויראה שמביאין עליהם כו' ובאמת למסקנא לא דגבי קרבן בעייא שליחות רק דבעי דעת ולא מחמת עצם ושלוחו כמותו. וראי' לזה עי' חולין ד' ל"א ע"ב גבי תכבוסת דמצורע דיש דבעי כהן ויש דבעי דעת כהן ולא שייך למילף משם שליחות רק דאף היכא דהכהן עצמו עושה לא מחמת עשייתו רק מחמת דעתו וכן הדין גבי מילה באב עי' שבת ד' קל"ג ג"כ רק דעת ולא פעולה. וזה ר"ל שלוחא דרחמנא היינו דהתורה לא הטילה כלל חיוב הקרבנות להקריב רק על הכהן. וזה ר"ל בפסחים ד' ס"ג ע"ב הני דקיימי בלא ילין וכ"כ בזה אם לאחר זריקת דמים שייך גדר בעלים בקרבן עי' תוס' ריש זבחים ובירוש' ספ"ב דיומא דהקטרת האברים של קרבן יחיד צריך ג"כ ששה כהנים ולא כגמ' דידן. אך יש נ"מ בין הולכה לכבש או מכבש למזבח ועי' תו"י יומא ד' כ"ו ורש"י ריש פ"א דיומא ונ"מ בפסח אם הקטירו אימורים ואז הי' חמץ לבעלים ומה ר"ל הגמ' שם אם ר"ל שיש לכהן המקטיר חמץ או שיש לבעלים בשעת הקטרה. ומ"מ פסק רבינו בהל' מח"כ פ"א ה"ז דכל אחת צריכה להביא קרבן בספק ולא מהני תנאי משום דכיון דנתחייבו שנים א"א לפטור באחד משום הפסד הקדש וזה הטעם דר"ע בכריתות ד' כ"ב ע"ב בספק מעילות דלא ס"ל להתנות אף דלא בעי ידיעה בתחילה ומשום דכיון דנתחייב כבר א"א להפסיד הקדש וכמו גבי קלבון מנחות ד' ק"ח ובכורות ד' נ' ע"א ודף נ"ו ע"ב ע"ש ברש"י. וזה ר"ל הירוש' שקלים פ"א ה"י כשם ששקלי תורה כו' ר"ל כך דבאמת מחצית השקל הי' אז מטבע שנקרא בקע ועי' ר"ה ד' כ"ו גבי קשיטה ובכורות ד' ה' וכ"מ ולמה אמרה תורה מחצית. אך כך דכמו דמבואר בכריתות ד' ה' ע"א גבי שמן המשחה הקב"ה יודע בהכרעות ר"ל כך דאף דע"כ בשני חצאין יש יותר מדבר אחד שלם מחמת ההכרעה עי' ב"ב דף פ"ט ומנחות דף פ"ח ע"א זה הוה ג"כ בגדר השגחה וכונה ולא כשיטת רבינו בס' המורה ח"א פע"א שיש מינים שהם ממילא בלא כונת מכוון רק דזה ג"כ מציאות ומין ועי' מעילה דף כ"א גבי זיעת המעטן ובכורות דף י"ז ע"ב גבי מדות כלים אף דא"א לצמצם ובחולין דף כ"ח גבי מחע"מ כו' ותרי רובא בחד מנא כו' ר"ל לא דצריך שלא ישאר הרוב רק דצריך שיעשה פעולה בהרוב ע"ש ברש"י וזה ודאי אם יביא כל המדה בב"א ויוסיף עליו שיעור הכרעה זה הוה יתר עי' רש"י נדרים דף ל"ב ע"ב גבי ויתור וערכין דף י"ט ע"א ובל"ז הוה חסר וכן הוא בשקל וכן הוא בשמן המשחה וה"נ גבי קרבן אף דבאמת די שיביאו שניהם כאחד ויתנו מ"מ א"א להפסיד הקדש. ועי' בירוש' נזיר ספ"ה מה דאמר שם דר"ש אומר אינו מביא קרבן עד שיהי' ור"ל דאמאי לא יתנו כמו שמבואר בתוספ' דנזיר פ"ג דיביאו קרבן בשותפות ואמר שם דר"ש ס"ל דכ"ז שאינו ודאי נזיר א"י להביא קרבן וע"ש דף י"ג ומנחות דף ק"ה ע"ב ותוס' שבת דף ע' ע"ב וד' ע"א ע"ב וה"נ גבי חטאת העוף הבא על הספק ועי' בת"כ פ' ויקרא פ"ו פ"ט שלא יכפר לשנים כאחת ר"ל כה"ג ועי' בזה בתוספ' דנגעים ואכמ"ל:

2 יומא פתח ↗

שִׁבְעַת יָמִים קוֹדֶם יוֹם הַכִּפּוּרִים מַפְרִישִׁין כֹּהֵן גָּדוֹל מִבֵּיתוֹ לְלִשְׁכַּת פַּרְהֶדְרִין. וּמַתְקִינִין לוֹ כֹּהֵן אַחֵר תַּחְתָּיו שֶׁמָּא יֶאֱרַע בּוֹ פְּסוּל.

3 פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על באר הגולה פתח ↗

1269 יומא ב. "ומתקינין לו כהן אחר תחתיו, שמא יארע בו פסול", ופירש רש"י שם "ומזמינין כהן אחר להיות כהן גדול תחתיו, אם יארע בו פסול קרי או שאר טומאה המעכבין מלבוא למקדש". ובסמוך יביא דוגמאות נוספות לכך.

1 מתני' שבעת ימים קודם יוה"כ מפרישין כ"ג - שכל עבודת יוה"כ אינה כשירה אלא בו כדיליף בהוריות בפרק בתרא דף יב: דכתיב גבי יום הכפורים וכפר הכהן אשר ימשח אותו ובגמרא דף ו. מפרש למה מפרישין:

2 ללשכת פרהדרין - כך שמה ובגמרא מפרש למה נקראת כן:

3 ומתקינין לו - ומזמנין כהן אחר להיות כהן גדול תחתיו אם יארע בו פסול קרי או שאר טומאה המעכבין מלבוא למקדש:

רש"י על יומא ב׳ ע״א:ב׳ »