רש"י על יומא י״ב א:ה׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על יומא י״ב ע״א:ד׳ רש"י על יומא י״ב ע״א:ו׳ »

1 יומא פתח ↗

שֶׁנֶּאֱמַר: ״חוֹפֵף עָלָיו כׇּל הַיּוֹם״. לְפִיכָךְ זָכָה בִּנְיָמִין הַצַּדִּיק וְנַעֲשָׂה אוּשְׁפִּיזְכָן לִגְבוּרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן״.

1 נזיר פתח ↗

הָא ״גְּדִילִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ״ מֵהֶם. אָמַר מָר: וְכוּלָּם שֶׁגִּילְּחוּ שֶׁלֹּא בְּתַעַר, אוֹ שֶׁשִּׁיְּירוּ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת — לֹא עָשׂוּ וְלֹא כְלוּם. אָמַר רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא: זֹאת אוֹמֶרֶת, רוּבּוֹ כְּכוּלּוֹ מִדְּאוֹרָיְיתָא. מִמַּאי — מִדְּגַלִּי רַחֲמָנָא גַּבֵּי נָזִיר ״בְּיוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלְּחֶנּוּ״ — הָכָא הוּא דְּעַד דְּאִיכָּא כּוּלּוֹ. הָא בְּעָלְמָא: רוּבּוֹ כְּכוּלּוֹ. מַתְקֵיף לַהּ רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: הַאי בְּנָזִיר טָמֵא כְּתִיב! מַחֲכוּ עֲלַהּ בְּמַעְרְבָא: מִכְּדֵי נָזִיר טָמֵא דִּבְתַעַר מְנָלַן — מִנָּזִיר טָהוֹר יָלֵיף, לַיְתֵי נָזִיר טָהוֹר וְלֵילַף מִנָּזִיר טָמֵא: מָה טָמֵא כִּי שַׁיַּיר שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת — וְלָא כְּלוּם עֲבַד, הָכָא נָמֵי, כִּי שַׁיַּיר שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת — וְלָא כְּלוּם עֲבַד. בָּעֵי אַבָּיֵי: נָזִיר שֶׁגִּילַּח וְשִׁיֵּיר שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, צָמַח רֹאשׁוֹ וְחָזַר וְגִילְּחָן, מַהוּ? מִי מְעַכְּבִי אוֹ לָא? בָּעֵי רָבָא: נָזִיר שֶׁגִּילַּח וְהִנִּיחַ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, וְגִילַּח אַחַת וְנָשְׁרָה אַחַת, מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא מִדִּיפְתִּי לְרָבִינָא: גִּילַּח שַׂעֲרָה שַׂעֲרָה קָא מִיבְּעֵי לֵיהּ לְרָבָא? אֶלָּא אֵימָא: נָשְׁרָה אַחַת וְגִילַּח אַחַת, מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: גִּילּוּחַ אֵין כָּאן, שֵׂעָר אֵין כָּאן. אִי שֵׂעָר אֵין כָּאן — גִּילּוּחַ יֵשׁ כָּאן! הָכִי קָאָמַר: אַף עַל פִּי שֶׁשֵּׂעָר אֵין כָּאן, מִצְוַת גִּילּוּחַ אֵין כָּאן. מַתְנִי׳ נָזִיר חוֹפֵף וּמְפַסְפֵּס, אֲבָל לֹא סוֹרֵק. גְּמָ׳ חוֹפֵף וּמְפַסְפֵּס, מַנִּי? רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, דְּאָמַר: דָּבָר שֶׁאֵין מִתְכַּוֵּין — מוּתָּר. אֲבָל לֹא סוֹרֵק — אֲתָאן לְרַבָּנַן. רֵישָׁא רַבִּי שִׁמְעוֹן וְסֵיפָא רַבָּנַן? אָמַר רַבָּה: כּוּלָּהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, כׇּל הַסּוֹרֵק — לְהָסִיר נִימִין מְדוּלְדָּלוֹת מִתְכַּוֵּין. מַתְנִי׳ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: לֹא יָחוֹף בַּאֲדָמָה, מִפְּנֵי שֶׁמַּשֶּׁרֶת אֶת הַשֵּׂעָר. גְּמָ׳ אִיבַּעְיָא לְהוּ: ״מִפְּנֵי שֶׁהִיא מַשֶּׁרֶת אֶת הַשֵּׂעָר״ תְּנַן, אוֹ דִּלְמָא: ״מִפְּנֵי הַמַּשֶּׁרֶת״ תְּנַן? לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? כְּגוֹן דְּאִיכָּא אֲדָמָה דְּלָא מַתְּרָא. אִי אָמְרַתְּ ״מִפְּנֵי שֶׁהִיא מַשֶּׁרֶת״ תְּנַן, הֵיכָא דְּיָדְעִינַן דְּלָא מַתְּרָא — שַׁפִּיר. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ ״מִפְּנֵי הַמַּשֶּׁרֶת״ — כְּלָל כְּלָל לָא. תֵּיקוּ. מַתְנִי׳ נָזִיר שֶׁהָיָה שׁוֹתֶה יַיִן כׇּל הַיּוֹם — אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת. אָמְרוּ לוֹ: ״אַל תִּשְׁתֶּה״ ״אַל תִּשְׁתֶּה״, וְהוּא שׁוֹתֶה — חַיָּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת. הָיָה מְגַלֵּחַ כׇּל הַיּוֹם — אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת. אָמְרוּ לוֹ: ״אַל תְּגַלֵּחַ״ ״אַל תְּגַלֵּחַ״, וְהוּא מְגַלֵּחַ — חַיָּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת. הָיָה מִטַּמֵּא לְמֵתִים כׇּל הַיּוֹם — אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת. אָמְרוּ לוֹ: ״אַל תִּטַּמֵּא״ ״אַל תִּטַּמֵּא״, וְהוּא מִטַּמֵּא — חַיָּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת.

2 פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על אור חדש פתח ↗

431 קצת קשה, שלכאורה היה עדיף לומר שבחלק בנימין היה הארון, והוא מורה ביותר שהשכינה בחלקו, וכמו שאמרו יומא יב. "תניא, מה היה בחלקו של יהודה; הר הבית, הלשכות, והעזרות. ומה היה בחלקו של בנימין; אולם, והיכל, ובית קדשי הקדשים. ורצועה היתה יוצאה מחלקו של יהודה ונכנסת לחלקו של בנימין, ובה היה מזבח בנוי. ובנימין הצדיק היה מצטער עליה לבלעה בכל יום, שנאמר דברים לג, יב 'חופף עליו כל היום'. לפיכך זכה בנימין הצדיק ונעשה אושפיזכן לגבורה שנאמר שם 'ובין כתפיו שכן'". ופירש רש"י שם "אושפיזכן - שהיה הארון נתון בחלקו". וכן בסוטה לז. רש"י כתב "אושפיזכן לגבורה - שבית קדשי הקדשים בנוי בחלקו". הרי שהמזבח אינו נמצא לגמרי בחלקו של בנימין, וההוכחה להשראת השכינה בחלקו היא מהארון שבקודש הקדשים. זאת ועוד, הרי המזבח עמד בחלקם של יהודה ובנימין יחד ראה ציור ברש"י זבחים נג: כיצד יהודה ובנימין משתתפים יחד במקום המזבח, ואילו הארון עמד רק בחלקו של בנימין. לכך יקשה, שאם ההוכחה להשראת שכינה היא מהמזבח, הרי שזו תהיה הוכחה גם על יהודה, ומדוע מוכיח מהמזבח רק על בנימין ולא גם על יהודה. וכן למעלה פ"ג לאחר ציון 132 הביא את הפסוק "ובין כתפיו שכן" להוכיח שהשכינה היתה בחלקו של בנימין יובא בהערה הבאה, ואילו כאן לא כתב כן, אלא הוכיח זאת מהמזבח. ולהלן פ"ח לאחר ציון 362 כתב: "כאשר בית המקדש והמזבח הוא בחלקו של בנימין, ולכך מוכן שיהיה בנימין אל השם יתברך בפרט". הרי הזכיר את בית המקדש והמזבח. ויל"ע בזה ראה להלן פ"ז הערה 169, ופ"ח הערות 363, 364.

5 חופף - כאדם המתחכך מחמת שאינו משיג תאותו לשון נזיר לא יחוף ראשו נזיר דף מב.:

6 אושפיזכן - שהיה הארון נתון בחלקו:

1 שם משמואל פתח ↗

הנה לפי סדר לידת השבטים מתיחס חודש כסלו לגד, ולפי סדר הדגלים שלפי קבלת האר"י מתיחסים החדשים אל השבטים כפי סדר הדגלים מתיחס לבנימין, והנה גד מתברך מיאע"ה וממרע"ה בגבורה ובניצוח האויבים, גד גדוד יגודנו והוא יגוד עקב, ברוך מרחיב גד כלביא שכן וטרף זרוע אף קדקוד, והרמב"ן במדבר הביא מדרש בענין דגל ראובן, ראובן בתשובה וגד בגבורה ושמעון באמצע לכפר עליו, ובנימין מתברך בענין בהמ"ק בנימין זאב יטרף בבוקר יאכל עד ולערב יחלק שלל, ובתרגום בארעי' תשרי שכינתא ובאחסנתי' יתבני מקדשא וגו' ובברכת משה חופף עליו כל היום ובין כתפיו שכן, והנה בשניהם זכו ישראל בחודש כסלו בימי היונים, ניצוח האויבים, ואח"כ חנוכת בהמ"ק ונרות חנוכה, ולפי קבלת האר"י ז"ל שאין חודש כסלו מתיחס אלא לבנימין, יש לומר דגם ניצוח האויבים בא מכח בנימין, והיינו דהנה ידוע שיוסף הוא צדיק דלעילא ובנימין הוא צדיק דלתתא, וענין צדיק דלעילא הוא להמשיך השפעה ממעלה למטה כמ"ש ויכלכל יוסף וגו', וענין צדיק דלתתא הוא להלהיב לבן של ישראל לאביהן שבשמים ולהעלות את תפילתם ועבודתם לרצון לפניו יתברך שמו ממטה למעלה, וזה עצמו הוא שם החודש כסלו והוא נגזר מלשון כסל כסלים והכליות נקראו כסלים, ותשוקה בא מן הכליות, ובאבן עזרא ויקרא ג' שנקראו כליות בעבור כח התאוה והוא מגזירת נכספה וגם כלתה נפשי, וכתיב איוב ל"א אם שמתי זהב כסלי שפירש"י תקותי ומתשבותי ובתרגום אין שויתי על דהב סכויי, הרי שפירושו תשוקה ותאוה, ומדה זו מצינו בבנימין כמו שאמרו ז"ל והי' בנימין הצדיק מצטער עלי' לבולעה שנאמר חופף עליו כל היום ופירש"י יומא יב כאדם המתחכך מפני שאינו משיג תאותו, ובכח מדה זו ישראל נוצחין לאוה"ע דיש להם אחיזה רק מצד החכמה כאמרם ז"ל יש חכמה באומות תאמין ובכן נמצא בהן חכמות חיצוניות שיונקין מחכמה דקדושה, אבל מדת התשוקה להש"י אין נמצא בהם כלל אפי' להטובים שבהם כמ"ש אני לדודי ודודי לי, ונאמר אני לדודי ועלי תשוקתו, ועי' רש"י שיר השירים ואו ב', ויש לומר דמטעם זה אין מקבלים מהם נדבה לבדק הבית כמ"ש ולכם אין חלק וצדקה וזכרון בירושלים כבש"ס עירוכין כי ישראל וירושלים ובהמ"ק הוא מקום אהבה ותשוקה שבין ישראל לאביהן שבשמים כמ"ש תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים, ובאשר שענין זה אינו בנמצא אצל אומות ע"כ אין להם חלק בו, וע"כ כשהופיע מדה זאת נדחין אומה"ע לגמרי ונוצחין ישראל את אויביהם:

« רש"י על יומא י״ב ע״א:ד׳ רש"י על יומא י״ב ע״א:ו׳ »