רש"י על חולין פ״ג

1 בא הכתוב ליתן עשה - טעמא דבא הכתוב הא לאו הכי לקי אע"ג דהתראת ספק היא דכל אימת דאתרו ביה מצי אמר אכתי ליליא הוא:

2 לא מן השם הוא זה - לא מטעם זה הוא פטור:

3 שאין בו מעשה - ישב לו ולא אכל ומאליו נעשה נותר:

4 משתי ירכות - של שתי בהמות ומדנקט שתי בהמות שמע מינה בימינות קאמר ות"ק דהכא כרבי יהודה ס"ל דאין נוהג אלא באחת. ומהא פשטינן בפרק גיד הנשה לקמן חולין דף צא. דפשיטא ליה לר' יהודה דבימין:

5 דלית ביה כזית - בקמא או בבתרא אלא בחד מינייהו ות"ק מחייב דקסבר בריה הוא ובריה אין צריכה שיעור כדתנן במסכת מכות דף יג. אמר להם רבי שמעון אי אתם מודים לי באוכל נמלה כל שהוא שהוא חייב אמרו לו מפני שהיא כברייתה. ואית דמפרשי דלית ביה כזית בחד מינייהו אלא בתרוייהו ואין נראה בעיני שיהו שתי התראות מצטרפות דאי אכיל ליה לבתרא בתוך כדי אכילת פרס היינו בבת אחת ואי לאחר כדי אכילת פרס תו לא מצטרפי:

6 עד שיהא בו כזית - דקסבר לאו בריה חשיב אלא כחתיכה מן הבהמה:

7 מתני' בארבעה פרקים בשנה - דרך ישראל לעשות סעודות וסתם הלוקח בהמה אינו לוקח אלא לשוחטה מיד לפיכך המוכר בהמה לחבירו ומכר תחלה אמה או בתה בו ביום צריך שיאמר לשני דע לך שהיום מכרתי אמה לשחוט או בתה מכרתי לשחוט שמא כבר נשחטה:

8 ביום טוב האחרון של חג - היו מרבין בשמחה מפני שרגל לעצמו הוא וחביב עליהן:

9 שאין לו ריוח - הפסק בינתים שמכר האם היום:

10 אבל יש לו ריוח - שמכר את הראשונה אתמול והשניה היום:

11 אין צריך להודיעו - שאני אומר אתמול שחט הראשון:

12 ומודה רבי יהודה כו' - אע"פ שלקח זה היום וזה למחר:

13 משחיטין הטבח בעל כרחו - כדמפרש ואזיל שאם קבל דינר מלוקח ליתן לו בדינר בשר:

14 אפילו שור שוה אלף זוז - שוחטו על כרחו אף על פי שאין לוקחין לשאר ובגמרא מפרש טעמא:

15 ואין ללוקח בו אלא דינר - שנתן דינר לטבח:

16 מת ללוקח - ומפסיד הדינר:

17 אינו כן - דבעינן משיכה וכל זמן שלא משך חוזר בו הטבח:

18 גמ' למה לי למיתני את האם לחתן - ליתני במוכר זו לחתן וזו לכלה ומאי פסקה דנקט לחתן אם ולכלה בת:

19 למיטרח בי חתנא - ולעשות סעודה טפי מכלתא:

20 שזיכה לו ע"י אחר - המוכר הזה מסר את השור לאדם אחר שלא בפני הלוקח ואמר לו זכי בשור זה לפלוני להיות לו בדינר בשר:

21 דזכות הוא לו - מסירה זו זכות היא לו דהא לא סגי ליה בלא בשר:

22 חוב הוא לו - להוציא הוצאות הפסד הוא לו:

23 אין חבין לו - דאין אדם נעשה שליח לחבירו שלא מדעתו להפסידו אבל להרויחו אנן סהדי דניחא ליה לפיכך זכין ואין חבין:

24 על דין תורה - שקונין לו מעותיו בלא משיכה:

25 דבר תורה מעות קונות - מכיון שנתן מעות למוכר אין אחד מהם יכול לחזור דגמרינן מהקדש דכתיב ונתן הכסף וקם לו:

26 ומה טעם אמרו משיכה קונה כו' - דאי מוקמת להו לפירי באחריות הלוקח משנתן מעות אי מתרמי דליקה בבית המוכר שהפירות שם לא טרח לאצולינהו אבל סתם מושך ממטי להו לביתיה:

27 מתני' היום הולך אחר הלילה - שחט האם משחשכה לא ישחוט הבת כל הלילה וכל היום המחרת אבל שחט האם ביום שוחט הבת בלילה דאין הלילה הולך אחר יום:

28 את זו דרש - משום דבעניינא דקדשים כתיב אותו ואת בנו איצטריך למדרשה כדתניא בגמרא:

29 מעשה בראשית - ויהי ערב ויהי בקר ברישא ערב והדר בקר:

30 גמ' לפי שכל הענין - הפרשה הזאת סמוכה לקדשים דכתיב ירצה לקרבן אשה וסמיך ליה אותו ואת בנו:

31 בקדשים לילה הולך אחר היום - דכתיב ויקרא ז ביום קרבנו יאכל לא יניח ממנו עד בקר אלמא לילה שלאחריו קרי יום קרבנו עד הבקר:

32 רבי אומר יום אחד יום המיוחד טעון כרוז - ימים מיוחדים יש בשנה דהיינו ארבעה פרקים שאתה מוזהר להכריז אמה מכרתי לשחוט. קרי ביה לא תשחיטו לא תגרום לה לישחט בימים הללו היא ובנה אי נמי מדכתיב יום אחד דמשמע יום מיוחד למאי יחדינהו אי לאו להטעין כרוז:

33 מתני' כסוי הדם - משום דבעי למתני בחולין אבל לא במוקדשין נקט לכולהו:

34 במוקדשין - חטאת העוף ועולת העוף:

35 במזומן ובשאינו מזומן - משום דגבי שלוח הקן אצטריך למיתני לקמן חולין דף קלח: שאינו מזומן אבל לא במזומן. מזומן עוף הגדל בבית:

36 ונוהג בכוי - גרס:

37 ואין שוחטין אותו ביום טוב - משום דלמא בעי כסוי ומספקא לא מחללינן י"ט אם שחטו:

38 גמ' עפר למטה - עפר תיחוח ולא על קרקע קשה:

39 וכסהו עפר - משמע דלא בעי עפר אלא בכסוי. בעפר משמע כולו עטוף בעפר תיחוח:

40 והכא לא אפשר - לתת עפר למטה על המזבח:

41 וליבטליה - להניחו שם לעולם:

42 קמוסיף אבנין - להגביהו והרי כל אורך ורוחב ורום הבנין נמסר לדוד על פי נביאים:

43 דכתיב - בדברי הימים דקאמר ליה דוד לשלמה הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל כל מלאכת התבנית עלי השכיל אותי לימד:

44 קא הוי חציצה - בין דם למזבח ונמצא שלא נמצה דמו בקיר המזבח:

45 ופרכינן נהי דלמטה - קודם מליקה אי אפשר לתת עפר משום חציצה כדאמרת אבל למעלה לאחר שמלק יכסנו דלאו חציצה מאי איכא למימר:

46 פטור מלכסות - שהרי דם בהמה למעלה ומה יכסה:

47 חייב לכסות - ואע"ג דליכא עפר למטה בינו לדם הבהמה והכא נמי אע"ג שאין למטה יתן למעלה:

48 כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו - במס' מנחות דף קג: אמרינן אין מביאין בכלי אחד מנחה של ששים ואחד עשרונים ומפרשינן טעמא מפני שאמרה תורה הבא מנחה שיכולה ליבלל וששים נבללין בכלי אחד אבל ששים ואחד קים להו לרבנן דאין יכולין ליבלל והוינן בה וכי אין נבללין מאי הוי והתנן לא בלל כשר ותירץ רבי זירא ראוי לבילה מיהא בעינן ומי שהוא ראוי לבילה אין בילה מעכבת ואפילו לא בלל כשר אבל כשאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו. והכא נמי ראוי היה ליתן עפר למטה בין דם הבהמה לדם החיה קודם ששחט החיה הילכך אף על פי שלא נתן אין הכסוי בטל אבל מוקדשין שאין ראוי ליתן עפר למטה מצות עפר למטה מעכבת בו:

49 וליגרריה - מעל המזבח לאחר הזאה ויתננו למטה ויכסנו:

50 דם הניתז - למרחוק חוץ לגומא ששוחט בה ודם שעל הסכין חייב לכסות וע"כ דם הסכין לא יכסנו אלא א"כ גוררו תחלה מעל הסכין ומכסי ליה:

51 בקדשי מזבח - כגון חטאת העוף:

52 הכי נמי - דחייב לכסות הואיל ושחיטה ראויה הן שנאכלות לכהנים ומתניתין בעופות שהקדישן לבדק הבית ושחטם דאסורים בהנאה ומשום דשחיטה שאינה ראויה פטר להו מכיסוי: