רש"י על חולין קכ״ז

1 ת"ל השורץ - הוה ליה למימר וזה לכם הטמא בשרץ הארץ וכתיב בשרץ השורץ על הארץ אייתר ליה השורץ לדרוש כל מקום שהוא יכול לשרוץ לרחוש ולנוע והרי אף בים הוא שט שמינו עכבר הארץ הלכך ע"כ על הארץ למין הארץ הוא דאתא ולאו למעוטי ירד לים:

2 או אינו - אומר השורץ לדרשה זו אלא למעוטי עכבר הנוצר מאדמה:

3 שאין פרה ורבה - כלומר שלא היה מפריה ורביה של עכבר לפי שנוצר מאליו הואיל שאינו משריץ טהור דהאי שורץ לשון פרו וישרצו הוא שמות א ולא לשון ריחוש וניענוע ולעולם ירד לים לא יטמא דהכי קאמר על הארץ ואפילו עכבר הים ירד לים לא יטמא ואפילו של יבשה והשורץ ופרה ורבה יטמא שאינו שורץ לא יטמא:

4 ודין הוא - דלא נימעטיה מכלל טומאה ולא נדרוש הכי דהא טימא כל ששמו עכבר וניחא ליה למדרש השורץ לרבויי ירד לים ולא למעוטי האי. ולקמיה פריך הא מטהר עכבר הים ממיעוטא דעל הארץ ומאי חזית דמיעוטא לעכבר הים ורבוי לירד לים:

5 בשרץ - קרא יתירא הוא דהא כתיב בתרוייהו אלה הטמאים לכם בכל השרץ:

6 ואימא השורץ - לא דרשינן ליה הכי כל מקום שהוא רוחש ולרבות עכבר הארץ שירד לים אלא הכי דרשינן השורץ כל שהוא פרה ורבה לרבות עכבר הים ומיעוט דעל הארץ דמשמע על הארץ יטמא ולאו שרץ הים אתא לאורויי דאחד זה ואחד זה על הארץ יטמאו ירדו לים אין מטמאין:

7 א"ל ומאחר דשויתיה לים מקום טומאה - דמרבית מין הים לטומאה:

8 מה לי - בעודו בים מה לי יצא לחוץ אין נוח לדרוש המקראות במדה זו אלא לומר דבר המקובל:

9 ופרכינן האי על הארץ מיבעי ליה להוציא ספק טומאה צפה - שרץ מת צף על המים ספק נגע ספק לא נגע אף ברשות היחיד ספקו טהור ומהאי קרא נפקא לן בפרק בתרא דנזיר דף סד. כתיב השרץ כל מקום ששורץ ואפילו על המים וכתיב על הארץ הא כיצד כאן בטומאת ודאי כאן בטומאת ספק:

10 ערוד - מן הצב ומן הנחש הוא בא כדלקמן:

11 וכן הנפילים - שרץ מין צב:

12 וסלמנדרא - שרץ הנוצר מן האור מעצי הדס על ידי כשפים והסך מדמו אין האור שולט בו וקים ליה לר"ע דמינא דצב הוא:

13 לפסוק זה - משום דמיירי בסלמנדרא:

14 יש לך בריות גדלות באור - סלמנדרא:

15 יושבי חלד - יושבי הארץ שהוא מקום מיושב לחולדות:

16 ביברי דנרש - חיות המצויות באותו מקום ביברונ"ש בלע"ז:

17 אינן מן הישוב - אינן גדלות אלא במים:

18 בשמתא נרש - כלומר כל יושביה רשעים כולם יהיו בשמתא:

19 תרביה משכיה ואליתיה - החלב והעור עם הבשר והאליה כלומר כולן כקטן כגדול:

20 לא אבה נרש כו' - לפי שכולן היו רשעים:

21 נרשאה נשקיך מני ככיך - אם נשקך אחד מיושבי נרש מנה שניך אם תמצאם כולם כי מוחזק גנב הוא:

22 נהר פקודאה - אם מיושבי נהר פקוד:

23 לוייך - נתלוה עמך בדרך:

24 מגלימא שפירא דחזי עלך - מחמת שראה לך טלית נאה ודעתו לגונבו נתחבר עמך:

25 אשני אושפיזך - שלא ידע היכן תשכב שגנבים מומחין הם:

26 לוועד - מקום רשעים ומרביעי כלאים:

27 כרוך על הצב - כל שעה היה מצוי אצלו והיה נזקק עמו כדאמרינן בקדושין דף עט: בכרוכין אחריה ובבכורות דף כד. חזיר שכרוך אחר רחל כלומר נמשך ושוכן אצלו תמיד:

28 יצא ערוד מביניהם - והיה נושך בני אדם וממית כדאמרינן בברכות דף לג. גבי ערוד דרבי חנינא בן דוסא:

29 אנשי וועד הן הביאו כו' - מזווגי כלאים היו:

30 אף אני אביא עליהם בריה כו' - והיינו ערוד:

31 תשמישן שוה - שמשמשין שניהם פנים כנגד פנים כגון אדם או פנים כנגד עורף כגון בהמה:

32 ועיבורן - ימי עיבור:

33 יולדים זה מזה - מתעברים זה מזה:

34 ומגדלין - מניקים זה בנו של זה. וימי עיבורו של נחש אינו שוה לא לשרץ ובהמה וחיה כדאמרינן בפ"ק דבכורות דף ח. שועל וכל מיני שרצים לששה חדשים ונחש לשבע שנים ואמרינן התם ולאותו רשע נחש לא מצינו חבר והיאך יצא אותו ערוד מצב ומנחש:

35 נס בתוך נס לפורענות - כדי ליפרע מן הרשעים:

36 מתני' המדולדלין בבהמה - נתלש ממנה אבר בשר גידים ועצמות או נתלש ממנה בשר לבדו ועדיין הן מעורים בה במקצת. ויש הפרש בין אבר מן החי לבשר מן החי שהאבר מטמא אדם וכלים כנבלה והבשר שאינו אבר טהור מכלום כדילפינן לקמן בפירקין חולין דף קכח::

37 במקומן - אע"פ שהן מחוברין אם חישב עליהן להאכילן לעובד כוכבים הוי אוכל לקבל טומאה ולטמא אחרים דטומאת עצמן אין בהן עד שיתלשו כולן כדילפינן בגמרא אבל מקבלים טומאה מן השרץ ומטמאין בה את אחרים:

38 וצריכין הכשר - לבא במים פעם אחת לאחר שנדלדלו ושוב מקבלים טומאה עולמית. וליכא למימר בהאי אבר שסופו לטמא טומאה חמורה דאינו מטמא טומאת אבר מן החי עד שימות ושמא לא יבא לידי טומאה חמורה דשמא ישחטנה ואין שחיטה עושה ניפול:

39 נשחטה הבהמה - נטהרו מלטמא עוד משום נבילה ואע"פ שאסורין באכילה כדאמרינן בבהמה המקשה לעיל חולין דף עג: מובשר בשדה טרפה ומידי נבלה טהרו דאין שחיטה עושה ניפול והוכשרו בדמיה לקבל טומאה בלא הכשר אחר:

40 מתה הבהמה הבשר - שנדלדל צריך הכשר לקבל טומאה מן השרץ אם לא הוכשר משנדלדל דטומאת נבלה אין בו כדאמר בבהמה המקשה שם דף עג: דמיתה עושה ניפול ואינו כמתנבל עמה במיתתה אלא כפרוש מחיים ובשר הפורש מן החי טהור:

41 האבר מטמא משום אבר מן החי כו' - כדפרישית טעמא דמיתה עושה ניפול כמו שנופל סמוך למיתה ואינו נבלה הלכך אינו מטמא משום נבלה. ובגמרא מפרש מאי איכא בין אבר מן החי לאבר מן הנבלה:

42 ור"ש מטהר - בגמרא מפרש טעמיה:

43 גמ' טומאת נבלות לא - דלא הוי כתלושין לגמרי דליטמא האבר כשאר אבר מן החי דאמר לקמן שהוא מטמא אדם וכלים:

44 כי יפול מנבלתם - אינו קרוי נבלה עד שיפול לגמרי וגבי שרצים כתיב דאבר מן החי דידהו נמי מטמא כדלקמן ובתרי קראי כתיב גבי שרצים כי יפול חד כי יפול מנבלתם עליו יטמא ויקרא יא וכתיב שם וכי יפול מנבלתם על כל זרע וגו' חד לאבר מן הבהמה דמיתה עושה ניפול אתא:

45 ואפ"ה טומאת אוכלין מטמו - בניחותא. כלומר ואע"ג דמחוברין חשיבי לענין טומאת נבלות קתני מתניתין דלענין טומאת אוכלין תלושין נינהו ומקבלין טומאה כשאר אוכלין:

46 מסייע ליה כו' שצמקו באיביהן - שיבשו באילן:

47 חייב חטאת - אם לא יבשו עוקציהן. אלמא אע"ג דלענין שבת מחוברין נינהו מטמאין טומאת אוכלין:

48 לימא מסייע ליה - לשמואל:

49 כגון הכרוב והדלעת - שלאחר שהן יבשים הרי הן כעץ ואינן ראויין לאכילה:

50 אין מטמאין טומאת אוכלין - דהא לאו אוכל נינהו וקא ס"ד דהיא גופה לא איצטריך דעץ לא יטמא אלא למימרא דהני הוא דכי צמקו באיביהן טהורין אבל שאר פירות הנאכלין בצימוקן מקבלין טומאה ואשמעינן דכתלושין דמו:

51 קצצן - לחין על מנת ליבשן אע"פ שאין עומדין למאכל אלא לעץ כגון דלעת לעשות הימנה כלי וכרוב להסקה אפ"ה כל זמן שהן לחין מטמאין:

52 קתני רישא מיהת ירקות שצמקו באיביהן כגון הכרוב והדלעת טעמא דהני כי יבשו לאו אוכלין נינהו הא שאר פירות מטמאין באיביהן:

53 והיכי דמי - הך מתניתא דקתני דכרוב ודלעת הוא דלא מטמו הא אחריני מטמו:

54 אי דיבשו הן ועוקציהן - דאף לענין שבת תלושין הן:

55 פשיטא - דמטמו למה ליה למתנייה לא איהי גופה איצטריך לאשמועינן דעץ לא יטמא ולאו דיוקא דידיה איצטריך לאשמועינן דאחריני מטמו דהא תלושין גמורין הן:

56 אלא לאו בלא עוקציהן - ומשום דוקיא דידיה אצטריך למתנייה דאע"פ דלענין שבת מחוברין הן לענין טומאה תלושין הן כדשמואל והיינו מסייע ליה:

57 לעולם הן ועוקציהן - ודקא קשיא לן מאי קמ"ל משום סיפא תנייה דאשמועינן קצצן לחין ע"מ ליבשן מטמאין טומאת אוכלים:

58 שנפשח - נתלש ממנו ענף ובאותו ענף יש פירות:

59 הרי הן כתלושין - ואפילו הן לחין:

60 יבשו - פירות האילן שלא נפשח הרי הן כמחוברין:

61 מאי לאו אף מחוברין - דקאמר לכל דבריהם קאמר ואפילו לענין טומאה וקשיא לשמואל:

62 הא כדאיתא והא כדאיתא - תלושין שנפשח לכל דבריהם הוו תלושין בין לענין חיוב טומאה בין לענין שבת ומחוברין דקתני גבי יבשו לשבת קאמר ולא לטומאה והיינו כשמואל:

63 במאי קא מיפלגי - ר' מאיר ור' שמעון לגבי הכשר:

64 אמר רבה בבהמה נעשית יד לאבר קמיפלגי - ותרוייהו אית להו יש יד להכשר ומיהו רבי שמעון סבר אין בהמה כולה נעשית יד לאבר אחד הלכך לא הביאה לו הכשר ורבי מאיר סבר בהמה נעשית יד לאבר:

65 אביי אמר - אין טעמייהו משום יד דכ"ע אין בהמה נעשית יד לאבר אחד אלא טעמא דרבי מאיר משום דכולה חדא חשיב ליה ואע"ג דכי אוחז את הקטן באבר ובשר המדולדל אין גדול עולה עמו אלא נתלש מיד הואיל וכשאוחז בגדול עולה קטן עמו חד הוא ור' שמעון סבר אינו כמוהו:

66 אוכל - תרומה:

67 שנפרס - לשון פרוסה נשבר: