רש"י על חולין כ״ד

1 ושחט וחוקה - ושחט אותה לפניו וכתיב זאת חוקת התורה:

2 וכל היכא דכתיב חוקה - לעיכובא ואיכא לרבויי מלתא אחריתא בק"ו מי לא דרשינן ק"ו לרבויי ועיכובא דחוקה למילי אחרנייתא:

3 הא גבי יום הכפורים - דכתיב גורל ונתן אהרן על שני וגו' וכתיב חוקה בסוף הפרשה ואי לאו דכתיב מיעוטא בהדיא דלא מקדיש בלא גורל הוה מרבינן בק"ו דקדיש על ידי קריאת שם בלא גורל:

4 דתניא - הגורל לה' ועשהו חטאת דמשמע הגורל עושהו חטאת בנפילתו עליו ואין קריאת השם עושהו חטאת שאם אמר זה לשם וזה לעזאזל אין נקבעים בכך ומגריל עליהם אם הגורל משנה את קביעות קריאת שם הולכים אחר הגורל:

5 שיכול והלא דין הוא - אי לא כתיב הגורל ועשהו אלא קרא קמא דונתן אהרן על שני וגו' הייתי יכול לומר והלא דין הוא דהואיל והגורל קובען יהא אף קריאת השם קובען:

6 ומה במקום שלא קדש הגורל - כגון קיני זבים ויולדות דאחד לחטאת וא' לעולה שאם הגריל עליהם שכתבו על אבן אחת חטאת ועל אבן אחת עולה והטילו עליהם בגורל לא מצינו שיהא הגורל קובען ואם רצה לשנותן הרשות בידו:

7 קידש השם - דמאחר שפירש זה לחטאת וזה לעולה אם שינה פסול דכתיב דברים כג מוצא שפתיך תשמור אלמא שם קבע ואם משנה נמצאת חטאת למעלה ועולה למטה. מקום שקדש כו':

8 טעמא דכתיב - הגורל ועשהו דאמעיט ליה להא מלתא בהדיא:

9 הא לאו הכי הוה מרבינן מקל וחומר - ומוקמינן לחוקה למילי אחרנייתא:

10 הערופה - משמע זו ערופה ואין אחרת ערופה:

11 וערפו העגלה - שנה עליה הכתוב לעכב:

12 לוים בשנים פסולים - פחות מבן שלשים ויותר מבן נ' כדכתיב זאת אשר ללוים וגו' זאת משמע מיעוטא:

13 ומה כהנים שאין השנים פוסלין בהם - כדיליף לקמיה אשר ללוים ולא אשר לכהנים:

14 זאת אשר ללוים - כוליה יתירא הוא דכולה פרשתא בלוים היא והוה ליה למכתב מבן חמש ועשרים כו':

15 יכול אף בשילה ובית עולמים - שאין עבודת לוים אלא שוערים ומשוררים יהו נפסלין בשנים:

16 ללמוד - ללמוד הלכות עבודה:

17 שלא ראה סימן יפה - לומד ושוכחו:

18 רבי יוסי אומר בשלשה שנים - צריך שיהא רואה סימן יפה במשנתו:

19 דתקיפין - להוריד המשכן לפרקו ולנטותו להעמיד קרסיו וקרשיו והשיר לקרבן בפה ובכלי:

20 משיביא שתי שערות - אבל מקמי הכי לא כדיליף לקמן איש איש מזרעך וגו':

21 במה דברים אמורים - שהשנים פוסלות בהן: ירושלים נקראת בית עולמים דמשנחרבה לא היתה אחריה היתר לשאר מקומות אבל קדושת שילה היתה אחריה היתר לבמות כל ימי נוב וגבעון:

22 ויהי כאחד - אפילו זקנים במשמע:

23 קול אחד - שצריכין לבשם את קולם שיהא נראה כקול אחד:

24 שירתת - ידיו ורגליו רותתין מאין כח:

25 ולא הטיל מים - קודם טבילה:

26 לכשיטיל מים טמא - שמא נשאר בפי האמה צחצוח קרי ויוצא עם מי רגלים ושכבת זרע מטמאה בכל שהוא אפילו בכעין חרדל כדתנן במסכת נדה דף מ.:

27 בילד ובבריא טהור - דמעיקרא נפיק כוליה:

28 שליח ציבור - לכל צרכיהם לתקוע שופר ולנדות ולמנות פרנס:

29 משיביא שתי שערות - אבל קטן לא דכתיב איש מזרעך כדלקמן:

30 לנצח שאני - דמשמע לעבוד עבודות כבדות הצריכות ניצוח:

31 והא האי קרא בלוים כתיב - ואמרן בהו דאין נפסלים אלא בקול:

32 וזה אחד מהם והכהנים הלוים בני צדוק - דע"כ צדוק כהן הוה וקרי להו לבניו לוים על שם שמשבט לוי הם. ואני שמעתי לשון לוים שמשים כמו במדבר יח וילוו עליך וגו':

33 איש ולא קטן - דהכי משמע איש הוא דבעי מומא לאיפסולי ואשר יהיה בו מום לא יגש הא קטן אפילו תם לא יגש:

34 אבל אין אחיו הכהנים - הוא דאין מניחין אותו אבל רבנן לא פסלוהו:

35 איכא דאמרי הא רבי היא - דאמר לעיל אומר אני עד שיהיה בן כ' ואשמועינן הכא דרבי גופיה לא פסיל ליה בדיעבד ואפילו מדרבנן אלא שאין אחיו הכהנים מניחין אותו לכתחלה:

36 ואיכא דאמרי לרבי פסול מדרבנן - אפילו בדיעבד עד שיהא בן כ':

37 והא - מתניתין דמכשיר ליה אלא שאין אחיו הכהנים מניחין אותו רבנן היא ואשמעינן דאפילו רבנן מודו דלכתחלה לא והא דמכשרו לעיל בדיעבד:

38 אויר - הגיע טומאה לאוירו ולא נגעה:

39 וגבו טהור - אפילו נגעה טומאה בגבו אינו מקבל טומאה בכך:

40 אויר כל הכלים טהור - כל זמן שלא נגעה בהן הטומאה אע"פ שנתלית באוירו:

41 תוכו - וכל כלי חרס אשר יפול מהם וגו':

42 נאמר תוכו לטמא - כשהכלי מטמא אוכלין שבתוכו דכתיב ויקרא יא כל אשר בתוכו יטמא:

43 ונאמר תוכו ליטמא - כשהכלי מקבל טומאה מן השרץ דכתיב כל אשר יפול מהם אל תוכו:

44 מה תוכו האמור לטמא אע"פ שלא נגע - הכלי למה שבתוכו הוא מטמא כל אוכלין ומשקין הנתונין באוירו כדמפרש לקמיה:

45 אף תוכו האמור - לענין הורדת טומאה לכלי:

46 אע"פ שלא נגעה - טומאה בו:

47 העידה - דכתיב כל אשר בתוכו: