רש"י על חולין פ״ח

1 ואלו ואלו אין מטמאין - דלא גזור בהו רבנן טומאה:

2 ואלו ואלו תחלה - שאפילו שני מטמא משקין להיות תחלה כדתנן לעיל חולין דף לד. כל הפוסל את התרומה דהיינו שני מטמא משקין ועושה אותן תחלה חוץ מן הטבול יום:

3 תחלה - ראשון לטמא שני והשני שלישי:

4 חוץ ממשקה שהוא אב הטומאה - כגון שלשה מעיינות הזב המנויין במס' נדה בפרק דם הנדה נדה דף נד: שהן אב הטומאה לטמא אדם וכלים זובו ורוקו ומימי רגליו ושכבת זרעו של כל אדם דילפינן מרוק דכתיב ויקרא ט״ו:ח׳ וכי ירוק הזב מה רוק שהוא מתעגל ומתאסף יחד ואחר כך יוצא אף כל שהוא מתעגל ויוצא ומשקין אחרים יוצאין ממנו שאינם אב הטומאה לפי שאינם מתעגלים ויוצאין כרוק ואלו הן דמעת עינו דם מגפתו וחלב האשה:

5 הכי גרסינן מאי לאו קלין שרץ וזב וחמורין מת - מת חמור הוא שהוא אבי אבות הטומאה:

6 שרץ - כגון מימי רגליו של שרץ הנמצאים בשלפוחית שלו:

7 לא קלין שרץ וחמורין זב - אבל משקה המת טהורים חוץ מדמו שהוא מטמא מן התורה כדכתיב במדבר ו על נפש מת:

8 מאי שנא זב דגזור רבנן - מיהא טומאה מתחלה במשקין שאינן אב הטומאה מעיינות ומאי שנא מת דלא גזור:

9 זב - לפי שהוא חי לא בדילי אינשי מיניה ועוד שאינו ניכר לכל:

10 אמר רבי יהודה כו' - לקמיה מפרש טעמיה:

11 אגפיים - כותלי בית השחיטה. ולשון אגפיים כמו אגפי המים גדותיה:

12 אבל כסה דם הנפש כו' - ושלש מחלוקות הן רבנן סברי כוליה בעי כסוי ולרבי יהודה אפילו דם הנפש לא בעי כסוי אלא מקצתו כדקתני דדם הניתז פטור מלכסות ואפילו הוא דם הנפש ובלבד שיהא שם דם אחר ולרבן שמעון בן גמליאל דם הנפש כוליה בעי כסוי:

13 רבנן סברי דמו כל דמו - משמע:

14 מתני' חרסית - שחיקת חרסים:

15 מגופה - שעל פי חבית:

16 גמ' איכא בינייהו דצריך ולא צריך - ללישנא קמא דאמר אין צריך קרי חול הדק ומותר האי נמי בכלל אין צריך הוא ותורת חול הדק עליו ומותר וללישנא בתרא דקרי חול הגס ואסור כל שצריך לכותשו האי נמי בכלל צריך לכותשו הוא וחול הגס שמו ואסור:

17 דמיפריך איפרוכי - ביד:

18 נעורת - ארישט"א שמנערין מן הפשתן:

19 נסורת - שמגררין נגרים במגירה פגומה וקוצצים בה עצים והיא משרת נסורת דקה כעפר:

20 ת"ל וכסהו - בפני עצמו נדרש מדלא כתיב ושפך דמו ובעפר יכסנו דהוי משמע עפר ולא דבר אחר דלא כתיב כסוי אלא לבתר עפר אבל השתא מדריש וכסהו באנפי נפשיה:

21 ושחיקת כלי מתכות - דלא איקרי עפר:

22 סובין - שהנפה קולטת:

23 מורסן - קליפה היוצאת כשכותשים במכתשת:

24 לאחר שריבה הכתוב ומיעט - שכתב לך שני מקראות אחד לרבות ואחד למעט אמרת מעתה יש לך לומר כל הנך דלעיל מין עפר נינהו מה עפר מיוחד שמגדל צמחין אף כל שמגדל צמחים וכל הנך קים להו לרבנן שמגדלין צמחין:

25 מידי אחרינא לא - ואע"ג דמגדל צמחין:

26 כלל הצריך לפרט - דלא סגי ליה לכלל בלאו פרטא דאי הוה כתיב וכסהו הוי משמע יכפה עליו את הכלי כדקתני רישא ואיצטריך עפר להורות שאין כסוי זה אלא בדבר המתערב ונבלע בו כגון עפר וכיוצא בו וכי דיינינן ליה בכלל ופרט היכא דכללא לא משתמע אלא בחד עניינא ומרבי מילי טובא והדר אתי פרט למעוטי כל מילי דכלל אבל הכא דמשתמע כללא בתרי ענייני ב' כסויין שאין דומים זה לזה כגון כסוי דבר שלם כגון כלי וכסוי דבר דק כגון עפר תו לא אתי פרטא אלא לפרושי כסוי קמא דלאו בדבר שלם הוא ולאו למעוטי לגמרי:

27 כלל הצריך לפרט - ללמוד כלל מן הפרט כדאמרי' מו"ק דף כא. רבים צריכין לו תלמיד וצריך לו רבו ב"מ דף לג. ודוגמתו שנינו בבכורות דף יט. מכלל הצריך לפרט כיצד קדש לי כל בכור יכול אפילו נקבה במשמע ת"ל זכר אי זכר יכול אפילו יצאה נקבה לפניו הוה ליה בכור לזכרים תלמוד לומר פטר רחם הרי פרט שהכלל צריך ללמוד הימנו:

28 אלא בדבר שזורעין בו ומצמיח - למעוטי ארץ מליחה:

29 האי בורכא - אינו עיקר. לשון בור:

30 במדבר - ארץ ציה שאינה מצמחת:

31 דינר זהב - לקמיה יליף ועפרות זהב לו: שחיקה אין אבנים לא לא גרסינן:

32 אשכחן אפר דאיקרי עפר - מעפר שריפת החטאת:

33 השחור - פחמין כתושין:

34 נקרת פיסולין - עפר שמנקרין מן הרחיים:

35 הזרניך - אורפימנ"ט:

36 הנאה ליכא - במצוה זו דבלאו כסוי נמי הוה משתרי בשר אבל באפר פרה איכא הנאה שמטהרו מטומאתו דאי לאו אפר אין לו טהרה עולמית. עפר סוטה מטיל שלום בין איש לאשתו ונקתה ונזרעה זרע: