רש"י על חולין ל׳

1 סתימתאה - שיש משנה וברייתא הרבה שאמר ר' אלעזר בר' שמעון ורגילים התנאים לסדרן במשנה בלשון סתם והאי סתמא דתזבח הוא נמי אמרה וגמרא גמיר לה ר' יוחנן מרביה דהא ר' אלעזר אמרה:

2 זבח אחד - ולרבנן ליפלוג. ועוד לר' אלעזר גופיה ליפלוג כגון דשחטה חד גברא בתרי סודרי שבאמצע שחיטה בא חברו ונטל סודרו מראשו ועטפו בסודר אחר ומדלא מפליג ש"מ תרווייהו מיטמו דישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף:

3 אלא - לא מתרץ כרב יוסף אלא הכי תריץ דתנא בפרה פסולה איצטריך ליה לפלוגי ולאשמועינן דאע"ג דנפסלה מיהו קודם פסולה תורת פרה עליה והעסוקין בה נטמאו ובהכשרה לא חש לאורויי אי ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף אי אינה אלא לבסוף:

4 ובמועד לשמו פטור - בשוחט הפסח על החמץ קאי בפרק תמיד נשחט פסחים דף סג. ומרבינן התם לשאר זבחים ששחטן בפסח על החמץ שלוקה עליהן משום לא תשחט על חמץ וקאמר ר' שמעון שהשוחט פסח בתוך המועד כגון שאבד בארבעה עשר והקריב אחר תחתיו ונמצא הראשון במועד ושחטו לשמו על החמץ פטור דהא זבח פסול הוא דלא חזי שלא בזמנו לשמו:

5 שלא לשמו - דשחטו לשם שלמים:

6 חייב - דפסח לאחר זמנו קרב שלמים וזה שנשחט לשלמים זבח כשר הוא ומדקתני שלא לשמו חייב מכלל דרישא דקתני לשמו פטור היינו דשחטיה סתמא וסתמא קרי לשמו דאי לשמו דוקא קאמר הא סתמא חייב קשיא סיפא דלא מחייב ליה אלא בשלא לשמו בהדיא וגרסינן והוינן בה טעמא דשלא לשמו הא סתמא פטור:

7 והוינן בה - בסתמא אמאי פטור:

8 הא סתמא שלמים הוא - דנפקא לן מוזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר דמותר פסח קרב שלמים בפסחים דף ע: ובמנחות דף פג: ובזבחים בפ"ק דף ט.:

9 ש"מ - מדקרי ליה פסול דפסח בשאר ימות השנה בעי למיעקר שם פסח מיניה וכל כמה דלא עקר פסח הוא וכי שחיט ליה שלא בזמנו הוי פסח פסול ומיפלג פליגי בה בפסחים דף עג::

10 א"ר חייא בר גמדא נזרקה - תשובה זו שאני משיב מפי חבורה ואמרו לעולם לא בעי עקירה והאי דמשמע דבעי עקירה:

11 כגון שהיו בעלים - בפסח ראשון טמאי מתים ופסח זה לא נדחה מחמת איבוד אלא מחמת בעלים שנדחו מחמת טומאה לפסח שני והאי פסח חזי ליקרב באייר הלכך בעי עקירה:

12 אי אמרת בשלמא ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף אפסיל ליה בתחלת שחיטה - דסתמיה הוי לפסח דתחלת שחיטה נמי פסלה:

13 אלא אי אמרת לא פסלה עד גמר שחיטה - הא גמר שחיטה לאו פסח הואי דכיון דשחט ביה פורתא ולא איחזי לשהוייה לפסח שני אידחי ליה מפסח וכיון דלא חזי לפסח הא אמרת דלשלמים קאי וגמר שחיטה דידיה לשלמים הוא ובפורתא קמא לא איפסל משום שחיטת פסח שלא בזמנו דהא אינה לשחיטה אלא לבסוף: לשם פסח קא שחיט לא גרסינן:

14 מדמי פסח - ראוי הוא לימכר קודם גמר שחיטה ולצאת לחולין שאין לך מום קבוע גדול מזה ודמיו לפסח וכיון דחזי לדמי פסח סתם שחיטה דידיה כולה לפסח:

15 וכי תימא - אין קדשים נפדין בלא העמדה והערכה כדכתיב ויקרא כז והעמיד את הבהמה לפני הכהן והעריך הכהן אותה וזו אין יכולה לעמוד על רגליה:

16 בשנים ושלשה מקומות - שחתך כאן וחזר והתחיל לשחוט למטה או למעלה:

17 מפורעת - מגולה ונכרת דהיינו במקום אחד:

18 חץ שחוט - שחיטה דומיא דחץ שאינו חותך בב' מקומות:

19 ב' אוחזין בסכין - קס"ד בב' סכינין אחד למעלה לצד הראש ואחד למטה לצד החזה:

20 בסכין אחד - ומאי אחד למעלה ואחד למטה דנקטי סכינא באלכסון:

21 אי הכי - לשון קושיא הוא:

22 שמא ידרוסו - דמתוך שזה מושך לכאן וזה לכאן ושניהם דוחקים סכין על הצואר יש לחוש שלא יתיזו הראש בבת אחת:

23 כקולמוס - באלכסון דכוליה חד מקום הוא ומפורעת קרינא ביה והתחיל בקנה למעלה וחתך ושיפע כלפי מטה במקום שנגמרה שחיטת קנה התחילה שחיטת וושט וכן מלמטה למעלה:

24 למדתנו רבינו - בלקיחה זו:

25 משנתינו - דקתני שנים אוחזין בסכין אפילו בשני סכינין קמכשר:

26 ופסקו - לתחתון כהלכתו אלא שהחליד וחזר והוציא את הסכין וחתך העליון כדרכו:

27 תחת השני - ששחט כבר את הראשון:

28 נבלה - ומטמאה:

29 מלמטה למעלה - דכיון דתחת השני החליד לא אפשר אלא מלמטה למעלה:

30 תחת מטלית - הכרוכה לה סביבות צוארה:

31 מהו - דהא עור נמי לאו בכלל שחיטה הוא ומספקינן ליה משום חלדה הכא נמי לא שנא או דלמא האי גופה והאי לאו גופה:

32 מסובך - פלטרי"ד:

33 תיקו - וכל תיקו דאיסורא לחומרא:

34 החליד במיעוט סימנין - לאחר ששחט רובו בהכשר מי אמרינן הא אישתחיט שפיר ברוב סימנין או דלמא כולה חדא שחיטה היא ואית בה חלדה ובמיעוט קמא פשיטא לן דנבלה ודאי:

35 תיקו - ולחומרא. וגבי הגרמה נמי דפירקא קמא לעיל חולין יט. בין שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש בין הגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש בין שחט שני שלישי והגרים שליש מספקא לן דלמא סבירא לן כרבנן טרופאי דמיטרפי בכל חדא מינייהו ועבדינן לחומרא. ואע"ג דשנינן לעיל חולין דף כט. שחט חצי גרגרת ושהה בה וגמרה כשרה ואוקימנא בעוף ואכשרנא ממה נפשך דאי מחצה על מחצה כרוב הא עבד ליה רובא אלמא דמכי עבד רובא בכשרות לא חייש לפסולא דמיעוטא לא סמכינן אההוא שנויא דדיחוי הוא דדחייה וטעמא משום דמחצה על מחצה אינו כרוב ובשחיטה קמייתא לא מידי עביד וכי שהה בפלגא קנה לא איטריף אבל במיעוטא בתרא בין דקנה ובין דוושט ובמיעוטא קמא דוושט מיטרפא ואף בהלכות גדולות כתוב והיכא דשהה בסימנין בין בתחלה ובין בסוף אסור דכיון דלא אפשיט לן עבדינן לחומרא:

36 מתני' שנים אוחזין בסכין ושוחטין - בהמה אחת:

37 התיז את הראש בבת אחת - כאדם המתיז קנה או דלעת דוחק הסכין בכח ופוסק והיא דרסה:

38 היה שוחט - במשיכה:

39 והתיז את הראש - בהבאה ראשונה עד שלא הספיק להוליך או הוליך תחלה ובמשיכה הותז הראש עד שלא הספיק להביא:

40 אם יש בסכין מלא צואר - חוץ לצואר כדמוקי בגמרא יש כאן הולכה או הובאה וכשר שיש בו כדי לשחוט במשיכה בלא דרסה אבל אם אין אורך הסכין אלא כעובי הצואר או חוץ לצואר משהו דרסה היא שאין הסימנין נחתכין במשיכה זו לבדה בלא דרסה:

41 אם יש בסכין מלא צואר אחד - מפרש בגמרא חוץ לשני הצוארים דיש בו שיעור שלשה צוארין:

42 איזמל - תער דק וקטן מאד:

43 אפי' באיזמל - אע"ג דאיכא למיגזר אטו יש לו קרנים כדלקמן:

44 גמ' חץ שחוט - מה חץ הולכת במשיכה אף שחיטה במשיכה:

45 זהב שחוט - משוך. שהוא רך המושכין אותו כעין שעושין צורפי נחושת חוטין שעושין מהן מחטין:

46 שנטווה כחוט - ושחוט כמו שחוט אבל שחט לאו לשון משיכה הוא:

47 בדק להו גירי - מפגימה: