רש"י על חולין ס״ח

1 מתני' בהמה המקשה לילד - בשעת שחיטה:

2 והחזירו - קודם שחיטה:

3 מותר באכילה - ובגמרא מפרש מאן מותר:

4 הרי זה כילוד - ותו לא מהניא ליה שחיטת אמו וצריך שחיטה לעצמו אם נמצא חי ואם נמצא מת הרי הוא כנבלה:

5 חותך מעובר שבמעיה - והניח החתיכה בתוכה:

6 מותר - בשחיטתה כדיליף בגמרא מכל בבהמה תאכלו:

7 מן הטחול ומן הכליות - של בהמה עצמה:

8 אסור באכילה - ואע"פ שהניחו בבהמה לא הותר בשחיטתה. להכי נקט טחול וכליות משום דמידי דלא מיטרפא הוא:

9 גמ' ואבר עצמו אסור - באכילה מאחר שיצא ממחיצתו קודם שחיטה ואע"פ שהחזירה קודם לכן:

10 ובשר בשדה - כלומר חוץ למחיצתו דהיינו לאויר שרחם זה הוה ליה מחיצה להתירו בשחיטה וכיון שיצא הרי הוא כטרפה ולא תאכלו. וכל מי שיש לו מחיצה ויצא כגון בשר קדשים שיצאו נמי מהאי קרא נפקא לן מכות דף יח.:

11 לא אעובר - ואשמועינן דמשום יד לא הוי כילוד:

12 אפי' לא החזירו נמי - דעובר נפקא לן לקמן מבהמה בבהמה אותה תאכלו:

13 וסיפא - גופה מאי קמ"ל דקאמרת רישא תני משום סיפא:

14 בכור לנחלה - בעינן ולד שיהא ראוי לחיות ואי לא ראוי לחיות לא מפקע את הבא אחריו מליטול פי שנים דכתיב דברים כ״א:י״ז ראשית אונו מי שלבו דוה עליו יצא ולד שאינו של קיימא שאין לב אביו דוה על מותו אבל מפדיון הבכור פוטר הוא את הבא אחריו שהרי זה פטר את הרחם:

15 נפל - שלא כלו חדשיו:

16 אע"פ שיצא ראשו חי - והחזירו ויצא אחיו שכלו חדשיו אין לידת הראשון מפקעתו מלהיות בכור לנחלה שאפילו נולד הנפל כולו אינו מפקיע את הבא אחריו שאין לבו דוה עליו וכל שכן אם יצא ראשו מת. והאי דנקט ראשו משום בכור לכהן נקט ליה וביציאת ראשו הוי ילוד ופוטר את אחיו מבכור לכהן:

17 או - הבא אחר בן תשעה אפי' יצא ראשו של ראשון מת הויא לידת הראשון לידה ואין הבא אחריו בכור לכהן אבל הבא אחר בן תשעה שיצא ראשו חי בכור לנחלה נמי לא הוי. אלמא ראש הויא לידה:

18 וכי תימא אשמועינן באדם - דביציאת ראשו הוי כילוד והדר אשמועי' בבהמה דאדם מבהמה לא יליף דבהמה לית לה פרוזדור לפני בית הרחם שלה וגלוי הוא ומכיון שהראש יוצא לידתו ניכרת אבל אשה אין רחמה בגלוי שהירכים הוו לה כעין פרוזדור ואין יציאת הולד ניכרת יפה עד שיצא רובו:

19 הא נמי תנינא - בבהמה נמי תנינא במתניתין בפירקין דראש הוי לידה דקתני שליא שיצתה מקצתה אסורה באכילה אפילו מה שהיה בפנים בשעת שחיטה לפי שהשליא סימן ולד באשה וסימן ולד בבהמה וחיישינן דלמא בההיא מקצת דנפיק יצא הראש והוי כילוד הלכך כולה אסורה דשדינן לה בתר רישא אלמא ראשו תנן דהוי לידה וסיפא דקתני החזירו לא אצטריך:

20 א"א בשלמא החזירו דרישא דוקא - ולמישרי אבר גופיה איכא לתרוצי סיפא דתני החזירו משום רישא אלא אי אמרת מותר דרישא אעובר קאי אבל אבר אסור דחזרה לא מהני אמאי נקט החזירו:

21 לעולם - מותר דקתני אעובר ודקשיא לך חזרה מאי אהני למקום חתך מהניא דאם לא החזיר צריך להניח ממה שבפנים לצד החיצון ולחותכו שמקום החתך הבדלת החיצון והפנימי אסור מפני שהוא עומד על שפת הרחם ולא קרינא ביה בהמה בבהמה דלאו בתוכה הוא אבל החזירו א"צ לחתוך לצד פנים אלא מצמצם וחותך ומקום חתך מותר דקרינא ביה בהמה בבהמה ומשום בשר בשדה ליכא דהא לא יצא ממחיצתו. והא דרב נחמן לקמן:

22 שבחוץ טמא - דילפינן בהעור והרוטב לקמן חולין דף קכח: שאבר מן החי מטמא כאבר מן הנבלה מוכי ימות מן הבהמה:

23 שבפנים טהור - שמחיים לא קבל טומאת אוכלין:

24 הבשר - כל העובר והבהמה נגעו באבר טמאין:

25 מגע טריפה שחוטה - שאבר היוצא עדיין הוא מחובר בשעת שחיטה אע"פ שאין שחיטה מתירתו באכילה מטהרתו מידי נבילה כטרפה ששחיטתה מטהרתה וטעמייהו מפרש במתני'. ולקמן חולין דף עג. מפרש בפירקין בטרפה שחוטה מאי מגע שייך למימר בה ומפרש שטרפה שחוטה מטמאה את המוקדשים מדרבנן:

26 פרסה החזיר אכול פרסות החזיר אכול - אקרא קאי דכתיב דברים יד כל בהמה מפרסת פרסה ושוסעת שסע שתי פרסות מעלת גרה וגו' ומהאי קרא נפקא לן לקמן חולין דף סט. דעובר ניתר בשחיטת האם ודריש בהמה דרישא אבהמה דסיפא ומשמע בהמה שבבהמה תאכלו ופרסה ופרסות דכתיבי ביה להכי אתו לומר לך פעמים שאתה אוכל כל אבריו ופעמים שאין אתה אוכל אלא מקצתן פרסה החזיר הוציא שתי ידיו והחזיר האחת אכול אותה החזיר שתיהם אכול שתיהן:

27 למקום חתך - והכי קאמר החזיר פרסה אכול מקום חתך שלה החזיר פרסות אכול מקום חתך של שניהם:

28 והא תרי קראי נסיב לה - פרסות ופרסה ואי למקום חתך מדאשמועינן בחדא דאם החזירו אכול ואם לאו לא תאכל ה"ה לתרי:

29 חד למקום חתך - פרסות החזיר למישרי מקום חתך בחזרה וחד למישרי עובר שפרסותיו קלוטות כגמל ונמצא במעי פרה ואליבא דרבי שמעון איצטריך דקאסר קלוט בן טהורה בבכורות דף ו: גמל גמל שתי פעמים אחד גמל שנולד מן הגמלה ואחד גמל שנולד מן הפרה ואשמועי' הכא דאם נמצא בתוכה מודה דשרי דהכי קאמר עובר שאין לה אלא פרסה שאין פרסותיו סדוקות אכול והחזיר דרישא לאו דוקא:

30 עולא פליג אדרב יהודה:

31 הכל היו - כל הנאמר בו מחיצה כגון עובר לשחיטה ובשר קדשי קדשים שנתנה להם תורת מחיצות עזרה בקדשים קלים שחומת ירושלים מחיצה להם כולן היו בכלל איסור זה דמשיצא בשר בשדה הרי הוא כטרפה ובא הכתוב ופרט לך בחטאת שאין חזרה מועלת בה דכתיב ויקרא י בשעיר חטאת דראש חדש ששרפוהו אהרן ובניו וקצף עליהם משה מדוע לא אכלתם את החטאת הן לא הובא את דמה אל הקדש שתפסל בכך כדכתיב שם ו וכל חטאת אשר יובא מדמה וגו' ופנימה היתה שלא יצתה ממחיצתה הא יצתה בת שריפה היא ולא אמרינן ליהדרה ולא הוצרך לפרוט בה דמהיכא תיתי לן דתשתרי מכלל טרפה לא תאכלו משום חזרה להכי פרט בה למימר דהאי היא דלא מהניא בה חזרה אבל כל שאר היוצאים שחזרו הותרו:

32 מאי ת"ל - אטרפה קאי למה קראו טרפה ומה למדנו בכך הוה ליה למיכתב בשר בשדה לא תאכלו:

33 לפי שמצינו - לקמן מפרש היכן מצינו:

34 מעשר שני ובכורים - שנכנסו לירושלים ויצאו וחזרו מותרין:

35 אף זה כן - עובר:

36 במערבא מתנו הכי - לפלוגתייהו דרב ור' יוחנן:

37 יש לידה לאברים - אבר שיצא הרי האבר כילוד דתו לא מהניא ליה חזרה:

38 אין לידה - ומהניא ליה חזרה:

39 מאי בינייהו - בין לישנא דמערבא ללישנא קמא:

40 למיסר מיעוט אבר - אם יצא רובו ונשאר מיעוט ללישנא בתרא דנקט לשון לידה הוי ילוד ומיתסר כוליה וללישנא קמא לא נאסר אלא היוצא:

41 לדברי האומר אין לידה לאברים הוציא ידו והחזירה וחזר והוציא ידו - האחרת והחזירה וחזר והוציא שדרתו והחזירה עד שהשלים לרובו של עובר מי הוי כילוד דהא נפקא רוביה או דלמא כיון דאין לידה לאברים הויא חזרה דידיה חזרה וכי נפיק אידך כבר הדר ליה קמא ואין כאן יציאת רוב דאי למאן דאמר יש לידה לא מהניא להו חזרה:

42 ואם תימצי לומר כיון דהדר הדר הוציאה וחתכה כו' או דלמא רובא בבת אחת בעינן - ואפילו למאן דאמר יש לידה איכא למיבעי להא: