רש"י על חולין ק׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על חולין צ״ט ע״ב:י״ב רש"י על חולין ק״א ע״א:ב׳ »

1 בְּרִיָּה שָׁאנֵי.

2 וְכֵן חֲתִיכָה שֶׁל נְבֵלָה וְכוּ׳. וְתִבְטֵיל בְּרוּבָּא!

3 הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר, כֹּל שֶׁדַּרְכּוֹ לִימָּנוֹת שָׁנִינוּ, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר אֶת שֶׁדַּרְכּוֹ לִימָּנוֹת שָׁנִינוּ, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? שָׁאנֵי חֲתִיכָה, הוֹאִיל וּרְאוּיָה לְהִתְכַּבֵּד בָּהּ לִפְנֵי הָאוֹרְחִים.

4 וּצְרִיכָא, דְּאִי אַשְׁמְעִינַן גִּיד – מִשּׁוּם דִּבְרִיָּה הִיא, אֲבָל חֲתִיכָה – אֵימָא לָא.

5 וְאִי אַשְׁמְעִינַן חֲתִיכָה, הוֹאִיל וּרְאוּיָה לְהִתְכַּבֵּד בָּהּ לִפְנֵי הָאוֹרְחִים, אֲבָל גִּיד – אֵימָא לָא. צְרִיכָא.

6 דָּרֵשׁ רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: חֲתִיכָה שֶׁל נְבֵלָה וְשֶׁל דָּג טָמֵא אֵינָהּ אוֹסֶרֶת, עַד שֶׁתִּתֵּן טַעַם בָּרוֹטֶב וּבַקֵּיפֶה וּבַחֲתִיכוֹת.

7 אוֹקֵי רַב אָמוֹרָא עֲלֵיהּ, וּדְרַשׁ: כֵּיוָן שֶׁנָּתַן טַעַם בַּחֲתִיכָה – חֲתִיכָה עַצְמָהּ נַעֲשֵׂת נְבֵלָה, וְאוֹסֶרֶת כׇּל הַחֲתִיכוֹת כּוּלָּן מִפְּנֵי שֶׁהֵן מִינָהּ.

8 אֲמַר לֵיהּ רַב סָפְרָא לְאַבָּיֵי: מִכְּדֵי רַב כְּמַאן אַמְרַהּ לִשְׁמַעְתֵּיהּ? כְּרַבִּי יְהוּדָה, דְּאָמַר מִין בְּמִינוֹ לֹא בָּטֵיל. מַאי אִירְיָא כִּי נָתַן טַעַם? אֲפִילּוּ כִּי לֹא נָתַן טַעַם נָמֵי! אֲמַר לֵיהּ: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – בְּשֶׁקָּדַם וְסִלְּקוֹ.

9 רָבָא אָמַר:

10 אֲפִילּוּ תֵּימָא לֹא קָדַם וְסִלְּקוֹ, הָוֵי מִין וּמִינוֹ וְדָבָר אַחֵר.

11 וְכׇל מִין וּמִינוֹ וְדָבָר אַחֵר – סַלֵּק אֶת מִינוֹ כְּמִי שֶׁאֵינוֹ, וְשֶׁאֵין מִינוֹ רָבֶה עָלָיו וּמְבַטְּלוֹ.

12 מַתְנִי׳ נוֹהֵג בִּטְהוֹרָה, וְאֵינוֹ נוֹהֵג בִּטְמֵאָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף בִּטְמֵאָה. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: וַהֲלֹא מִבְּנֵי יַעֲקֹב נֶאֱסַר גִּיד הַנָּשֶׁה, וַעֲדַיִין בְּהֵמָה טְמֵאָה מוּתֶּרֶת לָהֶן? אָמְרוּ לוֹ: בְּסִינַי נֶאֱמַר, אֶלָּא שֶׁנִּכְתַּב בִּמְקוֹמוֹ.

13 גְּמָ׳ וְסָבַר רַבִּי יְהוּדָה אִיסּוּר חָל עַל אִיסּוּר? וְהָתַנְיָא: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: יָכוֹל תְּהֵא נִבְלַת עוֹף טָמֵא מְטַמְּאָה בְּגָדִים בְּבֵית הַבְּלִיעָה?

14 תַּלְמוּד לוֹמַר ״נְבֵלָה וּטְרֵפָה לֹא יֹאכַל לְטׇמְאָה בָהּ״ – מִי שֶׁאִיסּוּרוֹ מִשּׁוּם ״בַּל תֹּאכַל נְבֵלָה״, יָצָא זֶה שֶׁאֵין אִיסּוּרוֹ מִשּׁוּם ״בַּל תֹּאכַל נְבֵלָה״ אֶלָּא מִשּׁוּם ״בַּל תֹּאכַל טְמֵאָה״.

15 וְכִי תֵּימָא, קָסָבַר אֵין בְּגִידִין בְּנוֹתֵן טַעַם, וּבִטְמֵאָה נָמֵי אִיסּוּר גִּיד אִיכָּא, אִיסּוּר טוּמְאָה לֵיכָּא.

16 וְסָבַר רַבִּי יְהוּדָה אֵין בְּגִידִין בְּנוֹתֵן טַעַם? וְהָתַנְיָא: הָאוֹכֵל גִּיד הַנָּשֶׁה שֶׁל בְּהֵמָה טְמֵאָה – רַבִּי יְהוּדָה מְחַיֵּיב שְׁתַּיִם, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר!

17 לְעוֹלָם, קָסָבַר יֵשׁ בְּגִידִין בְּנוֹתֵן טַעַם, וְקָסָבַר נוֹהֵג בַּשְּׁלִיל, דְּאִיסּוּר גִּיד וְאִיסּוּר טוּמְאָה בַּהֲדֵי הֲדָדֵי קָאָתֵי.

18 וּמִי מָצֵית אָמְרַתְּ נוֹהֵג בַּשְּׁלִיל? וְהָתְנַן: נוֹהֵג בַּשְּׁלִיל, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵינוֹ נוֹהֵג בַּשְּׁלִיל, וְחֶלְבּוֹ מוּתָּר!

19 הָנֵי מִילֵּי גַּבֵּי טְהוֹרָה, דְּרַחֲמָנָא אָמַר: ״כֹּל בַּבְּהֵמָה תֹּאכֵלוּ״, אֲבָל בִּטְמֵאָה נוֹהֵג.

20 וּמִי מָצֵית אָמְרַתְּ דְּתַרְוַיְיהוּ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי קָאָתוּ? וְהָתְנַן: עַל אֵלּוּ טוּמְאוֹת הַנָּזִיר מְגַלֵּחַ, עַל הַמֵּת וְעַל כְּזַיִת מִן הַמֵּת.

21 וְקַשְׁיָא לַן: עַל כְּזַיִת מִן הַמֵּת מְגַלֵּחַ, עַל הַמֵּת כּוּלּוֹ לֹא כׇּל שֶׁכֵּן? וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא נִצְרְכָא אֶלָּא לְנֵפֶל שֶׁלֹּא נִתְקַשְּׁרוּ אֵבָרָיו בְּגִידִין. אַלְמָא אִיסּוּר טוּמְאָה קָדֵים!

22 אַף עַל גַּב דְּאִיסּוּר טוּמְאָה קָדֵים, אָתֵי אִיסּוּר גִּיד חָיֵיל עֲלֵיהּ, שֶׁכֵּן אִיסּוּרוֹ נוֹהֵג בִּבְנֵי נֹחַ.

23 דַּיְקָא נָמֵי, דְּקָתָנֵי: אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: וַהֲלֹא מִבְּנֵי יַעֲקֹב נֶאֱסַר גִּיד הַנָּשֶׁה, וַעֲדַיִין בְּהֵמָה טְמֵאָה מוּתֶּרֶת לָהֶם.

24 גּוּפָא: הָאוֹכֵל גִּיד הַנָּשֶׁה שֶׁל בְּהֵמָה טְמֵאָה – רַבִּי יְהוּדָה מְחַיֵּיב שְׁתַּיִם,

פירוש רש"י על חולין ק׳

1 הניחא למ"ד - במסכת ביצה דף ג::

2 כל שדרכו לימנות שנינו - במסכת ערלה פ"ג משנה ו גבי חבילי תילתן דלא בטיל הא נמי פעמים שנמנית דאדם עשוי למנות חתיכותיו למנין אורחים שזימן:

3 אלא למ"ד את שדרכו - מיוחד למנין הוא דלא בטל כגון תבלין אבל דבר העשוי לינתן באומד אע"פ שנמנה לפעמים בטל אמאי לא בטלה:

4 חתיכה של נבלה - ומכירה:

5 אינה אוסרת - בפליטתה עד שיהא בה כדי ליתן טעם ברוטב ובקיפה ובחתיכות:

6 אוקי רב אמורא עליה - העמיד מתורגמן לפניו לדרוש ולהשמיע לרבים שלא ילמדו מרבה בר בר חנה:

7 כיון שנתנה טעם בחתיכה - אחת שהיתה בצדה תמיד או שנתבשלה תחלה עמה קודם שיתן שאר החתיכות בקדרה ולא היה בזו ששים באיסור ונתנה הנבלה טעם בה ואח"כ נתן שאר החתיכות בקדרה:

8 חתיכה - זו שקבלה טעם הנבלה נעשת נבלה עצמה:

9 ואוסרת כל החתיכות כולן מפני שהן מינה - וקא ס"ד מפני שהן מינה לא בטלי ואפילו יש בהן כדי ביטול שתיהן:

10 רב - דאמר מפני שהן מינה כמאן אמרה כו':

11 אפילו לא נתנה טעם - בחתיכה שבצדה לא בטלה נמי דהא נבלה גופה מינייהו היא ולא בטלה:

12 בשקדם וסלקו - לאיסור וסלק רוטב קודם שיתן האחרות בקדרה הלכך נתנה טעם בראשונה הרי זו חוזרת ואוסרתן ואי לאו במאי מיתסרי ואשמועינן דחתיכה עצמה נעשת נבלה לאסור חברותיה בפליטתה:

13 אפילו תימא בשלא קדם וסלקו - ולא מיתסרי שאר חתיכות אלא משום חתיכת היתר קמייתא:

14 דכל מין ומינו - כגון נבלה ושחוטה:

15 ודבר אחר - כגון תבלין ורוטב מינו דהיתר אינו מבטלו לאיסור ולא מוסיפו אלא סלקהו כמי שאינו בקדרה זו ונשארו הנבלה והרוטב ובטלה נבלה ברוטב ובקיפה. הלכך נתנה טעם בראשונה תחלה בעוד שלא רבה הרוטב עליה ואח"כ נתן מים וקיפה וחתיכות נתוספה חתיכה ראשונה על הנבלה ואוסרת הכל מפני שהן מינה ולא מצו חתיכות לבטלה ואע"פ שיש בהן יותר מששים והרוטב לבדו אין בו כדי לבטל שניהם:

16 מתני' ואינו נוהג בטמאה - שאם אכל גיד הנשה של טמאה למ"ד יש בגידין טעם לוקה משום טמאה ולאו משום גיד ולמ"ד אין טעם בגידין פטור מכלום דבטהורה עץ הוא והתורה חייבה עליו אבל בטמאה אינו נוהג:

17 מבני יעקב נאסר - דכתיב בראשית לב על כן וגו' ועדיין טמאה מותרת להן עד מתן תורה:

18 אמרו לו - פסוק זה שהזהירו עליו בסיני נאמר ועד סיני לא הוזהרו אלא שנכתב במקומו לאחר שנאמר בסיני וכתב וסידר משה את התורה כתב המקרא הזה על המעשה על כן הוזהרו בני ישראל אחרי כן שלא יאכלו גיד:

19 גמ' איסור חל על איסור - דקא ס"ד משום טומאה ומשום גיד קמחייב ליה:

20 ה"ג יכול תהא נבלת עוף טמא מטמא בבית הבליעה ת"ל כו' נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה - מפני שהיא מטמא באכילה זו ובנבלת עוף מיתוקם בת"כ ובמסכת נדה דף מב: והכא ה"ק יכול אף נבלת עוף טמא במשמע ת"ל נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה מי שאיסורו משום בל תאכל נבלה אני אומר לך שמטמא בה יצא זה שאינו אסור משום נבלה אלא משום עוף טמא. ומדקאמר אין איסורו משום נבלה אלמא סבירא ליה לא אתיא איסור נבלה וחייל אאיסור טמאה:

21 וכי תימא קסבר אין בגידין בנ"ט - ואין כאן איסור טומאה אלא איסור גיד:

22 ור"ש פוטר - לגמרי משמע ולקמיה מפרש טעמא:

23 ה"ג לעולם קסבר יש בגידין בנותן טעם וקסבר נוהג בשליל דאיסור גיד ואיסור טומאה כו' - משעת יצירת ולד חלו שניהם לפיכך חייב לעולם על שניהם:

24 אינו נוהג בשליל - ועל כרחך איסור טומאה חל על השליל שהרי כל יצירתו טומאה ואיסור גיד אינו חל עד שנולד והיכי חייל אאיסור טומאה:

25 כל בבהמה - ואפילו חלבו וגידו דמהאי קרא נפקא לן היתר שליל בשחיטת האם בפרק בהמה המקשה לעיל חולין סט.:

26 הנזיר מגלח - אם האהיל עליהם נטמא נזרו דכתיב במדבר ו והימים הראשונים יפלו ומגלח וחוזר ומונה כדכתיב וגלח ראשו ביום טהרתו:

27 שלא נתקשרו - דליכא עדיין כזית בשר בכוליה וכיון דאיתיה שלם מטמא באהל. אלמא תחלה נוצרין אברים קודם לגידין וש"מ שם טומאה קדים חייל עלייהו:

28 ומשני אע"ג דאיסור טומאה קדים אתי איסור גיד וחייל עליה שכן - איסור חמור הוא ויש בו כח לחול על אחרים ומהו חומרו שנוהג בבני נח לר' יהודה כדתנן והלא מבני יעקב כו':

29 דיקא נמי - דטעמא דרבי יהודה משום האי טעמא הוא מדיליף מבני יעקב דקודם מתן תורה בני נח הוו:

« רש"י על חולין צ״ט ע״ב:י״ב רש"י על חולין ק״א ע״א:ב׳ »