רש"י על חולין כ״ז

1 מתני' השוחט. שחיטתו כשרה - בגמרא פריך שנים בבהמה מאי לשון דיעבד שייך ביה אלא כמה ישחוט וילך:

2 אחד בעוף - בגמרא תני טעמא:

3 ורובו של אחד - של כל אחד ואחד:

4 וורידין - חוטי הצואר שמקלחין את הדם ובגמרא לקמן חולין דף כח: מפרש דאעוף קאי ומשום להוציא את הדם:

5 רוב אחד בעוף כו' - בגמרא שם דף כט. פריך הא תנא ליה רישא:

6 גמ' השוחט - על כרחך דיעבד משמע הלכך קשיא לן ב' בבהמה לכתחלה לא סגי בהכי בתמיה:

7 אאחד בעוף - קאי השוחט דלכתחלה אצרכוה רבנן תרוייהו משום הרחקה לעבירה דלמא לא אתי למיעבד רובא דחד:

8 מן הצואר - מן הגרון:

9 ששח - שכופף:

10 חטהו - הכשירהו לאכילה וטהרהו. לישנא אחרינא חטהו הוציא את דמו ונקהו. ולהאי לישנא גרסינן חטהו לישנא דדכויי הוא וללישנא קמא גרסינן דאכשורי הוא:

11 ואימא מזנבו - שכפוף תמיד:

12 ששח - משמע כופף ולא כפוף מכלל שבדרך הליכתו הוא זוקף:

13 מאזנו - שהוא כופפה כשהוא רוצה:

14 דם הנפש - דהא בקדשים כתיב ודם הנפש בעינן לזריקה דכתיב דמו בנפשו הוא ואני נתתיו לכם על המזבח וגו' דם שהנפש יוצאה בו מכפר:

15 ה"ג ותו שהייה דרסה חלדה כו' ולא גרסינן וליטעמיך:

16 וקרא למאי אתא - כיון דהלכות שחיטה הלכה למשה מסיני הן:

17 דלא לשוייה גיסטרא - שלא יחתוך כל המפרקת לשנים דהכי משמע חטהו הוצא את דמו ותו לא ולאידך לישנא הכשר אכילתו דהיינו הסימנין ותו לא. לישנא אחרינא דלא לשוויה גיסטרא שלא ידרוס אע"ג דהלכות שחיטה הלכה למשה מסיני הם יש מהם שנכתבו כגון דרסה דמפקינן לקמן מושחט אין ושחט אלא לשון ומשך וכי גמירי הלכתא אשארא ודרסה קרי גיסטרא כדתנן במתניתין היה שוחט והתיז את הראש בבת אחת אלמא דרסה לשון התזת ראש בבת אחת קרי לה דהיינו גיסטרא מפני שהמוליך ומביא אינו חותך אלא לפי דעתו וכשהוא רוצה מושך את ידיו אבל הדורס זה החותך כמו שחותכין מקל דק או דלעת או קפלוט שחותך בכח ומתיז להלן:

18 שזב - שדמו זב:

19 חתהו - שברהו כלומר חתכהו:

20 מחוטמו - שהוא זב ליחה תמיד דהא דם בקרא לא כתיב:

21 לבו - אם תתקע בו סכין הוא זב דם הרבה:

22 דלא לשוייה גיסטרא - ולא ידרוס דהכי משמע חתהו עד שיזוב ותו לא אבל דורס אין בידו למנוע ולמשוך ידו. ובלישנא אחרינא כדפרישית חתהו עד מקום שהוא זב ותו לא. מר יליף מהאי קרא ומר יליף מהאי קרא:

23 שסח - שמוציא קול: לשון מסייע להוציא קול ובבכורות דף מ. נמי לענין מומין בבהמה תנן ושניטל רוב המדבר בלשונו:

24 ותנא מייתי לה מהכא - אמוראי מייתי לה מקראי דלעיל או מגמרא כדאמרן אבל תנא דתורת כהנים מייתי לה מהכא:

25 אין לי - שקרויין נתחים:

26 אלא אותן שישנם בכלל הפשטה - כדכתיב והפשיט ונתח וגבי עריכה דכתיב נתחים בנתחים הנפשטים משמע:

27 מנין לרבות - בכלל עריכה גם את הראש שאינו בכלל הפשטה שהרי הותז בשחיטה קודם הפשטה דכיון דנחתכו סימנין קרי ליה הותז מפני שכל חיותו תלוי בהן וכמנח בדיקולא דמיא ובכלל הפשטה אינו אלא קרב כמות שהוא כדאמרינן בזבחים דף פה: צמר שבראשי הכבשים ושער שבזקן התיישים והעצמות והגידין והקרנים והטלפים שנאמר והקטיר הכהן את הכל המזבחה:

28 תלמוד לומר את ראשו ואת פדרו וגו' - ולקמיה פריך תלמוד לומר את הראש ואת הפדר מיבעי ליה למיתני דהא ביה קיימינן:

29 מכלל דשחיטה מן הצואר - דאי לאו הכי במאי הותז:

30 ופרכינן תנא פתח בראש ופדר - למה נאמר את הראש ואת הפדר וסיים בראשו ופדרו דקאמר תלמוד לומר את ראשו ואת פדרו וערך:

31 הכי גרסינן וראשו ופדרו מיבעי ליה לכדתניא כו' - והכי מסיים תנא למתניתין:

32 ופדר קמא למה לי - בשלמא ראש איצטריך לרבויי משום שכבר הותז אלא הפדר למה לי:

33 דרך כבוד - שכשמקריב הראש חופה הפדר על מקום חתך מפני שמלוכלך בדם:

34 מייתי לה מהכא - שחיטה מן הצואר:

35 זאת תורת הבהמה - לעיל מיניה איירי בטומאת נבילות:

36 עוף אינו מטמא במגע ובמשא - דכתיב לטמאה בה אין לך אלא מה שאמור בה לא יאכל לטמאה בה:

37 בהמה אינה מטמאה בבית הבליעה - אם תחבה לו חברו דתניא יכול תהא נבלת בהמה מטמאה בבית הבליעה ת"ל לא יאכל לטמאה מי שאין לה טומאה אלא דרך אכילתה יצתה זו שיש לה טומאה קודם שיאכלנו:

38 מה בהמה בשחיטה - יוצאה מידי נבלה דכתיב ויקרא א ושחט את בן הבקר:

39 אי מה בהמה ברוב שנים - מדאצטריך לעיל לרבות את הראש שכבר הותז דאי בסימן אחד לאו הותז קריא ליה ולא איצטריך לרבוייה:

40 זאת - מיעוטא הוא:

41 מה עוף הכשרו מן הצואר - מליקתו:

42 אף בהמה הכשרה מן הצואר - שחיטתה והיינו דאמרן ותנא מייתי לה מהכא:

43 זאת מאי עביד ליה - כיון דעוף לאו מבהמה יליף אלא בהמה מעוף ילפא מיעוטא מאי ניהו:

44 בסימן אחד - דכתיב בחטאת ויקרא ה ולא יבדיל זאת ממעט שלא לכל דבריהם הוקשו אלא לדבר אחד:

45 הבהמה והעוף - וכל נפש חיה הרומשת במים דגים:

46 לחייבו בשני סימנים - כבהמה דנפקא לן ממנין לרבות את הראש שכבר הותז:

47 אי אפשר שכבר הוקשו לדגים - דלאו בני שחיטה נינהו כדלקמן:

48 הכא כתיבא אסיפה - דידהו אצל שחיטת בהמה ומדשני בדיבוריה וכתיב בהו אסיפה ש"מ דוקא הוא:

49 מן היבשה - לפיכך יש לו חיות בריא וחזק:

50 רקק - גרביל"א שיש בה מים ויבשה:

51 תדע - שמן הרקק נבראו:

52 ועוד שאלו - קונטריקון ההגמון את רבן גמליאל שאלות הרבה והן בבכורות דף ה. וגם זאת שאלו והכא תניי' משום גררא דעופות:

53 שרץ נפש חיה ועוף אלמא ממיא איתבריאו - עופות:

54 ולמה הביאן אל האדם - ר"ג קאמר לה כלומר ולמה נכתבו כאן משום קריאת שם:

55 לקרות להם שם - והכי קאמר ויצר מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים לראות מה יקרא לו ולא איצירה קאי:

56 משום דכתיב - ואת כל עוף השמים על ויצר דמשמע דאיצירה נמי קאי. לישנא אחרינא משום דכתיב על כלומר מקרא קמא גופיה משתמע דמן הארץ נבראו דכתיב על הארץ דמשמע דמינה איתבריאו וכתיב נמי בקרא בתרא ויצר מן האדמה זה שמעתי וראשון נראה בעיני:

57 אין שחיטה לעוף מן התורה - והיקשא דזאת תורת לאקושי בהמה למליקת העוף שתהא שחיטתה מן הצואר כדאמרינן לעיל ואפילו מתורה שבעל פה מהלכה למשה מסיני אין לו אלא מדברי סופרים ואין נבלת עוף קרויה נבלה אלא אם כן מתה מאליה או הרגה במכה שלא על ידי סימנים אבל נחירה או עיקור סימנין כשר בו:

58 חיה נמי - דהא חיה נמי בהאי קרא כתיבא:

59 לפסולי המוקדשין - כדאמרינן לקמן בשמעתין מקיש צבי ואיל לפסולי המוקדשין:

60 איתקש לבהמה - ונימא אין היקש למחצה:

61 דסליק מיניה - או עוף אשר יאכל ושפך את דמו:

62 ונתנבלה בידו - שלא מדעת:

63 הנוחר והמעקר - מדעת:

64 פטור מלכסות - דאשר יאכל כתיב ויקרא יז:

65 ליבעי כסוי - דהא כתיבא כסוי אנחירה דידיה ומהיכי תיתי למיפטריה:

66 מי סברת בעוף - קאי בחיה קאי דכסוי דידה כי כתיב אהכשרה כתיב והכשרה דידה שחיטה היא:

67 השוחט - דבר הצריך כסוי:

68 וצריך לדם - כדמפרש:

69 חייב לכסות - על כרחו ושוב לא יראה למלאכה:

70 כיצד עושה - להפטר מן הכסוי נוחרו או עוקרו: