רש"י על חולין ו׳ א:י״ב

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על חולין ו׳ ע״א:י״א רש"י על חולין ו׳ ע״א:י״ג »

1 הגהות יעב"ץ על חולין פתח ↗

רש"י ד"ה לפונדקא וכו׳ ומשום דאייתינן לעיל כצ"ל:

2 שבת פתח ↗

אָמַר רַב נַחְמָן: מִצְטַמֵּק וְיָפֶה לוֹ — אָסוּר, מִצְטַמֵּק וְרַע לוֹ — מוּתָּר. כְּלָלָא דְּמִלְּתָא: כׇּל דְּאִית בֵּיהּ מֵיחָא — מִצְטַמֵּק וְרַע לוֹ, לְבַר מִתַּבְשִׁיל דְּלִיפְתָּא דְּאַף עַל גַּב דְּאִית בֵּיהּ מֵיחָא — מִצְטַמֵּק וְיָפֶה לוֹ הוּא. וְהָנֵי מִילֵּי דְּאִית בֵּיהּ בִּשְׂרָא, אֲבָל לֵית בֵּיהּ בִּשְׂרָא — מִצְטַמֵּק וְרַע לוֹ הוּא. וְכִי אִית בֵּיהּ בִּשְׂרָא נָמֵי לָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּלָא קָבָעֵי לֵהּ לְאוֹרְחִין, אֲבָל קָבָעֵי לֵהּ לְאוֹרְחִין — מִצְטַמֵּק וְרַע לוֹ. לַפְדָּא דַּיְיסָא וְתַמְרֵי מִצְטַמֵּק וְרַע לָהֶן.

3 פתח עינים על חולין פתח ↗

א"ל ר' זירא לרב אסי ולא חייש מר לתערובת דמאי וכו'. פירש"י בסמוך ד"ה ביין וכו' והכא משום דליתיה בעיניה וע"י תערובת אייתי לקמיהו לא חשו למילתא עכ"ל וראיתי להרב תרומת הדשן סימן מ"ג דנסתפק תלמיד הרואה שרבו רוצה לאכול דבר האסור מדרבנן אם צריך למחות בידו וכתב דחד מרבוואתא הביא ראיה דא"צ למחות מסוגיין דרבי זירא אמאי לא הקשה לרב אסי קודם שאכל אלמא דאין צריך למחות ולהודיע ודחה הרב ז"ל די"ל דדוקא כה"ג שגם התלמיד אין ברור לו האיסור כההיא דתערובת דמאי דהא מסיק התם ופשיט להתר אבל אם ברור לו האיסור אפילו מדרבנן יודיענו ויפרישנו והכי מוכח מלשון רש"י דפירש התם משום דלאו בעיניה הוה הדמאי לא חשו למילתא מדנקט רש"י חשו משמע דתרוייהו ר' זירא ור' אסי והא ר' זירא חש ולא אכל אלא ע"כ ר"ל דלא חש למחות ביד ר' אסי הא אי הוה בעיניה הוה מוחה ואע"ג דאפילו דמאי בעיניה לא אסיר אלא מדרבנן עכ"ל וק"ק דנהי דתריץ יתיב לר' זירא אמנם מ"ש רש"י לא חשו דהיינו גם ר' אסי אינו מתיישב דהא קאמר ר' אסי לר' זירא לאו אדעתאי. ורש"י כתב אחר לשון הנזכר וז"ל אפשר וכו' דיגרום עון שלא ישים על לבו דגזרו עליו וישכח הגזרה ויאכל בשוגג עכ"ל ומאחר שכן איך כתב רש"י בסמוך לא חשו דגם ר' אסי לא חש והרי לא הוה אדעתיה ולא בא בזכרונו כלל:ואפשר לומר דאדרבה רש"י סבר דיש להזכיר למאן דבעי למיכל מילתא דאית ביה איסורא דרבנן דאפשר דלאו אדעתיה ועל כן הוקשה לו דאמאי ר' זירא לא אמר ליה לרב אסי קודם שיאכל מאחר דהוא חש לאיסור ולא אכל. ולכן סבר רש"י דמאי דר' זירא לא אכל לאו משום איסורא רק שלא רצה לאכול מאיזה טעם. אך אחר שאכל רבי אסי בא לדעתו הא דדמאי ותכף אמרו לר' אסי. ומשו"ה כתב רש"י דמשום דליתיה בעיניה וע"י תערובת אייתי לקמייהו לא הרגישו בדבר בין ר' זירא בין רב אסי. ומ"ש לא חשו כונתו לא הרגישו והוא על דרך שאמרו בשבת דף ק"ס חשאי מבינתא דרישאי ופירש"י חשאי הרגשתי. אלא דאח"ך שאכל רב אסי בעודו מהרהר ר' זירא בא לדעתיה ואמרו לרב אסי:

1 לפונדקא דיאי - שם העיר ועמי הארץ היו וחשודין על הדמאי. ומשום דאייתינן לעיל בהמתן של צדיקים כו' נקט ואתי להנך שמעתא דמיירי נמי בכי האי גוונא:

2 מצומקות - צלויות הרבה לשון מצטמק ויפה לו דשבת דף לז::

3 ביין - ואח"כ ערבום וטרפום ביין ואיכא ביין משום דמאי והכא משום דליתיה בעיניה וע"י תערובת אייתי לקמייהו לא חשו למילתא:

« רש"י על חולין ו׳ ע״א:י״א רש"י על חולין ו׳ ע״א:י״ג »