רש"י על חולין נ״ח א:י״ג

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על חולין נ״ח ע״א:י״א רש"י על חולין נ״ח ע״א:י״ד »

1 חולין פתח ↗

וּמוֹדִים וַדַּאי בְּבֵיצַת טְרֵיפָה שֶׁאֲסוּרָה, בִּדְשִׁיחְלָא קַמָּא, מַאי טַעְמָא? גּוּפַהּ הִיא.

2 אבן האזל על משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות פתח ↗

יראה לי שהאוכל ביצי דגים טמאים הנמצאים במעיהם כאוכל קרבי דגים טמאים ולוקה מן התורה וכן ביצי העוף הטמא התלויות באשכול שעדיין לא פירשו ונגמרו האוכל אותן לוקה כאוכל בני מעיים שלהם. המ"מ כתב סברת רבינו זו פשוטה היא בטעמה דכל שהן בגוף בדגים דליכא בהן קליפה, ובעופות כל שתלויות באשכול הן בשר גמור, וראיה לזה דין הטומאה בנבלת עוף שהאוכל מן האשכול של ביצים טמא פ"ק דיו"ט ונתבאר בדברי רבינו בפ"ג מהל' אה"ט. ועוד ראיה שאסור לאכלן בחלב כדאיתא התם אע"פ שבשר עוף בחלב אינו אלא מדבריהם כמו שנתבאר פרק ט' עכ"ל. והנה התוס' בחולין דף נ"ח הקשו בהא דאסרו ב"ה ביצת נבלה אפילו כמוה נמכרת בשוק מהא דשוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות מותרות לאכלן בחלב, ואפילו ר' יעקב לא פליג אלא אם היו מעורות בגידין. ותירצו בשם בה"ג דגבי נבילה דאורייתא החמירו, אבל בשר עוף בחלב דרבנן הקילו, ור"ת תירץ דבביצת נבלה החמירו משום דנבלה היו דבר האסור, אבל בשר עוף בחלב דהוי היתר דכל חד באפי נפשי' שרי. ולכאורה משמע מדבריהם דזהו חומרא שהחמירו בנבלה, אבל לענין בו"ח של עוף דרבנן או דכל חד היתר לא החמירו ואוקמה אדינא דלא הוי כגופה, וא"כ קשה לדידן דקיי"ל כרבנן ואפי' מעורות בגידין מותרות לענין בו"ח. וגבי ביצת טרפה אמרינן דאסורה משום דהוי כגופה, ובתוס' שם לא עמדו בזה ליישב אליבא דרבנן. וראיתי שהרמב"ן בחידושיו עמד בזה וז"ל ואכתי איכא למידק היכי אפשר דשרו רבנן ביצים גמורות בזמן שמעורות בגידין הא כיון דמחברי בגופה כגופה דמיין מדינא כדאמרינן התם וכו'. וי"ל דשאני טרפה כיון שהיא מחוברת לה וכל יניקתה ממנה אסורה, אבל אינה כגופה להקרא בשר וליאסר לענין בשר וחלב, וי"א דכי אמרינן גבי טרפה הכא דכל היכא דאגידא בגופה כגופה דמיא, מדרבנן קאמרינן ולא החמירו כ"כ בבשר וחלב משום דגבי טרפה איכא למיגזר משום דילמא קטנות הוא שבקטנות בשעת טרפות ומעורות לגמרי וההיא כגופה הוא מדאורייתא. עכ"ל. וצריך לבאר כונת הרמב"ן בתירוצו הראשון דלכאורה כונתו דאף דהוי כגופה ליעשות טרפה מ"מ לא מיקרי בשר לענין בשר וחלב, אבל באמת א"א לפרש כן דא"כ בטלה כל הקושיא מביצת נבלה למה דמותר בבו"ח, והרמב"ן הביא מקודם תי' הבה"ג ע"ז וגם אח"כ הביא תי' ר"ת דשאני בו"ח דכל חד היתר, ואם עכשיו מתרץ שאינו צריך כלל תי' בה"ג א"כ למה הביא אח"כ תי' ר"ת, והמעיין בסדר דבריו יראה שאינו מכוין כאן אלא ליישב אליבא דרבנן במעורות בגידין, אבל ביצת נבלה צריך לתירוצי בה"ג ור"ת דבנבלה החמירו משא"כ בבו"ח או מטעם הבה"ג או מטעמו של ר"ת, ומוכח דאין כונת תירוצו משום דגבי בו"ח צריך דוקא דין בשר וביצה לא מקרי בשר, דבאמת לא כתיבא בקרא בשר אלא גדי, ואם בשר עוף בחלב דאורייתא ותרנגולת בחלב אסורה מדאורייתא, אם ביצה שנמצאת במעי תרנגולת הוי כגופה ונקראת תרנגולת שפיר אסורה אפילו לא מיקרי בשר, ובהכרח דכונתו דאף דאמרינן דהוי כגופה היינו דוקא לענין טריפות כיון שמחוברת ויש לה חיות מהתרנגולת לכן נטרפו עמה, אבל לענין בשר וחלב לא מיקרי בשר, היינו דלא מיקרי נמי תרנגולת, משום דאזלינן בתר סברא ותרנגולת ממש לא מיקרי אפילו מעורות בגידין, אף דלענין טרפות נטרפו עמה, ולענין נבלת עוף טהור דמדמי רב יוסף בביצה דף ז' לדין בו"ח אף דלענין טרפות נטרפו עמה ובודאי לענין נבלה נתנבלו עמה מ"מ סבר הגמ' דלענין טומאת נבלה ל"ה כנבלה כיון דל"ה כעוף ממש. והנה כל זה שכתבנו דגבי טרפה הוי כי גופה ונטרפו עמה אף דבמתני' פ"ה דעדיות תנן ושוין בביצת טרפה שאסורה מפני שגדלה באיסור, ומפרש בגמ' בחולין דף נ"ח מפני שגמרה באיסור, ולכאורה הפי' דנאסרת אח"כ כשנגמרת במעי טרפה, וכן משמע מלשון הש"ך סי' פ"ו סק"ח שמפרש כן, אבל באמת רש"י בחולין דנ"ח פירש שם בלישנא קמא דאמימר דאמר דשיחלא קמא אסורה דהוא משום שנטרפו עמה, ואיברא דרש"י כתב משום דעובר ירך אמו, הנה הרמב"ן שם הביא דברי בה"ג דאפילו למ"ד עובר לאו ירך אמו לענין טרפה הוי כגופה, ובהא דאמימר בהכרח לפרש כפרש"י דהא אמר דמכאן ואילך שריא, ולענין מה שנגמרת אח"כ אין נ"מ משיחלא קמא למכאן ואילך, ומכיון דאח"ז אמר שם א"כ גדלה גמרה מיבעי לי', א"כ מוכח דפי' גמרה אינו שנאסרת במה שנגמרת אח"כ אלא שנאסרה תיכף וגמרה באיסור טרפה, ולאפוקי מביצת נבלה שנמצאת ביצה גמורה שלא נגמרה באיסור. ומכל מה שכתבתי מבואר דביצת נבלה אם מעורה בגידין אסור מה"ת באיסור נבלה, ותמיהני על הפמ"ג בסי' פ"ו בש"ד סק"ח שכתב דיש בו חשש איסור תורה, ולדעתי אינו חשש אלא ודאי נבלה לרוב הפוסקים, זולת להמפרשים דגם בטרפה אינו אלא מדרבנן גזירה אטו קטני קטנים. והנה הרמב"ם בפהמ"ש בפ"ה דעדיות בהא דביצת נבלה אם יש כיוצא בה נמכרת בשוק מותרת לדברי ב"ש, כתב וז"ל ואם יש בקליפתה רכות ואפילו דבר מועט היא אסורה לפי שהיא מכלל בני מעיה, וקשה דכאן פסק רק כל זמן שהם תלויות שעדיין לא פירשו מגמרו. והנה בדעת הרמב"ם בפה"מ הי' אפשר לומר עפ"מ שכתב הש"ך בסי' פ"ז בהא דהכה תרנגולת על זנבה והטילה ביצים דאסורות משום אמ"ה, דמלבד החילוקים שחילקו הראשונים מנבלה לבו"ח יש לומר עפ"מ שכתב ר"ת דאפילו ביצים ממש היו אסורות משום אבמ"ה אי לאו דגלי קרא דשרי, ולכן כשהן מעורות דלא גלי קרא שפיר אסירי משום אבמ"ה, ולפ"ז יש לומר דאין כונת הרמב"ם דהוי כי גופה, אלא דכיון דאין להם היתר ביצים א"כ כמו דאסור בחייה משום דבר הבא מן החי, כן בביצת נבלה אסור משום נבלה או עכ"פ משום אינה זבוחה, דכיון דאסור משום אבמ"ה צריך היתר בזביחה דכשנשחטה התרנגולת ונמצאו בה ביצים אף שאינם גמורות ואפי' אינם כגופה הא מותרות הן משום כל בבהמה תאכלו, אבל נתנבלה אסורה, ומה שכתב דהוי בכלל בני מעיה היינו דצריכים היתר שחיטה כמו בני מעים. והא דאמר בחולין הכל מודים בביצת טרפה שאסורה, וגרסו בתוס' בב"ק דף מז ע"א מאי טעמא כיון דאגידא בגופה כי גופה דמיא, אף דבגירסת הגמ' שלנו ליתא גירסא זו אלא מפני שגדלה באיסור, אכן גם לגירסת התוס' לא קשה על דברינו דביצת טרפה היינו שאח"כ הטילה התרנגולת ביצים גמורות, וא"כ אם בשעה שנטרפה לא היו מעורות לא נטרפו בטרפת התרנגולת, ולכן אף דאם היו שוחטין התרנגולת ונמצאו ביצים שאינם גמורות ואינם מעורות היו אסורות, דכיון דליכא עלייהו היתר האם וכמו בשוחט בהמה טרפה דולדה אסור מ"מ אם הטרפה הטילה ביצים כיון דלא נטרפו בטרפת האם וגם לא נתגדלו באיסור וכשנגמרו נעשה עליהם היתר ביצים שפיר מותרות, לכן ע"כ לא אסור אלא היכי שהיו מעורות בגידין בשעה שנטרפה. והנה דעת הרשב"ם הביאו המרדכי פ"א דביצה דביצים גמורות היינו שנתקשו קליפתם החיצונה, וכתב הש"ך דפסק כר' יעקב ומפרש דר' יעקב אינו מתיר אלא בקליפה קשה, ובודאי קשה לומר כדבריו דהא ר' יעקב אינו אוסר אלא אם היו מעורות בגידין ולא בקליפה רכה, ועוד דהרשב"ם לא קבע דבריו על דברי ר' יעקב אלא על דברי ת"ק, ולכן תפסו האחרונים לעיקר דהרשב"ם פוסק כת"ק ומפרש דר' יעקב לקולא, והיינו דהת"ק אינו מתיר אלא בביצים גמורות שנתקשה קליפתם החיצונה, ור' יעקב סבר דוקא אם היו מעורות בגידין אסורות. אלא דקשה לפ"ז סוגיית הגמ' בביצה דף ז' דהכי איתא התם מאן תנא להא דתנו רבנן האוכל מנבלת עוף טהור מן השלל של ביצים וכו' טהור, מן האשכול של ביצים וכו' טמא, מאן תנא מן השלל של ביצים טהור א"ר יוסף דלא כר' יעקב דאי כר' יעקב הא אמר אם היו מעורות בגידין אסורות, אמר ליה אביי ממאי דלמא עד כאן לא אמר ר' יעקב אלא לענין איסורא אבל לענין טומאה לא, וכי תימא לענין טומאה נמי נגזור אפושי טומאה הוא ואפושי טומאה מדרבנן לא מפשינן, ואיכא דאמרי מאן תנא מן האשכול של ביצים טמא, א"ר יוסף ר' יעקב היא דאמר אם היו מעורות בגידין אסורות, אמר לי' אביי ממאי דאשכול מהנך דתליא באשכול דילמא אשכול גופי' וכו' ומסוגיא זו מוכח דאי אפשר לומר דר' יעקב לקולא, דא"כ מה אמר רב יוסף בל"ק דלא כר' יעקב דהא כ"ש דהוא דלא כת"ק, וע"כ דר' יעקב לחומרא, וכן הוכיח הש"ך מכאן דהרשב"ם פוסק כר' יעקב, אבל כבר כתבנו דא"א לפרש כן, ולכן צריך ליישב הסוגיא לשיטה זו, וראיתי באחרונים שמתרצים אבל אין דבריהם מספיקים לדעתי. והנראה בזה דרב יוסף סבר דבשלמא לת"ק דאינו מחלק בין מעורות לאינם מעורות, ובכל גווני אסור לאכלם בחלב עד שיהיו גמורות והיינו שקליפתם קשה, איכא למימר דאנו למדים מאיסור נבלה דאפי' ב"ש מודים דכל שאין כיוצא בה נמכרת בשוק אסורה, וסבר רב יוסף דהוא מדאורייתא דרק ב"ה אסרי מדרבנן שכיוצא בה נמכרת בשוק, והיינו דכל שאינם ביצים גמורות הויין בכלל גופה והוי גדי וכמש"כ הרמב"ן דבזה תליא איסור בו"ח, דכמו דהויין בכלל נבלה ה"נ הויין בכלל גדי. וכ"ז לענין איסור נבלה אבל לענין טומאת נבלה לא מהני מה דאין עליהם היתר שחיטה, דטומאת נבלה לא הוי אלא בנבלה ממש שנתנבלה ע"י המיתה, וזה אינו אלא באברים שהיה להם כח החיות, אבל ביצה גמורה אף שלא נתקשה קליפתה כיון שאינה מעורה בגידין אין לה שום כח החיות כיון שאינה מחוברת כלל להתרנגולת, ואף שבמעי התרנגולת היתה מתקשה הקליפה אין זה משום כח החיות אלא כח הצמיחה כמו שערות וצפרנים שגדלים במת. ומצינו קצת דוגמא בשחיטת עכו"ם שאסור משום נבלה ואינו מטמא משום נבלה כמו שכתב הרמב"ם בפ"ב מהלכות טומאת אוכלין והוא משום דלענין טומאה לא מיקריא מיתה אלא שחיטה ולענין היתר אכילה כיון דלא הוי שחיטה כשרה ממילא יש איסור נבלה. אבל כל זה אינו אלא לת"ק דאינו מחלק בין מעורות בגידין לאינם מעורות, אבל לר' יעקב דאמר דוקא אם היו מעורות בגידין אסורות, ומוכח דסבר דמעורות הויין בכלל גדי משום דיש להם חיות, דאין לומר דלא הוי אלא קצת חבור כאבר ובשר המדולדלין דלא שייך בשביל זה לאסור בבו"ח, דבשלמא ת"ק סבר שפיר דכ"ז שאין להם דין ביצים ממש והויין לענין איסור נבלה בכלל התרנגולת ה"נ הויין בכלל גדי לענין בו"ח, אבל לר' יעקב דסבר דוקא מעורות וע"כ דסבר דצריך שיהיו נחשבין מגוף התרנגולת, וא"כ שפיר צריך להיות נבלה גם לענין טומאה, ולכן שפיר אמר רב יוסף דהברייתא דלא כר' יעקב, ואביי דוחה דאפשר דר' יעקב לא אסר אלא מדרבנן, אבל מעיקר דינא גם מעורות לא מהני שיהיו נחשבים כמו גוף התרנגולת, ולאיכא דאמרי דאמר רב יוסף אסיפא מאן תנא מן האשכול של ביצים טמא ר' יעקב הוא, והיינו ששלל של ביצים אינם מעורות ואשכול הוא המעורות, ואמר רב יוסף דהוא כר' יעקב דלת"ק לא ידעינן חילוק בין מעורות לאין מעורות, וע"ז דחי אביי דדילמא באמת ליכא חילוק בין מעורות לאין מעורות, ואשכול של בצים היינו אשכול גופיה דהוא בשר השדרה, אבל ביצים אפי' מעורות אינם כגוף העוף, וכ"ז הוא לענין טומאת נבלות דבעי שיהיו נחשבין כמו גוף העוף שיהי' בהם חיות העוף דאז חל עליהם טומאת נבלות במיתת העוף, אבל לענין בשר וחלב אפי' אינם מעורות נחשבים בכלל גדי כמש"כ. עתה נבוא לדברי הרמב"ם והמ"מ שלפנינו, והנה אם דעת הרמב"ם כשיטת שאר הראשונים דר' יעקב הוא לחומרא, וחכמים מתירין אפי' אם מעורות בגידין א"כ תמוהים דברי המ"מ דהרמב"ם הא פסק דכ"ז שעדיין לא פירשו ונגמרו האוכל אותן לוקה כאוכל בני מעים שלהם, א"כ מה מביא המ"מ ראיה מדין בו"ח, שאסור לאכלן בחלב, דזה דוקא בתלויות באשכול ולא נגמרו החלמון והחלבון, ולדעת הר"י החלמון לבד, אבל עכ"פ אינו צריך שיפרשו מהאשכול, ואפי' אם מעורות בגידין מותרות דהא קיי"ל כת"ק, ואין לומר דכונת הרמב"ם במש"כ כ"ז שלא פירשו ונגמרו דתרתי בעינן, ואם נגמרו אף שלא פירשו פטור, דא"כ למה כתב המ"מ דכ"ז שתלויות באשכול הרי הן כבשר, וכן מוכח מהא דנבלת עוף טהור דאי מן האשכול הוא מן התלויות באשכול לא הוזכר שם גמורות. והמ"מ מביא משם לכאן, ואם נימא דהרמב"ם סובר כדעת הרשב"ם דלת"ק אפי' אם אינם מעורות בגידין אסורות, ג"כ קשה דהא כאן פסק הרמב"ם דדוקא אם תלויות באשכול, ומוכח כאן דסובר דגמורות ואינם מעורות הוא חדא מילתא, והוא דלא כד' הגמ' בביצה לכל הפירושים. והנה בביצה דף ז' לל"ק אמר רב יוסף דמן השלל של ביצים זהו מעורות וכיון דאמר דטהור הוא דלא כר' יעקב, ולאיכא דאמרי מן השלל אינם מעורות ומן האשכול הם מעורות, וע"ז אמר רב יוסף דמאן תנא דמן האשכול טמא ר' יעקב הוא, וע"ז אמר אביי ממאי דמן האשכול הוא מהנך דתליא באשכול דילמא מן האשכול גופא, והרמב"ם בפ"ג מהל' אה"ט פסק כלשון הברייתא דמן האשכול טמא, ואינו מבורר כונתו אם מאשכול גופא או מהתלויים באשכול, והכ"מ כתב שם פירש"י דהיינו מבשר השדרה, אבל מדברי הרמב"ם כאן דפסק דמהתלויות באשכול לוקה, וכתב המ"מ דזה נלמד מאוכל נבלת עוף טהור מוכח דשם ג"כ הוא מהתלויים באשכול ודלא כהכ"מ, וקשה דכמאן פסק הרמב"ם דכל"ק דמשלל של ביצים הוא מעורות והוא טהור א"א דא"כ למה כתב על מן האשכול שעדיין לא פירשו דהא גם מן השלל לא פירשו, ומוכח דדעתו כאיכא דאמרי דמן האשכול היינו מעורות, וא"כ קשה דהא אמר רב יוסף ר' יעקב הוא והרמב"ם פסק דלא כר' יעקב. ונראה דדעת הרמב"ם כשיטת הרשב"ם דמה דאמר רב יוסף ר' יעקב הוא אינו דהוא דלא כת"ק אלא דת"ק לא אמר חילוק בין מעורות לאינם מעורות, ולכן הא דמצינו חילוק בין מעורות לאינם מעורות הוא כר' יעקב, אבל אפשר לומר דת"ק דסובר דאפי' אין מעורות אסורות כ"ז שאינם גמורות מ"מ מודה דבאוכל נבלת עוף טהור דוקא אם מעורות טמא משום דבבו"ח סבר דהויין בכלל גדי כ"ז שאין עליהם שם ביצים, אבל גבי נבלה כיון שאין בהם חיות התרנגולת אין בהם דין נבלת עוף טהור לענין טומאה דגבי נבלת עוף טהור לא מהני מה דאין ע"ז היתר שחיטה אלא דצריך שתתנבל במיתת העוף, וכיון דאין להם חיות לא נתנבלו עמה, ולענין אוכל ביצי עוף טמא אף דיש מקום לומר דגם אם אינם מעורות, כיון שאינם ביצים ממש ואין בהם היתר ביצים לענין איסור נבלה חייבין עליהם גם משום עוף טמא, מ"מ סובר הרמב"ם דאין לנו לחייב מלקות כיון שאין נחשבין כגוף העוף, בפרט שכל הדין חידש הרמב"ם מסברתו לחייב מלקות אף דביצי עוף טמא נתמעטו ממלקות, לכן אם אינם מעורות אף שאינם גמורות ואין בהם היתר ביצים לענין איסור נבלה מ"מ לא נוכל לחייב מלקות משום עוף טמא כיון דאינם כגוף העוף, לכן דימה הרמב"ם דין זה לדין נבלת עוף טהור דדוקא אם הם מעורות דהוי כגוף העוף אז טמא האוכלם משום אוכל נבלת עוף טהור. ומה דהוכיח המ"מ דין זה מדין בו"ח אף שלפי דברינו יסבור הרמב"ם גבי בו"ח דאפי' אם אינם מעורות אסור לאכלן בחלב כ"ז שאינם גמורות, יש לומר בכונתו דהנה בגמ' ביצה שם אמר רב יוסף לאיכא דאמרי דהא דתניא מן האשכול של ביצים טמא ר' יעקב הוא דאמר אם היו מעורות בגידין אסורות, ודחה אביי ואמר ממאי דמן האשכול מהנך דתלייא באשכול דילמא מן האשכול גופיה, ופרש"י בשר הדבוק בשדרה, ובפרק ג' מהל' אה"ט בדברי הרמב"ם שפסק מן האשכול טמא פי' הכ"מ דהיינו מן הבשר הדבוק בשדרה והוא כאביי, ובזה לא נוכל כלל לומר דהני דתליא באשכול אין מטמאים משום דאין להם חיות התרנגולת דזה שייך רק על מעורות בגידין, לומר דאף שהן מעורות עוד בגידין אינם אלא מחוברין, אבל לאביי דאמר דמן האשכול היינו מבשר השדרה וא"כ מביצים אפילו בתחילת ברייתן שהן בודאי חיים מגוף התרנגולת אינם בכלל נבלת עוף טהור, וע"כ דטעמא אחרינא הוא דביצים אינם כלל בכלל העוף אפילו בתחילת ברייתן, והא דאסור משום נבלה לדברי הכל צריך לומר דהוי בגדר יוצא מן החי דאין עליהם היתר שחיטה אבל אין להם דין עוף, וא"כ אין סברא לאסרם משום בו"ח דאינם בכלל גדי. ולכן סובר המ"מ דלא כמש"כ הכ"מ בפ"ג מאה"ט דמן האשכול הוא מבשר השדרה כאביי דא"כ מהני דתליא באשכול אפי' בתחילת ברייתן אין מטמאין, וא"כ אין לאוסרן בבו"ח, אע"כ אביי רק דחויי קא מדחה לרב יוסף לומר דמהך ברייתא ליכא סייעתא לר' יעקב ויש לפרש מן האשכול מאשכול גופיה, אבל באמת מברייתא דבו"ח ע"כ מוכח בין מת"ק בין מר' יעקב דעכ"פ יש לביצים דין תרנגולת מתחלת ברייתן, וא"כ אין לפרש דמן האשכול אשכול ממש ובע"כ מהני דתלייא באשכול, וממילא מוכח דר' יעקב סבר דמעורות בגידין הויין כגוף העוף, דהא הני דתליא באשכול הכל בכלל, ואפילו אלו שנגמרו ואינם אלא מעורות. וזהו שכתב המ"מ דמהא דאסור לאכלן בחלב מוכח כדברי הרמב"ם, משום דמוכח דלא כאביי וכנ"ל, והא דביצי עוף טמא דמי לדין טומאת נבלה דחייב דוקא במעורות, ולא לדין נבלה ובו"ח דאפילו אינם מעורות, היינו משום דכתיב מבשרם וסובר הרמב"ם דדוקא מבשרם ממש שיהי' מגוף העוף משא"כ בנבלה ובו"ח כיון דעכ"פ הויין בכלל העוף אסורין וכמו שנתבאר, ומש"כ הרמב"ם כ"ז שלא פירשו ונגמרו הכונה שלא פירשו ולא נגמרו דתרתי בעינן לחייבו במלקות, דאף דאינו מצוי שיהי' קליפתן קשה ויהיו מעורות מ"מ הזכיר הרמב"ם שניהם משום דשניהם הוא בתנאי חיוב המלקות. ולפ"ז נתברר לנו דעת הרמב"ם כהרשב"ם דגמורות הן גמורות ממש והוא כדבריו בפה"מ בעדיות דכל זמן שיש רכות קצת ה"ה בכלל בני מעיה, אלא דמ"מ כגוף העוף ממש לא הוי עד שיהיו מעורות.

13 ומודים - ודאי בביצת טרפה:

14 בשיחלא קמא - דכיון דאגידא ביה דמעורה בגידין כגופה דמיא:

« רש"י על חולין נ״ח ע״א:י״א רש"י על חולין נ״ח ע״א:י״ד »