רש"י על חולין ל״א ב:ו׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על חולין ל״א ע״ב:ה׳ רש"י על חולין ל״א ע״ב:ז׳ »

1 חולין פתח ↗

וְאִם בִּשְׁבִיל שֶׁיּוּדְחוּ יָדָיו – טְהוֹרוֹת, וּפֵירוֹת בְּ״כִי יוּתַּן״.

2 חולין פתח ↗

וְאִם בִּשְׁבִיל שֶׁיּוּדְחוּ יָדָיו – טְהוֹרוֹת, וּפֵירוֹת בְּ״כִי יוּתַּן״.

3 שערי תורת בבל פתח ↗

לא ב רש"י ד"ה ופירות וכו' דאחשבה להך נפילת פירות וכו'.—וכן פירש רש"י בחגיגה יט א, ואחריו נמשכו הר"ש והרע"ב במכשירין שם. ואיני יודע צורך בזה, דאפי' אם אין הנפילה חשובה, מ"מ הרי המים שעל ידיו שחשב להדיחן, ודאי חשובין הם, וכשהוא מעלה את ידיו מן המים מים אלו מכשירים את הפירות.

3 רש״ש על משנה מכשירין פתח ↗

ואם חשב שיודחו ידיו כו'. עי' מש"כ בס"ד בחגיגה יט. ומה שסיים הרע"ב וה"ל משקה שסופו לרצון דאע"פ שאין תחלתו לרצון כו'. זהו מלשון הר"ש ורש"י בחולין לא ב'. לכאורה כאן הוה תחלתו לרצון. דהא הרצון הוא בשעה שנוטלן ואז הוה תחלת ביאתו בתלוש עי' בתוס' שם:

6 ואם בשביל שיודחו ידיו - נתכוין ליטול את הפירות מן המים:

7 ידיו טהורות - כ"ש שנתכוין:

8 ופירות הרי הן בכי יותן - ומקבלין טומאה מכאן ואילך דאחשבה להך נפילת פירות ליטול ידיו בהגבהתן והוה ליה משקה שסופו לרצון ותנן מכשירין פ"א מ"א כל משקה שסופו לרצון אע"פ שאין תחלתו לרצון מכשיר:

3 דור רביעי פתח ↗

רש״י ד״ה ופירות הרי הן בכי יותן, ומקבלין טומאה מכאן ואילך, דאחשבה להו נפילת פירות לפע״ד נראה להגיה נטילת פירות ליטול ידיו בהגבהתן, והוה לי׳ משקין שסופו לרצון וכו׳ עכ״ל, וכפי הנראה דלהיפך הוול״ל, דהוה לי׳ משקין שתחילתן לרצון, כי הרצון הוא כניסת ידיו והוצאתו מן המים כדי שיודחו, ושוב מכשירין את הפירות אע״פ שהמים שעל הפירות שלא לרצון המה, כי רק תחלת תלישת המים בעינן שיהי׳ לרצון, אבל נפילתן על הפירות אפילו שלא לרצון מכשיר. ועיין בחי׳ הרשב״א ז״ל, שהקשה על הרמב״ם בפי״ב מטו״א, שפסק דבעינן רצון בעלים דוקא, מהא דקתני הכא ופשט מי שידיו טמאות דמשמע אפילו אחר שאינו בעל הפירות, ועיין בכ״מ שם שכ׳ על דברי הרשב״א שאין לדבריו הכרע, ואני תמה דיותר הי׳ להקשות על הרמב״ם, דמכאן מוכח דלא בעינן רצון כלל בשעת נפילת המים על הפירות, כל שתחלת תלישת המים הי׳ לרצון, והרמב״ם דמצריך רצון בעלים דוקא, ע״כ לשיטתי׳ אזיל דבעינן רצון ומחשבה בשעת תלישת המים מן המים, וגם רצון בשעת נפילתן על הפירות, עיי״ש בהשגת הראב״ד ודברי הכ״מ שם נפלאים בעיני, דהרי בפירוש כ׳ הרמב״ם כן הלכה ג׳ שם בדין כופה קערה עיי״ש והאי רצון בתחלת תלישת המים, ודאי דלא בעי בעלים של הפירות, דמה להני בעלים, עם הני מים שעדיין לא נפלו על הפירות, אבל מה דמצריך הרמב״ם דעת בעלים, הוא ברצון השני שבשעת נפילת המים על הפירות, אבל הראב״ד והר״ש וכן רש״י ותוס׳ דפליגו על הרמב״ם, וס״ל דכל שהמים נתלשו ברצון מכשירין גם בלא שום רצון בשעת הנפילה על הפירות, לא שייך כלל דעת בעלים ואפילו בהאי דינא דאם אין תחילתן ברצון וסופן לרצון דמכשירים דאז נמי רק מצד שהמים יהיו כתלושין לדעת בעינן האי רצון, עיין בהשגה שני׳ של הראב״ד שם, וא״כ גם אז לא מצד הפירות בעינן האי רצון אלא מצד המים שיתחשב עליהם לשום דבר תלוש, עיין לעיל דף ט״ז ע״א רש״י ד״ה לענין הכשר זרעים, וא״כ בעל הפירות לא שייך לזה כלל, אלא רצון של נותן המים כדי שיהי׳ להמים דין תלושים לרצון, הרי דהאי פלוגתא שבין הרמב״ם לראב״ד, אי בעינן דעת בעלים דוקא, תלוי בפלוגתא השניה אי בענין גם רצון בשעת נפילת המים על הפירות, ולכן יותר הו״ל להרשב״א להשיג על הרמב״ם ולומר דמכאן מוכח דלא בעינן רצון כלל בשעת נפילת המים על הפירות, כי הוא העיקר וממילא בטל מה שהצריך הרמב״ם דעת בעלים, דהא כאן לא חישב כלל על הפירות, לא הבעלים ולא האי טמא שרוצה להדיח את ידיו. אבל המעיין ברמב״ם יראה שנשמר מקושי׳ זו דז״ל שם בהל׳ יו״ד ״פירות שנפלו לתוך המים ופשט ידיו ונטלן לא הוכשרו, ואם חישב שיודחו ידיו, הוכשרו במים שבידיו שהמים שבידיו ושעל הפירות הרי הן כתלושין ברצון״ עכ״ל, הנה תראה דהרמב״ם שינה מלשון הש״ס וכ׳ ופשט ידיו ולא כ׳ מי שידיו טמאות, והוא כדי שלא נפרש דעל אדם דעלמא קאי, אלא על הבעלים קאי, והנה ידועה סברת פסיק רישא במעשה שבת, דכל שמתכוין לדבר אחד וע״כ נעשה עוד דבר אחר הרי הוא כמתכוין לשניהם, משום דא״א זה בלא זה, וא״כ מי שמעלה פירות מתוך המים כיון דא״א להעלותן בלי מים שעליהם אין לחלק ולומר דכיוון להעלות רק הפירות ולא המים שעליהם, ולכן לדעת כל הני הראשונים גם בחלוקה הראשונה דפשט טמא את ידיו להוציא את הפירות הי׳ להם שפיר הכשר מים, כי כמו שהעלה הפירות לדעת, העלה המים שעליהם ג״כ לדעת מכח סברת פסיק רישא, אבל לרמב״ם ניחא דניהו דתלישת המים הוה לדעת משום פסיק רישא, אבל אנן בעינן גם נפילתן על הפירות לדעת ולזה ליכא כאן מעשה המורה על רצון ודעת שיתלחלחו הפירות מן המים, אבל בחלוקה שניה שבשביל שיודחו ידיו פשט את ידיו הרי דהעלה מים בידו לדעת ורצון, וכיון שהעלה הפירות עמהם וא״א שלא יתלחלחו ע״י המים שבידו הרי איכא פסיק רישא גם לזה ושפיר הוכשרו, ולכן קושי׳ הרשב״א נתהפך עליו ועל דעמי׳ דאם ניחא דלא בעינן בעלים ע״כ משום דסגי ברצון תחלה על תלישת המים, וזאת איכא גם בחלוקה הראשונה, בטמא שפשט את ידיו ליטול הפירות, ומשום דא״א ליטול הפירות בלי מים שעליהם, ודו״ק.

3 דור רביעי על חולין פתח ↗

« רש"י על חולין ל״א ע״ב:ה׳ רש"י על חולין ל״א ע״ב:ז׳ »