רש"י על חולין י׳ ב:ו׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על חולין י׳ ע״ב:ה׳ רש"י על חולין י׳ ע״ב:ז׳ »

1 חולין פתח ↗

אִי הָכִי, תִּיבְעֵי נָמֵי בְּדִיקַת חָכָם! עֵד אֶחָד נֶאֱמָן בְּאִיסּוּרִין. אִי הָכִי, מֵעִיקָּרָא נָמֵי לָא! הָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא אָמְרוּ לְהַרְאוֹת סַכִּין לְחָכָם אֶלָּא מִפְּנֵי כְּבוֹדוֹ שֶׁל חָכָם.

2 תורה תמימה על התורה פתח ↗

ושחט. ושחט כתיב, מכאן שעד אחד נאמן באיסורין מגשהרי הכהנים אוכלים משחיטת הקרבנות ולא הזקיקתם התורה להעמיד עדים בשעת שחיטה. והא דבעינן בעלמא שני עדים הוא רק לענין עונש ממון או מלקות או מיתת ב"ד. והא דעד אחד נאמן באיסורין קולא היא שהקילה התורה, ולכן נאמן רק להקל ולא להחמיר, ונתבארו פרטי דין זה ביו"ד סי' קכ"ז ובאחרונים שם. .חולין י' ב' ברש"י

2 מעשי למלך על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות פתח ↗

ולא שלוחו. עיי' תוס' יבמות ק"א שהקשו נילוף מהכא דלא אמרינן ששא"כ ותי' דיש כמה כתובים והקשו א"כ אמאי איצטריך קרא בקידושין אתם גם אתם ובגירושין דששא"כ נילוף מכאן דגלי הכא דלאו כמותו ש"מ דבעלמא ששא"כ ותי' דהוי מוקמינן קרא על מילתא אחריתא עיי"ש. בענין שליחות הנה במה שהקשו על רבינו בפ"ב משותפין דהביא דגם אתם ותמהו עליו דלשליחות א"צ גם אתם נראה ליישב דהנה בטו"א חגיגה דף י"א העלה אם עשה שליח להקדים מעשר לתרומה אשל"ע ובאמרי ברוך הקשה אמאי לא יליף ממעילה דישל"ע ונראה דזה תליא בפלוגתא בירושלמי פ"ג אי עובר משעה שהקדישם למעשר או משעה שתרם התרומה אח"כ כשכבר הפריש המעשר ולפי"ז יש לומר בהקדים כבר המעשר ועשה שליח להפריש התרומה א"כ להאי מ"ד דמשעה שמפריש התרומה עובר א"כ אשל"ע דהא עשאו השליח לדבר עבירה אבל למ"ד משעה שהפריש מעשר אם עשה שליח להפריש התרומה אחר שכבר הפריש המעשר א"כ העבירה כבר עברה כהא"ג לא שייך אשל"ע דעבירה כבר עברה א"כ הקושיא רק למ"ד משעת תרומה עובר וממילא ניחא דלא מצי למילף ממעילה דישל"ע דהא כיון שכבר הפריש המעשר ע"כ לתרום עתה התרומה א"כ הו' מזיד ואין לילף ממעילה דהו' בשוגג דבמעילה גופי' לא דמי מעילה דשוגג למעילה דמזיד דחייב ואין מתחלל ומעתה ניחא אי לאו קרא דאתם גם אתם הו' ילפינן אדרבא תרומה ממעילה דבתרומה אשל"ע והפריש תרומה אחר מעשר א"כ שוב גם לתרום כדרכו ע"כ דא"י לעשות שליח לכן צריך גם אתם והא דיקשה אמאי לא קמשני כן בגמרא דצריך לזה אתם גם אתם יש לומר דגמרא ס"ל כאידך מ"ד דעבירה בשעת הקדמת מעשר א"כ בתרומה לא משכחת עבירה א"כ אין לילף תרומה ממעילה דהו' דבר עבירה א"כ א"צ גם אתם וא"ש. ובהא דמסיק שם הש"ס דאתם גם אתם ל"ל מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית ופריך מדר"ש נפקא דאין נכרי נעשה שליח לגרש יען דלא בני התירא נינהו ומשני הכא איתא בדנפשי' דתנן העכו"ם והכותי שתרמו תרומתן תרומה ולר"ש דס"ל דאין תרומתו תרומה גם אתם ל"ל ומשני הו"א כיון דדריש אתם ולא שותפין ולא אירוסין אף שליח לא מצי משוי קמל"ן והקשה בעצמות יוסף דבודאי דחוק לומר דלא ידע ממשנה דמסתמא ידע המקשן ג"כ מהמשנה וא"כ מדר"ח נפקא הא איתא בתרומה דנפשי' וגם דוחק לומר דמעיקרא הי' כונתו להקשות מדר"ש ולי נראה ליישב דכ"כ בפ"א דברי הרא"ש בנדרים דתרומה הוא בעודו בטבלו והוא איסור תורה ורק ע"י קריאת שם תרומה מתברר חלקו של כהן והותר השירים לכן לא הו' דבר הנדור רק תלה בדבר האסור והנה זה ניחא בישראל אבל בגוי אף דתרומתו תרומה אין זה איסור תורה רק דבר הנדור כמו שנכרים נודרים נדרים ונדבות כישראל והקדישן הקדש כן נמי חל תרומתן וזהו באמת טעמא דר"ש וסובר דלא חל תרומתן ואמאי גרע מהא דנכרים נודרים נדרים ונדבות להנ"ל ניחא בודאי אי תרומה הו' בישראל ג"כ דבר הנדור גם ר"ש מודה בנכרי ג"כ חלה תרומתן כשאר דבר הנדור אבל כאן דהוא איסור תורה סובר דבנכרי דליכא חיוב תרומה ואין תרומתן מצד שאסרה תורה רק מצד הקדישו סובר ר"ש דמצד הקדישו ג"כ לא חלה דהא דנודרין כישראל היינו מידו דהקדש דבישראל ג"כ הו' דבר הנדור מעתה א"ש דבודאי ידע דנכרי שתרם תרומתו תרומה אבל משום זה לא הו' איתא בדנפשי' כיון שאיסור שאסרה תורה בשל ישראל הא ליתא בדנכרי א"כ לא מצי עביד רק הגמרא משני דאפ"ה צריך קרא דעכ"פ איתא בדנפשי' אף דהו' רק דבר הנדור שפיר הו' מצי' למהוי' שליח לכך צריך למעט מאתם גם אתם בני ברית. ובהכי ניחא מה שהעירותי במק"א הא דבעי למילף שליחות מתרומה והא תרומה הוא ע"י דיבורא של אדם שקורא שם על תבואה שלו ומסתברא דאדם יכול לעשות בשלו ע"י שליח ומנ"ל למילף גירושין דהדבר נוגע לאדם אחר להאשה להנ"ל ניחא דבאמת מה שקורא שם תרומה הוא רק לברר האיסור תורה וחלק זה של כהן הוא בעודו בטבלו רק ע"י קריאת שם חלק הכהן ולא הו' כעושה בשלו הו' ס"ד דבאמת אין יכול לעשות ויליף מגם אתם דמצי לעשות שליח ושפיר פריך נילוף מיני' לגירושין אף דגירושין מידי דנוגע לאחריתא הא תרומה ג"כ מידי דנוגע לאחריתא לחלק הכהן בפרט אי אמרינן מתנות שלא הורמו כהורמו דמיא דא"ש דהו' נוגע לדאחריתא ובזה תבין דברי הפנ"י שכ' דתרומה הו' ג"כ בע"כ דתורם מה שרוצה ואו"ח תמה בעכ"ח רק שייך בדעת אחרת מעכב כמו בגירושין אבל בתרומה אין מי שיעכוב כדאמרינן קידושין דף ו' התם בהמה והכא דעת אחרת מעכב להנ"ל ניחא דכיון דכמו שהורמו דמיא והו' חלק של כהן ואפ"ה תורם ואין צריך לשאול ברצון הכהן שפיר מיקרי בע"כ ודו"ק. והנה קשה לי דרש"י בפסחים מפרש דמצוה בבעלים מדכתיב וסמך ושחט וקשיא מרש"י חולין דף י' דמפרש דע"א תורה האמינתו מדכ' ושחט וכהנים אוכלין להנ"ל קשה דשאני התם דבעלים שוחטין או שלוחן שהן כמותן ובודאי בעלים נאמנים על שלהן אבל שאר ע"א מנ"ל דנאמן וגם מקרא דוזבחת מבקרך דהביא רש"י אין ראי' דיש לומר בבעלים איירא.

3 חולין פתח ↗

1 אי הכי - דמשום הא דבעי למישחטיה קא בדיק הוי ליה בדיקה דקודם שחיטה ותיבעי חכם להראות לו את הסכין דילפינן לקמן חולין יז: מושחטתם בזה ואכלתם ומדלא בעי למחוי לחכם ש"מ לאו בדיקה דקודם שחיטה חשיב ליה:

2 עד אחד נאמן באיסורין - דכל יחיד ויחיד האמינתו תורה וזבחת מבקרך ומצאנך ושחט את בן הבקר ויקרא א ואכלי כהנים על ידו ולא הזקיקו להעמיד עדים בדבר ולא הצריכה תורה עדים אלא לעונש ממון או מיתת בית דין ולעריות דגמרינן גיטין צ. דבר דבר מממון:

3 האמר רבי יוחנן - תירוצא הוא:

2 צפנת פענח על משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות פתח ↗

בזמן שהיתה כו' וכן הבשר כו'. עיין בהשגות, ועיין לעיל בפ"ג ובפ"ח דרבינו כתב ג"כ כן גבי דגים וגבי ג"ה ושם לא השיג עליו הר"א ז"ל וצ"ל דס"ל לחלק דגבי דג סומך עצמו על סימן אחד של ראש ושדרה וכן גבי ג"ה חיישינן שאינו בקי בניקור ולכך בעי מוחזק משא"כ כאן גבי בשר, ועיין בירושלמי דמאי פ"ב ה"ב דמחלק בין לרבים דאז צריך נאמן ומוחזק ובין מתארח אצלו וע"ש בפ"ה ה"א ובאמת זה תליא אם הדין של נאמנות באיסורין הוא בגדר עדות או נאמנות בעלמא דא"א בלא כן וכמש"כ רש"י יבמות ד' פ"ח ע"א ד"ה ואמר ועי' רש"י חולין ד' י' ע"ב ד"ה עד אחד משמע דזה לא הוה בגדר עדות רק התורה האמינתו ועיין בהך דכריתות ד' י"ב ע"א גבי הך דאדם נאמן על עצמו ובהך דר"מ דחולין ד' פ"ט ע"ב וד' צ"ג ע"ב דס"ל דהיכא שיש נגיעה או חשד שוב אינו נאמן והטעם דס"ל דהנאמנות הוא רק בגדר דין לא מחמת עדות ולכך היכא שיש שום חשש אז פקע הנאמנות ולהיפך נ"מ דאף לר"מ דס"ל בבכורות ד' ל' דהחשוד לדבר אחד חשוד לכל התורה היינו רק דהיכא דבעי נאמן וחבר נפקע ממנו ע"י זה אבל מ"מ להיות חשוד על הדבר היכא דלא בעי נאמנות לא ועי' לקמן ד' ל"ה ע"ב וד' ל"ו ע"א דלא מקשה שם רק מכהנים ואמאי לא מקשה דהא חזינן דר"מ ס"ל דהטבחין אין נאמנים לא על ג"ה ולא על החלב ומ"מ נאמנים למכור בשר וצ"ל דזה ודאי גם על כהנים לא מקשה שלא יהיו נאמנים על איסור רק ס"ל דכיון דגזרינן סתמא על כהנים דנחשדו על מום ס"ל דלא שאינם נאמנים רק חשודים ולכך פסולים לדין דנסתלק ממנו גדר מומחה וא"ש מ"ש שם התוס', ועי' בהך מחלוקת דגיטין ד' י' גבי כותים אם מהני אחזוק או לא ובירושלמי שם אמר דנהי דגזרו עליהם על דיני ממונות לא על דיני נפשות ר"ל אף דקיי"ל דפסול בדיני ממונות פסול אף בדיני נפשות זה רק היכא דנפסל עפ"י דין אבל היכא דהוא רק גזירה לא גזרינן רק על מה שיש לנו לומר שחשודים לא על דבר אחר ועיין בהך דנדה ד' ל"ג ע"ב דהוה מחלוקת דתנאי גבי סתם צדוקים אם יש להם נאמנות או לא ועיין במש"כ רבינו בהל' עבדים פ"ו ה"ו ובהל' ממרים פ"ג ה"ג ובהל' שחיטה פ"ד הל' י"ז ע"ש והוא כך דלר"מ דקיי"ל דמומר לדבר אחד הוה מומר לכל התורה בגדר מומר ודאי כמבואר בהך דעירובין ד' ס"ט ע"א וכמש"כ התוס' חולין ד' י"ד ע"א שם אין נ"מ בין אם נימא כגון שהיה אביו ג"כ כן וכמו קטן שנשבה לבין העכו"ם וכן לדידן גבי עובד ע"ז וכדומה דאף אם הוא תינוק שנשבה לבין העכו"ם כריתו' ד"ג ע"א מ"מ הוה מומר לכל התורה כולה מחמת גזיה"כ, וזהו באמת הוה ס"ד דרב ענן חולין ד' ד' ע"ב דישראל מומר מותר לאכול משחיטתו ועי' בתוס' שם מ"ש מהך דהוריות ושם ד' י"ג ע"ב בתוס' ד"ה שחיטת ותוס' ע"ז ד' ל"ד ע"ב דכתבו שם דיש ג' מינים עובדי ע"ז ושם ד' כ"ו ע"ב גבי ס"ת ובתוס' ד"ה איזהו ושם ד' ל"ג ע"א כי תניא ההיא וסנהדרין ד' ס"א ע"ב בישראל מומר, אך כך דרב ענן ס"ל דמומר לעכו"ם אינו מטעם גזיה"כ רק דאמרינן דכיון דהוא מומר לע"ז הוא מומר לכל התורה משום דהוא חמור מן הכל וא"כ אם הוה כתינוק שנשבה לבין עכו"ם וכדורו של אחאב והוה מוחזק בשאר דברים שנוהג בהם בכשרות וכעין הך דאמרינן בבכורות ד' ל' ע"א שראינוהו שנוהג בצינעה בתוך ביתו וכעין שכ' הגהות אשר"י במס' סנהדרין פ"ג על ד' כ"ז ע"א לר"מ כה"ג אז הוה ס"ל לרב ענן דהוה שפיר בר זביחה ולא אמרינן דאין זביחתו כלום אך אנן לא ס"ל כן רק אף אותן שהיו כמו תינוק שנשבה לבין עכו"ם ואף בזמן אחאב דהוה תקיף יצרא דע"ז טפי כמבואר בסנהדרין פ' חלק ואף דלשאר דברים אמרינן הך חילוקא כדאמרינן בע"ז ד' ס"ט ע"ב נהי דתקיף כו', ועיין תוס' סנהדרין דף כ"ו ע"ב וכ"מ מ"מ לא אמרינן כן גבי ע"ז רק אמרינן דהוא לאו בר ישראל כלל ועיין מש"כ רבינו בהל' ע"ז פ"ב ה"ה ועיין תוס' זבחים ד' ק"ח ע"ב ד"ה והמעלה ועיין מש"כ התוס' חולין ד' ק"א ע"ב דיוהכ"פ חמירא להו משבת אך זה רק אם עדיין לא הוחזק להיות מומר על השבת אבל אם הוחזק להיות מומר לשבת אז הוה מומר לכל התורה עפ"י דין ולא מהני דהוא סובר דיוהכ"פ חמור ומקרי אינו שב מידיעתו לכל התורה כולה, ועי' תוס' שבת ד' ס"ט ע"א ד"ה אלא וד' צ"ג ע"ב ועיין שבועות ד' י"ז ע"ב דהיכא דיצרו תקפו מקרי שב וד' כ"ח ע"א אך זה ג"כ רק היכא דלא איתחזק ועיין בהך דמנחות ד' ק"ט ובדברי רבינו בהל' ביאת מקדש דשחט לעכו"ם גרע מהודה לעכו"ם ע"ש והטעם דס"ל דנהי דאמרינן דכיון דעבד ע"ז יצא מכלל אף היכא דאנו יודעין דבשאר דברים נזהר מאד ועיין בהך דכריתות דף ג' ע"ב בתינוק שנשבה ובתוס' שבת ד' ע"ב ע"ב ד"ה עד ס"ל דזה רק אם עבדה בגדר עבודה או קבלת ע"ז אבל בלא זה לא וא"ש מ"ש התוס' חולין ד' י"ד ע"א ד"ה השוחט וכעין החילוק שכ' רבינו בפיהמ"ש בחולין, ועיין בהך דכריתות ד' ז' ע"ב בהך דגרפת את כל הקערה ע"ש ברש"י ותוס' שפי' כגון משורר ומזמר כו' וזה תליא אם שירה הויא עבודה כעין פנים ועי' בערכין ד' י"א ובדברי רבינו בזה ואכמ"ל. וכן נ"מ לענין אם טעה בדין שסבר שזה אסור בשבת ומ"מ עבר על זה מטעם גזיה"כ לא הוה מומר ומטעם חשוד הוה ועיין מש"כ פסקי תוס' מו"ק על ד' י"ב ע"ב גבי חומרתא דמדושא ועיין תוס' שבועות ד' כ"ח ע"א בסוף הדבור וכן הדין לכופר בתורה כמש"כ רבינו בהל' שחיטה פ"ד הי"ד אבל הצדוקים אז אם הם מחמת שמנהג אבותיהם בידיהם אז אין עליהם דין לאו בר זביחה ומחמת גזיה"כ אך כל זה אם הם רק בגדר שוגג אבל מזידין הוה כמו מין לכל התורה ולאו בר זביחה ולא מהני אף אם בשארי דברים הם מוחזקים ועיין מש"כ רבינו בהל' רוצח פ"ד ה"י גבי עושה עבירה להכעיס ובסוף הל' רוצח הואיל ומאמינים בעיקר הדת ובפ' י"א מהל' גזילה ואבידה הל' ב' ומש"כ רבינו ז"ל בהל' תשובה פ"ג ה"ט, ומש"כ בזה לקמן בהל' שחיטה פ"ד, ועיין מש"כ רבינו בפיהמ"ש פ"א דחולין דאם הוא עבריין לתיאבון דהיינו שהוא מודה שזה עבירה מותר לשחוט ומשמע דא"צ בדיקת סכין ומש"כ רבינו בהל' שחיטה דמומר צריך בדיקת סכין י"ל דמיירי בלהכעיס וס"ל דלענין זה לא הוה כמין וראיה דרבא ס"ל דמומר להכעיס כשר לעדות ועיין במש"כ רבינו בהל' עדות פי"א ה"ז ע"ש ובהלכה י' ועיין בדברי רבינו פ"ג מהל' מעשה הקרבנות ה"ד דמבואר שם דלגבי קרבן מומר להכעיס לא הוה מין וכן ס"ל לרבינו בהל' יסודי התורה פ"ו גבי ס"ת ועיין מש"כ רבינו בהל' מתנות עניים פ"ח הי"ד דמומר להכעיס אסור לפדותו ועיין בה"ג הל' יי"נ דס"ל דמ"ד דמומר להכעיס הוה מומר מחזירין אבדתו ג"כ וגם מצווין להחיותו ולא ס"ל כהך דגיטין ד' מ"ז ועיין תוס' ע"ז ד' כ"ו ע"ב דלא ס"ל כן אבל לגבי ס"ת ס"ל להתוס' דיגנז ע"ש ד' כ"ז ע"א, ולכך גבי בנות צדוקים יש תנא דס"ל דסתמן כשר אך זה רק לדבר דלא בעי נאמנות אבל היכא דבעי נאמנות לא מהני וכן גבי כותים ועיין בסוף פ' דם הנדה דאין נאמנים על התחומים ויי"נ ועל שאר דברים נאמנים וראיה דהא חשוד על החמור חשוד על הקל ומ"מ הכותים נאמנים על ציון קברות אף דהוה דרבנן כמבואר שם בנדה והטעם דזה לא הוה בגדר דין רק בגדר סברא וכיון דחמור להם נאמנים ועיין בתוספתא פ"ג דבכורות דמבואר שם דהחשוד להיות מטמא למתים נאמן על ציון קברות ומשמע אף לר"מ דס"ל דחשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו מ"מ על זה נאמן משום דחמירא ליה וכמש"כ דזה לא בגדר דין, ועמ"ש לעיל בהל' אס"ב פי"ג גבי גר שחזר לסורו ע"ש בזה:

2 פרדס יוסף פתח ↗

ושחט והקריבו. רש"י מקבלה ואילך מצות כהונה למד על שחיטה שכשרה בזר ברכות ל"א: יומא כ"ז. זבחים ל"ב: מנחות י"ט. ותמיד פ"ג מ"י אמר להם הממונה מי שוחט ובס' ישמח משה הביא הקו' למ"ל קרא דוהקריבו הלא מוכח מקרא ושחטו כל קהל וגו' דילפינן בקידושין מא: דשליח ש"א כמותו, ע"פ גמ' יומא יט. קידושין כג: ונדרים לה: דכהני שלוחי דרחמנא. דאי דידן מא"מ כו', וא"כ בשחיטה דמוכח מקרא דושחטו וגו' דהוא רק שלוחי דידן דנחשבו כבעלים בעצמם שחטו כולם, ממילא מוכח דשחיטה כשרה בזר דאף בשחט כהן שייך מא"מ כו'. וי"ל עפמ"ש שם בקידושין עבד שייך בתורת גיטין וכו' ה"נ בשלמא בשאר עבודות דאינו רק כקדשים שייך מא"מ כו' דישראל לא שייכו כלל בו, אבל בשחיטה דאיתא גם בחולין א"כ ישראל שייכו בהו ל"ש מא"מ כו', ולא מוכח דשחיטה בזר כשרה וצריך קרא והקריבו ע"ש עוד וכבר כ' כדבריו בפנ"י ופנים מאירות הבאתי לעיל: והח"ס בתורת משה הביא מס' חולין פתח הכל שוחטין ושחיטתן כשרה ע"ד הכ' כי ירחיב וגו' בכל אות נפשך תאכל בשר, ובחולין פ"ד. למדה ד"א כו' ופתח בל' ברכה שבנ"י יזכו להרחבת גבול לזבוח מצאנו ומבקרו, ואף שבפסחים מ"ט: ע"ה אסור לאכול בשר משא"כ ת"ח שהבע"ח מתוקן ע"י, וזה"ט העגל שרצה הטבח למשכו לשחיטה ורץ בכנפי רבינו הקדוש בב"מ פ"ה: כי לא חפץ להיות למאכל בפי ע"ה, ורבי מרוב ענותנותו כאלו אינו כדאי יותר מהאי גברא. אמר זיל כי לכך נוצרת, וז"פ באות "נפשך" הנפש תתאוה להשלים נפש בע"ח. וז"ש הכל שוחטין כל ישראל יהי' ראוין לתקן נפשות בע"ח, והתחיל בשחיטה שהוא ממדת אכזריות וסיים בשליח הקן ממדת רחמנות. וראיתי בזה דיש דומם. צומח. חי. מדבר. דומם יש לו תיקון ע"י צומח. ואי אפשר לצמוח בלי דומם, וצומח נתקן ע"י חי, וחי אוכל מצומח, וחי נתקן ע"י מדבר, והאדם האוכלו מתקן לחי, ובסוכה כ"ח. השח שיחות חולין עובר בעשה שנ' ודברת בם ולא בחולין, ועם הארץ בדברי תורה אינו יכול לדבר, ושיחות חולין אינו רשאי לדבר, ולא הוי בכלל מדבר, ולא עדיף מחי, ואסור לאכול מן החי. וע' לקמן ב' י"א: וגם שמעתי מפי קדוש אחד אם יתחיל במחלוקת עם שוחט סופו לא יהי' טוב דשלחן ערוך יורה דעה מתחלת בהלכות שחיטה, ומסיימת בהל' אבילות ר"ל, ולהג"ר ישראל סאלאנטר ז"ל באו בעלי בתים להתרעה על השוחט שאינו מומחה לעמוד חליף חד וחלק, וענה אנכי רוצה יותר בשוחט שיהי' צ"ט חלקים ביראת שמים וחלק אחד שוחט, מן להיפך צ"ט חלקים שוחט וחלק א' יר"ש ויהודי חרדי וכמ"ש בפרשת צו ח' כ"ג :שם ראב"ע ושחט הכהן שישחטנו אחד ויזרקו רבים, וצ"ע הלא השחיטה לא הי' צריכה להיות דוקא בכהן דשחיטה בזר כשרה, ובפשוט י"ל דלאו דוקא נקט כהן רק להשמיעני שישחטנו אחד והזריקה יהי' ברבים ועי' מה שכתבתי בזה בפרד"י בא צ"ד., וע"ע בבעה"ת נשא ד' מ"ז שחיטה הפשט ונתוח שהם עבודת כהנים, וק' ג"כ כנ"ל, ורק נקט כהנים דדרך כהנים לשחוט, ובמרגניתא טבא על ס' המצות שורש י"ב כ' דנפשטה האיבעי' בקידושין דכהני שלוחי דרחמנא נינהו לחד תי' תוס', ודאי אינהו נצטוו ולהם לימד וצוה כל מעשה הקרבנות ול"ש לומר דלימד מעשה הקרבנות שידעו הבעלים המעשים ויעשו את הכהנים שלוחים דבכהנים לאו שלוחי דידן נינהו עכ"ל, ובס' גרש כרמל כ' דזה שכ' רש"י דע"כ מצות הבעלים כי יקריב וכו' וסמך וכו' אבל מקבלה ואילך מצות כהונה ר"ל להם לימד וצוה: ובענין שחיטה בזר כשרה עי' הקדמה לפנים מאירות על ב"ק ופרדס דוד אריכות, וע"ע שו"ת אמרי דוד סי' כ"ה וצ"א, וכל"ח אות ה', ובפרד"י חקת י"ט ג' כתבת בזה הרבה, וע"ע בשו"ת אבני חפץ סי' ע"ח, ובשו"ת בית יצחק או"ח סי' ל"ה אות י' העיר לפמ"ש בחינוך מ' שפ"ט שכמו שלו, אסור לסייע ללוי חבירו ואם עבר חייב מיתה בידי שמים בערכין י"א: כן גם כהן שסייע במלאכת חבירו הכהן חייב מיתה ביד"ש, א"כ איך ס"ל לחכמים בחולין ל'. ששנים שוחטין זבח א' הרי אסור לכהן לסייע לחבירו בעבודה אך אי שחיטה בזר כשרה א"ש: ובזה"ק נשא קכ"ד: ושחט אחרא ולא כהנא דכהנא אסיר לי' בדינא בגין דלא יפגום הא אתר דאחיד וכו' שהוא בבחי' חסד ותימה דשחיטה כשרה אף בזר אבל לא דכהן פסול לשחיטה, ובס' אהבת יהונתן כ' שאין הפי' ולאו כהנא דאסור בשחיטה רק נתן טעם מה שלקחה תורה חיוב השחיטה מכהן ונתנה רשות גם לישראל, כיון דאינה תלוי' דוקא בו דוקא הגם שכשירה גם בכהן לא מקרי פגימה בו בכהן, וע"ע בס' תולדות אדם להגר"ז מווילנא ז"ל ח"א פ"ח בזה, ובס' בן יוחאי ומטפחת ספרים, ובס' הדרוש והעיון הביא מדהי"ב כ"ט כ"ד וישחטום הכהנים וגו' ע"ש, וגם יש להעיר ממד' שה"ש ג' עה"פ הנה זה מטתו שלשלמה מלומדי מלחמה שהי' מלמדין לכהנים איך יעשו עבודה, איש חרבו על ירכו שהי' מזהירים אותם בעת ששוחטים, ומשמע ג"כ שהכהנים הי' שוחטים, ובירושלמי שקלים פ"ד ה"ב ת"ח המלמדים הכהנים הלכות שחיטה וכו' ועפרד"י תשא דף שי"ט, מה שהבאתי פשט בזה"ק ולקמן ב' א' ובשואל ומשיב תליתאה ח"א סי' ע"ג נסתפק בהא דעשה דוחה ל"ת אם הוא חיוב לעבור על ל"ת כדי לקיים המ"ע. ואם אינו עושה כן הוא כביטול מ"ע או רק רשות ואינו מחויב לעבור על ל"ת, ובס' ברכת אהרן מאמר רע"ח העיר מסוטה ג'. פלוגתא אי וקנא את אשתו, ולה יטמא, ולעולם בהם תעבודו רשות או חובה, ולכאו' בכל מ"ע שבתורה הי' מקום לומר דהוי רק רשות, ומה שלא אומרים משום דבהני הי' הסברא נותנת שיש איסורא וכתוס' זבחים ס"ו: ד"ה אלא בלא יבדיל א"צ להבדיל דהסברא הי' שיבדל שצריך לדם, ומשו"ה אמרי' שהפשט א"צ להבדיל אבל בכל לאווין למאי נכתבו אם לא ללאו, וא"כ במ"ע שקיומה תלוי בדחיות ל"ת שפיר הי' הסברא ניתנה שיהי' איסור בדבר, ונהי דעשה דוחה ל"ת הוא רק רשות ולא שיהי' חיוב בדבר, וא"כ הזהר הנ"ל יהי' תלוי אם הטעם דשחיטה בזר כשרה דלאו עבודה ממילא כהן לא ישחוט, דאין לכהן מעלה וחשיבות יותר מישראל, ונכון שלא לשחוט שלא יפגום בההוא אתר דאחיד כו', אבל מטעם דרק מהקרבה ואילך מצות כהונה, א"כ רק התירה תורה לישראל לשחוט אבל יותר עדיף בכהן ול"ש שכהן יהי' אסור לשחוט, וע' לקמן בפסוק י"ז, וב' י"א: וגם מ"ש רש"י יבמות ל"ג: דאף דשחיטה כשרה בזר אבל בשבת אסור לשחוט קרבנות דלא הותרה שבת רק לכהנים, עי' בשעה"ט פ"ו מביאת המקדש, ובית מאיר על ש"ס, וברכת אהרן מאמר רע"ט וע"ש בפרד"י ובפ' ויקהל שנ"ד: ולקמן ב' א' ובית יצחק או"ח סי' ט' ע"ש חדשות: וברש"י חולין י': מכד' ושחט בל' יחיד שמעי' ע"א נאמן באיסורין ורש"י גיטין ב': הוסיף ועל הניקור גה"נ וחלב, והרא"ש פ' הנזקין כ' דהיכי דלא אתחזק ע"א נאמן דמה להיתר נאמן כיבמות פ"ח. ופרש"י דאל"כ אין אדם מתארח צל חבירו, או כתוס' שם דילפינן מנדה, וכיון דנאמן להתיר מכ"ש לאיסור דבלא"ה הי' ג"כ ספק איסור ונאמן שיהי' ודאי איסור ונ"מ לספק ספיקא: ובאתחזה איסורא אי ע"א נאמן הוא בעי' דלא איפשטי' ביבמות שם, ובדבר שבידו אף איתחזק נאמן, ואף דהיום אינו בידו כמו בשחיטה דשוחט נאמן אף דבהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת מ"מ כיון דהי' בידו קודם שחיטה לשחוט כהוגן ואף אשה נאמנתבשחיטה דבידה ללמוד לשחוט, ובאתחזק היתירא יש ג' דינים אם יש בידו עכשיו אף אם הבע"ד מכחישו נאמן העד, ואם אינו בידו ולא הי' מעולם בידו אם הבע"ד מכחישו אין ע"א נאמן כתוס' קידושין ס"ה: ד"ה נטמאו, וגיטין נ"ד: ד"ה אמר ואם עכשיו אינו בידו אבל הי' בידו באיתחזק היתירא, זה פליגי אביי ורבא שם בגיטין, וע' יו"ד סי' קכ"ז, וטעם דבידו משום מגו דאי בעי הוי מטמא לה, והרא"ש שם הק' דאי יטמא יהי' חייב לשלם, רק אם בידו הוי כבעלים, ואדם נאמן על שלו, ובפנ"י תי' דיכול לומר שוגג הייתי ויופטר שלם, והש"ך בסק"א העלה מטעם מגו. ולפ"ז באם אמר על יין מבושל שנתנסך אינו נאמן דמבושל אינו בניסוך, ולפי פלוג' אביי ורבא דאביי ס"ל דבעינן שיהי' עכשיו בידו אית לי' מטעם מגו ול"ש בלשעבר, ורבא ס"ל מטעם בעלים ואף לשעבר נאמן ועי' שב שמעתתא ש"ו פ"ו: והפנ"י בגיטין הק' לאביי אמאי בשחיטה נאמן דעכשיו אינו בידו, ותי' דאביי ג"כ סובר אף באינו בידו עכשיו נאמן היכי דאתחזק איסורא בשחיטה, דאין אדם חוטא ולא לו, אבל אתחזק היתירא א"נ לאסור דאפשר לצערא מכוון, והא דמהני הכחשת בע"ד רק בתוך כדי דיבור ובאמתלא אף לאחר כ"ד נאמן עש"ך סקי"ז, ואם ע"א מכחיש ע"א, והבע"ד שותק, ל"מ הכחשה וראשון נאמן, ורשב"א סובר דע"א בהכחשה א"נ, שם ברמ"א ס"א, ולפ"ד תלי' בפלוג' תוס' ורשב"א, דלתוס' קידושין ס"ה: דע"א נאמן בבע"ד שותק מטעם שתיקה כהודאה, ולא יכלו עדים להכחישו ונאמן הראשון לטמא, ורשב"א לשיטתי' דע"א נאמן בשתק משום נאמנות, וא"כ בע"א מכחישו ע"א בהכחשה לא כלום, וזה דוקא בבאו בב"א אבל בזא"ז כ' הנמ"י פ' האשה דוקא בעדות אשה דהאמינו ע"א דהוי כב', א"י ע"א להכחישו, אבל באתחזק דמהני ע"א מועיל הכחשה חד לגבי חד, ומהרי"ק שורש ל"ג סובר דאף באיסורין ע"א הראשון כב', עש"ך סקי"ד, וסי' א' סי"ד, וע' אריכות בזה בשואל ומשיב תליתאה ח"א סי' שצ"ה, ועפ"ז א"ש בגיטין ג'. הא דנאמן השליח אף דהוי ע"א דקיום שטרות דרבנן ובעגונא אקילי. וק' להפו' בטוען מזויף קיום מה"ת, אמאי נאמן בהבעל מערער, ולמ"ש א"ש דבשעה שבא העד ל"ה ערער והואיל עדותו כתרי, ואח"כ כשמערער הוי ע"א גבי תרי: ובר"מ פ"ה ה"ג מעדות כ' וכ"מ שע"א נאמן אשה ופסול נאמנים חוץ מע"א של שבועה עכ"ד, ובפי"א ה"כ ע"א נאמן באיסורין אף פסול שהרי רשע שחיטתו כשרה וכו'. והש"ך בסק"כ כ' דפסול רק להתיר נאמן ולא לאיסור דאפשר לצעורא מכוון, ובנוב"י מ"ק אה"ע סי' כ"ז ותנינא סי' קכ"ח חידש שנוגע כשר לעדות אשה כי אין לך נוגע גדול מאשה עצמה ונאמנת, וכ' עוד דבגירושין ל"ש די ומנסבא דרק במת בעלה שאם יבא אח"כ אין לה שום המלטה לתרץ עצמה, אבל בגט לעולם תוכל להחזיק בדיבורה, ובהגהות הגרב"פ מחולק בזה, ועי' שואל ומשיב תליתאה ח"ב סי' י"ג אריכות בזה: ובפנ"י בקידושין אף דאין ע"א נאמן נגד חזקה אא"כ בידו, ורוב עדיף מחזקה, אפ"ה נאמן נגד רוב ומעשים בכל יום במקילין שיש רוב טריפות וע"א נאמן שזה כשר, וכן בחלב ושומן ורוב חלב יש בבהמה, ובנובי"ק אה"ע סוס"י ס"ט כ' דבנתערב חד של היתר בב' איסור צ"ע אם נאמן ע"א להתיר, ואף דמעשים בכל יום שקונים מקצבים בשר ורוב בהמות טריפות, שהרי אף באתחזק איסורא נאמן אם בידו, וביד הקצב לשמור שלא יתערבו זו בזו, אבל אם כבר נתערבו אין בידו ע"ש, ובש"ש ש"ו פ"ז כתב הא דע"א נאמן נגד רוב ולא נגד חזקה, לפמ"ש בתשו' מיימוני ה' אישות סי' ג', הא דע"א א"נ נגד חזקה דוקא היכי שגם לפי דברי העד קודם הי' אסור והוא בא להוציא מחזקתו, ובחתיכה שנתערבה ל"ה רוב אלא למאן דלית לי' ידיעה איזה היא, אבל להיודע שחתיכה זו שומן אין זה מעיד נגד חזקה דמי שמכיר הוי כמונחת בפני עצמה ואינו מעיד נגד רוב, דל"ש רוב רק בתערובות, אבל נגד חזקה מודה העד דעד עכשיו הי' אסור שפיר א"נ: והפנ"י גיטין ב': וכתובות כ"ב. כ' דבר חדש הא דדבר שבערוה בעי ב' רק לאסור אבל להתיר ע"א נאמן, ויליף מספרי שופטים לא יקום ע"א באיש לכל חטאת ולכל עון אינו קם אבל קם לעדות אשה ע"ש, ומשמע אף באתחזק איסורא ודשב"ע ע"א נאמן להתיר כמו בעדות אשה, ותמוה מריש גיטין שם אימר דאמרי' עאנ"ב היכי דלא אתחזק ודשב"ע, והא הוי להתיר, והרגיש בזה הפנ"י שם, ובקו"א סי' ק"א תי' דהסוגיא אזלא רק מדרבנן ובעינן ב', ועפר"ח יו"ד סי' ק"י שכ"כ, וכ' דע"כ הסוגיא אזלא רק מדרבנן, שלא תקשה לשי' הר"מ דספד"א לחומרא רק מדרבנן, א"כ מה קאמר אימר דאמרי' עאנ"בבחתיכה ספק חלב ושומן, ולהר"מ ל"צ לעד דבלא"ה מותר מה"ת ספק, וע"כ קו' הגמ' על דרבנן דספק אסור וע"א נאמן ע"ש, ולדעתי דוחק קצת דהגמ' אזל רק מדרבנן דסתם קאמר אימר דאמרי' וכו', משמע אף. מדאו', וקושייתו ל"ק דבספק כרת הר"מ מודה דאסור מה"ת, ער"מ פ"ט הי"ב מטומאת המת ובכ"מ שמצא בנוסחא ישינה כן. ואפי' אי אף בכרת ספק מותר מה"ת א"ש, דמודה באיקבע איסורא בחתיכה א' מב' חתיכות כהמהרי"ט הביאו המפו', ועכצ"ל כן דאל"כ לא משכחת אשם תלוי הא מה"ת ספק מותר, ועש"ש ש"א, ומלא הרועים ערך ספר"א: וברש"י גיטין ב': כ' דלא אתחזק איסורא דחלב בהך חתיכה איסורה גופה, ונתקשו המפו' מה בעי בזה, ובפשוט דסובר דבעינן אתחזק בחתיכה גופה, אבל במונח ב' חתיכות א' חלב וא' שומן ואנו דנין על אחת לא אתחזק בהך חתיכה, וכן באשה דודאי היא אשת איש, ואם א' אומר דיצאה מחזקת א"א, א"כ אף לדברי עד מודה שמקודם הי' בחזקת איסור, וזה"פ ברש"י, וכיון דע"כ גמ' מיירי בב' חתיכות וגם הר"מ מודה באיקבע איסורא דספק מה"ת לחומרא, ול"ק קו' הפנ"י שגמ' יכול לאיירי אף מדאו', שוב ק' מה מקשה הא אתחזק כו' הא הוי להתיר וע"א נאמן כפנ"י, ול"ש תירוצו דגמ' רק על מדרבנן, דהוכחתו רק מקושייתו על הר"מ, אבל לפ"מ שתירצתי הגמ' איירי גם מדאו' וק' כנ"ל, ועכצ"ל אף להתירא אין עאנ"ב באתחזק ודשב"ע, והטעם דספרי הוא מדאו' כמ"ש הנמ"י שם, דמילתא דעבידא לאגלוי'. ושהחמרת עלי' בסופה ודאי קושטא מסהדי, ופרסום כזה הוי כעדות ברורה, והא דאמרי' משום עגונא אקילו רבנן, דאף שנאמן מדאו' מ"מ חכמים הי' להם להחמיר, וע' היטב בנובי"ק אה"ע סי' ל"ג, אבל יש לחדש להפו' דדשב"ע לחוד בלא אתחזק ג"כ ע"א א"נ, ז"ד במעיד לאיסור אבל להתיר נאמן, ועי' בספרי פרי יוסף ריש גיטין דבר נכון: ובקידושין שם בינאי המלך אילימא תרי אמרי אשתבעי וב' לא אשתבעי תרי ותרי נינהו, ואי דאית לה חזקת כשרות תי' רש"י דאנו דנין על בנה ונולד בפסול, והק' הפנ"י דהוי ספק ספיקא ספק לא אישתבעי, ואת"ל אישתבעי שמא לא נטמאה, ונלפע"ד, להר"מ דספד"א רק מדרבנן לחומרא, וכ' המפו' דזה הטעם דספ"ס מותר דספק הראשון עושה שיהי' איסור דרבנן והספק השני הוי ספק דרבנן, עפנ"י קו"א כתובות סי' מ"ו וגנת וורדים כלל ס"א, והר"מ סובר דבכרת מה"ת לחומרא כנ"ל, והכא מיירי לענין עבודה בביהמ"ק דהי' מוחזק בכהן והי' עובד עבודה, וגם מקריב קרבנות בשבת וחייב מיתה, ולא הוי ספק הראשון מדרבנן ול"ש ספ"ס, אך ק' דבכל הש"ס מצינו דאף בספק מיתה ס"ס מותר, ורק שאי' עוד טעם דס"ס מטעם רוב, דספק הא' הוי ספק שקול, וספק ב' מכריע והוי רוב לקולא, והרשב"א הובא בפנ"י שם כ' דס"ס עדיף מרוב, דרוב לא מהני ביוחסין בכתובות ט"ו. וס"ס מהני, וא"כ י"ל הא דמהני ס"ס באתחזק, מטעם א' הנ"ל דהוי רק ספק דרבנן, וא"כ א"ש הכל דבכל הש"ס ס"ס מותר אף בעון מיתה דחשוב כרוב, וגם דאזלי' לקולא בס"ס ליוחסין אף דרוב ל"מ, מ"מ אחרי' הטעם דהוי ספק דרבנן כנ"ל, והכא איירי לענין יוחסין ולענין כרת ומיתה, וס"ס אסור ממנ"פ ול"ש ב' הטעמים וא"ש:

« רש"י על חולין י׳ ע״ב:ה׳ רש"י על חולין י׳ ע״ב:ז׳ »