ביאור ראובן על בבא קמא ק״א

1 תוס' ד"ה דזל. "ומ"מ איירי". נראה דלא גרסינן ומ"מ אלא "ואיירי". ומלשון הגמרא דקאמרה, "וסמנין דחד", משמע דלא הוו שרויין, ולפיכך קשה להו הרי קנה בשינוי, ושלו הוזלו.

2 ד"ה דצבע. "בגריעות ובביעור כעין קוף שהוא מכוער". נראה לי דהכי פירושו: כשצבע בו קוף לא עשה מעשה צביעה אלא מעשה מזיק, דקוף אינם צובעין אנשים, ולא מיקרי צביעה אלא איבוד, וחייב מטעם מזיק. אבל כשצבע צמר הוי מעשה צביעה ולא מעשה מזיק, ואינו חייב מטעם מזיק, ומטעם השבה נמי אינו חייב שהרי חזותא מילתא היא ומשיב לו את הצבע.

3 ד"ה או דילמא. "מ"מ נהנה גופו". נראה דכונתם הוא שאי אפשר לחייב שום אדם כשבאה לו הנאה שלא ע"י מעשה שלו, או מעשה בהמתו, וכשנהנה גופו הרי עשה גופו איזה מעשה, דהיינו שעיכל את המזון, אבל כאן הצמר אינו עושה שום מעשה.

4 בא"ד "לא חשיבא הנאה שאין אלא נוי בעלמא יותר". ולי נראה, דאע"פ שנקראת הנאה מ"מ פטור, דכיון דחזותא לאו מילתא היא הרי הנאה באה לו ממילא ולא מדבר של בעל הצבע, אבל בכל הני שהביאו התוספות הרי באה לו ההנאה מחפצו של הניזק.

5 ד"ה ולא יצבע. "והדלקה משום שכלה וכו' ". כלומר, אע"פ שבהדלקה נמי לא הוי כי אם חזותא מ"מ לא היה צריך להשמיענו, כיון שכבר השמיע לנו צביעה.

6 בא"ד "דאיכא למילף מהכא דחשיב כאילו הוא בעין". כלומר, דאפשר לאמר בהפך, כיון דהשמיע לנו כאן דחזותא מילתא היא א"כ נלמד מכאן במה מצינו דבכל מקום חזותא מילתא היא.

7 בא"ד "ומדרבנן", נראה דדייק כן משום דבברייתא סתמא קתני.

8 בא"ד "שלא יקשה מזה על שמעתא דריש איזהו מקומן". דהתם אמרינן, "כלום מצינו טפל חמור מן העיקר". ובאמת יש לחלק, דהתם חטאת ועולה שניהם מין אחד הן, וכיון שדומה שחיטת חטאת לשחיטת עולה ליכא למימר דבחטאת תעכב שחיטת צפון ובעולה לא תעכב. אבל הכא הפרי והקליפה שני מינים הם ותשמישיהן אינן שוה, ואפשר לאמר, שמשקה הפרי אינו דרך תשמישו ומשקה הקליפה הוי דרך תשמישה, דהקליפה הרי אינה עשויה לאכילה, אלא לצבע במה שיוצא ממנה. ואע"ג דאמר בתר הכי, "דאיכא שומרין טובא דחזו לאכילה", "מ"מ עיקרן לאו להכי אתיין.

9 רש"י ד"ה יש להן ולדמיהן. "אבל מותרים הן להסיקן קודם זמן הביעור וכו'". והיינו דאמר, יש להן ביעור, שאחר זמן הביעור אסור אפילו להסיק בהן. והמאירי פירש, שלפני זמן הביעור מותר אף לצבוע בהן, כדרך שמותר לאכלן, וא"כ מאי דאמר "יש להן ביעור", היינו אפילו לצביעה.

10 תוס' ד"ה רבא. "ונראה כספרים דגר' לעיל רבה". פירוש, כך כתוב בספרים. אבל מצד הסברא היה מוטב לגרוס כאן רבה רמי, ולעיל אמר רבא, דבאופן זה לא היה קשה כלל, דרבה פירש המשנה דערלה משום חזותא מלתא היא ולפיכך בעי לעיל להוכיח מכאן ולפשוט את הבעיא. אבל רבא דחי דליכא למיפשט הבעיא, משום דבערלה שאני, אבל אי גרסינן לעיל רבה עוד קשה קצת, דרבא שהיה תלמידו של רבה מסתמא ידע מה שדחה רבה, ומה קשה לו מטומאה? וצריך לדחוק, שלא קבל תירוצו של רבה. ואע"ג דרבא מייתי סייעתא מברייתא? י"ל כדפירשו בתוספות, דאפשר שמכאן לומדים במה מצינו דבכל מקום חזותא מלתא היא.

11 בא"ד "ואי גרס רבא י"ל דדיחוי הוא". פירוש, דמערלה אי אפשר למיפשט הבעיא, ואפשר לאמר דטעמא הוא משום גזירת הכתוב או משום דחזותא מלתא היא, ובתר הכי מקשה, אי טעמא משום חזותא מלתא היא, מאי שנא מטומאה?

12 ד"ה רואין. "ומיהו אין לחוש כל כך אם תולין הדבר להחמיר". קשה לי, כיון דמחמירין שיסייע אף הדם שנשאר בבגד א"כ ליכא למילף מכאן דחזותא לאו מלתא היא, שהרי מצרפין כאן אף החזותא? ואפשר דברייתא מיידי בדם שיצא ממת ממש, דהתם חזותא מלתא היא. ומתניתין דאיירי בדם תבוסה ה"ק אם יצאה ממנה רביעית דם, דהיינו שהמים שכבס בהם הבגד היו קצת יותר אדומים מהמים שנתן לתוכם רביעית דם טמא. ואם לאו, שהיה מראיהם שוה דבידוע שלא יצא רביעית דם, טהור הבית, ואע"ג דמדם הנשאר בבגד איכא חזותא. ועי"ל דחזותא שאני, שהרי נראה.

13 בא"ד "דמי יכול לכוין זה". והוא הדין דהוי יכול להקשות, אם אפשר לשער המים שנשארו בבגד א"כ למה ליה להביא עוד מים, הרי אפשר לשער בזה שיצא ע"י הכיבוס, אם הוא רביעית פחות במים שנשאר בבגד, יותר על המים שכבס בו את הבגד אלא דעדיפא מינה מקשה.

14 בא"ד "ואח"כ קתני ונותן לתוכו רביעית דם". פירוש, וכדברי התוספות היה צריך לתת בראשון רביעית דם ואח"כ יוסיף עליו מים כשיעור שיהיה בין הכל כפי מה שיצא מן הבגד על ידי כביסה במים.

15 ד"ה ממין. "רישא דמתני' וכו' וממין הצובעין". כלומר, דבלי רישא דמשנה קשה הלשון, דמשמע הכי "ממין הצובעין, ספיחי סטים וקוצה יש להן שביעית" אבל אחריני אין להן שביעית וזה אינו, דכל מין הצובעין יש להן שביעית. אבל אם הוא המשך מרישא לא קשה הלשון, דהכי קאמר, ממין הצובעין איזו? ספיחי וכו'.

16 ד"ה שהנאתן. "אע"ג דזימנין הנאתן וביעורן שוה כגון להתחמם כנגדו או לבשל". לפירוש ר"ח, שמביאים בתוספות שאחרי זה, היינו הקושיא שמקשה בגמרא, "והא איכא עצים דמשחן". ולפירוש רש"י י"ל, דאע"ג שידע שאפשר לתרץ, "סתם עצים להסקה עומדין", מ"מ מקשה מעצים דמשחן שהן מין אחר, וס"ד דהני סתמן לאו להסקה עומדין.

17 ד"ה והאיכא. "דעדיין האיסור קיים כשנהנה ממנו". נראה דהכי קאמר, דבעצים להאיר או להתחמם כבר מתבער חלק מן האיסור בשעה שנהנה וחלק אינו מתבער עדיין, ולפיכך לענין איסור, כיון שחלק ממנה כלה ונחלף, א"כ לא הוי האיסור בעין, כמו שהיה, ומותר. אבל מ"מ מיקרי הנאתו וביעורו שוין, כיון דבשעה שנהנה חלק מן האיסור מתבער עדיין. ולא דמי למי משרה, שהמים סרחו לגמרי בשעת הנאה.

18 בא"ד "קטפא הוי דהנאתו וביעורו שוה". צ"ל "דקטפא הנאתו וביעורו שוה", דאי לא, אפילו הוי פירא היה מותר, דמאי דכתיב "לאכלה" קאי אף אפירי.