ביאור ראובן על בבא קמא צ״ו

1 גמ' "כיון דאיכא עכו"ם באמצע לא עבדי ליה רבנן תקנתא, תיקו". קשה לי, מאי קמיבעיא ליה, כיון דאי לא זבנה לישראל הוי פשיטא לן דלא שקיל עכו"ם שבחא, משום דלא עבדי תקנתא לעכו"ם, וא"כ אפילו זבנה לישראל דהא "הבא מחמת עכו"ם הרי הוא כעכו"ם? ושמא י"ל דמ"מ קמיבעיא ליה, כיון דגזל ישראל הרי קבל זכות זה בשדה שיהיה לו השבח, והזכות הזה מכר לעכו"ם, אלא שהעכו"ם אינו יכול להשתמש בזכותא דרבנן, וכיון דהשדה עבר לישראל הלוקח יכול להשתמש אפילו בזכותא דרבנן.

2 "מעיקרא דיקלא מיקרי". "ואם תאמר, א"כ צמר וצבע נמי, דצמר צבוע מיקרי? ויש לאמר, דצמר אישתני חזותיה, הכא לא אישתני, אלא זקוף היה והשתא שוכב. והכי אמרינן במסכת סוכה לענין הושענא, דגזיזה לאו שינוי הוא". הראב"ד והרשב"א ז"ל. וקשה לי, דהא בגובי משתני אף מראיתו משהיה? ועוד מה ראיה היא מסוכה, דקאי בגזיזה? ולי נראה דשאני בצמר וצבע, שהרי הוסיף איזה דבר מה שלא היה בצמר, ואם כן בריה אחרת היא, אבל הגובי הרי היו בדקל, וכיון שעל ידי עשיית הגובי לא נשתנה אף שמו, הוי כמו שלא נגע במה שהיה בתחילה, אלא שחיסר קצת מכמותו. אבל מ"מ קשה, הרי ברחל וגזזה קתני במתניתין דקני, אע"פ שלא הוסיף כלום, אלא שחיסר קצת מכמותה? ומכאן קשה נמי להרשב"א, שהרי הכא לא נשתנה חזותו? ושמא סבירא ליה לרב פפא דאף ברחל וגזזה משלם את הרחל בעין, דלא קנאה, אלא שנוטל את השבח, לר' יהודה משום תקנת השבים, ולר' שמעון למחצה לשליש ולרביע. וכן כתב הרשב"א. דבכולהו דאמר הכא דלא קני, נותן לו הנגזל לגזלן שבח. ומיהו י"ל דבצמר איכא שינוי השם, דמיקרי גיזה.

3 רש"י ד"ה מה שהשביח. "מפני תקנת השבים". ורב אחא מדיפתי נמי קאמר בתר הכי תקנתא לעכו"ם", ש"מ משום תקנת השבים. והיינו כר' יוחנן דסבר דמתניתין איירי בשינוי החוזר לברייתו, ומפני תקנת השבים. ונראה, דלהכי מוקי הך מימרא דרבא בשינוי החוזר ומפני תקנת השבים, משום דאם לא כן, מאי קמשמע לן רבא דיכול למכור השבח. ועוד, היכי בעי, "השביח לוקח מהו", למה לא יקנה הלוקח בשינוי כמו הגזלן? אבל אי מפני תקנת השבים ניחא, וקמ"ל דחכמים תקנו לו אפילו למכור ולהוריש, ואפילו רק הזכות יכול למכור.

4 תוס' ד"ה הא דמסיק. "דגם מיתמי גבי ב"ח השבח בחנם וכו' ". והא דאמר לו רבינא לרב אשי, "מי אמר שמואל ב"ח ללוקח יהיב לו שבח", ה"נ דהוי מצי למימר, ב"ח ליתמי מי יהיב ליה שבח, אלא דנקט ראשונה והוא הדין לשניה.

5 בא"ד "אבל שאר ב"ח גבי". ואם תאמר, נימא דשאר ב"ח גבי מיתומים דוקא שבח, ולא יציאה, וכתובה דקילה אפילו שבח לא? וי"ל דליכא למימר הכי דכיון דמייתי מהא דאמר שמואל אפילו על יתומים, ושמואל אפילו ביציאה איירי, דהא מלוקח גבי ב"ח אפילו יציאה, וא"כ מיתומים נמי גבי אפילו יציאה. ואע"ג דבאפותיקי מסקו בתוספות דיש חילוק בין יתומים ללוקח, י"ל דשמואל לא איירי באפותיקי.

6 בא"ד "דמצי מיידי שפיר בשבח לקוחות". פירוש, דדוקא מזון האשה והבנות אין גובה מנכסים משועבדים, משום דאינם קצובים, אבל מזון בת אשתו דקצוב, גובה. ולי נראה דאפילו לרש"י מצי להוכיח דמיתומים איירי, דאי בלקוחות לא יגבה התם את השבח אפילו בעל חוב, משום דאין לו ללוקח על מי לחזור, שהרי מת המלוה ולא הניח קרקע, דאי הניח הרי יכולים כולם לגבות מהיתומים, ולא מהלוקח. ושמא י"ל דבלקוחות אפילו אין להם על מי לחזור אין להם השבח, דכיון דקיבלו אחריות מיד המוכר מחלו את השבח. ולא שייך כאן מחילה בטעות, שהרי בשעת מעשה ידעו דכשלא יהיה למוכר במה לשלם לא ישלם, ומ"מ קבלו מספק.

7 בא"ד "אע"ג דמסיק שיעור ארעא ושבחא". וכן אי לא מסיק אלא כשיעור ארעא נמי לא משלם אלא יציאה, דכיון דעשאו אפותיקי הרי השדה היתה שלו והלוקח נכנס בה שלא ברשות, דאינו מקבל אלא יציאה.

8 ד"ה נחלקה. "דבעי דאי משתכח כה"ג תיומת ונחלקה מהו". נראה לפי פירוש התוספות כך: א דלתשובת הגאונים, ההוצא העליונה מחוברת משני הוצים, דלא כשאר הוצי הלולב. וזהו דבר שאינו כמעט בכל הלולבים. ב לפירוש הקונטרס נחלק רק גוף שדרת הלולב ומתוך כך העלים שבשני צדי השדרה נראין מחולקין. ג לפירוש ר"י יוצאים מגוף השדרה שני הוצים, וכשמתחלק גוף השדרה ממילא מתחלקים ההוצים הללו שעומדים במקום החילוק. ואף זהו דבר שאינו נמצא ברוב הלולבים. ואינני מבין, למה הביא כאן ר"י מה "שכל עלי הלולב כפולין כל אחד לשנים", הלא זה אינו תלוי כלל בפירושו. ונראה שאיזו טעות סופר נפלה כאן, דהיינו שצריך להיות בתוספות עוד פירוש, והוא פירוש הרי"ף והרמב"ם, דתיומת היינו כל הוצי הלולב שהן כפולות אחד לשנים, ועלה קמבעיא אם נחלקו ההוצים.

9 גמ' "ועבדיה לבינתא". כתב הרשב"א: מסתברא בדעביד להו ליבני ולא שרפן, דאילו שרפן תו לא הדר עביד להו עפרא.

10 "ועביד זוזי לא קני". כלומר, אע"ג דבכדי לעשות זוזי מנסכא הוא צריך להתיכה באש, ולא כליבני דאיירי בדלא שרפן.

11 "טלה ונעשה איל". דאע"ג דהשינוי בא ממילא מ"מ קני משום שבא ברשות הגזלן.

12 רש"י ד"ה פנים. "דאי אפשר לצמצם או גדולה או קטנה". קשה לי, מה בכך אם היא גדולה קצת, כיון שאין משתנה שמה בזה, הרי אמרו דוקא עגל ונעשה שור קנהו והא דאמרינן במרובה שור בן יומו קרוי שור, היינו למ"ד התם דלא קנה בהך שינוי. ועוד אטו אי אפשר לעשות כל הלבינים בחרט שיהיו שוים? ולולא פירושו היה אפשר לחלק כך: דכשגזל עפר ועשה לבינה, הרי אף בלבינה יש העפר דהיינו החמר, וכיון שאפשר לעשות שוב כמו שהיה א"כ אין כאן שום שינוי. אבל גזל לבינה ועשה עפר, הרי אינו בעפר צורת הלבינה, וכשיעשו מזה לבינה הרי יבראו אז את הצורה, כיון שמתחילה לא היתה לבינה וזאת נקראת יצירה, והיינו דאמר "פנים חדשות באו לכאן". אבל בלבינה היתה צורת העפר בתוך חמר. וכן במטבעות היתה צורת הכסף בתוך חמר אבל בנסכא לא היתה הצורה של מטבע.

13 תוס' ד"ה ועבדיה. "כלי כגון כוס של כסף קני". והרשב"א פירש דאף בכוס של כסף לא קני, דכוס לא חשיב מזוזי. ובנסרים ועשאן כלים, הרי לא סבירא לן כאביי דאוקי מתניתין בהכי, אלא כרב אשי דאוקי מתניתין נמי בשינוי דאורייתא, אבל בנסרים ועשאן כלים לא קני משום דהוי שינוי דהדר. עד כאן. ולי נראה דמ"מ אפשר לחלק מזוזי לכוס, דבזוזי העיקר לא הצורה אלא משקל הכסף, והצורה לא באה אלא להודיע משקל הכסף, וכיון שכן לא קני, דאף בזוזי אין החשיבות משום הזוזי אלא משום הנסכא, והוי כמו ששינה צורת הנסכא, דלא הוי כלום. אבל בעבד כוס, הרי יש לה החשיבות של הכוס, שהוא הרבה חשוב מהנסכא, והוי מעשה אומנות גדולה יותר מנסכים ועביד ועשאן כלים, או מעפרא ועביד ליבני.

14 בא"ד "אבל זוזי ולבינה אין תורת חשיבות עליהן כ"כ". נראה דהכי פירושו, כיון דכל קנינו אינו אלא מטעם תקנת השבים, כר' יוחנן, א"כ לא עשו תקנה אלא בדבר שנעשה בטורח גדול, דהיינו, שעשה כלי מנסכא, אבל לעשות זוזי או לבינה מעפר אינו טורח גדול ולפיכך אין לנו להקנותו מפני תקנת השבים, דאפילו יחייבוהו לשלם בעין גם כן לא ימנע מלהשיב בשביל דבר קטן כזה.

15 ד"ה המחליף. "ה"ה לענין קנין". כלומר, ואף שפחה אינה נקנית אלא במשיכה, כשאר מטלטלין. ואם תאמר א"כ היכי מצי לספוקי בה אם ילדה בשעת קנין או לא? י"ל דקניה בחליפין, שהרי מטלטלין נקנית בחליפין, דהיינו בקנין סודר.

16 בא"ד "דתרווייהו נפקי על ידי כלל ופרט". כלומר, וכיון דחזינן דבשבועה יש לעבדים דין מטלטלין, והיינו משום דאיתרבו בפירוש בכלל מטלטלין וגופן ממון, דהא אף עבדים הוו מטלטלין וגופן ממון, א"כ איתרבו נמי לענין גזל בפירוש מטעם זה. אבל לענין קנין הרי לא איתרבו בפירוש בכלל ופרט וכלל, א"כ אפשר לקיים היקישן לקרקעות. וכן אף הסברא נוטה, דקרקע טעמא מאי אינה נגזלת משום שאי אפשר לטול אותה כמטלטלין וכן אי אפשר לשבע שלא נטלה או שלא החזירה. אבל עבדים אפשר לגזלן ואפשר לשבע עליהן שנטלן ושהחזירן. אבל בקנין אין דרך למשוך עבדים בשעת קנין, שהרי הולכים מעצמם, ולכן אין נקנים במשיכה אלא בכסף, שזהו המעשה הנעשה בשעת קנין, וזה מראה שהמוכר החליט למכור והקונה החליט לקנות.

17 ד"ה והלה. "דשתיקה כהודאה דמיא ולא כאומר איני יודע". וקשה לי, הא אפילו נאמר דשתיקה כהודאה דמי מ"מ קשה מן "זה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע יחלוקו", ואמאי יחלוקו, ניזיל בתר מרא קמא, וא"כ ע"כ סומכוס היא ובב"מ אוקי בפירוש מתניתין דהתם, דקתני יחלוקו, כסומכוס, וא"כ מאי קשה מברי ושמא, הא סומכוס מצי סבר שפיר דברי ושמא ברי עדיף והמחלוקת בב"מ היא לרבנן? ובתוספות ב"מ צז: ד"ה לימא מתורצת הך קושיא שהקשינו, אבל מ"מ קשה, הא אף למ"ד ברי ושמא ברי עדיף לא ניחא הכא, משום דכאן הוי ברי גרוע ושמא טוב, דאפילו רב יהודה מודה, וכדאיתא בתוספות בכמה דוכתי.