ביאור ראובן על בבא קמא י׳

1 גמ' "דהתנא שכן דרכו לילך ולהזיק". כלומר, והדרה קושיא לדוכתא.

2 "והא איכא מרבה בחבילה". וס"ד דשאני מרבה בחבילה ממסר שורו לה' בני אדם, משום דהתם החמישי הרי לא עשה כלום, אבל המרבה בחבילה הרי עשה מעשה.

3 רש"י ד"ה מה שאין כן באש. "אש לא חייב בה שריפת אדם וכו', המבעיר חייב מיתה וקם ליה בדרבה מיניה". עיין לעיל ד. בתוספות ד"ה כראוי אדם. ורש"י בעצמו לקמן מד: ד"ה אבל אש בכוונה ליכא כופר כתב: "חדא דאין כופר באש, ועוד דקם ליה בדרבה מיניה". משמע דעיקר הטעם דאין כופר באש הוא לאו משום דקם ליה בדרבה מיניה, דאם כן תקשי למ"ד אשו משום ממונו. אלא הכי קאמר, אפילו אם היה כופר באש לא היה משלם על פי דינא, דפסקינן כרבי יוחנן, משום קם ליה בדרבה מיניה.

4 ד"ה ובין שאין ראוי. "כל שור וכו' ". ואחי ז"ל פירש דהאי כל שור צריך להיות קודם, קשור למה שאין כן בשור.

5 בא"ד "ולא בשן ורגל", פירוש, דלא תקשי הלא בשור נכלל נמי מזיק דשן שאינה מועדת לאכול אלא דבר הראוי לה, ואם כן לתני נמי חומר באש מבשור שהאש מועדת בין לדבר הראוי לה ובין לדבר שאינו ראוי לה. והא דלא פירש כן לעיל גבי חומר באש מבשור שהאש מועדת מתחילתו, וא"כ איירי בקרן דוקא? י"ל דמשם אין ראיה דשור היינו קרן דוקא, דהא איכא למימר דכיון דקרן נמי נכלל בשור וקרן אינה מועדת מתחילתה, הרי נכלל בשור קולא זו ואפשר לומר חומר בשור מבאש. וכן אי במשמעות דשור נכלל במי שן דאינה מועדת אלא לדבר הראוי לה הרי נכלל בשור קולא זו והוי ליה למימר חומר באש מבשור שהאש מועדת בין לדבר הראוי לה.

6 תוס' ד"ה חומר. "דבהכי תלי טעמא דפטור באש". וזהו דוחק דהא בור אינו ב"ח ומ"מ חייב כשנמסר לחש"ו. לפיכך נראה דכל החומרות דתני הכא היינו דוקא צדדי חיוב, כמו חייב בכופר, חייב אף על שאינו ראוי לו. אבל חומרות שיש בדבר שהן סבות חיוב לא קתני, דהא עכ"פ רואים דחייבים אע"פ שאין בהם סבות החיוב הללו. והא דקתני "דרכו לילך ולהזיק"? היינו נמי צד חיוב, דחייב נמי על דש בנירו, וכדאיתא בגמרא, ולפי זה אין צורך בכל הדחוקים דאיתא בתוספות, הא דלא תני בעל חיים וכונתו להזיק וכו'.

7 בא"ד "דבהכי תלי טעמא דפטור באש". כלומר, דלר' יוחנן טעמא דבשור חייב משום שהולך ומזיק מעצמו ובאש פטור משום שלא הלך והזיק מעצמו, אלא ע"י צבתא דחרש, שהחרש נשאו אל הגדיש, והיינו משום דהאש אינו בעל חיים ואינו הולך מעצמו. וכן לריש לקיש לפירוש רש"י משום דשור דרכי לנתוקי מאיליו, והיינו משום שהוא בעל חיים. אבל לפירוש התוספות, משום דדרכיה דחרש לנתק את השור ולא ללבות את האש, קשה, מה שייך טעם זה לבעל חיים. ואפשר דגם התוספות מפרשים דרכיה לנתוקי מעצמו אלא שהחרש מסייעו קצת, בזה שהוא רוצה לשמרו מתקן את הקשר באופן כזה שהשור מתנתק, ובזה ניחא הלשון לנתוקי.

8 ד"ה שייר. "ולא דק", אלא צריך להיות שק מלא בעלי חיים.

9 בא"ד "ומים כלים". ואע"ג דלענין שאר דברים, כמו בחליפין, לא הוו תבואה ושאר פירות בכלל כלים, משום דכלים אין הנאתן וביעורן שוין כמו פירות שבשעה שנהנין מהן הן מתבערין מהעולם, מ"מ הכא הוו ככלים דזיל בתר טעמא, - כלים מאי טעמא פטורין בבור? משום דאין נופלים מעצמם להבור לבדו, בלי דבר אחר שיסייע, לא הוי מזיק גבייהו, והכי נמי פירות וכל דבר שאין בהם רוח חיים. והא דאמר חמור ולא כלים, משום דאמשנה קאי, דתני "נפל לתוכו חמור וכליו". והמשנה דברה בהוה.

10 ד"ה שהשור. "דההוא שרי בהנאה". ולדינא פסקינן דאסור בהנאה. ומיהו בפתחי תשובה רוצה לאמר דהיינו מדרבנן. ולפי זה ניחא דמן התורה צריך קרא להכי.

11 ד"ה ותו ליכא. "דאחרון עבד הכל?,. כלומר, כיון דלפני האחרון לא היה כאן מזיק כלל: או משום דקרקע עולם הזיקתו, או משום דהיה מלא ספוגין של צמר.

12 ד"ה כגון. "דאם היה נשבר היו חייבין". ועוד י"ל דהכא חייבין אע"פ שלהם הוא שאול, משום דאינו שאול להם במקום שיודעים שישבר מחמת משאם יחד או עם משא של פפא בר אבא, והוי כמו שפשעו במלאכתם, דכשישב היה להם לעמוד.

13 בא"ד "אין צריך לפרש דחייב אלא אחרון בלבד". אין צריך לפרש אכולהו דהא אין חייב אלא אחרון בלבד כצ"ל. ומ"מ האחרון צריך להיות בעל בשר אף לפי המסקנא, דלכל אדם הוא שאול אף לסמיכה.

14 בא"ד "ותו ליכא". כלומר, דלפי זה הסדר בגמרא צריך להיות ככה: לא צריכא דבהדי דסמיך בהו תבר, ולימא להו אתם כשסמכתי עליכם היה לכם לעמוד? אמר רב פפא, כגון פפא בר אבא, שלא יכלו לעמוד מתוך כבדו. והא דסדר כגון פפא בר אבא מיד אחר הברייתא משום דדרך הגמרא לכתב תנאי שלא נזכר בברייתא תיכף אחר הברייתא.

15 בא"ד "ותו ליכא". ואפשר לפרש על פי ירושלמי פרק ג' הלכה ה' דאמר בהא מילתא גופה דהמשנה חייב. ורב פפא סבר דבזה שהוא כבד מאד ההוא נקרא משנה וחייב הכל, אבל הגמרא לא חשבתו למשנה, כיון שלא עשה מעשה משונה, והיינו דפריך, "ולימא להו". ולבסוף מתרץ דמיירי ששנה בזה שנסמך עליהם.

16 גמ' "דתנו רבנן תשלומי נזק". כלומר, כתוב במשנה הראשונה חב המזיק לשלם תשלומי נזק.

17 "אתה אומר וכו' אמרת". התנא מתוך ענותנותו מדבר בלשון נוכח, ובמקום אני ואמרתי הוא אומר: אתה ואמרת.

18 "דממונו קא מזיק". ואע"ג דבממונו נמי חייב משום שהיה עליו לשומרה, מ"מ כיון דאי כתיב חיובא בשומרים לא הוי ילפינן חיובא נמי על ממונא, משום דשאני שומר שקיבל עליו לשומרו וכיון שכן לא ילפינן מיניה נמי לבעלים מטפלין בנבלה.

19 רש"י ד"ה מרבה. "ולא הראשון". ולא דמי למסר שורו לה' בני אדם ופשע בו אחד ולא שמרו, דהתם הוא הפושע לא עשה בידים שום מעשה אלא שאתה רוצה לחייבו משום שקבל עליו לשומרו עד שיהיה שמור כראוי לפי דעתו, וכיון דבלאו איהו נמי מנטר הרי לפי דעתו, השור היה שמור כראוי, אבל גבי חבילה אפילו אי בלאו איהו הוי אזלא מ"מ הרי השני הגדיל את האש בידים. ודחינן, דכיון דבלאו איהו נמי הוי אזלא אם כן לא הגדיל את המזיק, אע"פ שהגדיל את האש.

20 ד"ה דבלאו. "שהראשונות לא התחילו לשברן". כלומר, השתא דלא סליק אדעתן טעמא, דכשישבו יחד, יחדיו שברוהו, א"כ האחרים לא עשו אפילו מקצת. אבל אחר כך כשמקשה, "ולימא להו אי לאו אתון בדידי לא הוי מיתבר", דכולם שברו ביחד, א"כ הוא עשה רק מקצת, אבל אז סבר דהוא חייב רק מקצת.

21 ד"ה פטורין. "שאין ידוע על ידי מי נהרג". לכאורה נראה דהאי פירושא קאי ארבנן, דהא האי "פטורין" רבנן קאמרי ליה. אבל לפי זה קשה, הא רבנן לאו מטעם ספק פטרי להו לכולהו, אלא מטעם מקצת נפש, ואפילו הוי ידוע על ידי מי נהרג, כמו בזה אחר זה, נמי פטרי את האחרון. ועוד אי מטעם ספק, למה לי קרא ד"כל נפש", תיפוק ליה מ"ושפטו העדה והצילו העדה" דספק נפשות בכל מקום להקל. וצריך לדחוק דהאי טעמא לר' יהודה בן בתירא הוא דאית ליה אפילו מקצת נפשו וא"כ מאי שנא דבבת אחת פטורין? ולפיכך קאמר, "שאין ידוע על ידי מי נהרג", אבל אי הוי ידוע, אז היה ההורג חייב והשאר פטורין.

22 ד"ה והמת יהיה לו. "משתעי בשור נגח", כלומר בשור מועד, דהא כתיב שור תחת השור והמת, ואם כן לא קשה מהא דסתם שוורים בחזקת שימור קיימי.

23 תוס' ד"ה מאי. "לא דמי אלא לאחד שחופר בור בי' ובא אחר והשלימו לי"א". נראה לי דטעות יש כאן, וצ"ל: "ולא דמי לאחד שחפר בור ובא אחר והשלימו לי"א". והחילוק הוא פשוט, דבאש גדול אפשר לשער בודאי דבלאו איהו נמי הוי מזיק, משא"כ בבור. משמע מהתוספות דהכא דפשיטא להו דאם חפר בו עשרה ובא אחר והשלימו לאחד עשר האחרון פטור. וכן איתא בהדיא בהגהות אשר"י בשם ר"י. אבל בגמרא ד. נא: משמע דהאחרון חייב ולא דמי להשליך עץ בתוך אש גדולה דהתם אפשר לשער בפשיטות, על פי האש ועל פי הרוח. דבלאו איהו נמי הוי אזלא, ודומה לזרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל, דפטרינן ליה לשני משום דמנא תבירא תבר. אבל בבור, לרוב אין השור מת בבור, וא"כ סברא היא דהטפח האחרון שעשה השני גרם את מיתתו. ומהאי טעמא נמי לא דמי לאחד החופר בור י' ובא אחר והשלימו לעשרים, ולפיכך פירש רש"י ושאר מפרשים הסכימו אתו, "מאי קא עביד, ואינו חייב כלום", ודלא כתוספות דפירשו, "מאי קא עביד טפי מאחרינא, וישלם כל אחד חלקו".

24 ד"ה כולן. "וביש לראשון כדי להמית". כלומר, שעשהו גוסס, שרוב גוססין למיתה, אלא שכיון שגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו אי אפשר להמית את הראשון שהרי לא מת תחת ידו. ומ"מ לא קטלינן ליה לאחרון משום דלקולא מדמינן ליה לטריפה כיון דדמי לטריפה שהוא גוסס על ידי מעשה שנעשה בו. ור' יהודה בן בתירא מדמי ליה לגמרי לגוסס, בין לקולא ובין לחומרא, דלא דמי לטריפה - בטריפה נפסד אחד מן האברים המקיים קשר חלקי הגוף מחיית סמנים ובכן כבר נתפרצה החבילה ונפסקה החיות אבל בגוסס לא חסר שום דבר מהדברים המקיימים קשר הגוף.

25 ד"ה ישלימנה. "בעל הבור ישלם אין לדרש ישלם ישלים". פירוש, דלא תקשי אי ישלם נמי איכא למדרש ישלים א"כ ל"ל קרא דטרפה הא אפשר למילף מבעל הבור ישלם, דהכא ליכא למימר משום דלא שכיחא.

26 ד"ה הא משום. "כלומר, מחד מינייהו לא אתיא אבל מתרוייהו אתיא במה הצד". וא"כ קשה למה לי והמת יהיה לו? ואפשר לתרץ דשור מנזק גופו נמי לא ילפינן דמה לשור דמשלם את הכופר. ועי"ל דכיון דיש בשנים צד השוה מה שאין בשלישי, אע"פ שהצד הוא קל מ"מ לא קשה נילף מק"ו, דמלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא.