ביאור ראובן על בבא קמא ס״ח

1 גמ' "הכא נמי מפני ששנה בחטא". אבל אי יאוש קני לא שנה בחטא אי מכר לאחר יאוש, משום דשלו הוא מוכר. ואע"ג דפסיל ליה לקרבן משום מצוה הבאה בעבירה, אפילו לאחר קנין לר"ת בתוספות דלעיל סז: ד"ה אמר עולא היינו משום דסובר דלמצוה פסול דבר שנעשה בו עבירה מכבר, אבל מודה דבשעת הבאת הקרבן אינו עושה עבירה משום דקנאו מכבר.

2 "לעולם כולה לפני יאוש". והא דקאמר סתמא, משום דר' שמעון היא, דאית ליה סתם גניבה לא הוי יאוש בעלים.

3 "קשיא רישא ומציעתא לרב". דאע"ג דבית שמאי היא, יכול להקשות ממנה, דע"כ לא פליגי ב"ש וב"ה אלא בשינוי אבל לא ביאוש.

4 "דמשלמי תרוייהו גנב ראשון וגנב שני אלא בהכי". ואי קשיא, הא משכחת לה נמי כשטבח גנב ראשון ואחר כך נתיאשו הבעלים ונגנב? יש לאמר דרישא ומציעתא איירי לפני יאוש אצל גנב ראשון רוצה לאוקמי אף סיפא לפני יאוש אצל גנב ראשון, ובענין זה לא משכחת לה לב"ש דסבירא להו שינוי מעשה אינו קונה.

5 רש"י ד"ה ואי ס"ד. "וביד גנב לא היה יאוש לקנות". וכי תימא ומאי פסקה? הא סתמא קתני, ואיכא למימר מציעתא דומיא דרישא. י"ל דסתמא דמילתא, כיון דעבר כבר זמן רב עד שמכר הגנב כבר נתיאשו הבעלים.

6 תוס' ד"ה אי הכי. "דאין להופכו כיון דברייתא לא מוכחא מידי וכו' ". כלומר, דקשה להו, נימא הא דאמר רב פפא "לעולם לא תיפוך" אסיפא קאי, וכדאמר "סיפא ב"ש היא", אבל מציעתא כדאפיק לה רבא, ועדיפא דרב פפא מדרבא בזה שרבא מהפך המציעתא והסיפא ורב פפא מהפך רק הסיפא.

7 "והאמר רבי יוחנן גזל ולא נתייאשו הבעלים וכו' ". וס"ד דליכא מאן דפליג אהא מימרא.

8 "כצנועין דתנן הצנועין מניחין וכו' ". וכי תימא היאך פליג ר' יוחנן אתנא? לקמן מייתי דר' יוחנן דייק לה ממתניתין דקתני "אין הגונב".

9 רש"י ד"ה והרי חזרה. "שבאו עדים". ואע"ג שבאו עדים שגנב מ"מ לא מחייב כפל, דכפל קנס הוא שרק ב"ד יכולים לחייבו ולפיכך צריך להיות מחויב בשעה שב"ד מחייבוהו, והיינו שצריך להיות גנב בשעת עמדה בדין. ולא דמי לגנב והקדיש ובא לבית דין, אע"ג דבשעת עמדה בדין היה הקדש וההקדש פטור מכפל, מ"מ מחייבי ליה אשעת גנבה, דהתם הרי אכתי גנב הוא על הדבר, ועל זה הרי בא לדין, אלא שבשעת הקדש הוציא מרשות האיש, והוי כמו גנב והמית, אבל הכא, כיון דחזרה קרן לבעלים, הרי אינו יכול שוב להזמינו לדין על הגנבה ולפיכך אין כאן ב"ד לחייבו.

10 תוס' ד"ה גניבה. "אלא בלא היקישא יליף לה מטביחה". אלא במה מצינו, והא דלא יליף בהיקישא? י"ל משום דאין אדם דן היקישא מעצמו, ולא ניתנה ללמד מסיני. ועיין בסוכה ששם תמצא מחלוקת רש"י ותוספות אי אדם דן היקישא מעצמו.

11 ד"ה הוא דאמר. "סברי כר"ש דאמר דסתם גניבה לא הוי יאוש בעלים". ועוד י"ל דהאי "הוא דאמר" היינו תנא דברייתא. אבל ר"ל גופיה מצי סבר כר' יוחנן. ולפי זה ניחא הא דקאמר האי לישנא, ולא אמר, גברא אגברא קרמית? ובראשונה סבר דמאי דאמר ר' יוחנן דברי הכל היא, וקאמר, דאיכא תנא דצנועין דלא סבר לה ובכן האי ברייתא כתנא דצנועין.

12 בא"ד "דאי לא ברח הוי המקח חוזר בו". כלומר, דמעיקרא סבר, דהאי "אין לוקחיך דקאמר, היינו לכתחילה, אבל בדיעבד המקח קיים. וטעמא דאכל כנגדן הוי בכדי לסלק את המוכר מידי עבירה. ועכשיו קאמר דאפילו בדיעבד המקח אינו קיים.

13 בא"ד "דהפקר ב"ד הפקר". ועוד י"ל דשאני שביעית דמדינא הוי הפקר, ולכן יש כח ביד כל אדם לחלל, כמו הפקר.

14 בא"ד "וכי אין טוב להם למלקטים שיחללו אותם הבעלים ממה שיאכלו בלא חילול". ואפשר לתרץ, דשאני הכא, דאף הזוכה אינו יכול לחלל, מטעם דאינו שלו, וא"כ מה מועיל זכייה? הא זכייה מטעם שליחות ומי איכא מידי דהוא לא מצי עביד ושלוחו מצי עביד. ואע"ג דזוכים לקטן, אע"ג שהוא בעצמו אינו יכול לעשות? שאני התם, דהחסרון הוא רק מצד שאין לו דעת ואינו עושה בעצמו את המעשה, וא"כ הוי כמו כל שולח, שאינו עושה בעצמו המעשה, אלא השליח עושה בשבילו. אבל הכא אינו יכול מטעם חסרון בעלות, א"כ מה יועיל שהמזכה יעשה בשבילו, הלא מ"מ הבעלים שבידו לחלל לא יחלל.