ביאור ראובן על בבא קמא כ״א

1 גמ' "אתמר נמי. צ"ל דחדא אתמר מחברתה, המימרא הראשונה מהשניה, דכיון דאשמועינן דשכר בית מבני העיר צריך לשלם שכר לבעלים פשיטא דבשכר בית מיחיד שצריך לשלם שכר לבעלים ולא להמשכיר.

2 "אגביה רב נחמן לאפדניה מיניה". פירוש, בשכר דירה, דבלא שכר דירה פשיטא דהאפדנא הוי שלהם בלי טעמא דזה נהנה וזה לא חסר חייב, כמו כל נוטע בחצר חברו שלא ברשות, אלא דהיתומים חייבים לשלם או שבח או יציאה. וכן אמרינן לעיל, "בונה בית ויושב בה עד שיתן לו יציאותיו", משמע, דכשנתן לו יציאות הבית של בעל הקרקע, ואע"ג דהתם בנה בעל העליה ברשות, וגם יש לו שעבוד על הקרקע משום דביתא לעליה משתעבד, כ"ש הכא. ועוד, הא הכא הוי כמונע חבירו מתחילה לדור בביתו, דיכול אפילו אי זה נהנה וזה חסר פטור וא"כ מאי ראיה מייתי מהא דזה נהנה וזה חסר חייב.

3 רש"י ד"ה אמר רב. "דמשלמת מה שהזיקה". ואע"ג דלרש"י צדי הרחבה הוי כר"ה דהא מחייב ליה רק מטעם קרן, מ"מ לא פטור לרב מטעם כל המשנה ובא אחר ושינה בו, דדרך לשים פירות בצדי הרחבה כיון דאינו דרך מהלך בני אדם ובהמות.

4 ד"ה במקצה. "דרך הלוכה", היינו שאין צריכה לעלות כמו בצדי רשות הרבים.

5 ד"ה לימא. נראה דפירוש הגמרא במקצה לפי' רש"י כך הוא: דהמקצה הפקיר רשותו ומ"מ לא דמי לר"ה דהתם אין לו רשות להניח שום דבר, אלא ללכת, אבל כאן מותר להניח איזה דבר לפי שאין דרך הלוך אנשים ובהמות, והוי כסמטא. והנה רב סבר דתקלה אסור להניח שם, כמו בור ברשותו, דאע"פ שמה שאין תקלה מותר לו לשים שם, דהא הוי רשותו, מ"מ תקלה אסור. ושמואל סבר דכיון דיש לו רשות לשים שם איזה דבר אף תקלה מותר, דהא בור ברשותיה נמי פטור.

6 תוס' ד"ה כהדיוט. "דעת שכינה איכא שלא יהנה אדם בלא מעילה". כלומר, בהדיוט אם ידע ב"ה ומנעו מלדור בחצרו הרשות בידו, כך בהקדש הרי הקב"ה יודע ומונע מלהנות. ועוד יש לחלק בין הדיוט להקדש, דבהדיוט האיסור הוא רק מטעם שהוא של חבירו, וכיון דלחבירו אין חסרון אינו גוזל מחברו כלום, אבל בהקדש עיקר המעילה היא מטעם הנאה, לפי שהנאת הדיוט הוי חילול הקודש, ולפיכך במזיק פטור, ולכן אין חילוק אם יש חסרון להקדש או לאו, דהא עכ"פ בהנאתו חילל הקדש. והא דקאמר "הקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת דמי", הכי קאמר, הקדש בלא חסרון כהדיוט בחסרון דמי, דהא בכל הסוגיא שלא מדעת היינו בלא חסרון.

7 ד"ה ובמחזרת. "אבל אכלה בלא חיזור וכו' משלמת מה שנהנית", כיון דלא הוי משונה.

8 בא"ד "ועוד דמשמע בסמוך דחיובא דמקצה מקום לרה"ר כחיוב מחזרת". כלומר, דקאמר רב לא שנו אלא מחזרת ושמואל אמר אפילו מקצה מקום מרשותו. משמע דלשמואל המשנה מיירי בין במחזרת ובין במקצה מקום ושניהם נכללו בהא דאמר בצדי הרחבה משלמת מה שהזיקה, ומקצה מקום חייב נזק שלם, דמה שאמר משלמת מה שהזיקה נ"ש קאמר.

9 ד"ה דקיימא. "דכל מה שהגדיים יכולין להגיע ולאכול חשיב ר"ה אפי' לחמור". נראה דלאו דוקא לחמור שטעון גדיים אלא לכל בהמה, דמאי שנא, וא"כ לרב הוי ר"ה כל מקום שהגדיים בכתף חמור יכולים לאכול, וצ"ע.

10 גמ' "ושאני הכא דאמר לאו כל כמינך דמקרבת להו לפירותך לר"ה ומחייבת להו לתוראי". ודחי, דרב מצי סבר דיש לו רשות לשים אפילו תקלה, מ"מ אין לו כח כל כך כמו ברשות הניזק, שלניזק יש רשות ולמזיק אין רשות ללכת אצל הפירות, וכיון שכן ליכא לחייבו מטעם ובער בשדה אחר. ושמואל מצי סבר בור ברשותו חייב, משום דאין לו רשות לתת שם תקלה גדולה, כמו בור, אבל לא תקלה קטנה, דכיון דיש לו רשות להניח שם שאר דברים אף פירות במשמע, ולא דמי לר"ה דאסור לו להניח שום דבר. והנה התוספות לא נראה להם לחלק בין תקלה גדולה לתקלה קטנה. וגם לא נראה להם הפירוש דרב הוה פוטר הכא מטעם קנסו גופן משום שבחן. ולפיכך פירשו דלרב הוי הטעם "משום שן בר"ה", דקרוב לר"ה הוי כר"ה. ולשמואל, לפי הדיחוי לא הוי כר"ה אלא במקום שהדבר לא נראה, והוי תקלה, אבל במקום דלא הוי תקלה, כגון הכא דהבהמה ודאי ראתה אותם, שהרי אכלתם, יש לו רשות ולא הוי כר"ה.

11 "בכותל רעוע", רבא הא קמשמע לן, דאע"ג דאמרינן דנפילה אצל בהמות אונס הוא, משום דיש להם דעת לשמור את עצמן מנפילה, היינו דוקא כשעומדות במקום ישר, אבל אין להם דעת כל כך לשמור את עצמן שלא יעלו למקום המוכן לנפילה.

12 "דנפיל ארחי". כלומר, שהבהמות יפילו ארחי. נפיל היינו פיעל. אבל זה ליכא למימר דהכותל רעוע כל כך שהארחי יפלו מעצמם דאם כן הוה ליה לחלק בין הזהירו ללא הזהירו ואם הזהירו לא הוי ליה לבעל הכלים לקרב כל כך אצל הכותל והוא דהזיק אנפשיה.

13 רש"י ד"ה מלמטה. "דמשונין הן", היינו לפי המסקנא, אבל מעיקרא סבר דפטורין לגמרי משמע, משום דהוי אונס. וא"ת השתא לפי המסקנא דחשיב ליה משונה, א"כ מאי קמשמע לן דאדם פטור וכדאקשו בתוספות? י"ל, דסד"א דכיון דבבהמה חייב רק מטעם קנסא, א"כ באדם דהיינו על שמירת קטן, וכדפירשו בתוספות, לפטור לגמרי, דמקנסא לא ילפינן, ולא הוי ליה לבעליו לשמור מדבר זה. ועוד איכא למימר, דאע"ג דגבי בהמות הוי הקפיצה מלמטה למעלה רק משונה, לגבי אדם הוי אונס, ופטור השומר.

14 תוס' ד"ה דרב. "ואי בור לאו אדעתיה", כלומר, משום דהוי בלילה, דהא שור פיקח ביום פטור בעל הבור, משום דקחזי לבור. ואי בלילה הא פירות נמי לא חזי, ולאו אדעתיה.

15 ד"ה אי כרב. אע"ג דלר' יוסי אין נפקותא", וליכא למימר דנפקא מינה לקרן, למאן דמחייב קרן ברשות הניזק נזק שלם, דהא כיון דמחייבי שן ברשות הרבים ליכא ק"ו לקרן ברשות הניזק לחייבו נ"ש ולפיכך לא מצי סברי דקרן ברשות הניזק נ"ש, וכדהוכיחו בתוספות:

16 ד"ה דאילפא. "דר' אושעיא מיירי בקופצה דהוי קרן וכו' ". והרא"ש לא פירש כן אלא דר' אושעיא נמי מחייב מטעם שן ברשות הניזק, משום דבכל מקום שאי אפשר לה לאכול אלא בקפיצה מותר לו לניזק להניח פירותיו. ואע"ג דאף התוספות פירשו דמחזרת חייבת נזק שלם מטעם זה, י"ל דשאני מחזרת, דהוי בצדי הרחבה אצל הבתים וחשיב כחצר הניזק, אבל בר"ה גמור, אפילו אמקום גבוה לא חשיב רשות הניזק. אבל מ"מ קשה, דרבא דשני בקופצת הוא גופיה אמר לעיל דכיון דדרכה למיכל דרכה נמי לסרוכי ולמיסק. ולאו דוקא לסרוכי דהא פריך הכי בההוא דפלסיה לסלא, וצ"ע.

17 ד"ה אדם. "דגם לפי המסקנא מלמטה למעלה פטורין לגמרי דאנוס הוא דלמה יחזור מסברא ראשונה". וזהו דוחק קצת, דהא האי פטורין קאי בברייתא דלקמן בין אמלמטה למעלה ובין אמלמעלה למטה ומשמע דזה פטור כמו זה. ולפיכך לא פירש כן ברש"י.